פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רמא ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רמא ב

סעיף ב[עריכה]

מחל לחבירו חוב שיש לו עליו, או נתן לו הפקדון שהיה מופקד אצלו, הרי זה מתנה הנקנית בדברים בלבד. הגה: ויש אומרים אפילו היה לו שטר או משכון עליו, אפילו הכי הוי מחילתו מחילה בדברים בעלמא (מרדכי פ"ק דסנהדרין). כל מקום דמחילה אינה צריכה קנין, אי הקנה לו לפני עדים פסולים אפ"ה מחילתו מחילה (מהרי"ק שורש י"). ועיין לעיל ריש סימן קצ"ה. ולשון מחילה אינו שייך אלא במעות שחייב לו, אבל אם היה לו חפץ ביד חבירו ואמר ליה: מחול לך, אינו כלום (תשובת הרא"ש ומהרי"ק שורש צ"ד). ועיין לקמן סימן ר"ט ס"ד מדין מחילה. אדם שביקש מחבירו שימחול לו שבועה שיש לו עליו, ואמר: יהי כדבריך, הוי מחילה אע"פ שלא אמר בפירוש (מרדכי פ"ק דסנהדרין) וע"ל סימן י"ב. כל מחילה בטעות יכול לחזור בו, אפילו קנו מיניה (שם במרדכי ומהרי"ק שורש קי"א).

מחילת חוב: תוס'^[1],רא"ש,ר"ן,שו"ע: אינה צריכה קנין. הם מדייקים זאת מקידושין טז,א גבי עבד עברי, שהגמ' שואלת מדוע צריך שטר וא"א לשחררו באמירת 'זיל', ומסיקה מכך שגופו קנוי, משמע שלולא היה גופו קנוי היתה מספיקה מחילה^[2]. עוד מוכיחים הם מכתובות קד,א גבי כתובה, שנאמר שאם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה מסתמא מחלה. וכתבו שמפשרה צריכה קנין אין ראיה גם אם נאמר שהקנין נעשה לאחר פסיקת ביה"ד, כי שם דמי למחילה בטעות מאחר שמתרצה למחול ע"פ החלטת ביה"ד, ולכן צריך קנין לאלם את המחילה.

מרדכי^[3]: מביא שיש חולקים.

↵ כשהחוב בשטר: מהר"ם^[4],רש"ל,רמ"א: גם אינה צריכה קנין. הרש"ל מוכיח זאת מאלמנה ששהתתה כ"ה שנים, שאע"פ שיש ע"כ את שטר הכתובה מ"מ מחילתה מועילה.

ר' ישעיה טור סי' יב,סמ"ע סי' יב: צריכה קנין.

ב"ח: מנמקו שהלכה כבית שמאי ששטר העומד להיגבות כגבוי דמי (יבמות לח,ב), ולכן המלווה מוחזק וצריך קניין למחילתו. הש"ך דחה סברא זו כי לא קיי"ל כב"ש, והקצות כתב כב"ח אך מטעם שהשטר כגבוי גם לב"ה לחלק מהדברים.

עיטור,תומים,ש"ך^[5]: מנמקים שבגלל שלא החזיר את השטר, מוכח שלא גמר בדעתו למחול לגמרי.

ש"ך,פת"ש: ספיקא דדינא. הש"ך כותב שבירושלמי מובאת מחלוקת על כך, ופוסק שהוי ספיקא דדינא. ובפת"ש מביא אחרונים לכאן ולכאן.

↵ כשהחוב עם משכון: מהר"ם,רמ"א: גם אינה צריכה קנין. המהר"ם מוכיח זאת מעבד עברי, שמשמע שלולא היה גופו קנוי היתה מועילה אמירה, אע"פ שעבד הוא כמשכון על חובו.

רשב"א,ריטב"א^[6]: צריכה קנין. הקצות מיישב את הראיה מעבד עברי, שעבד מוחזק בעצמו, ודמי ללווה המייחד משכון בביתו, שבכך ודאי שמועילה מחילה ללא קנין.

קצות: ספיקא דדינא.

הערה: יתכן שדברי כולם מוסבים דוקא על משכון בשעת הלוואתו, אבל שלא בשעת הלוואתו מסתבר שלכו"ע צריך קנין שהרי קיי"ל כדר' יצחק שמשכון קונה. וכ"כ בר"י הזקן בקידושין טז,א.

פקדון: רמב"ם,טושו"ע: הנותן פקדון לנפקד אינו זקוק לקנין.

הב"י נימק זאת, שאין לך משיכה גדולה מזו. ובפרישה הסבירו שלא נימק מטעם קנין חצר בגלל שהרשות מושאלת למפקיד, ולכן אינה יכולה לקנות עבור הנפקד. אמנם צ"ע כי בסימן קפט דוקא הטור כתב שנפקד אינו קונה באמירה, ואילו בדק הבית שם השיג, מדוע אינו קונה בקנין חצר, ולכן כתב שיש לגרוס בטור אחרת. ועיין שם שהט"ז והקצות הסבירו שאינו קונה בקנין חצר בגלל שהיא מושאלת למפקיד, ואילו המהרי"ט השיג וכתב שכן קונה.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]