פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט קכח ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט קכח ב

סעיף ב[עריכה]

מי שנתפס על חבירו, ולקחו עובדי כוכבים ממון בגלל חבירו, אין חבירו חייב לשלםא. הגה: מלמד שהיה אצל בעל הבית, והלוה לעובד כוכבים על משכונות, ויצא משם ולא פשר עצמו עם העובד כוכבים, ויצא משם והניח קצת מעותיו ביד בעל הבית, ורוצה לעכבם כי הוצרך להתפשר עם העובד כוכבים, אין יכול לעכבםב (הגהות מרדכי סוף בבא בתרא). (ועיין לעיל סוף סימן קכ"ו). אין לך מי שנתפס על חבירו ויהיה חבירו חייב לשלם לו, חוץ מן הנתפס מפני המס הקצוב על כל איש ואיש בכל שנה, או הנתפס על התשורה שנותן כל איש ואיש למלך בעברו עליהם הוא או חיילותיו, הרי זה חייב לשלם לו, והוא שיקחו ממנו בפירוש בגלל פלוני, בפני עדים (ירושלמי,רי"ף בכתובות[1],רמב"ם). הגה: ואחד שנתפס מכח מס של קהל אחר, ותפס משל א' מן הקהל, יכול לתופסו בשביל כל הקהל, כי כולם אחראין וערבאין זה בשביל זה, ולכן א"צ לגבות מכל אחד חלקו (טור). וי"א דאין אדם נתפס בעד מס חבירו, אלא קודם שנתפייס המלך. אבל אם כבר נתפייס המלך, אין אדם נתפס על חבירוג (הגהות דבבא בתרא מהרי"ו סי' ק"ו). מיהו פרנסי הקהל שהלוו לצורך המס, יכולין לפרוע בעד כל הקהל, וכל אחד צריך ליתן חלקו (נ"י בשם הרשב"א). והא דאין אדם נתפס על חבירו, היינו שאין תקנה בעיר. אבל אם יש תקנה בעיר, הולכין אחר המנהג. ומ"מ אם קצתן עשו שלא כהוגן, והעליל השר עליהם, אין אחרים צריכים ליתן לזה, דודאי אדעתא דהכי לא נשתתפו, אם לא שפירשו בהדיא (ב"י סימן קס"ג בשם הרשב"א). וע"ל סוף סימן קכ"ו מי שנאנס בעד חבירו מכח מלוה או פקדון, וע"ל סימן קס"ג.

א. לקחו ממנו בע"כ: סמ"ע – אפי' ר"ת וסיעתו הסוברים שחנן פטר רק במזונות אשתו, כאן שלקחו בע"כ הם מודים, כיוון שדוקא כשפרע מרצונו חייבו חז"ל את חברו להשיב כדי שלא לנעול דלת בפני גומלי חסדים.

ב. מלמד: ביאור המקרה: המלמד הלווה לעכו"ם וקיבל ממנו משכון והמשכון ניזק אצלו, ועתה העכו"ם דורש מבעה"ב שישלם לו עבור הנזק, ובעה"ב רוצה לפרוע ממעות שהשאיר בידו המלמד.

הרמ"א הבין שההגמ"ר פוסק שבעה"ב אינו רשאי לפרוע במעות המלמד, ונימקו הסמ"ע, שלמרות שבפורע לעכו"ם חברו חייב, זה דוקא במקום שביד העכו"ם להוציא מיד חברו, אולם כאן המלמד הלך ואין העכו"ם יכול לתופסו ולהוציא מידו. הש"ך חולק בהבנת ההגמ"ר ולדעתו הוא פוסק שבעה"ב כן רשאי, כיוון שכאן בעה"ב נתחייב באמת מחמת המלמד, מאחר שלימד בביתו, וא"כ אין זה פורע חוב חברו. הט"ז הסביר שהרמ"א עוסק דוקא במקרה שהמלמד עוד לא התפשר עם העכו"ם, והטעם שבעה"ב אינו רשאי הוא שיתכן שיצא המלמד זכאי בדין מכל מיני סיבות, אך אם באמת כבר עמד עימו בדין ונתחייב, אכן בעה"ב רשאי, כיוון שלפי דיני העכו"ם בעה"ב חייב בנזקי המלמד, וא"כ הריהו ערב עבורו, וכיוון שכן רשאי לתפוס מממונו, וכן פסק הנתיבות.

ג. נתפייס המלך: המקור לכך הוא מב"ק קיג,ב: "אמר רבא: בר מתא אבר מתא מיעבט. וה"מ דברלא ארעא וכרגא דהאי שתא, אבל שתא דחליף, הואיל ואפייס מלכא חליף". וזוהי גם כוונת השו"ע שכתב "בכל שנה", למעט אם כבר עברה השנה שאז המלך כבר התפייס. והרש"ל כתב שהיום דרך המלך לגבות לעולם ואין התפייסות לאחר כל שנה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. הירושלמי בב"ק, הרי"ף בכתובות סג,ב, והרא"ש שם פי"ג סי' ח.