פרשני:שולחן ערוך:אורח חיים שלט ג
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ג | ריקוד ומחיאת כפיים[עריכה]
המשנה במסכת ביצה (לו:) אוסרת לטפח, לרקד ולהכות כף אל כף או כף אל ירך. ובגמרא מבואר שטעם האיסור שמא יעשה כלי שיר. בהמשך הגמרא מובא שלמרות שיש איסור, אין למחות במקילים כיוון ש מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים.
◄ תוספות: כיום לא יודעים להכין כלי שיר ולכן מותר[1].
◄ מהרי"ק (ורמב"ן ורי"ף ושאר ראשונים): גם בימינו איסור זה קיים.
☜ כך פוסקים טור ושו"ע[2]*.
רמ"א: כיום לא מוחים כי מוטב יהיו שוגגים ולא מזידים. ויש אומרים שכיום הגזירה לא שייכת.
בכלל הכאת כף אל כף האסורה היא הכאה לצער או אבלות[3] (שמכה כדי לעורר צער) (משנ"ב). (וצריך עיון, שהרי בסימן שלח, א הראשונים והשו"ע סתמו שרק קול של שיר נאסר ולא קול סתמי (עיין שער הציון)).
לא כדאי לסמוך על הקולא של הרמ"א (בי"א השני) אלא רק במקום מצווה משום הנח להם לישראל. וליש"ש אפשר להקל לכתחילה במקום מצווה, ולא משמע כך מדברי הבית יוסף והמאמ"ר (שער הציון).
הרמ"א הקל רק בדברים שנזכרו מפורש בשו"ע, אבל לא בשאר איסורים[4] (כמו כלי נגינה או הכאה עם כלי או על כלי) (משנ"ב).
❖ הכאה על דף וקשקוש לתינוק[עריכה]
רמב"ם: אסור להכות באצבע על הקרקע או על דף או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, וכן אסור לקשקש לתינוק באגוז או בזוג כדי שישתוק.
☜ כך פוסק שו"ע.
❖ לצורך מצווה[עריכה]
שמחת תורה:
רבינו האי גאון (ומהרי"ק) ובית יוסף: מותר לרקוד ולמחוא כפיים ביום שמחת תורה משום כבוד תורה, שכיוון שהאיסור רק מדרבנן התירו בו משום כבוד תורה.
☜ משנ"ב: מותר ביום שמחת תורה, ואין כדאי להתיר אלא ריקוד וטיפוח, אך לא קשקוש בפעמונים וכדומה.
שמחת נישואין:
◄ פרי מגדים, משנ"ב: אסור.
◄ מהרש"ל (א"ר שא, סק"ה), מקור חיים (חוות יאיר כאן)[5]: מותר.
❖ בשינוי[עריכה]
הירושלמי אומר שרבי יונה התיר למחוא כפיים בשינוי. בהמשך מובא שבביתו של רבי מחאו כפיים בשינוי ורבי מאיר העיר להם שאסור, ושאל רבי: מי הוא זה שבא להוכיח אותנו בביתנו? ורבי מאיר ברח משם.
רי"ף רמב"ם, רא"ש וסמ"ג: מכאן שמותר למחוא כפיים בשינוי.
⤶ בית יוסף: אין קושי מכך שרבי מאיר אסר, או משום שרבי מאיר אוסר למחוא כפיים אבל הלכה כרבי יונה שהוא בתרא. (או משום שרבי התיר וחודדות ההלכות שנאמרו על ידו (סמ"ג)). או משום רבי מאיר חשב שמחאו שם כרגיל והעיר להם, ואז כשרבי שאל מי זה... רבי מאיר הבין שמחאו בשינוי ולכן ברח מחמת הבושה כיוון שזה מותר.
☜ שו"ע: מותר לספק כלאחר יד.
⤶ אין להקל בקשקוש הזוג וכדומה גם כשעושה בשינוי, כיוון שגם ההתר לספק בשינוי אינו ברור כל כך (ביה"ל).
❖ הכאה באצבע צרידה[עריכה]
הגמרא ביומא (יט:) מספרת שפרחי כהונה היו מכים לפני כהן גדול באצבע צרידה.
◄ תרומת הדשן: מותר להכות באצבע צרידה גם כדרך שיר כמו שהיו עושים במקדש[6].
◄ רמב"ם ובית יוסף: אסור להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או זו כנגד זו כדרך המשוררים.
☜ וכך פוסק שו"ע.
הכאה כדי להעיר את חברו (שלא בנעימה):
◄ מג"א: מותר[7].
◄ תוספות שבת ופרי מגדים: יש לאסור (ע"פ דברי רש"י).
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ למרות שקיי"ל שאם בטל הטעם לא בטלה תקנה- לדעת תוספות אם התבטל טעם התקנה לגמרי אין חוששים לה יותר. וכמו שמותר לשתות משקים מגולים בימינו לדעת תוספות בביצה (ו. ד"ה והאידנא).
- ↑ * ריקוד האסור הוא דווקא הרמת שני הרגלים יחד מעל הקרקע (הגרש"ז (שולחן שלמה תקכד א) והרב עובדיה (יחו"ד ב, נח)).
- ↑
ודין אצבע צרידה שמביא המשנ"ב, יבואר לקמן בפני עצמו.
- ↑
והרי הרמ"א בסימן שלח, ב, כתב דין זה גם בכלי שיר. ויישבו האחרונים שאכן הרמ"א למד בתוספות שהקל בזה אף בכלי שיר, אך להלכה לא קיבל דבריו אלא רק לריקוד (כדברי המשנ"ב כאן) ועיין בהערה בסימן שלח סעיף א עוד בעניין זה.
ובביה"ל האריך בשם ספר זכרון יוסף על חומרת איסור ריקודים מעורבים בחול וכל שכן ביו"ט, עיין בדבריו.
- ↑ וכן כתב כף החיים ((סימן ל ס"ק צג) וכן בלב חיים (ח, ט)) ועוד. ובחזו"ע (ה, רעא) כתב להחמיר כדברי המשנ"ב. עוד נחלקו בריקוד לכבוד שבת: למחמירים בשמחת נישואין, וכן לרב עובדיה: אסור. לדבר יהושע ומנחת אלעזר: מותר. ובפניני הלכה (פרק כב) כתב שגם ספרדי יכול לסמוך על דברי המתירים על פי דברי האור לציון שסמך על דברי הרמ"א עם צירוף הסברא שזה לצורך מצווה.
- ↑ ואין לומר ששונה המקדש שהתירו בו שבות, משום שהגמרא הייתה צריכה לומר זאת (תרוה"ד).
- ↑ אך נראה מהמשנ"ב שאסר הכאה בכפיים אפילו שלא כדרך שיר, שהרי כתב (בס"ק ז) לאסור הכאת כף בחמתו. ואולי יש לחלק כיוון שהכאה בכף נזכרה בגמרא לאיסור ולכן החמירו בה יותר' כיוון שיש בה חשש גדול יותר שיעשה כלי נגינה. ואילו אצבע צרידה קלה יותר, שהרי לא נזכרה בגמרא לאיסור במפורש, ולכן הקלו בה יותר שלא כדרך שיר (לדעת המג"א). יש לעיין במי שמקיץ את חברו על ידי מחיאת כפיים, האם שייך בזה איסור יותר מאשר אצבע צרידה, או שדינה כמו באצבע צרידה. ומכל מקום נראה שלדינא יש לאסור כיוון שגם באצבע צרידה נראה שהמשנ"ב לא מקבל את דברי המג"א ואסר, ולגבי מחיאת כף בחמתו ובאבלו אסר בפשטות, ולא גרע מהכא לכאורה. ולכן יעשה בשינוי, וצ"ע. (אך דע שיש חולקים על מסקנת המשנ"ב בדין אצבע צרידה להעיר את חברו, עיין חזו"ע (ה, עמוד ערה) וכף החיים (יב')).