פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שטז ח

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:אורח חיים שטז ח


סעיף ח | הצד והחובל שרצים[עריכה]

המשנה (קז.) אומרת ששמונה שרצים החובל והצד אותם חייב. ושאר שרצים החובל בהם פטור והצד אותם לצורך חייב ושלא לצורך פטור. ומבואר בגמרא שלשמונה שרצים יש עור ולכן הדם נצרר תחתיו, ולשאר השרצים אין עור. ומה שפטרה המשנה כשצד שלא לצורך זה כדעת רבי שמעון שפטר על משאלצ"ג.

[עריכה]

❖ צידת שרצים[עריכה]

הראשונים נחלקו בהדל המהותי בין שמונה שרצים לשאר שרצים:

◄תוספות: לשמונה שרצים יש עור ומסתמא אדם צד אותם לצורך עורם. לעומת שאר שרצים שאין להם עור, אין סיבה לצוד אותם, והצד אותם בסתם פטור דהוי משאלצ"ג (אבל לצורך חייב). (וכך כותב משנ"ב).

◄ר"ן: את השמונה שרצים מסתמא אדם צד לצורך כיוון שהם לא מזיקים ולכן חייב. לעומת שאר שרצים שמזיקים, מסתמא אדם צד אותם כדי שלא יזיקו, והצד אותם בסתם פטור. (ולדבריו אם ימצא מין שאינו מזיק והוא לא משמונה שרצים- חייב עליו (ביה"ל)).

⤶ נחלקו הראשונים בפסיקת ההלכה:

◄ רמב"ם (חולק על עיקר הדין): כיוון שמשאצל"ג חייב, אין הלכה כאותה משנה ואין חילוק בין השרצים, ובכל מקרה הצד שקצים ורמשים חייב[1].

◄ שא"ר: משאצל"ג פטור, והלכה כאותה משנה (לכן הצד שאר שרצים בסתם פטור ולצורך חייב, ובשמונה שרצים חייב גם בסתמא).

☜ טור ושו"ע: הצד שמונה שרצים חייב (אם במינם ניצוד). ושאר שרצים לצורך חייב ושלא לצורך, או בסתם, פטור. ולרמב"ם חייב בכל מקרה.

⤶ משנ"ב: רוב הפוסקים פסקו שהצד שלא לצורך בשאר שרצים אסור מדרבנן.

  1. המוציא דג מהים לתוך ספל מים חייב מהתורה (ואם הניחו עד שמת או עד שיבש בו רוחב סלע חייב גם משום נטילת נשמה), ולכן אסור לומר לגוי להוציא דג מתוך מים כדי שלא יפסדו המים אם ימות, שהרי זה איסור תורה ולא מקלים באמירה לגוי באיסור תורה במקום הפסד. אמנם אם מטלטל את הדג במהירות לברכה של מים, מותר כיוון שזה איסור דרבנן (משנ"ב).

❖ ההבדל בין סעיף ח לסעיף ז (ביה"ל)[עריכה]

בסעיף ז התבאר שהתירו לצוד חיות המזיקות כיוון שזה רק איסור דרבנן, ובסעיף ח נפסק אסרו לצוד חיות המזיקות, למרות שגם זה איסור דרבנן בלבד (משאלצ"ג[2]). צריך לומר:

א. כאן הנשיכה לא כואבת כל כך ולא התירו איסור דרבנן בשביל זה, לעומת סעיף ז שמדובר במזיקים שנשיכתם מכאיבה מאוד (ביה"ל (ד"ה או)).

ב. לדעת הרמב"ם ההיתר לצוד בסעיף ז לצוד הוא משום שמתעסק בצידה, שהרי כוונתו היא במפורש כדי שלא יזיקנו. לעומת סעיף ח שהאדם מתכוון לצוד, אלא שמסתמא כוונתו להנצל, אין על זה שם מתעסק, וחייב לדעת הרמב"ם (המחייב במשאצל"ג). ואפשר ליישב כך גם את דברי השו"ע שסתם כאן לאסור מדרבנן ובסעיף ז להתיר (ביה"ל (ד"ה ולהרמב"ם)).

❖ חבלה בשרצים[עריכה]

המשנה אומרת שהחובל בשמונה שרצים חייב, ובשאר שרצים פטור, כיוון שלשמונה שרצים יש עור והדם נצרר מתחת לעור ולא יחזור עוד לתוך הבשר. ובשאר שרצים אין עור ולכן גם אם נצרר הדם הוא עשוי לחזור לתוכו.

◄ רמב"ם: כל חבלה שעושה בשאר השרצים פטור עליה. משמע גם אם יצא דם ממש. (והקשו עליו מגמרא והרב המגיד יישבו ונשאר בצ"ע).

◄ ר"ן: אם יצא הדם ממש חייב אף בשאר שרצים.

☜ שו"ע: החובל בשמונה שרצים חייב גם אם לא יצא הדם, ובשאר שרצים חייב רק אם יצא הדם.

⤶ ודאי שהחובל בשאר בעלי חיים או באדם חייב גם אם רק נצרר הדם, שהרי יש להם עור עבה (משנ"ב).

  1. רק החובל לצורך חייב, אבל שלא לצורך הוי רק מקלקל ופטור. וכאן מדובר כשעשה לצורך. היינו לצורך כלבו וכדומה. ויש פוסקים הסוברים שכל חבלה בשרצים נחשבת לצורך כיוון שרגילים לחבול בהם להחליש את כוחם (משנ"ב).

  2. החובל בחברו כדרך נקמה או כדי להרגיע כעסו, והוציא דם או שנצרר:

◄ לרמב"ם חייב כי תיקן בכך את רוחו[3].

◄ לראב"ד פטור.

⤶ בכל אופן יש איסור דרבנן בזה, ולכן צריך להזהר שלא להכות כל הכאה שיכולה לגרום חבורה (משנ"ב).

  1. המקיז דם לרפואה חייב, כיוון שצריך את החבלה ואת הדם (משנ"ב). (לשא"ר משום שזה לצורך, ולרמב"ם[4] משום משאצל"ג וחייב).

  2. יש להזהר שלא לחכך שחין מפני שעל ידי החיכוך מוציא דם שנבלע במכה (מג"א).

  3. העוקר שן בשבת חייב מהתורה כיוון שהוא בכלל חובל לרפואה (מג"א, פרי מגדים וחיי אדם), ויש אומרים שאין בזה איסור תורה (מאמ"ר וגר"ז).

❖ חיוב החובל[עריכה]

◄ רש"י ב’, תוספות, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, מאירי: חובל חייב משום נטילת נשמה. (וכך כותב המשנ"ב).

◄ רמב"ם: דש.

⤶ נפק"מ (ביה"ל):

◄ שיעור החובל: לרמב"ם: בגורגרת. לרוב הראשונים: בכל שהוא, (וכך פוסק המשנ"ב).

◄ חובל לאחר מיתה: לרמב"ם: חייב. לרוב הראשונים: פטור.

◄ רש"י ורשב"א: אם העור נצבע יש גם חיוב של צובע.


הערות שוליים[עריכה]

  1. עיין לקמן בטעם ההבדל בין סעיף זה לסעיף הקודם שהתירו לצוד כדי למנוע צער.
  2. וכותב הביה"ל שכל זה לפי ביאור הר"ן ששאר שרצים מזיקים ולכן הם שונים משמונה שרצים. ומשמע ממנו שלפי ביאור תוספות שהחילוק הוא שלשאר שרצים אין עור ולא רגילים לצודם, אין מקום לשאלה. וקשיא לי מדוע.
  3. ויש לדון אם חייב משום שלדעתו הכאה בדרך זו נחשבת למלאכה לצורך גופה (וכך נראה מהבן איש חי שפסק כרמב"ם (וארא, ב)) או שחייב משום שלדעת הרמב"ם חייבים על משאלצ"ג, אך שאר הפוסקים יחלקו ויסכימו לראב"ד שפטור. (וכך נראה מדברי הביה"ל (ד"ה והחובל, ועיין שער הציון מח)) וכך סובר הרב עובדיה (הליכות עולם ד, עמוד טז)).
  4. שכתב שהחיוב משום דש, ואם כך כאשר הדם ניתז לארץ אין חיוב, מכל מקום זה משאצל"ג ולרמב"ם יש בזה חיוב.