יישוב ארץ ישראל

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המצוה ליישב את ארץ ישראל ולשבת בה.

מקורה

חיובה

שיטת הרמב"ם

גדריה

העמדת השלטון עליה

עליית יחידים לארץ

יש הסוברים שמצוות יישוב הארץ היא רק החיוב להעמיד שלטון על ארץ ישראל, אך ישיבת יחידים בארץ ישראל איננה מצוה. וואלו דברי רבי יהושע מקוטנא (שו"ת ישועות מלכו חלק יורה דעה סימן סו):

"...גם לפי דעת הרמב"ן... מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתינו לא על ביאה ריקנית של עתה (- ולא על עליית יחידים ללא העמדת שלטון), וכבר המשילו האחרונים לממצות עשה של אכילת מצה - כי עיקר המצוה היא האכילה, ולקיחת החיטים לשם מצוה והלישה והאפייה אינם גמר מצוה, ומ"מ בודאי מצוה גדולה היא, ועל זה נאמר גומל לאיש חסד כמפעלו, גם על הפעולה של מצוה מקבל שכר, ונאמר אשרי תמימי דרך גם על הדרך של עושי מצוה יש בו שלימות ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה..."

מבואר בדבריו, שהתיישבות יהודים יחידים בארץ הוא רק "הכשר מצוה", אף שגם על הכשר המצוה (- הדרך לעשיית המצוה) י בו שלימות, מ"מ אין זה קיום המצוה עצמו, אלא רק הכשר אליה (הרב צבי ישראל טאו שליט"א, ארצי גליון ה[1]; והרב שלמה אבינר שליט"א, עטורי כהנים...).

אולם, פשטות הדברי הרמב"ן היא שהגדרת עיקר המצוה היא כיבוש הארץ ושלטון עם ישראל עליה, כלשונו: "שנצטוינו לרשת (- היינו לכבוש[2]) את הארץ... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות" אלא נקים בה שלטון ממשלתי-רבוני. בהמשך מוסיף הרמב"ן שאף היחיד חייב לעלות לארץ ולדור בה[3], ומשמע מדבריו שחיוב זה מדאורייתא[4], אך אינו עיקר המצוה, אלא ענף מהמצוה לרשת ארץ הארץ הפונה לעם ישראל כולו (סולו המסילה, הרב צבי ישראל טאו שליט"א, ירושלים תשס"ה, עמ' ט; וכן ארצי שם; הרב אבינר שם).

וכן רבים מהאחרונים (פתחי תשובה אה"ע סי' עה ס"ק ו; ועוד) כתבו שמצות יישוב ארץ ישראל מחייבת גם את היחידים, ולא רק את האומה (הרב טאו, ארצי שם; הרב אבינר, עטורי כהנים שם).


ערכו של הקמת שלטון ישראל בארץ

כפי שהובא לעיל[5], שיטת הרמב"ן שעיקר המצוה היא הקמת שלטון של עם ישראל בארץ ישראל, ולא רק עליית והתיישבות יחידים בארץ.

ניתן להבין את הדברים עפ"י דברי הראיה קוק זצ"ל (עין אי"ה שבת פ"ג סי' ב, ח"ד עמ' 2):

"תכלית חיבור ישראל וארץ ישראל הוא שתהיה אומה אחת בעולם שכבוד ד' א-להי עולם חופף עליה, ע"י התגלות יד ד' בה, במאורעותיה ובכל שלשלת תולדתה, ותהיה היא המקור היחידי למין האנושי לשאוב ממנו דעת ד' ודרכיו בארץ, בתור מוסר א-להי שיוכל למלא אומה שלימה, למען יהיו דרכיה לקו, - לא רק בהליכות החיים של איש פרטי, - כ"א גם בהליכות עמים וממלכות, ויחוסם זה לזה, ע"פ עומק דרכי ד' המלאים חסד, משפט וצדקה. לזה התכלית מוכרח שחותם הא-להי הכללי יהיה מנח על האומה בכללה, שתדע שהיא מצויינת מכל העמים בהיותה עם ד' ושארצה היא ארץ ד'..."

יתירה מכך, המהרש"א (חידושי אגדות מגילה יא. ד"ה לא מאסתים וכו')[6] שבזמן שיש שלטון יווני על עם ישראל גם בארץ ישראל, הארץ נקראית "ארץ אֹיְבֵיהֶם" (ויקרא כו, מד; וע"ש בתורה תמימה הערה נט).

לשלטון של עם ישראל בארץ ישראל ישנם גם השלכות הלכתיות רבות:

עלייה לארץ

הערות שוליים

  1. חורף תשנ"א, במאמר: על ממלכתיות, ממשלה ומדינה - בעקבות אירועי המחתרת.
  2. כדברי הרמב"ן בהמשך: "נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו... וממאמרם מלחמת יהושע לכבוש - תבין כי המצוה הזו היא בכבוש... התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאין לכבוש חוצה לארץ... הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות".
  3. וזה לשון הרמב"ן: "ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה... וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי: מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות' - אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
  4. שכן הרמב"ן (המצוטט בהערה לעיל) כתב: "מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד...", ובפרט שהביא את דברי הספרי: "שקולה מצוות יישוב ארץ יישראל כנגד כל המצוות שבתורה", ולשון זו מוזכרת רק מצוות שחיובן מן התורה (הרב שלמה אבינר שליט"א, עם כלביא...), וזה נאמר על יציאת חכמים יחידים מארץ ישראל לאחר החורבן.
  5. בכותרת: "עליית יחידים לארץ".
  6. הובא ע"י הרב אברהם חזן שליט"א.