מגילת אסתר/גילויים ארכאולוגיים

From ויקישיבה
< מגילת אסתר
Revision as of 03:48, 23 April 2013 by Mishehu (talk | contribs) (→‎ארמון המלוכה: הוספת תמונה)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


דמויות המגילה[edit]

ממקורות ההיסטוריה[1] ידוע שבממלכת פרס בשנים 486-465 לפני הספירה, היה מלך ששמו "חשיארש" (= אחשורוש), שהיה לו פקיד גבוה בשם "מרדוכה" (= מרדכי).

בזמן חשיארש, האימפריה הפרסית הגיעה לשיא גודלה, וכללה את אסיה הקטנה, כל המזרח התיכון, פרס, באקטריה, סוגדיאנה, ופארתיה[2]. הגבול המזרחי כלל חלקים מהודו, ואילו הגבול הדרום מזרחי הגיע עד לדרום מצרים-צפון סודאן ("כוש" בלשון המקרא)[3]. והוא כמתואר במגילת אסתר[4]: "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה". חשיארש, היה מכונה "מלך העולם"[5], בדומה לנאמר בתלמוד[6] שבאופן יחסי לעולם העתיק אחשורוש היה נחשב כמלך על כל העולם.

המקורות היוונים מתארים את חשיארש, כמלך שהתמסר לחיי הוללות ותאוות, בדומה לאופן שבו מתואר אחשורוש במגילת אסתר[7].

לפי התיאור הניתן על ידי היסטוריונים אירופיים, חשיארש היה מלך הפכפך ומחוסר אופי[8], בדיוק כפי שתיארו חז"ל במדרש[9]:"אחשורוש מלך הפכפך היה".

כשאר מלכי פרס, לחשיארש היו הרבה נשים (כמבואר גם במקרא[10] שלאחשורוש היה "בֵּית הַנָּשִׁים" שעליו היה מופקד "הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים"), כך שלא ניתן בוודאות להצביע על אחת מנשיו כהיותה ושתי או אסתר. ואולם יש מזהים את "ושתי" בתור "אמשתריס" - אחת מנשיו של חשיארש[11], לאור העובדה שאותיות מ' ו-ו' מתחלפים לעיתים קרובות[12].

באופן כללי יש לציין שהשמות "אסתר" ו"ושתי" הינם שמות בעלי משמעות בשפה הפרסית העתיקה (לפי הידוע היום להיסטוריונים). "אסתר" -"סתארא"- פירושה "כוכב" [13], וכן מפורש גם בדברי חז"ל במדרש[14]: "רבי נחמיה אומר הדסה שמה, ולמה נקרא שמה אסתר שהיו עובדי אלילים קורין אותה כוכב הנוגה על שם אסתהר." ו"ושתי" בשפה פרסית העתיקה פירושו 'המהודרת' [15], או "יופי"[16], וכידוע מדברי חז"ל במדרש[17] שתיארו שהמלכה ושתי היתה יפה מאוד.

וכמו כן, "אסתר" (שהוא כאמור שם פרסי ולא שמו העברי של אסתר, וכמפורש גם במקרא[18]: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ") ו"ושתי" יתכן שנובעים משמות של אלילים בבליים (שנתקבלו בפרס): "אישתר", ו"משתי". גם שמו של "המן" ניתן לומר שנובע מהאליל "אומן". הרב יואל שוורץ[19] מביא הסבר, שהמקרא לא נמנע מלהביא את השמות הנכריים כפי שהם (אף אם אכן נובעים משמות של אלילים) מפני שההשגחה האלקית שינתה את השמות במעט כדי להטמין בהם מסרים, ולדוגמא כמו שדרשו חז"ל במסכת חולין[20] שהשם "אסתר" מראה לעם ישראל שיש הנהגה של "הסתר פנים" מאת האלקים, וכדומה.

פרטים מדיניים[edit]

עיר הבירה העיקרית (אם כי לא היחידה) של ההמלכה הפרסית, היתה שושן[21]. המדיים היו מקורבים מאוד לפרסיים, עד שניטשטשו התחומין בין פרס ומדי, ונהיו למלכות אחת[22]. בקירות בארמון המלוכה, מפוסלים חיילים פרסיים ומדיים בסירוגין (לאות שהכל צבא אחת)[23]. והוא כמוזכר במגילה "חֵיל פָּרַס וּמָדַי"[24].

ארמון המלוכה[edit]

שרידים ארכיאולוגיים בשושן הבירה. המקור:ויקישיתוף

החפירות הארכיאולוגיות בשושן החלו ב- 1851/52 למנינם על ידי לופטוס. הארכיאולוג הצרפתי Marcel Dieulafoy חשף את ארמון מלכי פרס ומדי, שעד אז היה מכוסה תחת חרבות העיר שושן כ-2400 שנה, ובספרו L'Art antique de la Perse מתאר את הארמון, גינת הביתן וחצרותיו. הארמון השתרע על פני אלפי דונמים, ועל הדרו אמר אריסטו שאין דוגמתו בכל העולם[25].

תבנית ארמון המלוכה וכל הנלוה לו (כפי שניתן לראות בתרשים) מתאימים להפליא לכל הנאמר במגילת אסתר. ד"ר ס. ימפל בספרו Das Buch Esther nach seinet Geschich lichkeit kritisch untersucht פירסם השוואות רבות בין הגילויים הארכיאולוגים למתואר במגילה. השוואות נוספות הובאו בספר קדמוניות מר' אהרן מרקוס פרק ו', ובמחברת "תוצאות החטיטות והחקיקות" מר"ז יעבץ.

נציין מעט השוואות:

היסטוריה מגילת אסתר
המלך היה רגיל לבלות בחצר של הארמון את חודשי החורף[26]. עָשָׂה הַמֶּלֶךְ ... מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ[27]
הארמון של מלך פרס בשושן, היה בנוי כמו ארמונו של סנחריב. מן החצר הגדולה נפתחו פתחים אל אולם רוחבי. הכס ניצב ממול לפתח, אם דלתות כל הפתחים היו פתוחות, יכול הניצב בחצר שלפני חדר הכס לראות במרחק מה ממנו, מבעד לכל הפתחים, את המלך יושב על כסאו[28]. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו[29]
היו שם חצר פנימית וחצר חיצונית וגינת הביתן[30]. וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ[31]. "וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה"[32]. וכן רבות במגילה.
מעבר לשער שהוביל מן הבירה לארמון, נקרא "שער המלך"[33]. וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק [34]. ומוזכר בכמה מקומות במגילה.

תיבות בשפה הפרסית העתיקה שמופיעות במגילה[edit]

להלן ציטוט מדבריו של החוקר אברהם קורמן ב"תכלת אברהם"[35]:

"לאחר גילוי היכל המלוכה בשושן הבירה וחשיפת מסמכים עתיקים בחפירות ארכיאולוגיות במזרח התיכון, התברר ששמות אנשים ובעיקר של תפקידים, המוזכרים במגילה, אינם פרי דימיונו של הסופר, אלא הם אכן שמות אוטנטיים שהיו מקובלים בפרס הקדומה ובסביבתה. השם פרתמים היה תואר של שרי הממשלה וראשי השילטון. השם fratama משמעותו ראשונים, אצילים. אחשדרפן הוא שם של שר ומושל, ואולי הכוונה למושל בכל מדינת חסות. גם פרווינציות נקראו "אחשדרפניות". כמה דיו נשפך כדי להוכיח שהשם פור לא היה ידוע במזרח הקדמון, עד שגילו את קוביית הפור (puru) מימי שלמנאסר ה-3 (858-824 לפנה"ס). כאמור, גם בעניין השמות הפרטיים התגלה שהם שמות שהיו נהוגים כבר אז."

הרב יואל שוורץ בספר "אמת מארץ תצמח"[36] מביא את המשמעות (בשפה הפרסית העתיקה לפי הממצאים) של כמעט כל השמות הפרטיים שמוזכרים במגילה (כגון שמות שבעת השרים ועשרת בני המן).

יש לציין שלפי הממצאים התברר, שהשמות "הגי" (שמובא במגילה בתור שומר הנשים של המלך[37]) ו"שעשגז" (מובא במגילה על היותו שומר הפילגשים של המלך[38]) אינם שמות פרסיים, אלא הם מעם אחר שנלקחו כבעבדים בשביה, ויש לזה סיבה גלויה: בפסוקים[39] מפורש שהיו מסורסים ("סְרִיס הַמֶּלֶךְ") לבל יכשלו בתפקידם, והיינו שהמלכות הפרסית הקפידה לא לסרס פרסיים[40].

שבעת המשפחות המיוחסות[edit]

ישנה הקבלה רבה בין המתואר במגילה על "שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת[41]" לבין מקורות ההיסטוריה. כדלהלן:

היסטוריה מגילת אסתר ותורה שבעל פה
היה חוק בפרס שהיו שבעה שרים רואי המלך, בני המשפחות המיוחסות, שרק הם היו יכולים לגשת אליו תמיד [42]. והוא כנאמר בפסוק: "וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת[43]".
וכמו כן, כפי הנראה מהתבליטים בארמון המלוכה, היה חוק שרק שבעה שרים אלו היו יכולים להביט בפנים של המלך, שאר השרים היו מדברים עם המלך כאשר פניהם כלפי הריצפה[44]. הדברים תואמים מאוד ללשון המקרא הנ"ל "רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ".
שבעת השרים האלה נקראו להתייעצות כשעמד לדיון עניין בעל חשיבות בלתי מצויה[45]. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים ... שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ ....כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ[46].
מאוחר יותר, החוק של העדיפות לשבעה המשפחות המיוחסות בוטל ע"י חשיארש[47]. כעי"ז מביאים חז"ל בתרגום[48] שאחשורוש ציוה להרוג את כל שבעת השרים הללו, ובכך סיים תקופת ההעדפה לשבעת המשפחות המיוחסות.

לאור העובדה שחשיארש (אחשורוש) ביטל את החשיבות של שבעת המשפחות המיוחסות (ולפי חז"ל אף הרג את שבעת השרים של אותם המשפחות), סביר להניח שגם ביטל את החוק שהמלך יכול לישא רק בנות מאותם שבעה משפחות, דבר שמסביר מדוע אחרי הריגת אותם השרים החלו לחפש נערה בתולה בכל מדינות המלך. ואכן יש שמציינים[49] שמלשון הפוסקים נראה שהחיפוש בכל המדינות הינו "חידוש" של אחשורוש ולא נוהג עתיק.

ממצאיו של ההיסטוריון פלוטארכוס מלמדים שאחד ממלכי פרס המאוחרים בחן אף הוא נערות רבות, למרות חוסר ייחוסן, במטרה למצוא לו מלכה, ומוכח א"כ שבשלב מסויים (וניתן לתלות שכך אירע בדורו של חשיארש) בוטל החוק שמחייב את המלך לישא דוקא משבעת המשפחות[50].

השוואות שונות[edit]

וישנם פרטים רבים בסיפור שבמגילת אסתר, שתואמים בדקדוק רב למציאות ההיסטורית בממלכת הפרסית העתיקה, להלן כמה השוואות:

היסטוריה מגילת אסתר ותורה שבעל פה
במקורות ההיסטוריה מובא, שבפרס העתיקה ובעוד תרבויות היו רגילים לחייב את האורחים לשתות יין מתוך כוס גדולה שנקראת "Pataka"[51]. נאמר על משתה אחשורוש: "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ", וביאר רש"י במקום: "לפי שיש סעודות שכופין את המסובין לשתות כלי גדול, ויש שאינו יכול לשתותו כי אם בקושי, אבל כאן אין אונס". וחז"ל במדרש אסתר רבה[52] מוסיפים: "אמר רבי בנימין בר לוי: אין אונס - בפקתא".
השליטים הפרסים הפעילו מדיניות של סובלנות תרבותית ודתית[53]. וכמו שדרשו חז"ל[54] על הפסוק[55] "כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" - שאפי' בסעודת המלך אחשורוש ניתן רשות למרדכי לדאוג שהמאכלים שנועדים ליהודים שיהיו כשרים.
במשתאות גדולים היה המלך יושב בראש, והיו משתמשים במגוון רב של סוגי כלים[56]. וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים [57].
המלכה היתה שלטת בחדר הנשים, והיו לה עבדים ושפחות משלה[58]. גַּם וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה עָשְׂתָה מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת[59], ומובא בתלמוד[60] שהיו לה שפחות (יהודיות) שהיו משרתות אותה.
המלכה אף היא היה לה כתר[61]. לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת[62].
באמצע המלכות הפרסית, אירע המעבר איטי בין המבנה המשפחתי המטריארכט (חשיבות לאם) למבנה המשפחתי הפטריארכט (חשיבות לאב), כך שהיו מאבקים בבירור מעמד האשה מול מעמד הבעל[63]. וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה... וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ[64].
המלך הפרסי היה נחשב מצאצאיו של אליל השמש, ובכך היה לו תוקף אלהי, וההשתחוויה מולו היתה נחשבת לפולחן אלוהי (ולא כמו בהרבה תרבויות שההשתחוויה למלך היתה נחשב לכבוד בלבד). זכות זו, להחשב כנכד לאליל השמש ובכך שישתחוו אליו, המלך היה יכול להעניק למי שירצה, גם למי שאינו מלך ואינו מזרע המלוכה[65]. וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה [66]. וביארו חז"ל בתלמוד מסכת סנהדרין[67] שההשתחוויה מול המן היתה נחשבת "עבודה זרה", ומכאן להתנגדותו של מרדכי להשתחוות להמן.
ההיסטורין היווני הרודוטוס[68] מציין, שמלכות פרס העתיקה, היו מקפידים שכל חוק יהיה נבחן בשני מצבים: א. במצב של פיקחות (כדי שההחלטה תהיה נכונה מבחינה שכלית), ב. במצב של שכרות (כדי שתהיה השארה על-טבעית, לפי תפיסתם). ולכן בכל פעם שהיה צורך בחקיקה, המלך ושריו היו מקפידים לשתות יין כדי לבחון את החוק. השווה לנאמר באסתר פרק ג פסוק טו: "וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת."
על יד מועצת הכתר עמד חבר מלומדים בענייני משפט שנקראו בשם שתרגומו המילולי הוא "סופר", ועליו היה לסגנן את החוקים שנתקבלו ולתת צורה נאותה לפקודות שעמדו להופיע. בראש החבר הזה עמד "ראש הסופרים"[69]. וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן[70].
ריבוי בנים היה סימן לאושר[71]. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו[72]
לבוש הארגמן המלכותי היה סימן ההיכר להדר המלך ובראשו היתה ה"טיירא" היא עטרת הזהב הנוצצת בצבע מבריק, והיא מגולפת בחרבות ה"פרספוליס"[73]. והיה ג"כ מעיל תכל וחור שהיו מלבישים למקורבי המלך כאות הצטיינות[74]. במגילה, כאשר המלך ציוה להמן להלביש את מרדכי בבגדי מלכות, נאמר: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן"[75].
המלך ישב על כסא מלכות גבוה, ואחז בידו שרביט זהב מחודד[76]. ובחומה של ארמנות פרסיפולס מצוייר המלך בהיותו מושיט את שרביט הזהב להראות חסד למוציאים חן בעיניו[77]. וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתו...ויְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ[78].
הפרסיות משכבת האצילים החזיקו מעמד יותר מנשי עמים אחרים. אם כי הפסידו את השלטון, נשארו עוד מאות שנים בעלות זכויות כמעט שוות לגברים. הן היו יוצאות יחד עם בעליהן למלחמה, ולא היו מקרים נדירים שבנפול הבעל מילאה אשתו את מקומו במפקדת הצבא[79]. במגילת אסתר, יותר מאשר בשאר אירועים המוזכרים בתנ"ך, מוזכרים נשותיהם של השליטים, וגם הן היו נותנות עצה: וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ [80].
יש והמלך לא היה יודע קרוא וכתוב[81]. בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ[82].
באימפריה הפרסית, היה חוק שמי שקרב למלך ללא הרשאה נהרג במקום בידי חיל המשמר המובחר שלו[83]. כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית[84].
אם המלך הרשה למבקש להופיע לפניו, היה עליו ליפול על פניו לפני כניסתו לאולם הראיונות, ובמצב זה לזחול לפני המלך ולדבר דבריו, אם הרים את ראשו להביט בפני המלך, היה עליו גזר דין מוות, אלא אם כן המלך הושיט לו את שרביטו[85]. וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ[86].
מלכי פרס ומדי היו בעצמם כפופים לחוק [87], ולא כפי שהיה ברוב התרבויות שהמלך יש לו חופשיות מלאה בהחלטותיו. בין חוקים אלו, היה חוק שאסור למלך לשנות מה שכבר גזר וחתם בטבעתו[88]. במגילה מתואר שלמרות שאחשורוש רצה "לחזור בו" מגזירת השמדת היהודים, לא היה יכול לעשות כן עפ"י חוקי פרס, כיון שאסור למלך "לחזור בו" ממה שחתם בטבעתו, ועל כן רק גזר שיהיה רשות ליהודים להתכונן למלחמה: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב"... "וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ ... אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם...[89].
אם ראש המשפחה חטא והוצא להורג - נהרגו גם כל בני המשפחה[90]. "עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים - הָרָגוּ"[91].
במזרח הקדום נהגו להשתמש בקובייה של פור כדי להפיל גורל לצורך הכרעה על יציאה למלחמה ועוד הכרעות ממלכתיות[92]. כאשר המן רצה להחליט באיזה יום לגזור על השמדת העם היהודי ח"ו, "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל"[93], וגורל זה היה ע"י "קובייא"[94].

ביאור פסוקי המגילה לאור הממצאים הארכיאולוגים[edit]

הרב ראובן מרגליות בספרו "המקרא והמסורה"[95] ציין שהגילויים הארכאולוגים בעיר שושן אף נותנים אור להבנת הפסוקים. לפי הממצאים, בתוך העיר שושן היה מחוז נפרד, קרית המלוכה, שבה ארמון המלך ובתי משפחות השרים והאנשים הנכבדים. הקריה היתה מובדלת מן העיר ע"י חומה, ותעלת מים סביב החומה. מחוז זה היה נקרא על שם הבירה (הארמון): "עיר הבירה". ולכן מובן מאוד שפסוקים במגילת אסתר ישנו שינוי בסגנון הכינוי של שם העיר: לפעמים מוזכר "העיר שושן", ולפעמים "שושן הבירה". וישנם פסוקים ששני הכינויים מוזכרים בערבוביא, וכגון: "וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה"[96]. ואכן לפי הממצאים, "העיר שושן" ו"שושן הבירה" היו שני מקומות נפרדים (ואכן רבי אברהם אבן עזרא[97] ורבינו בחיי [98] כבר פירשו כן). הרב מרגלייות (שם) מנתח את פסוקי המגילה להראות שאכן שני הכינויים מוזכרים במגילה תמיד בשימוש מדוייק, נציין כדוגמא את הפסוק שהוזכר לעיל: "הדת ניתנה בשושן הבירה" - כי חוקי המלך היו נחקקים במחוז המלוכה, ואילו ה"העיר שושן נבוכה" - היראה והדאגה שמילאה את לבם של היהודים, היתה ב"עיר ששון" ששם המקום שהיו גרים היהודים. ואולם ליהודי אחד ויחיד, אשר היה משרי המלך, ניתן רשות לגור בעיר הבירה, וכמתואר בפסוק: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר"[99].

ולכן מובן גם, כותב הרב מרגליות, פשר בקשתה של אסתר המלכה בפרק ט פסוק יג. אחרי שהיהודים הרגו את כל ראשי הצרים אותם בשושן הבירה, ביקשה אסתר מהמלך רשות ליהודים אשר בשושן להלחם יום נוסף, והסיבה כעת מובנת: מפני שאמנם הרגו כל האויבים שב"שושן הבירה" (כמובא שם בפסוק יב: "בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים"), אבל עדיין לא הרגו את כל האויבים שב"שושן", ואכן הם אלו אשר נהרגו ביום השני כמתואר בפסוק טו: "וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן".

גם הגילוי הארכיאולוגי שהיתה תעלת מים מסובב את כל מחוז הבירה, הינו חשוב כדי להבין מאמר חז"ל שעד כה היה נראה כמחוסר הבנה. במגילת אסתר[100] נאמר, שכאשר אסתר שמעה על גזרת המלך לאבד את כל היהודים ח"ו, ביקשה ממרדכי "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי". בפסוק שלאחר מכן, נאמר: "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר". חז"ל בתלמוד[101] פירשו את המילים: "ויעבר מרדכי" כך: "דעבר ערקומא דמיא" (כלומר עבר דרך תעלת מים). כעת, לאור הממצאים, מבאר הרב מרגליות, ניתן להבין היטב כוונתם של חז"ל: סביר להניח שכיון שהעיר הבירה היתה מבודדת, הכניסה והיציאה ממנה דרך הגשר היתה עוברת ביקורת ומרדכי היה צריך להצדיק את יציאתו, ולכן מרדכי נצרך לעבור דרך התעלה עצמה, כדי שיוכל להגיע לעיר שושן שבה נמצאים היהודים, ולהורות להם לצום ולהתפלל לביטול הגזירה.

ובאמת רבי משה אלשיך[102] (במאה ה-16) כבר פירש כדברים הללו ממש, וז"ל:

"הנה שתי עירות סמוכות זו לזו ועורקמא דמיא היה עובר ביניהם ומפרידן, אחת נקראת שושן הבירה, שם מושב המלך והשרים ואין רשות ליהודי לדור שם והשניה נקראת עיר שושן ושם דרים יהודים רבים. רק למרדכי לבדו ניתנה הרשות להיות בשושן הבירה...".

אור חדש בעובדות שהיו נראות כמוגזמות[edit]

  • המשתה המתואר במגילה: "עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ"[103] היה נראה בעיני רבים כמוגזם, כיצד הכיל חצר המלוכה מקום לאנשים רבים כל כך. לאור הגילוי הארכיאולוגי של ארמון המלוכה, שמשתרע על שטח שמתאים לעיר בינונית של ימינו, ולאור הגילוי ש"שושן הבירה" היא קרית המלכות ולא כל העיר שושן, כבר אין כל קושי[104]. מה גם שהתברר שסעודות במימדי-ענק כאלו היו דבר מצוי בפרס העתיקה, ההיסטוריון קטסיאס מספר שמדי יום ביומו היו כ-15 אלף איש אוכלים על שולחן המלך[105].
  • מבקרי המקרא היו כופרים באמיתות המגילה בטענה שלא יתכן שמושל יסכים להשמדת עם שלם[106]. מאז השואה של יהדות אירופה, לא נשמעה יותר טענה זו, כי המציאות הוכיחה שאין כל הגזמה בעובדה זו, שכן "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"[107].

מסורת גם אצל לא-יהודים[edit]

גם אצל אנשי פרס לא-יהודיים (האיראנים) נשמרה מסורת שאכן האירוע של פורים התרחש. לפני כמה שנים, צעירים איראנים רבים יצאו לרחובה של עיר להפגין נגד קברם של מרדכי ואסתר (שבעיר המדאן שבאיראן) על היותם אחראיים לרצח של כ-77 אלף איראנים (פרסיים) ביום אחד[108].

ראו גם[edit]

לקריאה נוספת[edit]

  • ד"ר ס. ימפל, Das Buch Esther nach seinet Geschich lichkeit kritisch untersucht
  • ד"ר יעקב הושנדר, The Book of Esther in the Light of History

קישורים חיצוניים[edit]

הערות שוליים

  1. מובא בויקיפדיה ערך "חשיארש (כרכוסס) הראשון"
  2. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  3. על פי Historical Atlas of Georges Duby p.11, map D
  4. אסתר פרק א פסוק א
  5. ויקיפדיה האנגלית, ערך "Xerxes I"
  6. מגילה דף יא ע"א
  7. ויקיפדיה ערך "חשיארש (כרכוסס) הראשון"
  8. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  9. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אסתר פרק ה.
  10. אסתר ב', ג'
  11. ספר Persia and the Bible עמוד 231.
  12. ד"ר ישראל אלדד, מחניים, גיליון ס"ז, תשכ"ב.
  13. א. קורמן במאמר "זיהוי ושתי ואסתר".
  14. ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנ"ג
  15. ר' אהרן מרכוס ב"קדמוניות" עמ' 126
  16. ויקיפדיה האנגלית ערך: "Vashti"
  17. ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנ"ג: "אמר ר' לוי איקונין של ושתי לא נאה כמותו בעולם"
  18. אסתר ב,ז.
  19. בספר "אמת מארץ תצמח" עמ' 139
  20. דף קלט ע"ב
  21. ויקיפדיה ערך "שושן"
  22. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  23. חיים פרידמן, "השבוע בירושלים" 25/2/10 עמ' 22
  24. אסתר א,ג
  25. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  26. י. סעד, מאמר "מגילת אסתר והממצא הארכיאולוגי".
  27. מגילת אסתר א, ה.
  28. ויקיפדיה ערך "אדריכלות אשורית"
  29. אסתר ה, א-ב.
  30. ע"ע בויקיפדיה ערך "אדריכלות אשורית". ושם מתבאר גם שלשון המגילה "חצר גינת ביתן" הוא מלשון bitānu - חצר הבית שהיו מצוי בבבל ופרס
  31. ה,א
  32. אסתר ו' ד'
  33. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  34. אסתר ד, ב
  35. במאמר "זיהוי ושתי ואסתר" באתר ניווט בתנ"ך.
  36. עמ' 141
  37. אסתר ב, פסוקים ח וטו
  38. אסתר ב,יד
  39. הנ"ל
  40. ספר אמת מארץ תצמח, שם.
  41. אסתר א,יד
  42. (הרודוטוס, ספר ג' סעיף 84, מובא במאמר "השלטון בפרס הקדומה"
  43. אסתר א, טז
  44. חיים פרידמן, "השבוע בירושלים" 25/2/10 עמ' 23.
  45. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  46. א, יג-טו
  47. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  48. אסתר ב,א, ובכמה מדרשים.
  49. ספר אמת מארץ תצמח עמ' 140
  50. מאמר שושן עולה מן החפירות".
  51. קורמן, מאמר "והשתיה כדת", אתר הניווט בתנ"ך
  52. מהדורת וילנא, פרשה ב אות יג'
  53. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  54. מסכת מגילה דף יב' ע"א
  55. אסתר א, ח
  56. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  57. אסתר א, ז.
  58. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  59. אסתר א, ט.
  60. מסכת מגילה דף יב ע"ב
  61. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  62. אסתר א, יא.
  63. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  64. א, טז-כב
  65. הרודוטוס I134 III ;38 I - פלוטראך טמיסטוקלס 27
  66. אסתר ג' ב'
  67. דף סא ע"ב
  68. הרודוטוס: ספר א', 133. מובא במאמר "השתיה בפרס".
  69. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  70. אסתר ג,יב
  71. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  72. אסתר ה,יא.
  73. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  74. אמת מארץ תצמח עמ' 142.
  75. ח,טו.
  76. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  77. קדמוניות 188.
  78. ה, א-ב.
  79. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  80. ה, יד
  81. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  82. אסתר ו, א.
  83. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  84. אסתר ד,יא.
  85. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  86. אסתר ח, ד
  87. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  88. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.ולגבי ה"חתימה בטבעתו": כך מוזכר בדברי ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  89. אסתר ח, ח-יא
  90. שמואל חגי במאמר שהוזכר לעיל כמה פעמים.
  91. אסתר ט,י
  92. מתיה קם, במאמר "מגילת אסתר" באתר מיקראנט
  93. אסתר ג, ז.
  94. מהר"ם שיף בדרושים שנדפסו בסוף מסכת חולין, ד"ה הענין מרדכי
  95. פרק ח', עמ' כח
  96. אסתר פרק ג פסוק טו
  97. בפירושו לאסתר א,ב
  98. בכד הקמח, ערך פורים עמ' של
  99. אסתר פרק ב פסוק ה
  100. פרק ד פסוק טז
  101. מסכת מגילה דף טו ע"א
  102. אלשיך למגילת אסתר ב,ה
  103. א,ה
  104. הרב ראובן מרגליות, "המקרא והמסורת", פרק ח.
  105. שמואל חגי במאמרו שמוזכר לעיל.
  106. מובא במאמר "השלטון בפרס הקדומה" מאת אברהם קורמן
  107. מנוסח ההגדה של פסח.
  108. שמעון גווירץ, מאמר אודות מיקומו של קבר אסתר.