פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פח יז
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף יז[עריכה]
תבעו חטים, והשיב שאינו יודע אם חטים חייב לו או שעורים, נשבע היסת שאינו יודע, ומשלם לו שעורים (רמב"ם). הגה: וי"א דאפילו בכי האי גוונא, פטור מן השעורים, אלא בבא לצאת ידי שמיםא (טור בשם עיטור וב"י בשם הראב"ד ונ"י סוף פ' הכונס והתרומות); וכן נראה לי עיקר.
מודה המסתפק אם חיטים או שעורים:
ר"י מיגש,רמב"ם,שו"ע,ש"ך: חייב שעורים. ש"ך – הטעם של השטאה ודאי לא שייך, שהרי אומר שיתכן שהאמת כדברי התובע, ואפי' הטעם של הודאה ומחילה לא שייך, כי התובע נשאר בדעתו שחייב לו חיטים, אלא שדורש שמכיוון שהנתבע מסופק יתן לו לכל הפחות שעורים.
עיטור,ראב"ד,תרומות,רמ"א: פטור, ורק לצי"ש חייב. התרומות הקשה על הרמב"ם מכך שבהו"א הגמ' בב"ק העמידה את המשנה בתובע ברי ונתבע שמא, ודחתה שגם כך יקשה על רבה בר נתן האומר שפטור מדמי שעורים, ולכן מעמידה באופן אחר. הש"ך מיישב שדוקא שם פטור בגלל שהמזיק לא היה שם ולא הווה ליה למידע, וא"כ לא היתה תביעה שהיה מחוייב להשיב עליה[1], ובמקרה כזה אף כשהשיב והודה יכול לטעון ששיטה, אך אצלנו שעליו לדעת אם חיטים או שעורים אינו יכול לטעון ששיטה. עוד יישב ע"פ הראב"ד, שאמנם מעיקר הדין יכול לטעון משטה גם בטען חיטים או שעורים, אולם לאחר שנתקנה שבועת היסת ונשבע שאינו יודע, שוב אינו יכול לטעון ששיטה, שהרי נשבע ע"כ[2]. על היישוב הקודם כתב הש"ך שהוא העיקרי. הקצות מיישב ע"פ פי' ר"ש (הו"ד בשיטמ"ק), שאין כוונת הגמרא שהנתבע מסתפק אם הגדול הזיק או הקטן, אלא ברי שהגדול לא הזיק, ולגבי הקטן מסתפק שמא הזיק או ששווריו לא הזיקו כלל.
א. לצי"ש: המ"מ והרמ"א כתבו בשם העיטור שמ"מ לצי"ש חייב שעורים, והש"ך הקשה שלצי"ש חייב אף בדמי חיטין כדין ברי ושמא, וכן משמע בדברי העיטור, והמ"מ לא דק אגב חורפיה. עוד הקשה על הרמ"א, שלשיטתו שטעם הפטור הוא מחילה צריך להיות פטור אף לצי"ש[3].
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ וקושיית הגמרא היא שכמו שבטענו חיטים והודה לו בשעורים, לא היתה תביעה על השעורים ולא היה מחוייב להשיב על השעורים ולכן פטור אף אם השיב, כך היה לנו לומר גם במשנה.
- ↑ נראה לבאר שבטענו חיטים והודה בשעורים שייכת טענת השטאה גם לאחר תקנת היסת משום שנשבע רק ע"כ שאינו חייב חיטים ואינו מזכיר את השעורים בשבועתו, אמנם כשאומר איני יודע אם חיטים או שעורים נשבע כדבריו ומזכיר גם את השעורים, ולכן שוב אינו יכול לטעון ששיטה לגבי השעורים.
- ↑ את המ"מ יישב שאולי סבר שהפטור הוא מטעם השטאה ויש חילוק בין חיטים לשעורים, שבשעורים לצי"ש פי' שבי"ד לא יורדים לנכסיו אך הוא צריך לשלם מעצמו ואם אינו משלם נקרא רשע, כיוון שיודע שחייב לכל הפחות שעורים, ואילו לצי"ש ששחיטים פי' שחייב רק מצד מידת חסידות.