פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עג ז

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עג ז

סעיף ז[עריכה]

הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני, ואירע אותו יום בשבת, חייב לפרעו קודם אותו יום. ואם לא פרעו קודם, צריך ליתן באותו יום משכון (שו"ת רא"ש), וישומו אותו, ויתננו לו בתורת פרעון (מיוחסות לרמב"ן). הגה: מי שנשבע לחבירו לפרוע לו לזמן, והגיע השמיטה בנתיים או שמחל לו, פטור משבועתו, דכל שפטור מדין הפרעון אינו חייב לשלם מכח השבועה (תשובת רמב"ן סימן רנ"ו ומהרי"ק שורש פ"א בשם תשובת רשב"א וב"י ד"מ סי' ס"ז וע"ש).

במיוחסות לרמב"ן ובשו"ת הרשב"א[1] חלקו וכתבו שנתינת משכון שלא בשומא ולפרעון לא תועיל ואינה נחשבת כקיום השבועה. ובב"י יישב שאולי הרא"ש עוסק בנותן לו בשומא לפרעון ובכך גם הם מודים. עוד כתב שם הרשב"א, שיתכן שאם שכח לפורעו קודם שבת עליו לפורעו בשבת כיוון שהאיסור לפרוע הוא רק מדרבנן משום עובדין דחול ואילו לעבור על השבועה זהו איסור מהתורה, אך סיים שאפשר לחוש לזה לעשות הלכה למעשה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ח"א סימן תשמ"א. ועיין בסי' פז,א שמטעם זה כתבו הריטב"א והריב"ש שנתינת משכון לא הוי הילך.