יאוש

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגדרה[עריכה]

אדם אינו מאמין שימצא את החפץ (הסוגיות בבבא מציעא כא: והלאה).

בערך זה נדון בדין יאוש בכלל. לגבי דינים המיוחדים ליאוש בגזילה ע"ע יאוש בגזילה.

לדוגמא, שאומר "וי לה לחיסרון כיס" (בבא מציעא כג.).

מקור וטעם[עריכה]

במקורו כתב הנתיבות המשפט (לז-יג) שאינו כהפקר, אלא מגזירת הכתוב. ובגזירת הכתוב הזו נחלקו:
  1. תוס' (בבא מציעא כז. ד"ה מה, וכן הרי"ף שם והרמב"ן בבא מציעא כב: ד"ה ה"ג) כתבו שנלמד מהפסוק "וכן תעשה לשמלתו" (דברים כב-ג) - מה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנים, אף כל מה שאין הבעלים מתייאשין חייב להחזיר. אך כשמתייאשים - פטור.
  2. הירושלמי (בבא מציעא ב-א, הובא בתוס' שם) כתב שנלמד מהפסוק "אשר תאבד ממנו ומצאתה" (שם) - מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצא יאוש בעלים שאבוד ממנו ומכל אדם. וכן רש"י (בבא קמא סו. ד"ה מוצא) כתב כירושלמי.

ויש שכתבו שצריך את שני המקורות יחד: הפרי יצחק (ח"ב סד (ד"ה ועתה) בדעת רש"י) סובר שצריך את שניהם כדי ללמד שיאוש הוא הפקר גמור[1] (ולולא הכפילות הו"א שהוא רק היתר זכייה), ובחידושי הגר"ח (על הש"ס בסוף הספר) נקט שצריך את שניהם כדי ללמד שהמוצא פטור מלשלם למאבד את דמי האבידה (ולולא הכפילות הו"א שיאוש מתיר לזכות בחפץ, אך עדיין צריך לשלם את דמיו למאבד).

טעמו שכיוון שהבעלים חושב שלא יחזור אליו עוד, כבר אינו חס עליו, ואינו מקפיד אם יטלנו אחר, ומתרצה שכל אדם יזכה בו. והתורה חידשה שהתרצות זו, אע"פ שהיא בעל כורחם של הבעלים - מועילה (שערי יושר ה-יב ד"ה ונלענ"ד).

ואינו שהיאוש בעצמו מתיר לזכות באבידה, אלא הוא רק גילוי מילתא שהבעלים איבד את תקוותו למצוא את החפץ, והתורה התירה אבידה שהבעלים איבד את תקוותו ממנה (קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ד).

ובטעם ההיתר לזכות בחפץ חקרו האם הוא נובע מהיאוש (כמו הפקר), או מהאבדה והגזלה בעצמם (כמו זוטו של ים) (משנת רבי אהרן בבא מציעא יג-א. וכן חקר קונטרסי שיעורים (בבא מציעא טז-ג,ד,ה) האם היאוש עצמו מתיר כדין דבר שאינו מקפיד עליו (סיבה), או שכאשר אבוד עד כדי כך שהבעלים מתייאש - התורה התירה (סימן)).

במהותו האריכו הראשונים והאחרונים האם הוא קניין (כהפקר), או שעדיין שייך למתייאש (קצוה"ח שסא-א: רש"י גיטין לח. ד"ה בחזקה וד"ה יאוש - כהפקר, תוס' בבא קמא סו. ד"ה כיוון - לא. מחנה אפרים זכייה מהפקר ז: רש"י ורמב"ם - כהפקר, תוס' - לא. קצוה"ח תו בסופו, שערי יושר ה-יב ד"ה ונלע"ד: אינו קניין. רמב"ן בבא מציעא י. סוף ד"ה אמר, קהילות יעקב בבא קמא לז בדעת התוס' והחזון איש: קניין. גר"ש שקאפ בבא קמא לח ד"ה וע"כ: באבידה - כהפקר, בגזילה - לא. עוד דנו בזה ספר המקנה טז-יט ורוח אליהו כא).

לדעה שיאוש הוא הפקר - ביאר ר' שמואל (בשיעוריו בבא מציעא פ"ב א-א עמוד צא) שאין הכוונה שהמתייאש מפקיר את החפץ (מעשה הפקר), אלא שע"י שמתייאש התורה מפקיעה את החפץ מבעלותו ונעשה כהפקר.

לדעה שיאוש אינו הפקר - הסתפק בתרומת הכרי (רסב-ה) האם המתייאש יכול לחזור בו מהיאוש (האריך בזה שיעורי ר' שמואל בבא מציעא פ"ב א-ח עמוד צו).

וכתב החמדת שלמה שכבר לפני היאוש הממון כבר מופקע קצת מהבעלים, שהרי אבד ממנו, ושונה בזה משאר הקניינים שבהם לפני הקניין הממון היה שייך לגמרי למקנה (בבא מציעא כא:, דן בדבריו חידושי ושיעורי מרן ר' ברוך בער בבא מציעא לו ד"ה ויש לחקור).

המוצא את האבידה לאחר יאוש פטור מלהשיבה למאבד. ומצאנו לזה שלושה טעמים:
  1. לדעה שיאוש הוא הפקר[2] - פשוט, שהחפץ כבר אינו שייך למאבד.
  2. כיוון שהתורה התירה לזכות בחפץ ולעשות בו כרצונו - ע"כ נפקע חיוב ההשבה (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא פ"ב א-ה עמוד צג).
  3. כיוון שמותר לכל אדם לזכות בו, ממילא לגבי המאבד הוא כזוטו של ים (אבודה מכל אדם), שהרי שום אדם לא ישיב לו, ולכן נעשה ממילא הפקר ככל זוטו של ים (שיעורי ר' שמואל שם א-ז עמוד צה בדעת התוס').

הנכס[עריכה]

הנכסים הנקנים הם אבידה (בבא מציעא כא:) וגזילה[3] (בבא קמא סו.).

פיקדון דנו האם מועיל בו יאוש (מחנה אפרים חצר ח בדעת הראב"ד: רק באבידה).

בשטר יאוש מועיל (תוס' בבא בתרא עו: ד"ה קני).

פרטי הדין[עריכה]

הדעת (מחשבה או התרצות[4]) - כתבו ראשי הישיבות שמספיקה התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא), כדבר שאינו מקפיד עליו, ולא צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו) (שערי יושר ה-יב ד"ה ונלענ"ד, גר"ש שקאפ בבא מציעא כ ד"ה וע"כ, קובץ שיעורים ח"ב יז-ה. ובמפענח צפונות יג-ג הביא שלושה צדדים: לרצות, או להסכים, או לא להקפיד)[5].

יאוש בטעות, כגון שחשב שהחפץ אסור בהנאה והתייאש ממנו, ואח"כ התברר שטעה והוא מותר בהנאה, השדי חמד (ח"ג עמוד 65 ד"ה יאוש בטעות וד"ה ובעיקר) דן בזה והביא צדדים לכאן ולכאן (והביא שם יד יוסף) (יב (ד"ה הנה במושכל) שתלה זאת במחלוקת אמוראים בבבא קמא סוף פרק ד, שלרבי יוחנן הווי יאוש ולריש לקיש לא. וכן הביא שו"ת שמן המור חו"מ א שדן במקרה שחשב שהחפץ אסור בהנאה והתייאש ממנו).

המקנה[עריכה]

הקדש, דהיינו שהגזבר התייאש, כתב הרשב"א שהיאוש מועיל (חולין קלט., ספר המקנה טז-כג). ודברי ירמיהו (שקלים פ"ג, הובא בספר המקנה שם ד"ה בדברי) הוכיח מתוס' (בבא בתרא עט) שהם חולקים עליו.

ראה גם[עריכה]


הערות שוליים[עריכה]

  1. אמנם נחלקו בזה, כדלקמן ד"ה במהותו.
  2. כדלעיל ד"ה במהותו.
  3. ע"ע יאוש בגזילה.
  4. בחילוק בין מחשבה להתרצות ובנפק"מ ביניהם דנו בערך מחשבה והתרצות.‎
  5. בערך יאוש שלא מדעת בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בטעם) הבאנו שהרוגאצ'ובר תלה את דין יאוש שלא מדעת בגדרי הדעת ליאוש.