פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פו ב

סעיף ב[עריכה]

במה דברים אמורים, כשאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו, שסידרו לו בית דין והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה. (אף על פי שיש לו נכסים במדינה אחרת) (ריב"ש סימן שנ"ג), אבל אם יש לו במדינה זו נכסים, אין בית דין נזקקים להוציא מזה ולתת לזה (ר"ן).

כשיש לשמעון נכסים: רשב"א,ר"ן^[1]: אין שדר"נ, וראובן אינו יכול לגבות מלוי. כן מוכח מב"ק מ,ב: "הניחא היכא דאית ליה נכסי, היכא דלית ליה נכסי מאי איכא למימר, משום דא"ל: כי היכא דמשתעבדנא לדידך, הכי נמי משתעבדנא להאיך, מדר' נתן?". הם נימקו זאת שחוב זה הריהו כמשועבדים, ואין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין. יש לעיין אם לדעתם בזמן שיש נכסים אין כלל שיעבוד או שיש אלא שא"א לגבות מלוי. הנפק"מ מכך היא אם שמעון יכול למחול ללוי אף כשיש לשמעון נכסים^[2].

או"ז^[3]: יש שדר"נ.

שו"ע: פסק כפשט הר"ן שאין.

רש"ל,קצות: פסקו כאו"ז. הרש"ל כתב שאמנם בי"ד לא גובים אך אם תפס אין מוציאין מידו. הקצות סובר כרש"ל, בשונה מהש"ך, שאף כשיש ללוי פסידא אפשר לגבות ממנו, בגלל שלדעתו החוב אינו מוגדר כחוב של שמעון המשועבד לראובן, אלא החוב גופו נחשב של ראובן. לכן, גם אם יש לשמעון נכסים, הוא לא רשאי למחול ללוי, ואפילו אינו יכול לסלק את ראובן במעות!^[4]

ש"ך: פסק כאו"ז, אך סובר שבפועל יכול ראובן לגבות מלוי רק במקום שאין פסידא ללוי, ואילו במקרה שיש - כגון ששמעון מודה לו שהשטר אמנה או שרוצה למחול לו או להרויח לו זמן - תקנו חז"ל שלא יגבו מלוי כדי לא להפסידו (וכשאין לשמעון נכסים, אינו רשאי למחול, וכן אינו נאמן לומר שזהו שטר אמנה). במקרה שאין פסידא, סובר הש"ך, בשונה מהרש"ל, שמכיוון שיש בכה"ג שדר"נ והנכסים משועבדים לו אף בי"ד מחוייבים להיזקק עבורו. הש"ך סובר שאף את הר"ן ודעימיה יש לפרש כאו"ז, שיש שדר"נ גם כשיש נכסים, ומה שכתבו שאין, כוונתם דוקא במקום שיש מכך פסידא ללוי. הוכחות הש"ך לכך שיש שדר"נ: א. שדר"נ נלמד מפסוק ולא מסברא, וא"כ אין לחלק בין יש נכסים לאין. ב. נימוקו של הר"ן לכך שכשיש נכסים אין שדר"נ הוא, שאין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין. אם נפרשו כפשוטו הוא לא יובן, שהרי במשועבדים הטעם הוא תקנה ללקוחות שלא יפסידו, ואצלנו זה לא שייך (אולם לפי הסבר הש"ך מדובר בר"ן דוקא במקום שיש פסידא). ג. בשו"ת הרשב"א כתב שבפקדון מוציאין מידו אף כשיש לשמעון נכסים (ונפסק בסע' ד), ואם אין שדר"נ כשיש נכסים כיצד גובים ממנו, אלא ודאי יש שדר"נ ורק במקום פסידא תקנו לא לגבות, ובפקדון לעולם אין פסידא^[5].

נתיבות: יש שדר"נ, אך מכיוון ששיעבוד נכסים הוא מדין ערב, כל שיש נכסים לשמעון א"א לגבות מנכסי לוי. אמנם לפי נימוק זה במקרה ששמעון אלם אפשר לגבות מלוי אע"פ שיש לשמעון נכסים^[6]. מסתבר שהנתיבות סובר כך גם בדעת השו"ע.

סיכום: נמצא שלפי פשט הרשב"א והר"ן לעולם א"א לגבות כשיש נכסים; לפי הנתיבות יש שיעבוד אך דינם כערב, ולכן אין לגבות אא"כ הלווה אלם; לפי הש"ך אפשר לגבות אא"כ יש פסידא; ולפי הרש"ל והקצות תמיד אפשר כיוון שאינם כנכסי שמעון המשועבדים לראובן, אלא החוב גופו של ראובן.

כשהגיע זמן הפרעון (של לוי): ב"י,ד"מ: דברי הרשב"א והר"ן עוסקים דוקא בשלא הגיע זמן הפירעון, אך אם הגיע אין לו דין משועבדים.

סמ"ע: חלק וכתב שאינו גובה, שהרי הר"ן כתב ששדר"נ מתחיל רק לאחר שמגיע זמן הפרעון^[7], וא"כ ודאי בכך עסקו הרשב"א והר"ן שכתבו שאין גובים כשיש נכסים.

ש"ך: כוונתם לומר שדברי הרשב"א והר"ן הם רק כשיש פסידא ללוי, כגון ששמעון דחה לו את מועד הפירעון^[8], אך אם הגיע הזמן ושמעון לא האריכו, גובה מלוי (כיוון שאין פסידא אין כאן את הדין שלא גובים ממשועבדים). הש"ך בעצם מפרש כאן את הב"י והד"מ ע"פ שיטתו למעלה.

אם אין שמעון כאן: רש"ל: דינו כאין לו נכסים, שאפשר לגבות מלוי (לכו"ע ואף בי"ד גובים). ולא דמי לערב, שאם יש ללווה נכסים אלא שאינו כאן לא גובים מהערב, כי שם לאחר שניגבה מהערב יחזור הערב על הלווה, ואיננו רוצים להטריח את בי"ד פעמיים.

ש"ך: אין חילוק מערב, וגם כאן אינו יכול לגבות מלוי (למ"ד שאין גובים כשיש או לכו"ע כשיש פסידא).

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]