פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עב יז

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עב יז

סעיף יז[עריכה]

אם לא נאבד המשכון, וחלוקים בעיקר הלואה, שהמלוה אומר שהלוהו סלע והלוה אומר שלא הלוהו אלא שקל, אם הוא בענין שהיה המלוה יכול להחזיק במשכון ולטעון: לקוח הוא בידי, או: לא היו דברים מעולם, או: החזרתיו לך, נאמן לומר שהלוהו עליו עד כדי דמיו (ירושלמי שבועות;ע"פ ב"מ קטז,א), בשבועה בנקיטת חפץ^א (גאונים,רמב"ם). (ודוקא שתפס חפץ, אבל תפס מעות, נשבע היסת ונפטר^ב) (טור והתרומה שער מ"ט). ואפילו מת הלוה תחלה, ואחר כך מת מלוה, נפרעים (יתומיו) ממה שתחת ידם (רמב"ם). לפיכך אם המשכון שוה סלע, הרי נשבע ונוטלו. אין המשכון שוה אלא דינר, הרי המלוה נוטל דינר מדמי המשכון, ופורע הלוה עוד דינר שמודה בו, ונשבע על השנים שכפר בהם. ואם כפר בכל ואמר: אין זה משכון אלא פקדון בידי ואין לו אצלי כלום, הרי המלוה נפרע מדמי המשכון. ואם אינו שוה כדי חובו, נוטל ממנו מה ששוה, ועל השאר נשבע הלוה היסת, ונפטר (טור). הגה: ואפילו היה זה הדבר שמחזיק בו דברים שעושין בהן אוכל נפש, או בגד אלמנה, לא אמרינן כיון שמחוייב להחזיר אין לו מיגו, אלא כיון שאין עדים והיה יכול לכפור, יכול לטעון עליו כדי דמיו (ב"מ קטז,א;טור). והוא הדין במקום שיש תקנה שלא לעכב אחד של חבירו הבא לידו דרך שאלה או פקדון, או מלמד בספרים שלומד עם הנערים, אע"פ שמחוייב להחזיר, מכל מקום לא אבד מיגו שלו ונאמן לטעון עליהם כדי דמיו כל מקום שיש לו מיגו. ואפילו במקום שיש תקנה זו, מכל מקום המלמד יוכל לעכב הספר בעד שכירות הלימוד (מרדכי ס"פ המקבל). י"א דבכל מקום שיכול לטעון על מה שתחת ידו, יכול לישבע סתם שאינו חייב לו כלום, ובלבד שיודע בודאי שזה שכנגדו חייב לו, כגון שיש לו מלוה בידו או פקדון^ג וברור לו שלא נאנס משכנגדו ושהוא חייב ליתן לו פקדונו או דמיו וכיוצא בזה (נ"י פ"ק דמציעא ג,א וב"י סי' ע"ה בשם תלמידי רשב"א). מיהו לכתחלה אומרים לו לברר דבריו, כמו שיתבאר למטה סעיף כ"ה ולקמן ריש סימן ע"ה. והא דיכול לטעון על מה שתחת ידו, היינו שאומר שזה שכנגדו חייב לו ממון. אבל לא יוכל להחזיק במה שתחת ידו עד שחבירו יתן לו פטורים או כיוצא בזה משאר תביעות, כי אין זה שייך לזה (מהרי"ו סי' כ"א, ול"ה). וכל מי שיוכל לטעון על מה שתחת ידו, אין לו זכות בו רק משעת העמדה בדין ואילך, ולא משעת תפיסה; ולכן אם נתייקר קודם העמדה בדין, ברשות מרא קמא אייקר (ריב"ש סימן שצ"ו).

א. שבועת הגאונים: סברתם של הגאונים שנשבע אע"פ שיש לו מיגו היא שאין טוען על גוף החפץ שעליו יש לו מיגו אלא רוצה להוציא ממון אחר, וכן משום שמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן (הו"ד ברא"ש^[1] ובש"ך).

כשהמלווה שותק: ר"ן: אין המלווה צריך להישבע.

סמ"ע: כוונתו שרק כשהמלווה תובע את הלווה ורוצה שישיב לו מעות תמורת המשכון עליו להישבע, אך אם המלווה לוקח לעצמו את המשכון במקום המעות אינו צריך להישבע.

ש"ך: אין הבדל בין אם המלווה תובע מעותיו תמורת המשכון לבין אם הלווה תובע משכונו והמלווה שותק ומשתמש בחפץ, ובכל מקרה צריך להישבע. וכוונת הר"ן היא שאם המלווה אינו משתמש בחפץ אלא רוצה להמשיך ולשומרו ע"מ שיוכל בעתיד לתבוע על ידו את מעותיו, אינו צריך להישבע, משום שהריהו כטוען על גוף המשכון שהוא משועבד לו עד שיפרע. ואף לגבי מקרה זה כתב הש"ך שצ"ע לדינא.

ב. תפס מעות: בעה"ת,רמ"א: נשבע היסת ונפטר ואינו צריך להישבע בנקיטת חפץ כמו התופס במשכון.

תומים: דוקא אם תפס מעות הלוואה או פקדון שאינו צרור שבידו, שאז מותר לו להשתמש בהם.

קצות: לאו דוקא. מכיוון שמעות אינן זקוקות לשומת בי"ד רשאי לתופסם משום "עביד איניש דינא לנפשיה", ואז הריהו טוען שהם ממש שלו ואינו בא להוציא ממון אחר (כלומר, נאמנותו אינה מטעם מיגו אלא מטעם שהוא המוחזק).

ג. פקדון: הש"ך משיג על הרמ"א, שבחפץ פקדון אינו יכול להישבע בסתם אלא צריך לפרש שמחזיק בפקדון כנגד חוב אחר שיש לו עליו, משום "מאן שם לך?", וכתב שכן כתבו תלמידי הרשב"א והנ"י^[2], והב"י בסי' עה הביא דבריהם, וכן כתב הריטב"א (ומעות פקדון דינן כמלווה).

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]