פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט עה ה

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט עה ה

סעיף ה[עריכה]

מנה לי בידך מהלואה פלונית ומנה מהלואה אחרת שהלויתיך בזמן אחר כך וכך, והנתבע משיבו: אין לך בידי כלום לפי שמהלואה ראשונה פרעתיך כך וכך ומהלואה שניה פרעתיך כך וכך, ומתוך טענתם הכירו הבית דין שעדיין חייב לו מאותם שתי הלואות עשרים דינרים, הוה ליה כשנים מעידים אותו שיש בידו חמשים, שהרי הבית דין עדים במה שהודה שנשאר עליו, וישבע שבועה מן התורה על השאר (בעה"ת). הגה: ודוקא שהכירו הבית דין שהודה עדיין במקצת, לפי חשבונו, אבל אם נתחייב במקצת לפי שאינו נאמן בדבריו, לא מקרי הודאה במקצת (ב"י בשם רשב"א). ועיין לקמן סימן פ"ז סעיף ה'.

התחייבות בשבועת מו"ב בגין פסק בי"ד המחייבו במקצת:

השו"ע הביא את דברי בעה"ת שאם אדם התכוון לכפור אולם בי"ד ראו שטעה בחשבון ובאמת לפי דבריו יוצא שעדיין חייב הוי מו"ב. הרמ"א מסביר ע"פ הרשב"א שזה דוקא בטעות בחשבון אך אם בי"ד חייבוהו משום חוסר נאמנות לא הוי מו"ב. בהמשך נרחיב בעניין חוסר נאמנות. לגבי טעות בדין נחלקו האחרונים. הסמ"ע והקצות סוברים שגם אם ראו שטעה בדין ובאמת לפי דבריו חייב לא הוי מו"ב (כגון שטוען ששילם עבורו ערבות על ריבית קצוצה, וחושב שנפטר בכך מחובו) ובפשטות כך היא דעת הרשב"א, ואילו הש"ך והנתיבות סוברים שנחשב מו"ב כמו בטעה בחשבון. הסברא בשני מקרים אלו היא שמתחייב בהם ע"פ בי"ד, ובי"ד לא גרעו מעדים^[1]. הש"ך הוכיח כן מדברי בעה"ת והשו"ע שתלו חיובו בכך שביה"ד הכירו מדבריו שהוא חייב, ולא כתבו שנמצא מדבריו שהודה שחייב. ואמנם הרשב"א בתשובה כתב לגבי המקרה בריבית שלא הוי מו"ב, אך הש"ך כתב שיש לבאר שם המעשה באופן אחר, ואפי' אם לא, מ"מ העיקר לדינא כבעה"ת, ולכן השו"ע והרמ"א כתבו רק את דבריו ולא הביאו את דברי הרשב"א לגבי ריבית. הש"ך מוכיח דעתו מסברא שודאי בי"ד עדיפים מעדים, וא"כ הק"ו ממנו נלמד הדין של ר' חייא קמייתא שייך ודאי גם לגבי בי"ד. ראיה נוספת הוא מביא מכך שהגמ' רצתה ללמוד דינו של ר' חייא קמייתא ממשנת שניים אוחזין שאנן סהדי דמאי דתפיס שלו – משמע שאנן סהדי גם מחייב שבועת מו"ב, וא"כ ה"ה בי"ד^[2]. הקצות מקשה על הש"ך מהמשנה בשבועות מב,ב האומרת שאם תובעו בית מלא והלה עונה מה שהנחת אתה נוטל פטור כיוון שלא הוי דבר שבמידה, ואע"פ שאח"כ אפשר למדוד כבר יצאה הודאתו בפטור (כך מסבירים חלק מהראשונים), ולפי הש"ך שפסק ביה"ד הנובע מתוך הודאת בעה"ד מחייב מחדש א"כ גם כאן היה לנו לומר שלאחר שביה"ד ימדדו יחזרו ויחייבוהו שבועה. הנתיבות דוחה שאצלנו בשעת הכפירה כבר ידוע לבי"ד מיידית שחייב, וא"כ הוא לא יצא בפטור בתחילה. התומים כתב שדעתו להפך מהש"ך כיוון שטעם השבועה הוא שמשתמט, ובטועה בדין כוונתו היתה לכפור הכל ולא שייך אישתמוטי. הנתיבות כתב שלהלכה משביעים גם במקום שלא שייך אישתמוטי כגון בכופר בפקדון ועדים רואים שמקצתו לפניו.

לגבי המתחייב במקצת משום חוסר נאמנות מצאנו חמישה מקרים:

שו"ת רשב"א,שו"ע פז,ה,רמ"א כאן: אם מתחייב במקצת מתוך שאינו נאמן ע"פ דבריו לא הוי מו"ב. השו"ע שם הביא דוגמא, שהנתבע הוחזק כפרן על מקצת, והש"ך נותן לכך דוגמא, כגון שאמר לו על נ' אל תפרעני אלא בפני עדים, והלווה טוען שפרע שלא בפני עדים.

האומר נ' איני חייב ונ' איני יודע אם פרעתיך: רמב"ן,ר"ן^[3],ש"ך פז,סקי"ג – הוי מו"ב. במקרה זה הוא מתחייב ע"פ הודאתו ולכן לכו"ע הוי מו"ב. לשון הרמב"ן היא שכאן הוא "מודה בעיקר מקצת ההלוואה", ונראה שכך יש לחלק מהמקרה של הרשב"א.

התובע נ' חבלת ונ' הלוויתיך (שנשבע ונוטל נ' של חבלה): לדעת הרמב"ן לא הוי מו"ב כיוון שלא התחייב ע"פ דבריו. ולדעת הר"ן הוי מו"ב, וכן פסק הש"ך פז,סקי"ג. הש"ך מבאר בר"ן שמדובר דוקא כשהתובע נשבע קודם שהנתבע כפר, שאז אנן סהדי שחייב נ', אחרת פטור, ולפי הקצות אף אם ישבע אח"כ, וכוונת הר"ן היא שכל עוד לא נשבע התובע אין הנתבע מתחייב בשבועת מו"ב. צריך לברר מדוע מקרה זה שונה משל הרשב"א^[4].

כשע"א תובעו ומשאיל"מ^[5]: לדעת הגאונים הוי מו"ב כיוון שנתחייב במקצת ע"פ בי"ד, ולדעת הרמב"ם והשו"ע (שסד,ו) לא הוי מו"ב. הש"ך מחלק מטעות בדין שדוקא במשאיל"מ כתב הרמב"ם שאינו מו"ב בגלל ששם אין ביה"ד יודעים בברור שחייב ויכול להיות שהוא באמת פטור אלא שפוסקים כן בגלל שאינו יכול להישבע, משא"כ בטעות בדין^[6]. לא ראיתי שתולים את דברי הרשב"א (לגבי חוסר נאמנות) במחל' זו, וצריך לברר מדוע.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]