אזן: הבדלים בין גרסאות בדף

== הגדרת המושג== השורש 'אזן' במקרא משמש בשני מובנים: האחד - לאזן, לשקול, להביא לידי שיווי-משקלקהלת יב ט., ואולי מכאן רמז שהיה ידוע על תפקיד האוזן הפנימית כאיבר שווי משקל, ומכאן גם שם העצם מאזנים; והשני - לשמוע ולהאזיןשמות טו כו; תהלים קלה יז. וראה בספרי דברים לב א, שהאזנה היא לדבר קרוב, ושמיעה היא לדבר רחוק, עיי"ש., וזאת על שם עיקר תפקיד האוזן, ורוב המקורות בתנ"ך הם במשמעות זו. אוזן במקרא כשם עצם מתייחס בעיקר לאיבר השמיעהדברים כט ג; יחזקאל יב ב., אך גם כמקום שמניחים בו נזמיםבראשית לה ד; שמות לב ב. ועגיליםיחזקאל טז יב.. בתקופת חז"ל היו הבנות מנקבות את אוזניהן, ומניחות חוטים או קיסמים בחורי האזנים שלא ייסתמו עד שיגדלו, ואז שמות בהם נזמיםשבת נז א, ושם סה א וברש"י שם ד"ה הבנות.; אומנים מסויימים היו מניחים על אזניהם סימני היכר למלאכתם כשהיו יוצאים לרשות הרביםשבת יא ב.. באופן מושאל, ובתוספת פעלים ושמות אחרים, משמש המושג אוזן בכמה מובנים: כביטוי להקשבה - להטות אזןמשלי ה יג; תהלים יז ו.; כביטוי לאי-הקשבה - לאטום אוזןישעיה לג טו., להעלים אוזןאיכה ג נו., להכביד אוזןישעיה ו י; שם נט א., או אוזן ערלהירמיה ו י.; כביטוי למילוי בקשה - להטות אוזןתהלים קטז ב.; וכביטוי לגילוי סוד - לגלות אוזןשמו"א ט טו; שם כ ב; דבהי"א יז כה.. בחז"ל מצינו שהתייחסו לאוזן כאיבר השמע, ומכאן שימושים מושאלים אחדים: להרכין אוזןמכילתא, בא ג א., וכן הביטוי "עשה אזנך כאפרכסת"חגיגה ג ב., במשמעות של הקשבה; לשבר את האוזןילקוט שמעוני, האזינו רמז תתקמב; רש"י שמות יט יח., במובן של הסברה. חז"ל אף השאילו את מושג האזון לעצם השמיעה, כגון אוזנים לכותל, אוזנים לדרךברכות ח ב; ויקרא רבה לב ב. וראה בתו"ש בראשית פל"א אות יב.. עוד מצינו בחז"ל שהמושג אוזן הושאל לבית אחיזה של כלים, כנראה בגלל הצורה החיצונית הדומה לאפרכסת. אוזן היא איבר חושני מורכב, המשמשת לתחושות השמיעה ושווי-המשקל. בהלכה יש התייחסות אנטומית רק לאפרכסת, והתייחסות תיפקודית רק להיבט השמיעתי. ==רקע מדעי== אנטומיה האוזן מורכבת משלשה חלקים: האוזן החיצונית - מורכבת מאפרכסתמילה מודרנית, שמקורה מהכלי המכונה אפרכס (ראה משנה כלים, סוף פי"ד), והוא חלק מכלי הריחים, שהוא רחב בצד העליון, והולך ונעשה צר כעין משפך, ומשליכים החיטה בצד הרחב והיא נופלת בצד הצר - כך פירש הרמב"ם בפיהמ"ש, כלים, שם. ומכאן בלשון חז"ל: "עשה אזניך כאפרכסת" (חגיגה, ג ב)., ומתעלת השמיעה החיצונית. האפרכסת בנויה ברובה מסחוס המכוסה בעור, ורק החלק התחתון חסר סחוס. בפתח תעלת השמיעה החיצונה ישנן בלוטות המפרישות חומר שומני. אורך תעלת השמיעה החיצונית הוא כ-35 מ"מ, ובסופה מצוי עור-התוף בתוך חריץ של עצם הצדע. האוזן התיכונה - מורכבת מחלל התוף ומעצמות השמע. ישנן שלש עצמות קטנות (הפטיש, הסדן והארכוף) המחוברות ביניהן במפרקים, ושרשרת העצמות הללו יוצרת קשר בין עור התוף מצידו הפנימי, לבין החלון הסגלגל, שהוא המקשר בין האוזן התיכונה לפנימית. האוזן הפנימית - נמצאת בתוך העצם, ומורכבת ממבוך גרמי וממבוך קרומי. המבוך הגרמי מורכב מפרוזדור, תעלות קשתיות ושבלול, והם מלאים בנוזל מיוחד. המבוך הקרומי מורכב משבלול, שתי שקיות הפרוזדור, ושלש תעלות קשתיות, שאף הם מלאים נוזל מיוחד. תאי חוש השמיעה נמצאים בתוך השבלול הקרומי, ותאי חוש שווי-המשקל נמצאים בשקיות ובתעלות הקשתיות. העצב הגולגולתי השמיני נוצר בשני ראשים: ראש שמיעתי וראש וסטיבולרי, האחראי לשווי משקל. שני ראשי העצב מתחילים בגופי החישה המתאימים באוזן הפנימית, ומתחברים לעצב אחד, הוא העצב הגולגולתי השמיני. עצב זה נכנס לגזע המוח ומשם מעביר את התחושות המתאימות, היינו שמיעה ושיווי משקל, למרכזי המוח המתאימים. ===\1=== מסלול גלי הקול - גלי הקול מכוונים במידה מסויימת על ידי האפרכסת, נכנסים דרך תעלת השמיעה החיצונית ומרעידים את עור-התוף. התנודות הללו מועברות על ידי שרשרת עצמות-השמע באוזן התיכונה, דרך החלון הסגלגל, אל השבלול. התנודות של הנוזל המיוחד שבשבלול מניעות את איבר-השמע בצורה מוגדרת, ושם "מתורגמת" אנרגיית הקול לאנרגיה חשמלית. זו עוברת דרך עצב השמע אל גזע המוח, ומשם אל מרכז השמיעה המוחי, הנמצא באונה הצדעית, אשר "מתרגם" את האנרגיה החשמלית לצלילים מוגדרים ומובנים. מסלול תחושת שיווי משקל - תנועות של הראש מניעות את הנוזל המיוחד שבתוך שקיות הפרוזדור והתעלות הקשתיות. דבר זה גורם גירוי לאיבר התחושה של שיווי-המשקל, אשר "מתרגם" תנודות אלו לאנרגיה חשמלית. זו מועברת על ידי העצב הווסטיבולרי לגזע המוח, אשר מסוגל להפעיל מערכות שונות "לתיקון" הסטיה בשווי-המשקל. ==מבנה האוזן במקורות התנ"ך וחז"ל== במקורות המקרא וחז"ל מצינו התייחסות רק למבנה האפרכסת. אפילו המשנהאהלות א ב. המונה את כל האיברים שיש בהם עצמות, לא מנתה את האוזן התיכונה, שבה שלש עצמות השמעוראה בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קא, שנסתפק אם הסחוס עושה את האוזן לאבן שיש בו עצם שיטמא משום אבר מן החי, ואף הוא לא העיר מכך שיש עצמות ממש באוזן, ולא נימנתה האוזן במשנה אהלות הנ"ל. וראה בע' אברים ורקמות, הע' 4-7.. יתכן שעצמות אלו לא נימנו במשנה הנ"ל, כי האוזן התיכונה איננה מכילה גם בשר וגידים, ולכן אין היא מוגדרת כאיבר לעניין טומאת אהל. ===\1=== בתנ"ך מצינו שני מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת: תנוך האוזןשמות כט כ; ויקרא ח כג. בעניין המלה "תנוך": רש"י עה"פ ויקרא יד יד כתב "ולשון תנוך לא נודע לי"; א"ע עה"פ שמות כט כ כתב: "תנוך אין לו ריע, והגאון אמר, הרך הדבק בעגול האוזן". ובמלבי"ם פר' מצורע סי' נ כתב: "מלת תנוך לא נמצא בשום מקום רק בעניין נתינת ומתנת דם, וי"ל שעיקרו תוך כדמצאנו בכמה שרשים שהנו"ן שבאמצע נוספת ונופלת וכו' ור"ל תוך אזנו, וי"ל ג"כ שהתי"ו תנוך היא מהאותיות הנוספים בראש השם וכו' ויהיה שרשו 'נך' מעניין אנך, שהיא הבדל שמעמידים בגובה החומה". וראה עוד בתו"ש שמות כט אות סו, בשם הראב"ד; הרש"ר הירש עה"פ שמות כט כ. - הוא הסחוס המרכזי של האוזן. יש הסבורים, שהתנוך הוא רק הסחוס המכסה את הכניסה לתעלת השמע; ויש הסבורים, שהוא כולל את כל החלקים הקשים (הסחוסיים) של אפרכסת האוזןראה בתו"כ פ' מצורע. ובתרגום יונב"ע עה"פ ויקרא ח כג, כתב שהוא "הסחוס אודנא", ומוסיף: "דהוא גדירא דמציעאה", היינו הגדר האמצעי שבתוך האוזן, ועי' רש"י שמות, כט כ; וראה גם בפיהמ"ש לרמב"ם נגעים יד ט; פרישה יו"ד שט סק"ז וט"ז שם סק"ד. ואונקלוס תרגם "רום אודנא". וראה בתו"ש שמות כט אות סו, בשיטות השונות.. בדל אוזןעמוס ג יב. - גם במושג זה מתייחס לסחוס האוזןכן כתבו ת"י, רש"י ורד"ק, עמוס שם, ובתוס' בכורות לז א, ד"ה מן. אמנם בא"ע שם כתב: "אין לו ריע, וחכמי ספרד אמרו אוזן אחת".. בחז"ל מצינו מספר מושגים המתייחסים למבנה האפרכסת: אליה - החלק התחתון והרך של האוזןכתובות ה ב.. אמנם בלשון המקרא האליה היא הזנב השמן של הכבשהשמות כט כב.. מילת - היינו הך כמו האליהבכורות לז ב, וברש"י שם ד"ה במילת. ובקידושין כא ב, הגירסה היא מילתא.. סחוסזוהי הגירסה במשניות בכורות ו א; ברמב"ם ביאת המקדש ז ב; וברא"ש בכורות לז א. לעומת זאת, במשנה שבגמ' בכורות שם, ובתוס' בכורות לז א, ד"ה מן הגירסה היא חסחוס. האוזן - הוא הסחוס המרכזי מול הכניסה לתעלת השמע, והוא הנקרא במקרא תנוך האוזן. עור האוזןבכורות לז א. - יש הסבורים, שהוא כל האפרכסת, פרט לחלק המכונה תנוך או סחוסרמב"ם ביאת המקדש ז ב.; ויש הסבורים, שהוא רק החלק המכונה אליהרש"י בכורות לז א, ד"ה אבל. וראה בקשר למושגים אלו בתויו"ט בכורות ו א; שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכט; שו"ת מלבושי יו"ט ח"ב חיו"ד סי' יד.. מבחינה מדעית אין הבדל בין הסחוס שבפתח תעלת השמע, לבין הסחוס שבאפרכסת, ושניהם מוקפים בעור, ורק בתחתית האוזן, היא האליה, אין כלל סחוס. לפי זה הפירוש השני הוא הנכון מבחינה מדעית. ===\1=== מצינו בחז"ל מספר תיאורים פתו-פיסיולוגיים: חיטוט באוזן - יד לאוזן תקצץ, יד מחרשתשבת קח ב.. היינו חיטוט באוזן מסוכן הוא, ויכול להביא לחרשות. יתכן שהחשש הוא מפני ניקוב עור התוף. ההפרשה השומנית היא טובה ומועילה, אך כשהיא מרובה מידי, היא איננה טובהראה במד"ר יח ב; ב"מ קז ב.. מבחינה רפואית הסיבה היא חסימה של תעלת השמע, ועקב כך ירידה בשמיעה. כאבי אוזנים היו שכיחים, והוצעו מספר טפוליםראה ע"ז כח ב. וראה גם שבת סז א.. ===\1=== אפרכסות האוזנים משמשות סימן בכמה דברים: פרכוס בשחיטה - בהמה מסוכנת מותרת באכילה רק אם פרכסה בסוף השחיטה. אחד מסימני הפרכוס הוא שכשכשה באזנהחולין לח א.. כלב שוטה - אחד מסימני כלב שוטה, היינו החולה בכלבתראה ע' מחלות, הע' 210 ואילך., הוא שאוזניו סרוחותיומא פג ב.. סימני פרד - פרדה, שנולדה מסוס וחמור, אם אוזניה קטנות, אמה סוסה ואביה חמור, ואם אזניה גדולות, אמה חמורה ואביה סוסירושלמי כלאים ח ג. וראה חולין עט א.. הכרת וולד אשה - אפרכסות האוזניים אינן משמשות סימן להכרת וולד אשה, אם הוא אדם או בהמה. דין זה נכון בין אם כל גופו כאדם ואוזניו אינן כאדם, או אם אוזניו דומות לאדם אך צורתו דומה לבהמה, שבכל מקרה הולכים אחר גופונדה כג ב.. ביחס למומים - ראה להלן. ביחס לחרשות - ראה ערך [[חרש]] ==פרטי דינים== עבד עברי שאינו רוצה לצאת בסוף שש שנים, נרצע באזנושמות כא ו.. הרציעה היא באוזן ימיןקידושין טו א; רמב"ם עבדים ג ט. ובגופה של אוזן, היינו בתנוך ולא בבשררמב"ם, עבדים שם, ובכס"מ. וראה מכילתא משפטים פר' ב, וקידושין כא ב - בגובה של אוזן. וראה עוד מלבי"ם שמות פכ"א אות לד.. הטעם שנבחרה האוזן מכל האברים לרציעה, מפני שהיא שמעה על הר סיני צוויים שונים, והעבד הלך ועבר עליהםובאיזה צוויים מדובר - מצינו גירסאות חלוקות: בבבלי קידושין כב ב - 'כי לי בני ישראל עבדים'; בירושלמי קידושין א ב - 'לא יהיה לך אלהים אחרים'; במכילתא שמות משפטים פר' ב - 'לא תגנב'. וראה בתו"ש שמות כא אות קלא.. מצורע שנטהר, מזים על תנוך אזנו הימנית מדם האשם ומן השמןויקרא יד יד,יז; משנה נגעים יד ט; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב.. אין לו אזן ימנית, אין לו טהרה עולמית, ר' אליעזר אומר נותן על מקומו, ר' שמעון אומר נותן על של שמאליתמשנה נגעים יד ט.. הלכה, שאין לו טהרה עולמיתרמב"ם מחוסרי כפרה ה א.. אהרן ובניו התקדשו בסוף ימי המילואים על ידי מתן דם האיל על תנוך אזנם הימניתשמות כט כ. וראה בתו"ש שם, אותיות סו-סח, טעמים שונים לכך.. ראשי איברים - ראשי האוזנים הם אחד מעשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם, שכולן אין מטמאים משום מחיהמשנה נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח., ובכולם עבד יוצא בהם לחירותקידושין כה א; רמב"ם עבדים ה ה; טוש"ע יו"ד רסז כז.. ראשי האוזנים הם שפת האוזנים סביברש"י, קידושין שם; תפארת ישראל, נגעים שם.. בהרת - תוך האוזן אינו מיטמא בבהרתמשנה נגעים ו ח; רמב"ם טומאת צרעת ו א., משום שאין הוא נחשב כעור הבשר. קרבן פסח - הסחוס של האוזן דינו כשאר סחוסים לעניין אכילתו בקרבן פסחרש"י, פסחים פד א, ד"ה וראשי. וראה דיני הסחוס ברמב"ם קרבן פסח י ח-ט.. שבת - החש באוזנו בשבת, מותר ליתן בה צמר גפן, ואין בזה משום איסור רפואהשו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכו אות ב; שמירת שבת כהלכתה פי"ח אות פד.; ומותר לצאת עמו לרשות הרבים, בתנאי שהוא קשור ומהודק לאוזןשבת סד ב; רמב"ם שבת יט יא; שו"ע או"ח שג טו, ובמ"ב שם סק"מ.. המוציא חפץ בשבת באוזנו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאיםמשנה שבת צב א; רמב"ם שבת יב יג.. דרך בעלי מלאכה מסויימים לשים באוזניהם דברים האופיינים למלאכתם, כדי שיכירום מאיזה אומנות הם, ואסור להם לצאת בהם בשבתשבת יא ב; רמב"ם שבת יט כא; טושו"ע או"ח שא יב.. אם יצאו - פטורים, מפני שלא הוציאו כדרך המוציאיםרמב"ם שם; טושו"ע שם.; ויש אומרים, שאומנים חייביםראה במ"ב סי' שא סקמ"ז.. מומים - תשעה מומים נמנו באפרכסת האוזן, חלקם נחשבים כמום באדם (בכהנים ובנשים) ובבהמה (בבכור ובשאר קרבנות), וחלקם באדם בלבדבכורות לז א; רמב"ם ביאת מקדש ז ב; שם, שם ח ג; טושו"ע יו"ד שט.: נפגם כדי חגירת צפורן; נסדק בכל שהוא, אף על פי שלא חסר; ניקב כמלא כרשינה (ולדעת ר' יוסי בר' יהודה בכעדשה, ואין הלכה כמותו), בין נקב עגול ובין ארוך. וכל זה בין בידי אדם (היינו כתוצאה מחבלה), ובין בידי שמים (היינו שנולד עמו). יש הסבורים, שבנקב שיש בו חסרון אין צורך בשיעור כרשינה, ודינו כמו נסדק בכלשהו, ורק אם הנקב הוא ללא חסרון אזי שיעורו בכרשינה; ויש הסבורים, שבכל מקרה דין נקב שהוא מום הוא דווקא בשיעור כרשינהראה בב"י יו"ד סי' שט; חסדי דוד על התוספתא בכורות פ"ד; חזון נחום על בכורות פ"ו, בשם מהריק"ו; תפא"י בכורות ו ו; שו"ת קובץ תשובות סי' קכ.. שיעור כרשינה הוא קצת פחות מ-4 מ"משו"ת קובץ תשובות שם.. מומים אלו נקבעו רק כשהם בסחוס האוזן, מכיוון שסברו שפצע בסחוס אינו מתרפא לעולםראה בכורות לח א, ובספרו של פרויס בתרגומו של רוזנר, עמ' 290., אבל אם היו בעור אינם מוםבכורות לז א; רמב"ם ביאת המקדש ז ב; טור יו"ד שט. וראה בשו"ת תרומת הדשן סי' רמד; פרישה וט"ז יו"ד שט; שו"ע הרב סוף הל' פסח; שו"ת צמח צדק החדש, חיו"ד סי' רכו; שו"ת השיב משה חיו"ד סי' נז; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קיג, ובהשמטות שבמפתחות; שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' סא - שדנו עד היכן צריך להגיע המום בסחוס.; יבשה האוזןבכורות שם., היינו כשהיה ליקוי באספקת הדםראה א. שטינברג, פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו, תשל"ה, עמ' 84. ובלשון חז"ל נקרא היבש מת - ראה משנה ב"ב פא א; מאירי ברכות לג א., ונחלקו התנאים בשיעור היובש אם הוא כדי שתינקב ולא תוציא דםוכמותו פסק הרמב"ם, שם. וראה בחולין מו ב, הטעם מפני שהאוזן גלויה לרוח, ולכן איננה מבריאה, ובפירש"י שם: "רוח ואויר מבאיש ומקלקל את המכה". ואולי הכוונה שמכה גלויה עלולה להזדהם ביתר קלות, וי"ל., או כדי שתהא נפרכתוכמותו פסק הטור, שם.; אוזן כפולה - יש אומריםרמב"ם שם, לפי גירסתו בבכורות לז א., שהיינו שתי אוזנים עם שני סחוסים; ויש אומריםרש"י, לפי גירסתו בבכורות שם., שדווקא כשנכפלה אוזן בתוך אוזן עם סחוס אחדומה שכתוב במשנה "בזמן שהיא עצם אחד וכו'", אין הכוונה לעצם במובן של bone, שכן אין גרמיות באפרכסת, אלא הכוונה שלתנוך האוזן קוראים עצם, או שפירושו גוף הדבר מלשון 'כעצם השמים לטוהר' - תויו"ט בכורות ו ט.. אוזן כפולה נזכרת גם כמום באשהנדרים סו ב.; אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה, במראה אבל לא במידה, היינו כשכולם רואים את ההבדל בעליל, ולא כשיש צורך למדודבכורות מ ב., והוא בכלל 'שרוע'ויקרא כא יח; בכורות ג ב, ורש"י שם ד"ה לא. וראה בשו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכו; ולפי תרגום השבעים 'שרוע' הוא מי שנקטעו אזניו - ראה בספרו של פרויס בתרגומו של רוזנר, עמ' 289.. יש הסבורים, שמום זה הוא גם באדם וגם בבהמהרש"י ורא"ש בכורות מ ב; וטור יו"ד סי' שט.; ויש הסבורים, שבבהמה גודל האוזן איננו מום כלל, ובאדם אפילו אם אוזן אחת משונה מחברתה, במראה או באיזה שינוי אחר, הרי זה מוםרמב"ם ביאת מקדש ח ג; ושם, איסורי מזבח ב ב.; צומע, שאוזניו קטנות הרבהבכורות מד א; רמב"ם ביאת מקדש ח ג. וראה תוספתא בכורות ד ח - צומח, כל שאין לו אוזניים.; צומם, שאוזניו דומות לספוגבכורות, שם.. יש מפרשים, שהן כווצות וסתומותרש"י שם. וכן משמע בתוספתא בכורות ד ח - צומם, שאזניו מגופפות, היינו סתומות., ויש מפרשים, שהן נפוחות וגדולותרמב"ם, שם. וראה בתויו"ט שם.; אוזניו ארוכות מאד ומדולדלות למטהבכורות שם, ופירש"י, רמב"ם שם, ובכס"מ.. מומים ז-ט הם באדם בלבד; מום ו' הוא, כאמור, מחלוקת אם באדם בלבד או גם בבהמה. עגונה - שינויים במבנה האוזן נידונו בפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת מת לצורך היתר עגונה. השנויים שנידונו כוללים: אוזן אחת קטנה והשניה גדולה, אוזנים גדולות או קטנות מהרגיל, נקבים באוזןראה באוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים מערכת א.. בכור בהמה - כהן הצורם (היינו פגום) אוזן בכור, קנסוהו חכמים שלא ישחט בכור זה, הואיל ועשה עבירה שהטיל מום בבכור. מחלוקת התנאים היא, אם לא ישחט עולמית, או שאם נולד בו מום אחר, ישחט עליובכורות לד א., ונפסק להלכה כדעה אחרונהרמב"ם בכורות ב ז; טושו"ע יו"ד שיג א.. אם מת הכהן החוטא הזה, לא קנסו בנו אחריו, ויכול לשחוט על מום זה שהטיל אביובכורות לד ב; רמב"ם וטושו"ע שם.. חובל בחברו - יש הכאות שהכה אדם את חברו, שיש בהם ביזוי וצער מועט ואין בהם נזק, ופסקו להם חכמים דמים קצובים, וכולן קנסות הםרמב"ם חובל ומזיק ג ח; טושו"ע חו"מ תכ מא.. אחד מאלו הוא מי שצרם (היינו משך או פגםרש"י ב"ק צ א, ד"ה צורם.) אזנו של חברו, משלם מאה סלעמשנה ב"ק שם; רמב"ם וטושו"ע שם.. נזיקין - הצורם (היינו פוגם) אוזן פרתו של חברו, ובכך גרם לו שיפחות דמיה, שכן איננה ראויה למזבח, מחלוקת אמוראים היא אם חייב או פטור, והדבר תלוי בשאלה הכללית אם דנים דינא דגרמיב"ק צח א; רמב"ם חובל ומזיק ז יא.. הכשר טומאה - מי האוזן (היינו הפרשת האוזן) דינם כתולדת המים לעניין שמטמאים או מכשירים אוכלים לקבל טומאהמשנה מכשירין ו ה; רמב"ם טומאת אוכלין י ב.. צואת האוזן אין דינה כצואה לעניין קריאת שמע ותפילהביאור הגר"א, או"ח סי' צב סקט"ז; מעשה רב סי' לו.. טבילת נידה עם מחלות אוזנים - ראה ערך [[חציצה בטבילה]] מכשיר שמיעה - ראה ערך [[חרש וערך שבת]] ==הערות שוליים== [[קטגוריה:הלכתית רפואית]]