פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עב ב

סעיף ב[עריכה]

המלוה את חבירו על המשכון, בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות, בין שמשכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו אחר שהלוהו, הרי זה שומר שכר. הגה: ואין חלוק בין אם פירש שקבלו למשכון בכדי שוויו, בין קבלו סתם (טור). לפיכך אם אבד המשכון או נגנב, חייב בדמיו. ואם היה שוה המשכון כדי דמי החוב, אין לאחד על חבירו כלום. ואם החוב יתר על המשכון, משלם הלוה היתרון. הגה: וי"א דאם פירש ואמר בשעת הלואה שמקבל המשכון בכל החוב, אפי' אם קבל קתא דמגלא באלפא זוזי, אבד המשכון אבד הכל (טור). ואם דמי המשכון יתרים על החוב, נותן המלוה ללוה היתרון. ואם נאנס המשכון, כגון שנלקח בלסטים^א מזויין וכיוצא בו משאר אונסים, ישבע המלוה שנאנס, וישלם לו בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה (גאונים,רי"ף,רמב"ם). הגה: וי"א דמלוה על המשכון לא הוי אלא שומר חנם לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון אלא אבד מעותיו, ולא יותר (טור בשם רבינו ירוחם והרא"ש) וכן מוכח באמת דעת הרא"ש בכמה דוכתי ובפרט בסוף פ' שבועת הדיינים כתב ומכל אלו הראיות ברורות נראה דהלכה כרבה ולא כב"י לדעת הרא"ש וכ"כ עוד הרא"ש להדיא בפ' יש נוחלין גבי קנין עד אימתי חוזר ע"ש. ומספיקא לא מפקינן ממונא (מרדכי ס"פ האומנין). ואם נאבד או נגנב בפשיעה, חייב לשלם לדברי הכל (טור).

כשהמשכון שווה יותר מהחוב: ב"מ פב,א: לדעת רב יוסף הריהו ש"ש על המשכון משום "פרוטה דרב יוסף", ולכן המלווה חייב לשלם את המותר, ולדעת רבה הריהו ש"ח ולכן פטור.

גאונים,רי"ף,רמב"ם,שו"ע: פסקו כרב יוסף.

תוס': פסקו כרבה שהריהו ש"ח, אך דוקא במה שהמשכון יתר על החוב, אמנם בשווי שכנגד החוב הריהו ש"ש כיוון שפסקו כשמואל^[1] (לגבי קתא דמגלא), וכנגד החוב הוי כפירש. בדעת הרא"ש סוברים הטור והרמ"א שפסק כרבה לפי שהביא דברי ר"י באחרונה, ואילו הב"י כתב שמדברי הרא"ש אין הוכחה ולכן יש ללכת לפי דבריו בתשובה ששם פסק כרב יוסף.

רמ"א: פסק כתוס' מספק.

מהר"ם,נתיבות: התוס' סוברים כן (שהריהו ש"ח על המותר) בין במלווה בשעת הלוואה בין שלא בשעת הלוואה. הנתיבות כתב שהתוס' כתבו כן במפורש^[2]. הסיבה לכך היא שדינו של ר' יצחק משפיע רק על השווי שכנגד החוב ולא על המותר.

ש"ך: התוס' סוברים כן דוקא בשעת הלוואה, אך שלא בשעת הלוואה כיוון שקונה המשכון מדר' יצחק יש לו הנאה שיכול לקדש בו אשה כדברי התוס', וא"כ מכיוון שיש לו הנאה הריהו ש"ש כנגד כל המשכון^[3]. עוד מוסיף הש"ך, שיש להחשיבו כש"ש מכיוון שע"י המשכון יש לו ביטחון על החוב, ואין לך הנאה גדולה מזו^[4]. וכתב שיתכן שהרמ"א דייק בדוקא בכך שכתב "יש אומרים דמלווה על המשכון לא הוי אלא ש"ח" לומר שהדין כן דוקא אם לקח המשכון בשעת ההלוואה. עוד כתב הש"ך שמכך שלא חילק משמע שמדובר בין בהלווהו מעות בין בהלווהו פירות, וכן בין בשטר בין שלא בשטר.

אם אבד חלק מהמשכון: מהריב"ל,ש"ך – לשיטת התוס' שהריהו ש"ח על המותר, אם אבד חלק ונשאר כנגד החוב אינו מפסיד.

מלווה בריבית: נתיבות – לכו"ע הריהו ש"ש.

כשהמשכון פחות מהחוב: שבועות מג,ב: אמר שמואל: האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומשכן ליה קתא דמגלא, אבד קתא דמגלא - אבד אלפא זוזי, אבל תרתי קתאתי לא; ורב נחמן אמר: אפי' תרתי קתאתי, אבד חדא - אבד חמש מאה, אבד אידך - אבד כוליה, אבל קתא ונסכא לא; נהרדעי אמרי: אפילו קתא ונסכא, אבד נסכא - אבד פלגא, אבד קתא - אבד כוליה. תנן: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה - חייב; לימא ליה: הא קבילתיה! מתניתין בדפריש, שמואל בדלא פריש" (כך היא גירסת הספרים).

גאונים,שו"ע: פסקו שלא כשמואל, ולכן המלווה המאבד מפסיד רק את שווי המשכון ולא את כל החוב. התוס' כתבו שהגאונים גרסו להפך "שמואל בדפריש, מתניתין בדלא פריש". לדברי הסמ"ע בהמשך, הטור והרמ"א סוברים שלא גרסו כן אלא כרי"ף, והש"ך חולק.

בהסבר הגאונים ביחס למחלוקת בדינו של שמואל כתבו התוס'^[5] שני הסברים. או שהחולקים על שמואל סוברים שהוי אסמכתא או שמדובר שלא פירש לגמרי ואמר "אם יאבד אפסיד הכל" אלא אמר "אע"פ שאינו שווה כנגד כל החוב קיבלתיו", ואז יש לפרש שכוונתו שיעכב המשכון עד שיפרע כל החוב.

רי"ף: פסק שלא כשמואל, וגרס כגירסת הספרים ששמואל עסק בלא פריש.

תוס',רמ"א: פסקו כשמואל שמפסיד את כל החוב, וציינו שדברי שמואל הם דוקא בלוקח משכון בשעת הלוואה. ליתר דיוק, פסיקתם היא לאו דוקא כשמואל אלא כנהרדעי שאפילו בקתא ונסכא מפסיד חצי מהחוב על כל אובדן של אחד מהם. הטור כתב שגרסו להפך מגירסת הספרים.

סמ"ע: ביאר שכאן הרמ"א לא פסק שהוי ספיקא דדינא, משום שאמנם נחלקו אם לפסוק כשמואל אך הטור והרמ"א הסבירו את הגאונים ע"פ גירסת רש"י והרי"ף, שהגמ' העמידה את שמואל בסתם ואת המשנה בפירש (שלא כתוס', שכתב שהגאונים גרסו ששמואל עוסק בפירש והמשנה בסתם), ולפי"ז למעשה יוצא שאין מחלוקת כיוון שלדעת הגאונים אין הלכה כשמואל אך הם פירשו ששמואל עסק בסתם ואילו פירש "אע"פ שלא שווה כנגד כל החוב קיבלתיו" לכו"ע הפסיד את כל החוב, ולעומת זאת תוס' פסקו כשמואל אך העמידוהו בפירש "אע"פ שלא שווה כנגד כל החוב קיבלתיו".

ש"ך: משמע מהטור שהגאונים ותוס' כן חלוקים (והגאונים גרסו כפי שכתבו התוס'), וא"כ כוונת הרמ"א כאן לדעת התוס', וצריך לבאר מחלוקתם שלדעת הגאונים האומר "אע"פ שלא שווה כנגד כל החוב קיבלתיו" אינו נחשב כמפרש אלא דוקא המפרש לגמרי שאם יאבד יפסיד כל חובו, וא"כ גם לפי דברי הב"י שהגאונים מודים במפרש יש נפק"מ. הש"ך הוסיף שלדעת הב"ח הגאונים חולקים אפילו במפרש וסוברים שהוי אסמכתא, ולהלכה הכריע הש"ך שבשני המקרים הוי ספיקא דדינא. וציין שמחלוקת הב"י והב"ח תלויה בשני הסברי התוס' הנ"ל בדעת הגאונים.

בע"ח קונה משכון: ב"מ פב,א: אמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון - שנאמר ולך תהיה צדקה.

תוס',ב"י ברי"ף וברמב"ם,שו"ע: בעל החוב נחשב ש"ש.

רש"י,ש"ך ברי"ף: קונה לגמרי וחייב אפילו באונס. הש"ך מביא שכן דעת הרבה ראשונים וביניהם הראב"ד, בעה"מ, העיטור ועוד. ואף בדעת הרי"ף מפרש שמה שכתב שגם שלא בשעת הלוואתו הריהו ש"ש, כוונתו שמטעם פרוטה דרב יוסף הוא נחשב ש"ש גם שלא בשעת הלוואה אמנם מטעם ר' יצחק גם קונה מהמשכון כנגד שווי החוב, ומ"מ נפק"מ בכך שהוא גם ש"ש לגבי המותר שיש במשכון מעבר לסכום החוב.

ש"ך: סובר כרש"י, ולמעשה פוסק שאפשר לומר קים לי כרש"י.

נתיבות: בדברים שצריכים להחזיר כגון כר ומחרשה חייב באונסים כיוון שכל זמן שהמשכון תחת ידו אינו יכול למוכרו ולא לתבוע חובו והוי כאפותיקי מפורש, אולם בשאר דברים הריהו ש"ש.

בשעת הלוואה: מב"מ פב,א משמע שאינו קונה^[6], אך מפסחים לא,ב משמע לענין בל ימצא שקונה, וכן בגיטין לז,א משמע שקונה לענין שלא משמט. הנתיבות כתב שאם לקח ברשות בי"ד נחשב כלאחר שעת הלוואה, ואילו אם לקח שלא ברשות נחשב כשעת הלוואה.

רמב"ן,רשב"א: קונה, ודברי הגמ' בב"מ נאמרו על דרך הספק.

תוס',רא"ש: אינו קונה כפי שקונה שלא בשעת הלוואה, אך קונה לענין שנחשב מצוי ועובר על בל ימצא ולענין שאינו משמט. לפי תוד"ה משכון בקידושין ח,ב גם לענין שיכול לקדש בו אשה, אך לפי תוד"ה אימור בב"מ פב,ב ולפי תוד"ה שאני בגיטין לז,ב אפשר לקדש רק במשכון שלא משעת הלוואתו.

ש"ך ברש"י,ש"ך: אינו קונה אא"כ התברר לבי"ד שאין לו ממה להשתלם מלבד המשכון. את הגמ' בפסחים מבאר שמדובר שלא בשעת הלוואתו, ומיישב את הלשון שם שממנה נראה כי מדובר בשעת הלוואתו, ולגבי שמיטה מיישב על פי החילוק שחידש, שהרי שם בגלל השמיטה אינו יכול להשתלם משאר הנכסים ובמקרה כזה קונה את המשכון אפי' אם לקחו בשעת ההלוואה. הסברא בכך היא שאין להבין את החילוק בדברי ר' יצחק בין משכון בשעת הלוואה לשלא בשעת הלוואה כגזרת כתוב שהרי התורה לא חילקה בפרוש אלא ע"כ שורש החילוק נעוץ בסברא והיא שכשלוקח בשעת הלוואה יתכן שיגבה מנכסים אחרים אולם כשלוקח שלא בשעת הלוואה ודאי לוקח משום שאין ללווה ממה לפרוע, ולפי"ז ה"ה כשלוקח בשעת הלוואה ומתברר לבסוף שאין ללווה ממה לפרוע מלבד המשכון.

האם דינו של ר' יצחק משפיע רק על השווי שכנגד החוב או גם על המותר?

מהר"ם,נתיבות: רק על השווי שכנגד החוב.

ש"ך: ביאר בדעת התוס' שגם על המותר הריהו ש"ש. הבאנו דבריו למעלה (ב'משכון השווה יותר מהחוב') שנימק משני טעמים: א. מכיוון שיש לו הנאה שיכול לקדש בו אשה הריהו ש"ש כנגד כל המשכון. ב. מכיוון שע"י המשכון יש לו ביטחון על החוב, ואין לך הנאה גדולה מזו. טעם זה אינו נובע ישירות מדינו של ר' יצחק, אך גם הוא נכון למשכון שלא משעת הלוואה. לדעת הש"ך עצמו מדינו של ר' יצחק נעשה שואל, אך הנימוקים המובאים כאן שייכים רק לדרגת ש"ש, ולכן נראה שגם לש"ך לגבי המותר הריהו רק ש"ש.

משכנו שלא ברשות: רמב"ן: גם במקרה זה אינו חייב באונסים.

ש"ך: במקרה זה חייב באונסים אפילו למ"ד שבד"כ קונה משכון רק כש"ש, אמנם כאן אינו קונה מדר' יצחק אך קונה בקנין גזילה. כך מוכח מהגמ' במכות טז,א שמנמקת שחובל מהבית אינו לוקה אע"פ ש"משכחת לה בביטלו ולא ביטלו" מאחר שאין אדם לוקה ומשלם. אם פטור מאונסים היה אפשר להקשות ממקרה שנאנס שאז אינו לוקה. העיטור הקשה מכאן על הדעות הסוברות שמדר' יצחק קונים משכון רק כש"ש ולא מתחייבים באונסים והרמב"ן תירץ שם באופן אחר ולא כש"ך.

סיכום להלכה:

ישנם כמה ענינים שיש לברר כדי להגיע להלכה: א. האם הלכה כרבה או כרב יוסף? ב. האם רבה מודה שכנגד החוב הוי ש"ש? ג. האם דינו של ר' יצחק הופכו לשואל או לש"ש? ד. האם דינו של ר' יצחק משפיע רק על הסכום שכנגד החוב או גם על מותר המשכון מהחוב? ה. האם דינו של ר' יצחק נאמר גם בשעת הלוואה או רק לאחריה? ו. האם פוסקים את דינו של שמואל (לגבי קתא דמגלא)?

שו"ע: פוסק כרב יוסף, ולפי"ז הריהו ש"ש בין בשעת הלוואתו בין שלא בשעת הלוואתו, בין כנגד החוב בין במותר. בדינו של ר' יצחק סובר שמטעם ר' יצחק הריהו ש"ש ולא שואל, ולכן לפי רב יוסף אין נפק"מ בדין זה לעניננו^[7]. וכמובן אין נפק"מ במחל' הראשונים אם דינו של ר' יצחק נאמר גם בשעת הלוואתו וכן בדיון אם דינו של ר' יצחק משפיע רק על הסכום שכנגד החוב או גם על המותר שבמשכון.

רמ"א,ש"ך,נתיבות: מכריעים לגבי דינו של רב יוסף שזהו ספיקא דדינא והמע"ה, וכנגד החוב הריהו ש"ש כיוון שפוסקים כשמואל, וכנגד החוב הריהו כמפרש. הש"ך והנתיבות פוסקים שדינו של ר' יצחק נאמר רק לאחר הלוואה. הש"ך סובר שדינו של ר' יצחק משפיע גם על מותר המשכון מהחוב וכן שאפשר לומר קים לי כרש"י שדין זה הופכו לשואל, ואילו הנתיבות סובר שמשפיע רק על הסכום שכנגד החוב, ושבד"כ הופכו רק לש"ש חוץ מבכלים שצריך להחזירם שהופכו לשואל. לפי"ז בשעת הלוואה הריהו ש"ח מספק על המותר שבמשכון ואילו כנגד המשכון הוא ש"ש, ולאחר הלוואה לדעת הש"ך עצמו כנגד החוב הריהו שואל ועל המותר שבמשכון הריהו ש"ש אמנם למעשה הכריע שהוא ש"ש בין כנגד החוב בין על המותר אלא שאם תפס יכול לומר קים לי כרש"י שהריהו שואל, ולדעת הנתיבות על המותר הריהו ש"ח מספק (אם פוסקים כרב יוסף) וכנגד החוב בכלים שלא צריך להחזירם הריהו ש"ש ובכלים שצריך להחזירם הריהו שואל.

וכשהחוב גדול מהמשכון: לדעת הסמ"ע לכו"ע אם פירש "אע"פ שלא שווה כנגד כל החוב קיבלתיו" הפסיד הכל ואם לא פירש הפסיד רק כנגד המשכון, ולדעת הש"ך לפי השו"ע אם אמר "אע"פ שלא שווה כנגד כל החוב קיבלתיו" הפסיד רק את שווי המשכון ואם פירש לגמרי שאם יאבד יפסיד כל חובו הפסיד הכל, והרמ"א כתב שגם במקרה הראשון הפסיד הכל, והש"ך עצמו הכריע שבשני המקרים הוי ספיקא דדינא.

א. נאנס המשכון: גאונים,רי"ף,רמב"ם,שו"ע: נשבע המלווה ונפטר והלווה צריך לפרוע את החוב.

סמ"ע: דוקא כשהלווה טוען שמא ואינו יודע מה קרה למשכון, מפני שאז הלווה הוא כאומר איני יודע אם פרעתיך, אך אם טוען ברי שלא נאנס אין המלווה נאמן בשבועתו אלא הלווה נשבע היסת ונפטר. משמעות הסמ"ע היא שהנאמר בתורה ששומר נשבע ונפטר זה רק בגלל שהוא מוחזק, אך כאן שהלווה הוא המוחזק אין השומר נאמן בשבועה.

ש"ך: אף כשהלווה טוען ברי נאמן המלווה בשבועה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]