השבתת חמץ: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
ביטול בלב חשיבותו של ה[[חמץ]], או איבודו מן העולם, בערב פסח. שלושה איסורים נאמרו בחמץ בפסח: א. איסור אכילה, שנאמר {{מקור|שמות יב, טו|כן}}: "שבעת ימים מצות תאכלו... כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל"; ב. איסור הנאה, שנאמר {{מקור|שמות יג, ג|כן}}: "ולא יאכל חמץ", ודרשו: לא יהא בו היתר אכילה, כלומר שלא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה; ג. איסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח, שנאמר {{מקור|שמות יג, ז|כן}}: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", ונאמר {{מקור|שם יב, יט|כן}}: "שבעת ימים לא ימצא שאור בבתיכם".
'''השבתת חמץ''' היא מצוות עשה לבטל בלב את חשיבותו של ה[[חמץ]], או איבודו מן העולם, מחצות יום י"ד בניסן כמובא בפסוק "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"{{מקור|שמות יב, טו|כן}}. כמו בשאר מצוות הפסח, גם מצווה זו שייכת גם בנשים וגם בגברים.
==מקור==
שלושה איסורים נאמרו בחמץ בפסח:  
@ איסור אכילה, שנאמר {{מקור|שמות יב, טו|כן}}: "שבעת ימים מצות תאכלו... כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל".
@ איסור הנאה, שנאמר {{מקור|שמות יג, ג|כן}}: "ולא יאכל חמץ", ודרשו: לא יהא בו היתר אכילה, כלומר שלא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה.
@ איסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח, שנאמר {{מקור|שמות יג, ז|כן}}: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", ונאמר {{מקור|שם יב, יט|כן}}: "שבעת ימים לא ימצא שאור בבתיכם".


משום איסורים אלו, ציוותה התורה שיש להשבית את החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר {{מקור|שמות יב, טו|כן}}: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". הגמרא דורשת מהפסוק כי "הראשון" האמור בפסוק זה הוא יום ארבעה עשר בניסן, היינו ערב פסח. ויש למדים זאת ממה שכתוב {{מקור|שמות לד, כה|כן}}: "לא תשחט על חמץ דם זבחי", כלומר: לא תשחט את קרבן הפסח ועדיין
החמץ קיים, ושחיטת הפסח היא ביום ארבעה עשר בניסן אחר חצות היום {{הערה| רמב"ם הל' חמץ ב, א}}.
==מה היא ההשבתה האמורה בתורה?==
===השבתה בלב==
הגמרא {{הערה| פסחים ד,ב}} אומרת שמדאורייתא החיוב הוא להשבית את החמץ לפני החג, וחכמים תיקנו [[בדיקת חמץ]] וכן [[ביעור חמץ]]. במשמעות הביטול נאמרו שני פירושים עיקריים. רש"י {{הערה| פסחים ד,ב ד"ה בביטול}} כתב שעיקר הביטול הוא בלבו וכשיטתו הסביר גם הרמב"ן {{הערה| פירוש על הש"ס, שם}}. כשיטה זו סובר גם הרמב"ם {{הערה| רמב"ם הלכות חמץ ומצה ב, ב}} האומר שההשבתה היא {{ציטוטון| שיבטל אדם את החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר, ויחשוב בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל}} וכן תרגם ה[[אונקלוס]] ו[[תרגום יונתן]] {{הערה| בפסוק שם}} מילת "תשביתו" בתור "תבטלון".


לפיכך נצטווינו להשבית את החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר {{מקור|שמות יב, טו|כן}}: "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", ולמדו מפי השמועה, כי "הראשון" האמור בפסוק זה הוא יום ארבעה עשר בניסן, היינו ערב פסח; ויש למדים זאת ממה שכתוב {{מקור|שמות לד, כה|כן}}: "לא תשחט על חמץ דם זבחי", כלומר: לא תשחט את קרבן הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח היא ביום ארבעה עשר בניסן אחר חצות היום.
למרות שבדרך כלל אין אדם יכול לבטל דבר בעל ערך ואנו אומרים ש[[בטלה דעתו אצל כל אדם]] {{הערה| כגון בסוכה דף ד,א שם מבואר שאין אדם יכול לבטל כרים וכסתות ובכך למעט את גובה סוכתו משום שבטלה דעתו}}, הסביר הר"ן {{הערה| תחילת פסחים ד"ה אלא}} שבחמץ יש דין אחר. בכניסת החג, התורה כבר הפקיעה את החמץ מרשותו וביטלה אותו, וכל מה שהאדם מתחייב על החמץ הוא משום שעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו {{הערה| בבא קמא דף כט,ב}}. ממילא, כאשר האדם מבטל את החמץ הוא אינו צריך לבטל דבר בעל ערך, אלא רק למנוע מהחמץ להיכנס לרשותו, ובמקרה כזה התורה לא עשאה את החמץ כאילו הוא ברשותו.
 
===הפקר החמץ===
 
תוספות {{הערה| פסחים דד"ה מדאורייתא}} וכן ראשונים נוספים {{הערה| כן משמע מדברי הריטב"א (ו א ד"ה אמר רב יהודה) וכן מהמאירי (ב א ד"ה והוא)}} סוברים שהביטול מועיל משום שהוא כהפקר וכדרשת הגמרא שהאיסור בפסח הוא דווקא בחמץ השייך לאדם ולא בחמץ השייך לאחרים "לא ייראה לך חמץ"- דווקא שלך אסור לראות אבל של הפקר מותר לראות.
==מה היא השבתת החמץ האמורה בתורה?==
===נוסח ביטול החמץ===
 
מכיוון שיש מחלוקת בדבר, בנוסח אשכנז מתחשבים בשני הפירושים, ולכן מזכירים גם ביטול וגם הפקר. לעומתם, ובנוסח ספרד מזכירים רק את הביטול שהוא כולל הפקר, שכל המתבטל ממילא מופקר.
*יש אומרים, שעיקרה היא השבתה בלב, היינו "שיבטל אדם את החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר, ויחשוב בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל" {{מקור|רמב"ם הלכות חמץ ומצה ב, ב|כן}}. וכן תרגמו התרגומים {{מקור|אונקלוס ויונתן בן עוזיאל|כן}}: "תשביתו" - תבטלון.
*ויש אומרים, שהשבתה האמורה בתורה עיקרה איבוד החמץ מן העולם, ואין די בביטול בלב בלבד; ומה שאמרו בגמרא, שביטול חמץ מועיל, היינו בתורת הפקר, שלא יעבור עליו אדם בבל ייראה ובל יימצא, שנאמר: "ולא יראה לך" - שלך אין אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, וזה שהופקר אינו שלך, כלומר שהמבטל את החמץ בלב, הריהו כאילו אינו ברשותו, ונמצא שאינו עובר עליו באיסור "לא יראה" ובאיסור "לא ימצא"; אבל אינו מקיים בזה מצות "תשביתו", כי אם על ידי ביעור החמץ מן העולם.
*ויש סוברים, שמצוות "תשביתו" כוללת שני הדברים: ביטולו בלב, או ביעורו מן העולם כשאינו מבטלו.
*ויש דעה, שאף לסוברים שביטול בלב מועיל, היינו לחמץ שאינו ידוע לו, אבל חמץ הידוע לו מצות השבתתו היא על ידי ביעורו מן העולם.
 


==מצווה אקטיבית או פסיבית==
המנחת חינוך {{הערה| מצווה ט}} חקר האם מצוות ההשבתה היא בפעולת ההשבתה באופן אקטיבי (כך שמקיים את המצווה כאשר משבית את החמץ) או שהמצווה היא שלא יהיה ברשות האדם חמץ מהשעה השישית ואילך. לשיטתו, חקירה זו עומדת בבסיס מחלוקת הראשונים בגדר השבתת החמץ. תוספות מקשים על פירוש רש"י שזמן השבתת החמץ הוא עד חצות היום, בעוד איסור ההנאה מהחמץ הוא עד ד' שעות. משיטתם משמע שהאדם צריך לבצע פעולה אקטיבית לביטול החמץ, ולכן מקשה כיצד האדם יוכל להשבית את החמץ לאחר זמן איסורו. אך לשיטת רש"י ניתן להשבית את החמץ כבר קודם לחיוב המצווה, כאשר בזמן המצווה לא יהיה ברשות האדם חמץ.


[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]]
[[קטגוריה:פסח]]
[[קטגוריה:פסח]]

גרסה מ־00:09, 18 באפריל 2019

השבתת חמץ היא מצוות עשה לבטל בלב את חשיבותו של החמץ, או איבודו מן העולם, מחצות יום י"ד בניסן כמובא בפסוק "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם"(שמות יב, טו). כמו בשאר מצוות הפסח, גם מצווה זו שייכת גם בנשים וגם בגברים.

מקור

שלושה איסורים נאמרו בחמץ בפסח:

  1. איסור אכילה, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו... כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל".
  2. איסור הנאה, שנאמר (שמות יג, ג): "ולא יאכל חמץ", ודרשו: לא יהא בו היתר אכילה, כלומר שלא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה.
  3. איסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח, שנאמר (שמות יג, ז): "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", ונאמר (שם יב, יט): "שבעת ימים לא ימצא שאור בבתיכם".

משום איסורים אלו, ציוותה התורה שיש להשבית את החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר (שמות יב, טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". הגמרא דורשת מהפסוק כי "הראשון" האמור בפסוק זה הוא יום ארבעה עשר בניסן, היינו ערב פסח. ויש למדים זאת ממה שכתוב (שמות לד, כה): "לא תשחט על חמץ דם זבחי", כלומר: לא תשחט את קרבן הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח היא ביום ארבעה עשר בניסן אחר חצות היום ‏[1].

מה היא ההשבתה האמורה בתורה?

=השבתה בלב

הגמרא ‏[2] אומרת שמדאורייתא החיוב הוא להשבית את החמץ לפני החג, וחכמים תיקנו בדיקת חמץ וכן ביעור חמץ. במשמעות הביטול נאמרו שני פירושים עיקריים. רש"י ‏[3] כתב שעיקר הביטול הוא בלבו וכשיטתו הסביר גם הרמב"ן ‏[4]. כשיטה זו סובר גם הרמב"ם ‏[5] האומר שההשבתה היא " שיבטל אדם את החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר, ויחשוב בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל" וכן תרגם האונקלוס ותרגום יונתן[6] מילת "תשביתו" בתור "תבטלון".

למרות שבדרך כלל אין אדם יכול לבטל דבר בעל ערך ואנו אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם[7], הסביר הר"ן ‏[8] שבחמץ יש דין אחר. בכניסת החג, התורה כבר הפקיעה את החמץ מרשותו וביטלה אותו, וכל מה שהאדם מתחייב על החמץ הוא משום שעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ‏[9]. ממילא, כאשר האדם מבטל את החמץ הוא אינו צריך לבטל דבר בעל ערך, אלא רק למנוע מהחמץ להיכנס לרשותו, ובמקרה כזה התורה לא עשאה את החמץ כאילו הוא ברשותו.

הפקר החמץ

תוספות ‏[10] וכן ראשונים נוספים ‏[11] סוברים שהביטול מועיל משום שהוא כהפקר וכדרשת הגמרא שהאיסור בפסח הוא דווקא בחמץ השייך לאדם ולא בחמץ השייך לאחרים "לא ייראה לך חמץ"- דווקא שלך אסור לראות אבל של הפקר מותר לראות.

נוסח ביטול החמץ

מכיוון שיש מחלוקת בדבר, בנוסח אשכנז מתחשבים בשני הפירושים, ולכן מזכירים גם ביטול וגם הפקר. לעומתם, ובנוסח ספרד מזכירים רק את הביטול שהוא כולל הפקר, שכל המתבטל ממילא מופקר.

מצווה אקטיבית או פסיבית

המנחת חינוך ‏[12] חקר האם מצוות ההשבתה היא בפעולת ההשבתה באופן אקטיבי (כך שמקיים את המצווה כאשר משבית את החמץ) או שהמצווה היא שלא יהיה ברשות האדם חמץ מהשעה השישית ואילך. לשיטתו, חקירה זו עומדת בבסיס מחלוקת הראשונים בגדר השבתת החמץ. תוספות מקשים על פירוש רש"י שזמן השבתת החמץ הוא עד חצות היום, בעוד איסור ההנאה מהחמץ הוא עד ד' שעות. משיטתם משמע שהאדם צריך לבצע פעולה אקטיבית לביטול החמץ, ולכן מקשה כיצד האדם יוכל להשבית את החמץ לאחר זמן איסורו. אך לשיטת רש"י ניתן להשבית את החמץ כבר קודם לחיוב המצווה, כאשר בזמן המצווה לא יהיה ברשות האדם חמץ.

  1. רמב"ם הל' חמץ ב, א
  2. פסחים ד,ב
  3. פסחים ד,ב ד"ה בביטול
  4. פירוש על הש"ס, שם
  5. רמב"ם הלכות חמץ ומצה ב, ב
  6. בפסוק שם
  7. כגון בסוכה דף ד,א שם מבואר שאין אדם יכול לבטל כרים וכסתות ובכך למעט את גובה סוכתו משום שבטלה דעתו
  8. תחילת פסחים ד"ה אלא
  9. בבא קמא דף כט,ב
  10. פסחים ד,ב ד"ה מדאורייתא
  11. כן משמע מדברי הריטב"א (ו א ד"ה אמר רב יהודה) וכן מהמאירי (ב א ד"ה והוא)
  12. מצווה ט