פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט פח כט

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט פח כט

סעיף כט[עריכה]

במה דברים אמורים, בשטר שטורפים בו מהמשועבדים. אבל כתב ידו, אפילו יש בו נאמנות, כיון שאינו טורף בו ממשועבדים, דינו כחייב שבועה דאורייתא, כמו במלוה על פה (רמב"ן).

גם סעיף זה, כמובן, אינו כשיטת התוס' והרא"ש הסוברים שאפילו על מלווה ע"פ אינו נשבע אם יש לו קרקע. ובדעת הרמב"ם יש מחלוקת. הרמב"ם נימק שהמודה בשטר וכפר במלווה ע"פ אינו נחשב מו"ב לפי שלא היה יכול לכפור. בה"ב כתב שאפשר שהרמב"ם מודה לרמב"ן, אמנם המ"מ, הנ"י, הסמ"ע והש"ך כתבו שודאי חולק על הרמב"ן ולשיטתו אע"פ שאין גובים ממשועבדים ע"פ כתב ידו מ"מ פטור כיוון שלא יכל לכפור בו. הש"ך מביא שגם הרמ"א באה"ע כתב כן, ומסיק הש"ך לדינא שפטור משבועה, לפי שלכל הפחות הוי ספיקא דדינא וקולא לנתבע. לגבי מלווה בשטר כתב הש"ך (עה,ד) בדעת הב"י שאם אינו כופר הוי הילך אפי' כשאין לו קרקע, וצ"ל שזה עדיף מכת"י כיוון שעקרונית יש שעבוד נכסים אף שבפועל אין נכסים. בסי' פז,ב כתב הרא"ש לגבי מעשה בי"ד שהוי הילך, והשו"ע שם חלק על טעמו אך פסק כמותו מטעמו של הרמב"ם כאן שאינו נחשב מודה, וצ"ע על הסתירה.

סיכום – פטור משבועה בשטרות, בשעבוד קרקעות ובדבר שאינו יכול לכפור:

יש בכך שני דינים הפוטרים משבועה: א. אין שבועה בקרקעות. ב. אין שבועת מו"ב בהילך. לדעת הרמב"ם ישנו פטור נוסף – כשא"א לכפור לא נחשב בכלל הודאה.

פטור קרקע: עיין בסעיף הקודם שבמלווה בע"פ לדעת הרמב"ן והשו"ע לעולם אינו כקרקע, לדעת התוס' בב"מ נחשב כקרקע אם יש בני חורין, ולתוס' בשבועות ולרא"ש נחשב כקרקע אא"כ מחל השעבוד או שאין לו אפי' משועבדים. ובמלווה בשטר נחשב כקרקע, ואם מחל השעבוד: לדעת התוס' בב"מ, הב"י והש"ך אינו כקרקע ולדעת התוס' בשבועות והסמ"ע בכל זאת נחשב כקרקע. וכאמור שם, נראה שהש"ך יסביר את התוס' בשבועות כתוס' בב"מ (נפק"מ גם למלווה ע"פ וגם למלווה בשטר).

פטור הילך: בשטר (עה,ד): הגמ"ר,ד"מ: אם כתבו שטר או שיש קנין (סתם קנין לכתיבה עומד) הוי הילך.

ב"י: לא הוי הילך. והביא לכך ראיה מהר"ן בשבועות יז,ב שפטר רק מטעם שעבוד קרקעות ולא הזכיר הילך.

רמ"א: הביא שתי הדעות.

סמ"ע: הבין שנחלקו בין בכופר בין במודה, ופסק כהגמ"ר.

ש"ך,נתיבות: נחלקו דוקא בכופר ובמקרה שאין לו קרקע, אחרת הוי הילך גם לב"י, ופסקו כב"י, וטעמו שבכופר חייב מדר' חייא קמייתא ולכן אין פטור הילך.

בדבר שא"א לכפור בו אך אין טריפה ממשועבדים – מעשה בי"ד וכת"י עם נאמנות:

רמב"ן,שו"ע כאן: לגבי כת"י – לא הוי הילך.

רא"ש פז,ב: לגבי מעשה בי"ד – הוי הילך.

רמב"ם: לגבי מודה בשטר וכופר בע"פ – פטור מטעם שלא נחשב בכלל הודאה. הנ"י, הסמ"ע והש"ך כתבו שחולק על הרמב"ן, ואילו בה"ב כתב שאפשר ליישבם.

שו"ע: כאן פסק כרמב"ן ולגבי מעשה בי"ד (פז,ב) פסק שפטור משבועה אך לא מטעם הרא"ש אלא מטעם הרמב"ם שלא נחשב בכלל הודאה. צ"ע על הסתירה.

ש"ך: פטור לפי שלכל הפחות הוי ספיקא דדינא. כיוון שהרמב"ם חולק וגם הרמ"א באה"ע כתב כן.

לסיכום: בשטר ויש קרקע (אפי' משועבדת): פטור מטעם שנחשב כקרקע, ולרוב הדעות ולהלכה גם מטעם הילך (חוץ מדעת הב"י לפי הסמ"ע שלא הוי הילך, אך חלק עליו).

בשטר ואין קרקע: לפי הסמ"ע נחשב כקרקע (כתוס' בשבועות) ואילו לפי הב"י והש"ך אינו כקרקע (כתוס' בב"מ) אמנם פטור מטעם הילך אא"כ כופר, שאז לפי הב"י והש"ך חייב מדר' חייא קמייתא ולסמ"ע גם בכך יש פטור הילך (ובדעת הב"י סובר הסמ"ע שחייב אף כשאינו כופר).

במלווה ע"פ: הרמב"ן והשו"ע פסקו שאינו נחשב כקרקע (ולתוס' בב"מ נחשב כקרקע אם יש קרקעות בני חורין ולפי תוס' בשבועות אפי' אם יש משועבדים אא"כ מחל על השיעבוד), ולגבי הילך כל שיכול לכפור ודאי לא הוי הילך, אולם כשאינו יכול לכפור, הרמב"ן והשו"ע פסקו לגבי כת"י עם נאמנות שלא הוי הילך כיוון שאין שעבוד, ולפי רוב הדעות (נ"י, סמ"ע, ש"ך, דלא כבה"ב) הרמב"ם חולק וסובר שפטור מטעם שאין זו כלל הודאה, ולכן פסק הש"ך שפטור משבועה, אמנם הרא"ש פסק לגבי מעשה בי"ד שהוי הילך, והשו"ע חלק על טעמו, אך פסק כמותו מטעמו של הרמב"ם שאין זו כלל הודאה, וצ"ע על הסתירה בשו"ע.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.