ברית מילה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

ברית מילה היא המצווה לחתוך את בשר העורלה מאת התינוקות הזכרים בגיל שמונה ימים. הברית היא אות מיוחד בין הקב"ה לבין עמו, ואף מי שרוצה להתגייר ולהיכנס לעם היהודי צריך למול את עצמו. ברית המילה היא אחת המצוות החשובות ביהדות, וכיום מקיימים אותה רוב מוחלט של העם היהודי.

הגדרה[edit]

מצווה לחתוך את בשר הערלה של בן שמונה ימים (סוגיות פרטי המילה בשבת קלג. והלאה (פרק רבי אליעזר דמילה) וביבמות ע. והלאה (תחילת פרק הערל). חיוב האב למול את בנו בקידושין כט., בסוגיא זו האריך מנחת חינוך ב).

מקור וגדר המצווה[edit]

מקורה מפורש בפסוקים: "ויאמר אלקים אל אברהם וגו'. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך, המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר עורלתכם, והיה לאות ברית ביני וביניכם. ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא. המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך, והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. וערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר" (בראשית יז-ט והלאה).

במהותה חקרו בין שלושה צדדים (מפענח צפונות ו-כד ומנחת אשר בראשית יג-א): מצווה למול (הפעולה) (מנחת חינוך ב-ג [כב] ד"ה ונראה לענ"ד). מצווה שיהיה מהול (התוצאה). אסור שיהיה ערל (השלילה) (המידות לחקר ההלכה טו-סט חקר האם המצווה שיהיה מהול או שלא יהיה ערל). קיום המצווה הוא רק בסוף החיתוך, ולכן אדם פסול (גוי, מומר לערלות, או אשה) יכול להתחיל את המילה ואדם כשר יגמור אותה (אור שמח מילה ב-א ד"ה נסתפקתי וד"ה אולם).

דינו שענוש כרת. לרמב"ם (מילה א-ב) חייב כרת רק כשימות והוא ערל במזיד, ולראב"ד (שם) ולתוס' (מכות יד. ד"ה לאפוקי) חייב כרת בכל יום, ואם מל נפטר מכרת. וכתב המנחת חינוך (ב-ג [כו]) שנפק"מ אם בסוף ימיו היה שוגג או אנוס: לרמב"ם פטור מכרת, שהרי מתחייב רק אם בסוף ימיו הוא מזיד, ולראב"ד ולתוס' חייב, שלשיטתם כבר התחייב כרת, והמילה היא רק תשלומין, ולא קיימם.

מעלתה[edit]

המשנה בנדרים לא ב (פרשני) מאריכה במעלת וגודל המצוה השקולה כנגד המצוות כולם:"גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות - גדולה מילה הדוחה את השבת - גדולה מילה שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה - גדולה מילה שדוחה את הנגעים - גדולה מילה שאברהם אבינו נקרא בה שלם". ובפירוש הרמב"ם על דברי המשנה "גדולה מילה שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות": "שלש עשרה בריתות, הם מילת "ברית" ו"בריתי" הנכפלים במצות השם יתברך לאברהם אבינו בברית מילה במעמד אחד בפני עצמו (בראשית יז), ואלו מניינם:

א) "ואתנה בריתי ביני ובינך".

ב) "אני הנה בריתי אתך".

ג) "והקימותי את בריתי ביני וביניך".

ד) "לברית עולם".

ה) "ואתה את בריתי תשמור".

ו) "זאת בריתי אשר תשמרו".

ז) "והיה לאות ברית ביני וביניכם".

ח) "והיתה בריתי בבשרכם".

ט) "לברית עולם".

י) "את בריתי הפר".

יא) "והקימותי את בריתי אתו".

יב) "לברית עולם".

יג) "ואת בריתי אקים את יצחק".

הנה אלו י"ג בריתות נכפלו בזה הדיבור, ואז נסתלק ממנו הדיבור, כמו שאמר אחר כך: "ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם".

טעם המצווה[edit]

כמו שמובא בפסוקים, מעשה המילה הוא ברית בין עם ישראל לה' כמו שנאמר לאברהם ‏[1] " ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר".

השלמת המציאות[edit]

במדרש ‏[2] מובא כי טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא איזה מעשים נאים יותר של הקב"ה או של בשר ודם, ורצה להקשות מכאן לגבי מצוות המילה. רבי עקיבא ענה לו כי מעשי האדם נאים יותר ומטרת האדם היא להשלים את מעשי הקב"ה. המהר"ל[3] מסביר כי שורש המחלוקת בין רבי עקיבא וטורנוסרופוס נעוץ בשאלה האם הטבע מושלם או שיש לתקן את העולם. רבי עקיבא מסביר כי למרות שהקב"ה בורא העולם הוא מושלם, אין הדבר אומר כי גם העולם עצמו מושלם. הקב"ה יצר בכוונה עולם שאיננו מושלם על מנת שנוכל לפעול בו ולתקן אותו ולא לקבלו באופן אדיש כמות שהוא. כחלק מתיקון העולם עלינו לתקן את עצמנו בין אם בצד הגופני בברית המילה, ובין אם בצד הרוחני בתיקון המידות. על פי גישתו מסביר המהר"ל ‏[4] כי ברית המילה היא בכוונה ביום השמיני משום שהוא היום שמעל הטבע. לכל דבר גשמי בעולם יש 7 צדדים: 4 רוחות השמיים, למעלה ולמטה ומרכז הדבר עצמו. המספר שמונה מסמל את המספר שמעל הטבע ולכן מקיימים את ברית המילה דווקא ביום השמיני משום שלמרות שבאופן הגשמי הרגיל הילד מושלם, מהבחינה הרוחנית יש עדיין צורך להשלימו.

קורבן לה'[edit]

המדרש בילקוט שמעוני[5] משווה את ברית המילה לקורבן מועט וכותב " שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה, כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח" טעם זה מופיע גם בדברי רבי חסדאי קרקש[6] שכותב כי הברית תייחד את הנולד באות ברית הקודש ושייחשב הדבר כאילו הקריבו מדמו ומבשרו. לפי השוואה זו הטור ‏[7] כתב שהמנהג הוא שאבי הבן יעמוד לצד המוהל להודיע שהוא שלוחו כעין בדיני קורבן בהם אדם עומד על גבי קורבנו.

ברית גופנית[edit]

מדברי הרמב"ם ניתן למצוא טעם כפול למצוות המילה. הלכות מילה ביד החזקה מובאות בסוף ספר אהבה יחד עם הלכות תפילין תפילה וברכות, והרמב"ם מסביר עניין זה בהקדמה באומרו ‏[8] שספר אהבה כלולות " כל המצוות שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב המקום ולזכרו תמיד כגון ק"ש ותפילה ותפילין וברכת כהנים. ומילה בכלל, לפי שהוא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהם." מדבריו ניתן להבין שמטרת המילה היא להזכיר את הברית שכרת עמנו ה' ויש באות זה אף יתרון על פני שאר מצוות משום שמדובר באות קבוע הקיים תמיד. פן נוסף במצוות המילה ניתן למצוא בדברי הרמב"ם במורה נבוכים ‏[9] שם מסביר הרמב"ם כי מטרת המילה היא להחליש את התשמיש ותאוות האדם דבר זה אף מתבטא בספר המצוות לרמב"ם שם הוא מונה את מצוות המילה כמצווה רט"ו יחד עם מצוות האישות כגון מצוות הקידושין והייבום וחובת החתן לשמח את כלתו. חלוקה זו גם ממשיכה בפסוקים אותם מצטט הרמב"ם בכל אחד מהמקורות. בעוד שביד החזקה מובא הפסוק מבראשית המדבר על הברית בין הקב"ה לבין אברהם ובניו, בספר המצוות מביא הרמב"ם את הפסוק מפרשת תזריע המתייחס למילה כחלק מדיני טהרת האשה לאחר הלידה, דבר הקשור יותר להלכות אישות.

אך, למרות תוספת זו הרמב"ם כותב במורה נבוכים[10] כי הטעם העיקרי הוא הטעם הראשון המבטא את הקשר בין ה' לעמו " שיהיו כל בעלי ההשקפה הזו כלומר סוברי יחוד ה', להם אות אחד גופני הכוללם ולא יוכל מי שאינו מהם לטעון שהוא מהם והוא נכרי... וכך המילה הזו היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על הדעה בייחוד ה' וכך כל הנימול הרי הוא נכנס בברית אברהם ומתחייב בבריתו להיות בדעה על הייחוד... וגם זה עניין חשוב כמו הראשון בטעמי המילה, ואולי אף יותר חשוב מן הראשון.". נראה להסביר שהרמב"ם הבין שעיקר טעם המילה הוא הקשר בין ישראל לקב"ה, אך עדיין לא היה ברור מדוע אות זה הוא דווקא בהורדת העורלה ולא במקום אחר בגוף, ולכן נזקק להוסיף את הטעם השני שמתייחס גם למיעוט תאוות התשמיש.

פרטי הדין[edit]

זמנה ביום ולא בלילה (יבמות עב.). ואם מל בלילה דנו האחרונים האם יצא בדיעבד, ויש בזה ארבע דעות:

  1. לא יצא ואין צריך להטיף דם ברית (שאגת אריה נג בסופו ד"ה מ"מ הדבר).
  2. לא יצא וצריך להטיף דם ברית (ש"ך, הובא בשאלת יעב"ץ ח"א לד ד"ה והשתא).
  3. יצא (שאלת יעב"ץ שם תולה זאת במחלוקת תנאים ואמוראים).
  4. אמנם לא קיים את המצווה, אך לא עשה שום איסור ואין למחות בידו בידי אדם, וכשיגיע היום אינו מצווה למול שהרי אין לו ערלה. וכמו מי שביער את חמצו קודם הפסח (מנחת חינוך ב-ג [כב] ד"ה וכן אפילו וד"ה אם כן).

זמנה ביום השמיני. ואם מל קודם יום השמיני - כתב הרא"ש שאין צריך להטיף דם ברית (שבת פרק יט סימן ה). ונחלקו בזה האחרונים לשלוש דעות:

  1. השאגת אריה (נב ד"ה וכיוון) כתב שלא יצא אפילו בדיעבד, וכוונת הרא"ש שלא יועיל להטיף דם ברית משום שהוא מעוות ולא יוכל לתקון.
  2. הרמ"א הש"ך (יו"ד רסב-ב) ושאר אחרונים כתבו שיצא בדיעבד, וכוונת הרא"ש שכיוון שיצא אין צריך להטיף (הביאם השאגת אריה נב ד"ה וכיוון).
  3. המנחת חינוך (ב-ג [כב] ד"ה אם כן) כתב שאמנם לא קיים את המצווה, אך לא עשה שום איסור ואין למחות בידו בידי אדם, וכשיגיע יום השמיני אינו מצווה למול שהרי אין לו ערלה. וכמו מי שביער את חמצו קודם הפסח.

שליח נחלקו המפרשים האם מועיל במילה, ומצאנו בזה שש דעות:

  1. יש אומרים שיצא ידי חובת המצווה (דרכי משה יו"ד רסד-א שהקשה על האור זרוע מאי שנא ממצוות אחרות שיכול לעשות שליח במקומו).
  2. יש אומרים שאם האב מוהל אסור ליתן לאחר למול (אור זרוע ח"ב קז-ה), שמבטל מצוות עשה (ש"ך יו"ד שפב-ד מוכיח מהרא"ש).
  3. יש מי שחילק שבדרך כיבוד אסור אך בדרך שליחות מותר, ששלוחו של אדם כמותו (כרתי ופלתי כח פלתי ג).
  4. יש מי שחילק להיפך, שבדרך שליחות אסור אך בדרך כיבוד מותר (תבואות שור שם יד).
  5. יש מי שחילק שיש במצוות מילה שני חיובים: מצווה על כל ישראל, ובזה יכול לעשות את חבירו שליח, ומצווה מיוחדת לכתחילה על האב, ובזה אי אפשר למנות שליח (בית הלוי ח"א י באמצע הסימן בדיוק).
  6. יש מי שאמר שהמילה כשרה אך לא קיים את המצווה (קובץ שיעורים פסחים כט בלשון "אפשר").

בדין השליח - לדעות שמועיל - כתבו הרמב"ן והרשב"א שאין צריך את דיני השליחות, ויכול להיות גם מי שאינו בר שליחות (הביאם הקובץ שיעורים פסחים כט).

מל בלי כוונה - לא קיים את המצווה, ואפילו לא נחשב שהמצווה נעשית מאליה בזה שנחתכה עורלתו. אלא רק שאין לו כעת במה לקיים את המצווה (מנחת חינוך ב-ג [יט] סוף ד"ה ויש לי ספק).

הטפת דם ברית, כגון מי שנולד בלי ערלה (שבת קלה.), מהראשונים נראה שהיא מדאורייתא, אך מהים של שלמה (יבמות פרק הערל ו) משמע שהיא מדרבנן (מנחת חינוך ב-ג [יג] ד"ה והנה הטפת וד"ה וגם).

ואפילו לדעות שהיא מדאורייתא, היא מועילה רק אם אין לו ערלה, אך מי שיש לו ערלה והטיפו לו כשהוא ערל - לא יצא ידי חובה, שהיא גזירת הכתוב רק כשאין לו ערלה (מנחת חינוך שם ד"ה והנה נראה).

בפריעה חקר הרוגאצ'ובר שתי חקירות:

  1. האם היא גמר המילה (ומילה ופריעה הן מצווה אחת) או מצווה נפרדת (אלא ששתי המצוות מעכבות זו את זו) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה פריעה).
  2. האם מילה בלי פריעה היא חצי מצווה ונחשב כאינו מהול, או שהוא גם מהול וגם ערל (צפנת פענח מילה א-א).

אנשים[edit]

האב חייב למול את בנו, ואם לא מלו, כשיגדל חייב בעצמו (קידושין כט.). והסתפק המנחת חינוך (ב-ב [ד] ד"ה ואני מסופק) האם כשגדל נשארת המצווה גם על האב אלא שמתווספת מצווה גם על עצמו, או שמצוות האב נפקעת.

חצי עבד וחצי בן חורין - ישראל שבא על חצי שפחה וחצי בת חורין של אדון אחר, שבנם הוא חצי עבד וחצי בן חורין - גם אביו חייב למולו מדין אב, וגם רבו (האדון של החצי שפחה) חייב למולו מדין אדון (מנחת חינוך ב ד"ה ואם ישראל יש לו בן).

אשה במילת עצמה - חילקו האחרונים שבמצוות מילה כיוון שאין לה ערלה היא כמהולה ואינה שייכת כלל במצווה זו, אך בהטפת דם ברית היא כן שייכת אלא שהיא פטורה מהמצווה (גר"ח סטנסיל בבא קמא פח. ועיון בלומדות טו).

אשה במילת בנה - בגמרא (קידושין כט.) מבואר שאשה פטורה מלמול את בנה משום שנאמר (כשאברהם מל את יצחק) (בראשית כא-ד) "כאשר ציווה אותו אלקים" - אותו ולא אותה (וספר המקנה קידושין כט. הוסיף שאע"פ שאין עליה חיוב כחיובו של האב, עדיין יש עליה חיוב כשאר כל ישראל). והקשו התוס' (קידושין כט. ד"ה אותו) שהרי לכאורה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שהרי לילה אינו זמן מילה, וא"כ פשוט שפטורה ואין צריך פסוק. ומצאנו על כך בראשונים ובאחרונים חמישה תירוצים, ויש ביניהם נפק"מ גדולה האם מילה נחשבת מצווה שהזמן גרמא (לתירוצים א וב יש בה פטור שהזמן גרמא, לתירוצים ג וד הזמן גרמא אך אין בה את פטור הנשים כשאר מצוות שהזמן גרמן, ולתירוץ ה לא הזמן גרמא):

  1. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לדעה שמלים גם בלילה, שלדעה זו - כמובן - אין הזמן גרמא (תוס' קידושין כט. ד"ה אותו).
  2. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק רק לבנות קטורה שהו"א שחייבות במילה משום שפטור מצוות עשה שהזמן גרמא נאמר רק לבני ישראל ולא לבני נח (מנחת חינוך סוף מצווה ב ד"ה והנראה (מבנו של המנחת חינוך)).
  3. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שיש בה כרת, ועוד, שנכרתו עליה י"ג בריתות הו"א שחייבת, ולכן צריך את הפסוק (תוס' מגילה כ. ד"ה דכתיב).
  4. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אך כיוון שהמצווה אינה באשה עצמה אלא בבנה הו"א שחייבת, שכל הפטור של זמן גרמא הוא רק במצוות שבאשה עצמה, כגון לולב וסוכה (ריטב"א קידושין כט. ד"ה ואיהי).
  5. לא נחשב שהזמן גרמא, שאע"פ שבלילה לא מלים, ביום הבא חוזרת אותה המצווה. וזמן גרמא נחשב רק במצווה שלאחר הזמן בטלה המצווה ואין לה עוד תשלומין, כגון שופר וסוכה, שלאחר זמנם כבר בטלה המצווה, ובשנה הבאה היא מצווה אחרת, ואינה אותה מצווה של השנה (טורי אבן חגיגה טז: ד"ה בני).
  6. באמת היא מצוות עשה שהזמן גרמא ואשה פטורה גם לולא הפסוק, וצריך את הפסוק ללמד שגם אינה מקיימת את המצווה (ונפק"מ, למשל, שאסור לה לברך) (שרידי אש ח"ג קד בתחילתו ד"ה הו"ג, בשם מהרא"י אונטרמן)[11].
  7. לא נחשב הז"ג משום שמצווה זו יכולה להתקיים תמיד שבכל יום יכולה להתקיים ברית בשונה ממצוות כמו סוכה שיש רק שבעה ימים בכל השנה תמיד {מקור שאגת אריה נ"ד}

מנהגים[edit]

מקובל שאליהו מגיע לכל ברית, ולכן נוהגים להכין כסא מיוחד לכבודו הנקרא כסא של אליהו. מכיוון שהבעל לא יכול לקבל מאשתו את התינוק ישירות (מכיוון שהיא נידה- ראה הרחקות מאשתו נידה), נהוג שהאם מעבירה את התינוק לאישה אחרת שמעבירה לבעלה שמעביר לאב, והזוג הזה מכונה ביידיש "קוואטר". מקובל לתת כיבוד זה לזוג ללא ילדים כסגולה להיפקד בזרע.

מבט מדעי על "יום השמיני"[edit]

ד"ר אילה אברהמוב במאמרה "בעיות קרישה ודימום ביילוד" כותבת: "מנגנון הקרישה תלוי בקבוצת חלבונים הנוצרים בכבד, אשר נקראים "גורמי קרישה" או "פקטורי קרישה". גורמים אלה מסומנים במספרים רומיים מ 1-13 והם מפעילים זה את זה בשרשרת (בעזרת אנזימים) עד לקבלת הקריש היציב הנקרא פיברין. בימים הראשונים אחרי הלידה אין הכבד בשל עדיין לפעילות זו, וברור שאינו יכול לעמוד במעמסת יתר של פעילות כירורגית. בדר היכול לגרום למותו של התינוק עקב דמם מסיבי, ללא יכולתו של התינוק להתגבר על הדמם הזה. באופן פיזיולוגי עד גיל 8 ימים הכבד מתחיל להתאושש הוא הולך ומתבגר, ותפקודיו משתפרים, ובגיל 8 ימים קיימת כבר רמה מספקת של גורמי קרישה, ומניעת דמם". יותר מכך, ממחקר שהתפרסם בניו יורק בשנת 1953 עולה, כי בעוד שלפני היום השמיני קיים חוסר משמעותי בחומרי הקרישה, ואילו לאחר היום השמיני חומרי הקרישה עומדים על רמה מספקת וקבועה הנשארת לאורך כל חיי האדם (100%) הרי שלקראת היום השמיני מתרבים חומרי הקרישה בקצב מהיר והם עומדים ביום השמיני על רמה של 110%. כלומר, ביום השמיני, ורק ביום השמיני מגיע ריכוז חומרי הקרישה לשיא של כל הזמנים, מעל הכמות הרגילה המלווה את האדם לאורך כל חייו[12].

קישורים חיצוניים[edit]

  • בראשית יז, י
  • תנחומא פרשת תזריע
  • תפארת ישראל פרק ב
  • נר מצווה עמוד כא
  • בראשית רמז רפא
  • אור השם ב, ו
  • יו"ד סימן רסה
  • מתוך ההקדמה למשנה תורה
  • חלק ג, פרק לה
  • שם פרק מט
  • עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה נשים שמקיימות) שיש אומרים שבכל מצוות עשה שהזמן גרמא אינה מקיימת כלל ואינה מברכת.
  • המחקר מובא בספרו של י. מרוז, "השם: הווה" עמ' 61