פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכד א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קכד א

סעיף א[עריכה]

הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לבית דין וישיב בעדו לתובע, והוא ישב בביתו. ונשים יקרות שאין כבודן לבא לבית דין, משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהםא (שו"ת רי"ף[1]). וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנותוב, וזילא ביה מלתא למיזל לבית דין ולערער בהדי ע"ה (רמב"ן).

מורשה לנתבע: ר"ח,ערוך: יכול לשלוח מורשה. ראיה – בירושלמי[2] שואלים על המשנה שכה"ג לא דן ולא דנים אותו, מדוע לא ימנו אנטלר, ועונים, משום שאם יתחייב שבועה לא יועיל האנטלר, כי אינו יכול להישבע במקומו.

שו"ת רי"ף,רא”ש,שו"ע: אינו יכול. וכה"ג שאני משום כבודו. הסמ"ע מביא שלושה טעמים לחילוק בין תובע לנתבע: א. לגבי הנתבע יש חזקה שאינו מעיז פניו בפני בע"ח, וע"י מורשה יעיז. ב. התובע מקנה המעות למורשה, וא"כ המורשה עומד במקומו, משא"כ נתבע שאין לו מה להקנות. ג. לתובע תיקנו כדי שלא יברח הלווה למד"ה.

רמב"ם: לא יהא הדיין שומע מפי תורגמן. הב"י דייק מכך שלשיטתו אין ממנים אנטלר לא לתובע ולא לנתבע[3], והד"מ דחה שדוקא מתורגמן לא ממנים, וההבדל הוא שבמתורגמן הבע"ד נוכח בבי"ד, ומכיוון שנמצא עליו לטעון בעצמו.

דיני ממונות[4]: המנהג היום בכל בתי הדין להתיר מורשה לנתבע (=עו"ד. ואינו מחלק שם בין מקרה שבעל הדין נוכח למקרה שלא), וכן כתב התומים, ובמשפטי שמואל הטעים שכיוון שנהגו כך משמע שקיבלו המנהג לפסוק כדעות המתירות. וכן כתוב בפסקי דין ירושלים[5], שמקובל בבתי הדין לקבל טענות הצדדים ע"י שליח בין של התובע בין של הנתבע, ואם אפשר ימסור לו הטענות בעדים[6]. והביאו שם נוסח מינוי שליח ע"פ הספר דיני ממונות – ראה הערה[7].

מורשה לבע"ד שנוכח בבי"ד: רמב"ם: לא יהא הדיין שומע מפי תורגמן. מקורו – מסביר במכות ו,א שהנהו לעוזאי היו בעלי דינים.

ב"י: הסיק מכך שלדעתו אין ממנים אנטלר לא עבור התובע ולא עבור הנתבע[8].

ד"מ,ב"ח,סמ"ע: הרמב"ם פסל דוקא תורגמן ומליץ, משום שהבע"ד גם נוכח בבי"ד, וכיוון שכן עליו לטעון בעצמו, וזה פסול בין בתובע בין בנתבע.

ש"ך: תורגמן ומליץ פסולים דוקא כשלא הרשהו. לנתבע אין יכולת להרשות[9], ולכן אינו יכול למנות מליץ. הש"ך כתב זאת כדי ליישב המנהג שנותנים היום לתובע לבוא עם מליץ, ולנתבע לא. וכתב שבכך יש להעמיד גם את דברי הד"מ, הב"ח והסמ"ע. בפשטות נראה שזה דחוק מאוד בלשונם.

חזו"א[10]: כמדומה שעכשיו נוהגים להתיר בין לתובע בין לנתבע להעמיד לו עוזר בטענותיו, וזה יתכן ע"פ דברי הסמ"ע בסי' יז,סקי"ד אך מתוס'[11] מוכח דלא כסמ"ע, וא"כ אין למנהג קיום אם לא שמתרצים בעלי הדין, וצריך להודיע להם שמעיקר הדין אינם חייבים לקבל את שליח בעל הדין.

דיני ממונות: כמובא לעיל, כתב שם שהמנהג היום להתיר עו"ד לשני הצדדים.

א. נשים: אם התובע רוצה, הוא יכול ללכת עם סופרי הדיינים לביתה, כדי שלא תעז לשקר (סמ"ע).

ב. ת"ח: הסמ"ע ביאר שאינו עוסק במו"מ אלא רק בתורה, ואילו הש"ך ביאר שאף מי שעוסק במו"מ אלא שלומד בכל שעה שפנוי מעסקיו, ותמה לפי"ז על מנהגנו שמחייבים הת"ח לבוא, וענה שהדבר תלוי במנהג.

חולה והטרוד בעסקיו: חזו"א[12] – דינם כנשים יקרות, כיוון שאין לנו להפסיד ממונו של ישראל.

הודאת מורשה הנתבע: מהרשד"ם: יכול הנתבע לחזור מההודאה.

ריב"ש,ש"ך: הוי הודאה ואינו יכול לחזור.

קצות: אם הנתבע שם הדברים בפיו הוי הודאה, אולם אם מודה מעצמו אינה הודאה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. דברי הרי"ף והערוך החולק וכן דברי הרמב"ן הובאו ברא"ש שבועות פ"ד,ב.
  2. סנהדרין פ"ב ה"א
  3. עיין ברא"ש שגם הביא לשון זו כשיטה חלוקה.
  4. הרב עזרא בצרי. שער ז פרק ב,יח (עמ' רסג).
  5. דיני ממונות א עמ' לג. הרכב הדיינים: הרב דוד עובדיה, אב"ד; הרב אברהם דב לוין; הרב שמואל ביבס.
  6. החזו"א (חו"מ סי' ד סק"א) כתב שנחלקו הראשונים אם נתבע יכול למנות שליח (החזו"א דקדק לקרוא לכך שליח ולא מורשה, כיוון שנתבע לא יכול להקנות לשליח את החפץ הנדון). לדעת הרי"ף אינו יכול ולדעת ר"ח ור' פרץ (הו"ד בשיטמ"ק ב"ק ע,א) יכול, ונראה שאף לדעת ר"ח מדובר דוקא כשהתובע מודה שאלו טענות הנתבע או בנתבע שמסר טענותיו לשליח בפני עדים או שמסר טענותיו בכתב ידו, אחרת יכול התובע לטעון שהשליח משקר. מאידך, גם לדעת הרי"ף מקילים בת"ח ובנשים יקרות שבי"ד ישלח שליח לנתבע, והסיבה לכך היא ששורש הדין הוא "צדק צדק תרדוף" שעל הדיין להרבות ולחקור כדי להוציא הדין לאמיתו, ואין לכך גדר מיוחד אלא כפי יכולת הדיינים ולכן במקום כבוד תורה וצניעות האשה מקילים. התובע לכו"ע אינו יכול למנות שליח אך מכיוון שיכול להקנות ממונו יכול למנות מורשה.
  7. דיני ממונות ח"א עמ' רסג: "אני החתום מטה............................. מיניתי את....................... מדעתי ומרצוני בלא אונס אלא בלב שלם ובנפש חפצה ובדעת שלמה בפני עדים, ויכול המורשה להשיב על תביעה שישנה נגדי, ולטעון, ולהשיב על הטענות שטוען נגדי, ולדון בעדי, ולהפך בזכותי, ולערער במקומי, ולכפותו, ולעכל נכסיו, ולקבל הדין, ולהסתלק מהדין, ולעשות פשרה קרובה לדין או רחוקה מהדין, ולקבוע זמן, ולבטל זמן, ולקבל כל זכות ותביעה וממון, ודררא דממונא מאיזה אופן שיהיה, ולהזמין עדים, לבקש ולקבל חוות דעת מכל מוסד כללי או רפואי, להוציא לפועל לכפות להשביע ולאסור, ולעשות כל פעולה אחרת. ותהא ידו כידי, וכחו ככחי, וזכותו כזכותי, ופיו כפי, ותביעתו כתביעתי וטענותיו כטענותי, וקבלתו כקבלתי, ושוברו כשוברי, ומחילתו כמחילתי, והודאתו כהודאתי, ועשייתו כעשייתי, ושלוחו כשלוחי. וכל מה שיעשה המורשה יהיה שריר וקיים ומקובל על המרשה כאילו נעשה ונגמר על ידו בלי שיוכל לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכך אמרתי בפני עדים למורשה: לך דון, וכל דמתעני לך מן דינא עלי דידי הדר. והתחייבתי וקבלתי על עצמי שלא לבוא נגד שום דבר שיעשה המורשה הנזכר, לא בפני דייני ישראל ולא בפני ערכאות. וכח ההרשאה זו הוא עבור בית הדין ................. ואחריות וחומר שטר הרשאה זו קבלתי עלי כחומר כל שטרי הרשאות שרירות וקיימות העשויות כתיקון חכמים, דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ועל הכל קבלתי בקנין גמור, בכלי שכשר לקנות בו וחתמתי שמי ביום....... בשבת,.......... לחודש........, שנת.............. (חתימת יד המרשה). הנני מאשר בזה שהנתבע הנ"ל חתם על כתב הרשאה זה בפני, והחתימה הנ"ל זו חתימתו. וע"ז באעה"ח בפני ביה"ד, היום יום....................... (חתימת המורשה)."
  8. איני יודע איך מתיישב עם הגמ' בב"ק ע,א שנפסקה ברמב"ם ובשו"ע קכב,ג. הרב ברוך פז יישב שמדובר כאן ללא הרשאה. ברמב"ן המובא בטור משמע שעבור הנתבע אין צורך בהרשאה אלא מספיק שליח בעדים (אין טענת לבדד"א כנגד הנתבע), ומביא הב"י שלדעת הרמב"ם אין זה מועיל לא עבור התובע ולא עבור הנתבע משום חשש משקר כמו תורגמן. עדיין יש לשאול מדוע לגבי תובע למד זאת ממתורגמן, הרי ניתן ללמוד זאת מב"ק ע,א מצד לבדד"א. תירץ הרב פז, ששם מדובר שאין הנתבע נוכח בבי"ד, אך כשהנתבע נוכח כמו באנטלר לא שייכת טענת לבדד"א, ולכן זקוקים לטעם של חשש משקר. יש להעיר על דבריו שמלשון השו"ע כאן משמע שאף באנטלר מדובר שהבע"ד אינו עימו.
  9. כיוון שאין לו מה להקנות למורשה.
  10. חו"מ סי' ד סק"ד
  11. ב"מ יד ד"ה דינא
  12. חו"מ סי' ד סק"ד