דרשני:הודאה לבורא

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

היהדות רואה בהודאה לבורא יסוד חשוב, וענף של המצווה הגדולה אהבת הבורא. במאמר זה נדון במקור ההודאה ובגודל מעלתה.  

מיקומה

ההודאה לבורא מלווה את היהודי במשך כל מהלך היום. בקומו בבוקר דבר ראשון שאומר זה 'מודה אני' על החזרת הנשמה. לאחר מכן פותח בסדרה של ברכות השחר - ברכות הודיה על כל דבר טוב שיש לנו.

בתפילת שחרית תקנו חכמים לומר פסוקי דזמרה – פסוקי הודאה ושבח לבורא, הפותחים בפתיחה: 'הריני מזמן את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי'. ומסיימים באמירת שירת הים להודות לה' על נס יציאת מצרים וקריעת הים.

בתפילת שמונה עשרה תקנו חז"ל ברכת מודים - לפי שהוא מן הנמנע שהאדם ישבח ויודה לבורא יתברך מבוקר ועד ערב לכן תקנו חז"ל את ברכת ההודאה בתפילת ערב בוקר וצהרים, שבה כוללים כל הטובות שעושה עמנו הקב"ה‏[1]. עם סיום התפילה מודה היהודי על הזכות להתפלל בתפילת עלינו לשבח.

במהלך היום ישנם מאה תזכורות של הודיה, מאה ברכות – להודות לה'. תקנה זו מיוחסת לדוד המלך מחמת מעשה שהיה בימיו, שהיו מתים כל יום מאה נפשות מישראל, ולא היה ידוע למה. וחקר דוד ברוח הקודש הסיבה ונתברר לו כיון שלא משבחים ומודים כראוי. לכן תיקן לומר מאה ברכות ביום, ומאז פסקו למות‏[2].

בתורה מצאנו חיוב להודות לה' רק על ארץ ישראל, בברכת המזון[3] ובביכורים[4]. מחמת החשיבות העליונה שיש לארץ ישראל בתורה. דעת הרמב''ן שגם על התורה ישנה מצווה להודות מהתורה‏[5].

חשיבותה

ההודאה לבורא על טובותיו וחסדיו מהווה בסיס ויסוד לכל מטרת הבריאה שהרי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו‏[6]. כלומר, תכלית בריאת העולם היא לכבד את הבורא, והאופן הראוי והשלם ביותר לכבדו הוא על ידי שהאדם בחיר הנבראים, נזר הבריאה ותפארתה, ישבח ויודה לאלוקיו, כפי האמור בנביא ישעיהו: "עם זו יצרתי, לי תהילתי יספרו"‏[7].

ההודאה לבורא מהווה תנאי ליצירה, כמובא במדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא, אפתח לשון פה של כל בני בשר ודם, כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממליכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום לא בראתי את עולמי"[8]

תכלית המצוות

הרמב"ן בפירושו לתורה העמיד את ההודיה כתכלית המצוות. כך הוא מביא בפרושו: "וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה ראשונה, ואין לעליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו". כלומר כל יצירת השמיים וצבאם, הארץ ומלואה נבראו למטרה האחת שהאדם יכיר בטובות הקב"ה עמו ויודה לו. זו גם התכלית של כל מצווה ומצווה להביא את האדם להודות לה', ולפיכך הזהירו חכמים שיהא אדם זהיר במצווה קלה כבחמורה כי כולן חמודות וחביבות מאוד שבכל שעה אדם מודה בהן לאלוקיו‏[9].

חיוב ההודאה לה'

ההודאה היא, כאמור, יסוד לבריאת העולם וליצירת האדם משום כך נתנו אנשי כנסת הגדולה ביטוי ותוקף לחיוב ההודאה הנדרש מהאדם בנוסח התפילה: "לפיכך אנחנו חייבים להודות לך". כלומר, על האדם חלה חובה יום יומית להודות לבוראו, ועל מנת שהאדם יתעורר לבטא את הודאתו, תיקנו חכמים את ברכות השחר ואת תפילת 'נשמת כל חי' בה מתוארים נפלאות הבורא וטובותיו, בין היתר מוזכרת בה הלשון: "שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, להודות ולהלל, לשבח, לפאר, לרומם ולהדר, לברך ולקלס".

האבן עזרא כותב שהאדם חייב להודות לה' כל רגע כיון שחסדי ה' פרוסים עליו כל הזמן, ולו רק על עצם החיים חייב האדם להודות ולשבח לאלוקיו אלא גם על העונג שהוא חווה ברגשות השונים, אולם משום היות האדם עסוק בעסקי העולם נקבע לו זמן לתפילה במהלך היום על מנת שימלא כראוי את חובת ההודאה לאלוקיו‏[10].

מעלתה

מעלות רוחניות

התבוננות בטובות הבורא באופן תמידי והכרה בחסדיו מזכה את האדם בקרבת ה' אמתית ובדבקות בו בכל עת‏[11].

הכוזרי לימד כי הדרך להשיג אהבת ה' היא, שכאשר אדם מודה לה' על כל דבר טוב שניתן לו הוא בא לידי אהבתו. כתוב בגמרא בברכות על הפסוק: "ואהבת את ה' אלוקיך... ובכל מאודך" - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד, ועל ידי שתודה לו על כל דבר תאהב אותו‏[12].

שמחה

חובת השמחה בעבודת ה' נלמדת מדברי התורה בפרשת הקללות: "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב". ציווי התורה על השמחה אינו בגדר תחושה או הרגשה, אלא האדם נדרש לעמול ולהביא את עצמו למדרגה זו. ההודיה לה' מעוררת באדם הכרה שהקב"ה נותן לו כל פרט הנצרך לו אף שאינו חייב לו כלום, ממילא הוא מרגיש שכל מה שניתן לו הוא מתנה מיוחדת ממלך מלכי המלכים וכך נעשה שמח בחלקו.

כאשר אדם נותן תודה לה' על מאכלו ומשקהו, ומתבונן איך ה' זן ומכלכל אותו ועורך לו שולחן, מיד מתחדדת אצלו התחושה שהוא נתון בידיו של אוהב וממילא גם הנהגת ה' עמו נהפכת למידת החסד.

פותחת שערים

ההודאה לה' בכוחה לפתוח שערי שמים לקבלת שפע וברכה, אפילו יותר מתחנונים שאדם נושא לה' כדי להשיג את מבוקשו.

בעל ספר החינוך ביאר שבכל ברכה טמון כוח להמשיך על האדם שפע, כי על ידי שמכיר האדם שהכול חסד מהבורא, הוא ממשיך על עצמו חסדים, וכך לשונו: " מתוך התעוררות נפשו בשבח השם ובטובו זוכה ומתברכת ארצו"‏[13].

הסבא מקלם ביאר שכל טובה שה' מביא לאדם היא הכנה לטובות מרובות יותר אך בתנאי שהאדם יכיר טובת ה' הראשונה ויודה לו בלב נרגש‏[14].

ההודאה מבטיחה גם התמדת הטובה הקיימת ועל כך הסביר רבנו יונה את הפסוק : "אודך לעולם כי עשית, ואקווה שמך כי טוב נגד חסידיך" כלומר, על ידי שאודך על הטובה שעשית עמדי בעבור זה אקווה להתמדת טובותיך‏[15].

ההודאה על הרעה

המצווה להודות לה' איננה רק על דברים טובים שמגיעים בחיים, אלא כוללת גם חובה להודות אפילו על דברים רעים, מתוך אמונה בה' שגם הרע הוא בעצם טוב נסתר, צדיקים היו שואפים אפילו לשמוח ביסורים.  

מקור

החיוב להודות על הרעה מקורו בדברי המשנה (ברכות ט, ה): "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ... בְּכָל מְאֹדֶךָ, בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה שֶׁהוּא מוֹדֵד לָךְ הֱוֵי מוֹדֶה לוֹ בִּמְאֹד מְאֹד.

מבאר רש"י (ברכות נ"ד) שהמילה מאודך נדרשת מלשון מידה (הנהגה): "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך - בין מידה טובה בין במידת פורענות" בכל המצבים יש לאהוב את ה' ולהודות לו.

הרמב"ם מסביר[16], שמשמעות הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך וגו' ובכל מאדך" היא שתאהב אותו אהבה גדולה (מאד). והמבחן אם אכן אהבתך אליו היא אהבה גדולה, היא בעת שח"ו אהובך מיצר לך; מי שאהבתו את הקב"ה תלויה בדבר, בטל דבר בטלה האהבה. ומי שאהבתו לקב"ה היא אהבה יתירה יאהב את הקב"ה גם בעת שהקב"ה מיצר לו, יודה לו וישבחו בשמחה [דוגמא לדבר: אהבת הורים לילדם המיצר להם].

מקורות נוספים לכך מביאה הגמ' מהפסוקים: חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה, אם חסד - אשירה, ואם משפט - אשירה. רבי שמואל בר נחמני אמר: מהכא - בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר; בה' אהלל דבר - זו מדה טובה, באלקים אהלל דבר - זו מדת פורענות. רבי תנחום אמר, מהכא: כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. ורבנן אמרי, מהכא: ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורךברכות ס ב.

מצוות עשה

הסמ"ק[17] כותב שקבלת היסורים היא מצוות עשה מהתורה, וז''ל: לצדק את הדין על כל המאורע, כדכתיב (דברים ח') וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מייסרך. יהיה שמח ביסורין כשבאין עליו, ואם אינו יכול לסובלן – מכל מקום לאחר שיעברו ישמח בהם וישתוק.

לקבל בשמחה

בגמרא בברכות ברכות ס ב שאלו על משנה זו: מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? – הרי לא מברכים באותו לשון, אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה.

ביאור: הגמ' רוצה להבין את דברי המשנה שאמרה שצריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, מה הצד השווה בין שני הדברים, אם הכוונה שמברכים על הרעה והטובה אותה הברכה ואותו הלשון, הרי מצינו במשנה מפורש שיש חילוק בין טובה לרעה בנוסח הברכה (לטובה - הטוב והמטיב, לרעה - דין האמת)

מתרץ רבא: שהצד השווה בין בשורות טובות לרעות, הוא לא בנוסח, אלא שבשניהם יש לקבלם בשמחה.

נוסח ההודאה

אף שחובה להודות גם על דברים רעים, נוסח ההודאה שונה בין דברים טובים לדברים רעים.

על דברים טובים מודים בברכת 'הטוב והמטיב' או שהחיינו. לעומת זאת על דברים רעים מודים בברכת 'דין האמת' או באמירת "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד" (כל מה שעושה ה', הכל לטובה)[18].

לכאורה אם הרע הוא טוב, מדוע מברכים ברוך דיין האמת, ואם הוא רע, מדוע לברך בשמחה? והתשובה, שהרע עצמו אכן נראה רע, לכן יש לברך ברוך דיין האמת, אבל מכיוון שהוא חלק ממשהו שבכללותו הוא טוב, ועתיד לצאת ממנו טוב, צריך לברך בשמחה.

צורת השמחה

בדבריו של רבא שצריך לשמוח בקבלת היסורים נחלקו הראשונים: האם ההשוואה בשמחה על הטוב ורע היא מוחלטת, ממש אותה שמחה שיש על הטוב כך מצווים להיות שמחים ברעה, או שאין זה השוואה מוחלטת אלא שבשניהם צריך להיות שמחה, אבל  השמחה שונה בין הטוב לרע.

רש"י כתב: "לקבולינהו בשמחה - לברך על מדת פורענות בלבב שלם". וכן כתב המאירי חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כלומר שלא יבעט למה שאירע לו אבל יודה לשם ויצדיק את דינו. רש"י מפרש "בלבב שלם", ר"ל שאין הכוונה שהאדם שמח באותו האופן כפי ששמח על הטובה. אלא משמעות השמחה כאן היא בלב שלם, להצדיק את הדין.

מאידך רבי עובדיה מברטנורא כותב: "חייב אדם לברך על הרעה - כשמברך דיין האמת על הרעה, חייב לברך בשמחה ובלב טוב כשם שמברך בשמחה הטוב והמטיב על הטובה". מדבריו משמע שהשמחה על הטוב והרע זהה.

הרמח''ל מבאר, שהדרך לקבל את הרעה בשמחה ובלבב שלם, היא על ידי התבוננות באמונה שכל מה שעושה ה', לטובה הוא עושה אפילו מה שנראה רע בעיני האדם והוא לא משכיל להבין מהי הטובה הטמונה בו, מכל מקום כל מעשיו הם לטובה. כשאדם חי עם ידיעה יסודית זו, הוא מסוגל להודות גם על הרעה ואף מתוך שמחה[19].

שמחה על ההודאה

בשלחן ערוך אורח חיים רכג ג נפסק כשיטת רש''י: "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה".

למרות שלפי השו''ע אין חיוב לשמוח, אלא מספיק לקבל בלב שלם, מביא השו"ע הוספה נפלאה מהטור, כיצד ניתן לשמוח בזמן היסורין כשיטת הברטנורא, וזה לשונו של השו''ע: "כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא (עבודת ה') שמחה לו".  

השמחה היא לא מחמת הרע אלא מחמת שעכשיו זוכה לעבוד את ה'. הרי כשקורה לאדם רעה הוא זוכה לקיים מצוות רבות, ממילא האדם שמח - לא ביסורים - אלא בזה שזיכה אותו ה' יתברך בהרבה מצוות.

סגולתה

רבינו יונה מלמד שאדם המצדיק עליו את הדין על הרעות המוצאות אותו, ותולה את הרעות והתלאות הפוקדות אותו בחטאיו ומקבל את מוסר ה' באהבה מתעוררת עליו הנהגה של רחמים והקדוש ברוך מסלק ממנו את הרעה כמו שנאמר: "כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור. פירוש, כאשר צער האדם יודה אותך, כלומר שארית חמות – שהיו מפותחות לבוא על האדם תחגור ותעכב אותם מלבוא לעולם[20].

טובה לאחר המכה

הפסוק במשלי משלי ג יב אומר: "מוּסַר יְיָ בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְיָ יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה". מהו  "כאב את בן ירצה"? מבאר רש"י: "שרוצה בבנו להטיב לו ויפייסהו לאחר שמכהו בשבט כן יערב לך הטובה אחר המכה".

ובבאור הגר"א כתוב עוד: "כאשר יסיר שבטו ממנו חפץ למלאות רצונו ומדבר לו תנחומין לפייס דעתו, זהו שאל תמאס את היסורין כי כאשר מייסר אותך ביסורים מסתמא אתה חביב עליו כבן ואחר כך כאב את בנו ירצה אותך וימלא רצונך." עכ"ל.

סיפור הכול לטובה

סיפור תלמודי מפורסם ממחיש את הדברים: מעשה בר' עקיבא, שהלך בדרך והיו עמו: חמור, תרנגול ונר. בא לעיר אחת וביקש מקום ללון, ולא נתנו לו. אמר: "כל דעביד רחמנא לטב", הלך ולן בשדה מחוץ לעיר. בא אריה טרף את חמורו, בא חתול ואכל את התרנגול, באה רוח וכיבתה את הנר (כעת אין לו נר ללמוד תורה, ולא תרנגול לקום לתפילה ואף לא חמור כדי להמשיך בדרך), אמר: "כל דעביד רחמנא לטב". באותו לילה באו לעיר לסטים, שדדו, רצחו ושבו את אנשי העיר. אמר להו (אמר להם): "אמרי לכו (אמרתי לכם) כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, הכל לטובה"ברכות ס ב.

עצה לרכישת ההודאה

קיימת עצה, אשר על ידה יוכל כל אחד לפַתֵּחַ את תחושת נועם ההודיה וההלל לה' והיא, לקבוע זמן מדי יום להודיה לה' על כל החסדים שהוא נותן.

כמו שכתב 'החפץ חיים', חובה על כל יהודי בכל יום לקיים מצות אהבת ה 'מתוקף הציווי "ואהבת את ה' אלוקיך", על כן פעם אחת ביום יקיים דברי 'חובת הלבבות' להתבונן בהתמדת טובותיו של הבורא מיום היותו על הארץ ומתוך כך תתחדד בלבו אהבת ה'‏[21].

ראו גם

  • תורת חיים על מסכת בבא קמא דף טז ע"א
  • במדבר רבה פרשה יח סימן כא
  • דברים פרק ח, י, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
  • דברים כו.
  • מצוה טו לרמב''ן
  • ברייתא אבות פרק ו'
  • ישעיהו מ"ג, כ"א
  • מדרש אותיות ר' עקיבא אות ת'
  • רמב"ן סוף פרשת בא הוצאת המאור 1990 ירושלים
  • אבן עזרא, אברהם, קהלת ה', א'
  • רש"י, דברים כ"ט, ג'. הגמרא (סוטה מ,א) מביאה שבזמן ששליח ציבור אומר 'מודים' הציבור אומרים בו בזמן נוסח הנושא תוכן של הודאה הפותח במילים: 'מודים אנחנו לך...וחותם במילים: "על שאנחנו מודים לך" ובאר רש"י: על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך" מכאן עולה כי מטרת ההודאה היא להידבק בבורא.
  • הלוי, ר' יהודה, 'הכוזרי' פרק ד'
  • החינוך, מצווה ת"ל,  תר"ו
  • שמחה זיסל, חכמה ומוסר ח"ב, ס' שמ"ט
  • שערי תשובה, שער ד', י"ב
  • פ"י מהלכות ברכות
  • במצוה ה (וכן סמ"ג מצוות עשה י"ז)
  • שולחן ערוך אורח חיים סימן רכ"ב סעיף ב', וסימן  רל סעיף ה
  • מסילת ישרים פרק יט
  • שערי תשובה שער ד'
  • הכהן, ר' ישראל מאיר מראדין חתימת ס' שמירת הלשון פ"ב