פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פח יט
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף יט[עריכה]
מנה לי בידך הלואה, לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך אבל חמשים דינרים יש לך בידי פקדון, וכיוצא, הרי זה מודה מקצת וישבע שבועת התורה (רמב"ם,רא"ש,דלא כרמב"ן[1]). (והוא הדין שאלה ושכירות) (בית יוסף בשם הרמב"ן).
רמב"ם,רא"ש,שו"ע: הלוואה ופקדון וכן שאלה ושכירות הוי מין אחד. רק כשהחפץ עצמו שונה הוי מין אחר. הרא"ש מנמק שבין מלווה לפקדון טעו אינשי ואילו בין חיטין לשעורים לא טעו אינשי. הש"ך חולק ומנמק לשיטתו שטעם הפטור הוא השטאה, שכשמודה באותו מין אף אם אומר שהגיע לידיו בצורה אחרת אין כאן השטאה, שהרי סו"ס נותן לתובע את מבוקשו.
רמב"ן: שאלה ושכירות הן מין אחד כיוון ששתיהן פקדון, אולם הלוואה ופקדון הם כשני מינים. לכן אם תובע אחד מהם ומודה באחר פטור משבועה ומדמי ההודאה. אמנם אם תובע שניהם והודה באחד מהם חייב, כיוון שאין כאן שתי תביעות אלא תביעה אחת של שני מינים כמו חיטים ושעורים. הרמב"ן מוכיח שהלוואה ופקדון הן שני מינים מב"ק לה,ב ששם השוינו בין המקרה שבמשנה שמתווכחים אם גדול הזיק הקטן וקטן את הגדול או להפך למקרה של טענו חיטים והודה בשעורים, וקשה הרי הניזק טוען שחייב מאה מגוף הגדול והמזיק מודה בחמישים מגופו ומדוע אין זה מין הטענה, אלא שהולכים לפי סיבת החיוב, וכיוון שהניזק טוען שחייב כי הזיק את הגדול והמזיק מכחיש מעשה זה וטוען שהזיק את הקטן הוי כטענו חיטים והודה בשעורים[2].
ראב"ד: הלוואה ופקדון וכן שאלה ושכירות הוי שתי תביעות שונות (כיוון שאין דיניהם שווים, שזה חייב באונסין וזה פטור). לכן אם תובע אחד מהם ומודה באחר פטור משבועה ומדמי ההודאה. ויותר מכך, אפי' אם תובע שניהם ומודה באחד מהם פטור משבועה כיוון שאלו שתי תביעות נפרדות. הראב"ד הוכיח שיטתו מב"מ צח,ב שהגמ' אמרה לגבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה שהוי הודאה שלא ממין הטענה.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ הראשונים הובאו ברא"ש ב"מ צז,ב לגבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה.
- ↑ הקצות דן בשיטת הרמב"ם שמכאן משמע שלא אזלינן בתר מעיקרא, ולא משנה כיצד התחייב, אלא העיקר הוא אם מודה במה שתובעו כעת, ואילו בסימן רחצ לגבי הטוען שהפקיד שק מלא זהב ואבד והלה אומר איני יודע, שמא היה מלא מטכסין, כתב הרמב"ם שפטור כי אינו מודה במין הטענה, וקשה הרי סו"ס לאחר שאבד הוא תובע מעות, ומדוע כאן מתחשבים בסיבת החיוב. הקצות מיישב זאת ולא הבנתי יישובו. והיה נראה לענ"ד ליישב בפשטות שגם הרמב"ם מתחשב בסיבת החיוב, אלא שלפי הרמב"ם הולכים רק לפי החפץ עצמו. במלווה ופקדון הטענה וההודאה הן באותו מין, שניהם מודים שהעביר סכום כסף לידו, רק שנחלקו על דינים צדדיים הקשורים להעברה זו (האם היה מותר לו להשתמש במעות או שהיה זה פקדון, או מהי רמת השמירה שהיתה מוטלת עליו), משא"כ לגבי השק ששם נחלקו מכח איזה חפץ התחייב, זהב או מטכסין. לפי"ז תתורץ קושיית הרמב"ן מב"ק, כי שם נחלקו איזה חפץ ניזק על ידי שור זה. יש לסייע לפרוש זה מדברי הרמב"ם לגבי קרקע המובאים בר"ן על שבועות (כג,ב מדפי הרי"ף), שאם תובעו על נזקי קרקע פטור משבועה, ואע"פ שכעת תובעו ממון מ"מ אזלינן בתר מעיקרא, וסיבת החיוב היא קרקע. א"כ מוכח שדעת הרמב"ם שהתובע נזקו אע"פ שבפועל התשלום נעשה במעות מ"מ התביעה המוגדרת היא הדבר הניזק ולא הממון שישולם בפועל. אמנם יש לעיין בדעת הרשב"א שמצד אחד מתרץ את הגמ' בב"ק שאזלינן בתר מעיקרא, ומאידך לגבי נזקי קרקע סובר שנשבעים. אמנם לאחר עיון ברמב"ם יש לדחות דברינו, שכן הרמב"ם כתב גם שאם תובעו ק' הלוואה ומודה בנ' נזק חייב, ולדברינו בנזק מודה הרמב"ם שהוי מין אחר, כיוון שאזלינן בתר מעיקרא.