פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט צא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט צא ב

סעיף ב[עריכה]

בד"א, בששניהם לפנינו ותובעים מבעל הבית. אבל אם מת החנוני^א והפועלים לבדם תובעים, או שמתו פועלים והחנוני לבדו תובע, נוטל בלא שבועה, שהרי אין בעל הבית מפסיד כלום, שהרי אינו משלם אלא תשלום אחד^ב (רמב"ם). הגה: וי"א דדוקא באם מת החנוני ואתו פועלים נוטלין בלא שבועה, דהרי ודאי נתחייב להם, ולא ידע אי פרע. אבל אם מתו הפועלים והחנוני בא לתבוע מה שנתן, לא יטול אלא בשבועה, דילמא לא נתן כלום. (טור בשם הרמ"ה והמגיד פט"ז דמלוה ור"ן פרק הנשבעין ופרק האיש מקדש).

מתו פועלים או חנווני: רמב"ם,שו"ע,ש"ך: התובע שנותר לבדו גובה ללא שבועה. במקרה ששניהם קיימים ותובעים תיקנו לבעה"ב שישבעו כדי שלא יפסיד פעמיים, אך כאן שאינו מפסיד פעמיים לא תקנו וחזרנו לעיקר הדין.

רמ"ה,רמב"ן,רמ"א: אמנם כשמת חנווני הפועלים נוטלים ללא שבועה, אך כשמתו פועלים החנווני נשבע ונוטל. הפועלים מעיקר הדין נוטלים ללא שבועה משום שהרי זה איני יודע אם פרעתיך, אך החנווני מעיקר הדין אינו נוטל כדין איני יודע אם נתחייבתי, או שלכל היותר נוטל בשבועה כדין בעל המוציא הוצאות על נכסי אשתו. הש"ך דוחה שהטעם שפטור באיני יודע אם נתחייבתי הוא שברי ושמא לאו ברי עדיף, וזה דוקא משום שמעמידים הממון בחזקת בעליו, אך כאן ודאי שהממון צריך לצאת מיד בעה"ב, והשאלה היא רק אם לפועלים או לחנווני. ועוד, שכשיש חזקה נוספת לטוען ברי כן יכול להוציא מהשמא, כמבואר בכתובות יב,ב לגבי הנושא אשה ולא מצא לה בתולים, שמצטרפת חזקת בתולה לטענת הברי, וא"כ גם אצלנו יש לצרף את החזקה ששליח עושה שליחותו (וכ"כ ר' יוסף אבן פלאט שהו"ד בבעה"ת). עוד כתב הרמב"ן שטענת החנווני "בעה"ב לא דרש ממני שאתן בעדים" מועילה רק ברמת התקנה, אך מעיקר הדין אנו אומרים שלתקוני שדרו ולא לעיוותי. ואילו הש"ך סובר שזה מעיקר הדין. הנתיבות מבאר שדברי הש"ך הם דוקא במתו פועלים, אמנם אם גם הפועלים באים לגבות, מעיקר הדין החנווני אינו נוטל ללא שבועה, משום שלא שייכות סברות הש"ך^[1], ושמעתי מר' אשר וייס שליט"א שאמר שבדברי הש"ך רואים שסבר כן גם לגבי מקרה ששניהם תובעים^[2]. התומים הקשה על דברי הש"ך, שלא אומרים חזקת שליח עושה שליחותו לקולא וכן לא במקרה שהשליח נוגע בדבר שבממון.

יורשי הפועלים: רמב"ן: נשבעים שלא פקדנו אבא ונוטלים.

מ"מ בשם מפרשים: כל המפרשים חלוקים בזה וסוברים שאינם נוטלים.

סמ"ע: דייק מהרמב"ם, הרמ"ה והשו"ע שאינם נוטלים. הדיוק הוא מכך שדנו לגבי מקרה שמתו הפועלים, אם החנווני נוטל בלא שבועה מאחר שהוא הגובה היחידי, משמע שאין יורשי הפועלים גובים. הסמ"ע כתב דיוק זה בשם הד"מ והש"ך דחה שמהד"מ משמע להפך, ועיין בהערות על הטור (שירת דבורה) שיש שתי גרסאות בכתבי היד של הד"מ.

ש"ך: אין לדייק כן, והעיקר כרמב"ן שנשבעים שלא פקדם אבא ונוטלים. כוונת הרמב"ם והרמ"ה למקרה שאין יורשים או שאינם כאן או שאין היורשים יודעים שאביהם היה פועל. הקצות הקשה שלכל אדם יש יורשים, וכן מה בכך שאינם יודעים, הרי אינו יוצא ידי חובתו עד שיחזיר ליורשי הפועל, ותירץ שכשאינם יודעים כלל שהיה פועל, אז למרות שטענינן נחשב כטענת ברי, מ"מ הוי כאיני יודע אם הלויתיך אבל ודאי לא פרעתני, שאז הלווה פטור אף אם טוען שמא פרעתיך, כמבואר בש"ך ובט"ז בסי' עה.

נראה שמחלוקתם תלויה בטעם החיוב באיני יודע אם פרעתיך. המל"מ והנתיבות בסי' עה,ט (סק"ה) מנמקים שכשהשמא גרוע ברי ושמא ברי עדיף, ולפי"ז נראה שיורשים אינם נוטלים, שהרי הם שמא (ואמנם טענינן אך לא טענינן להוציא), אך לפי הט"ז (סו"ס עה) הטעם הוא שהולכים אחר החזקה דמעיקרא שחייב. ולפי"ז נראה שדוקא כשהמלווה עצמו שמא אינו מוציא כיוון שהוי רעותא, אך ליורשיו אין רעותא וא"כ חזרנו לעיקר הדין שהולכים אחר החזקה והיורשים נוטלים.

א. רמ"ה – לאו דוקא מת אלא ה"ה אם אינו לפנינו. ש"ך – כוונתו שהלך למד"ה, וכ"כ הרמב"ם והשו"ע בסי' קכא. ונראה שאף אם לאחר שנטל חזר הלה ממדינת הים, אינו צריך לחזור ולהישבע.

ב. השו"ע נימק שנוטלים ללא שבועה בגלל שבעה"ב אינו משלם אלא פעם אחת. הש"ך מביא כאן שתי אפשרויות: או שמדובר כאן אף אם בחייהם הכחישו זא"ז ולכן זקוקים לטעמו של השו"ע, אך אם לא היתה הכחשה הריהם נוטלים ללא שבועה גם אם בעה"ב יאלץ לשלם פעמיים, ולפי"ז מספיק אחד מהתנאים כדי לפוטרם משבועה (או שלא יוכחשו או שבעה"ב לא ישלם פעמיים), או שמדובר כאן דוקא כשלא היתה הכחשה בחייהם, ואמנם הפועלים נפטרים אף באחד מהתנאים (כיוון שמעיקר הדין היה להם ליטול ללא שבועה), אך החנווני נפטר רק בצירוף שני התנאים. בסימן קכא, לגבי השולח אדם לפרוע חובו, נאמר שאם אין הכחשה הם נפטרים משבועה אף אם בעה"ב יאלץ לשלם פעמיים. לפי הסברו הראשון של הש"ך אין חילוק בין המקרים, ובשניהם נפטר באחד מהתנאים, ולפי הסברו השני יש חילוק, ודוקא השליח שם נפטר כשאין הכחשה אף כשבעה"ב משלם פעמיים, כיוון שאינו בא ליטול כעת אלא כבר קיבל בעת ששלחוהו, משא"כ החנווני אצלנו. והמלווה שם וגם הפועלים אצלנו נפטרים אף במקרה זה בגלל שמעיקר הדין היה להם ליטול ללא שבועה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]