יישוב ארץ ישראל

המצוה ליישב את ארץ ישראל ולשבת בה.

מקורה

חיובה

שיטת הרמב"ם

גדריה

העמדת השלטון עליה

יש הסוברים שמצוות יישוב הארץ היא רק החיוב להעמיד שלטון על ארץ ישראל, אך ישיבת יחידים בארץ ישראל איננה מצוה. וואלו דברי רבי יהושע מקוטנא (שו"ת ישועות מלכו חלק יורה דעה סימן סו):

"...גם לפי דעת הרמב"ן... מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתינו לא על ביאה ריקנית של עתה (- ולא על עליית יחידים ללא העמדת שלטון), וכבר המשילו האחרונים לממצות עשה של אכילת מצה - כי עיקר המצוה היא האכילה, ולקיחת החיטים לשם מצוה והלישה והאפייה אינם גמר מצוה, ומ"מ בודאי מצוה גדולה היא, ועל זה נאמר גומל לאיש חסד כמפעלו, גם על הפעולה של מצוה מקבל שכר, ונאמר אשרי תמימי דרך גם על הדרך של עושי מצוה יש בו שלימות ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה..."

מבואר בדבריו, שהתיישבות יהודים יחידים בארץ הוא רק "הכשר מצוה", אף שגם על הכשר המצוה (- הדרך לעשיית המצוה) י בו שלימות, מ"מ אין זה קיום המצוה עצמו, אלא רק הכשר אליה (הרב צבי ישראל טאו שליט"א, ארצי גליון ה^[1]; והרב שלמה אבינר שליט"א, עטורי כהנים...).

אולם, פשטות הדברי הרמב"ן היא שהגדרת עיקר המצוה היא כיבוש הארץ ושלטון עם ישראל עליה, כלשונו: "שנצטוינו לרשת (- היינו לכבוש^[2]) את הארץ... ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות" אלא נקים בה שלטון ממשלתי-רבוני. בהמשך מוסיף הרמב"ן שאף היחיד חייב לעלות לארץ ולדור בה^[3], ומשמע מדבריו שחיוב זה מדאורייתא^[4], אך אינו עיקר המצוה, אלא ענף מהמצוה לרשת ארץ הארץ הפונה לעם ישראל כולו (סולו המסילה, הרב צבי ישראל טאו שליט"א, ירושלים תשס"ה, עמ' ט; וכן ארצי שם; הרב אבינר שם).

עלייה לארץ

הערות שוליים