מיקרופדיה תלמודית:בנין אב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דבר המפורש בתורה במקום אחד, או בשנים ושלשה מקומות, משמש יסוד ללמוד ממנו גם במקומות דומים אחרים

המידה וגדרה

גדרה ושמה

מידת 'בנין אב' נמנית בין המידות שהתורה נדרשת בהן[2].

גדר המידה הוא, שהתורה, מפני שדרכה לקצר דבריה, תגלה ותפרש במקום אחד, וממנו למדים לכל המקומות הדומים לו (הליכות עולם שער ד).

נקרא בנין אב, לפי שאותו המקום שהוא עיקר וממנו למדים דברים אחרים נקרא אב, שהמלמד הוא כאב והלמדים ממנו כיוצאי ירכו (שו"ת הרי"ף א, הליכות עולם שם. וראה ערך אב (ג)).

במה מצינו

מידת 'מה מצינו' היא בנין אב (רש"י שבת כו ב ד"ה ופרט ועוד) היינו: מה מצינו בענין פלוני שיש בו דין ידוע ונוהג בו דין שני, אף ענין אחר שיש בו אותו הדין הידוע נוהג בו גם הדין השני (ראה משנה מנחות קד ב).

ויש אומרים שמה מצינו אינו נקרא בנין אב, שאין שם בנין עליו (ספר הכריתות בית ג).

ביאור מילה או דין

יש בנין אב שמלמד ביאור מילה בלבד (ראה כללי הגמרא להר"י קארו על הליכות עולם ויבין שמועה שם קכב), כגון: עֵז בַּת שְׁנָתָהּ (במדבר טו כז) - זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו עֵז שצריכה להיות בת שנתה (ספרי שם), וכיוצא (וראה להלן: בנין אב משני כתובים); ויש בנין אב שמלמד דין, כגון: נאמר בזב שמשכבו מטמא אדם לטמא בגדים, ואנו למדים בבנין אב שכל כלי העשוי לנחת אדם דינו כמשכב (הדוגמא לבנין אב בברייתא של ר' ישמעאל)[3].

באגדה

באגדה יש בנין אב שגדרו הוא שהנאמר תחילה מלמד על כל מה שאחריו, וכך אמרו בברייתא: מבנין אב כיצד, זה היסוד המלמד על כל מה שאחריו, מאימתי נקרא יסוד משיהיה הוא נאמר תחילה, אמר ר' חייא מנין שכל דיבור ודיבור שהיה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה היה קורא: משה משה, ומשה משיב ואומר הנני, תלמוד לומר: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג ד), זה בנין אב לכולם, לפי שהוא תחילה לדברות נמצא מוכיח על הכל (ברייתא ל"ב מידות של ר"א מידה ח).

בדרבנן

אין למדים בבנין אב מדבר שהוא מדרבנן, אלא אם כן יש לו סמך מן התורה (תוספות קדושין ג א ד"ה מה ירק. וראה ערך דברי סופרים).

בנין אב מכתוב אחד

בשלש עשרה מידות של ר' ישמעאל נמנה בנין אב בשני אופנים: בנין אב מכתוב אחד, ובנין אב משני כתובים (ברייתא דר' ישמעאל בתחילת תורת כהנים). יש אומרים ששניהם אינם אלא צורות שונות של מידה אחת, בנין אב, ונחשבות לאחת (פירוש רבי סעדיה גאון ורש"י לברייתא של ר' ישמעאל); ויש אומרים שנמנו כשתי מידות נפרדות (רשב"ץ בספר יבין שמועה).

ונחלקו ראשונים בפירוש "בנין אב מכתוב אחד":

  • יש סוברים שפירושו ממלמד אחד, והוא מה שקוראים בתלמוד בכמה מקומות: "חדא מחדא", היינו לָמֵד אחד ממלמד אחד (רש"י ורבי סעדיה גאון בפירוש לברייתא דר' ישמעאל; ראב"ד בתורת כהנים).
  • ויש חולקים וסוברים שהלימוד ממלמד אחד, שהוא מה מצינו, אין בו חידוש, ולא הוזכר בין שלש עשרה המידות, ובנין אב מכתוב אחד הוא לימוד משני מלמדים בצד השוה שביניהם (ראה להלן אופן הלימוד), שכך מורה הלשון "בנין", שכשיש שתי אבנים ועל גביהן אבן אחת, הרי זה בנין, אבל אבן על גבי אבן אינו בנין, שלא יתקיים כך, וכן שני המלמדים הם שתי אבנים, והצד השוה שבשניהם הוא אבן אחת על גביהן המחברן יחד (הכריתות בית ג; הליכות עולם שער ד, בשם יש מי שאומר). ואף השם "אב" מורה לדעתם על כך, שהאב פועל בשלישי, האיש באשה והאשה בולד, וכן כשהמלמדים שנים יולידו בין שניהם צד שוה שהוא השלישי, וממנו ילמדו כל הדומים אליו (מידות אהרן פרק ד), ולא נקרא בנין אב זה "מכתוב אחד" אלא מפני ששני המלמדים הם בענין אחד, או בפרשה אחת (הכריתות שם), כמו משכב ומושב ששניהם כתובים בענין אחד, הוא הזב (מידות אהרן שם).

בנין אב משני כתובים

משני כתובים לדברי הכל הוא משני מלמדים, אלא שלדעת המפרשים שאף מכתוב אחד הוא משני מלמדים, הרי משני כתובים המלמדים הם בשני עניינים או בשתי פרשיות (הכריתות בית ג; הליכות עולם שער ד ).

אופן הלימוד משני מלמדים הוא בצד השוה שבשניהם, שאם אי אפשר ללמוד ממלמד אחד מפני שיש בו חומרא ידועה שאינה בדבר הלָמֵד, ויתכן שאותה החומרא היא הגורמת את הדין שאנו רוצים ללמוד, מוכיחים מהמלמד השני, שאין בו אותה החומרא ובכל זאת נוהג בו הדין הנדון, ואם כן לא החומרא ההיא גורמת את הדין, וכשמוצאים במלמד השני חומרא אחרת שאינה בלמד ונאמר שאולי היא הגורמת את הדין, חוזרים ומוכיחים מהמלמד הראשון שאין בו אותה חומרא, ואם כן אף לא חומרא זו גורמת הדין, וכן חוזר חלילה, ולפיכך יש לראות את הצד השוה שבשני המלמדים ולומר שאותו צד השוה הוא שגורם את הדין, וממנו יש ללמוד לכל דבר שיש בו הצד השוה ההוא שנוהג בו אותו דין שבשני המלמדים (ראה מידות אהרן שם).

יש מפרשים בנין אב משני כתובים שחצי הדין של הלמד למדים מכתוב זה, וחצי השני מהכתוב השני (ספר הכריתות שם בפירוש ראשון). כגון, במומי אדם נאמר: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק וגו' (ויקרא כא כ), ולא נאמרה יבלת, ובמומי בהמה נאמר: עַוֶּרֶת וגו' אוֹ יַבֶּלֶת (שם כב כב), ולא נאמרו המומים שבאדם, ואמרו: כל מקום שנמצא בתורה מום סתם, נותנים בו חומר מומי אדם וחומר מומי בהמה (רש"י בברייתא דר' ישמעאל, כדוגמא לבנין אב משני כתובים), היינו שחלק מהלמד למדים ממומי אדם, וחלק ממומי בהמה (עזרת כהנים בתורת כהנים שם).

יש שחילקו שבבנין אב משני כתובים, היינו משני עניינים, אין למדים אלא פירוש של מילה, כגון: כל מקום שנאמר צַו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, ובשאר דינים שלא נאמר בהם צַו לא נלמד כך, לפי שהלימוד הוא משני עניינים, אבל בבנין אב שהוא מענין אחד למדים דבר מדבר אף על פי שלא נאמרה בו המילה שיש במלמד, אם דומה למלמד ואין בו פירכא (בית יוסף בכללי הגמרא על הליכות עולם שם).

לא ראי זה כראי זה

דבר שהתחלנו ללמוד בו דין ידוע בקל וחומר מדבר שני, ואחרי שמצאנו פירכא מחומרא שישנה בדבר המלמד ואינה בדבר הלמד, אמרנו דבר שלישי יוכיח, שאין בו אותה חומרא והדין הנדון נוהג בו, ואחרי שמצאנו פירכא בדבר השלישי חזרנו ואמרנו הדבר השני יוכיח, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבשניהם כך וכך, אף כל דבר שיש בו הצד השוה למד מהם (ראה ערך קל וחומר) - נחלקו בו:

  • יש אומרים שעכשיו חוזרים מהקל וחומר ודנים בבנין אב, ואותו הצד השוה הוא לימוד של בנין אב בלבד (הליכות עולם שער ד פרק ב; מידות אהרן פרק ב חלק ט).
  • ויש אומרים שהקל וחומר במקומו עומד, וככחו אז כן כחו עתה, כי בהסתלק הפירכא נשאר הקל וחומר (של"ה תורה שבעל פה מידת קל וחומר; מידות אהרן שם בשם ר"י אלמושנינו. וראה שושנת העמקים כלל א, וגינת ורדים כלל יח. וראה ערך הנ"ל).

בנין אב משלשה מלמדים

יש גם בנין אב משלשה מלמדים, אם יש להשיב על הצד השוה שבשני המלמדים שיש בהם חומרא שאינה בלמד, שיתכן שהיא הגורמת את הדין, ומוכיחים שבמלמד השלישי אין אותה החומרא ודין זה נוהג בו (ראה מכילתא בא יג יג, ומשפטים כא יז, חולין סה ב ועוד).

סתירת בנין אב

משיבים על בנין אב וסותרים אותו, אם מוצאים במלמד חומרא שאין בלמד, כשאנו רוצים ללמוד דין חמור מהמלמד, או כשמוצאים קולא במלמד שאינה בלמד, כשאנו רוצים ללמוד דין קל מהמלמד. כגון: כשרצו ללמוד שהאשם (ראה ערכו) טעון שחיטה בצפון במה מצינו מעולה (ראה ערכו), סתרו ואמרו מה לעולה שכן כליל, מה שאין כן באשם (זבחים נ א).

וכן סותרים בנין אב משני מלמדים.

גדר הפירכא הוא שאנו אומרים שאותה החומרא או הקולא המיוחדת במלמד היא שגורמת את הדין שרוצים ללמוד ממנו, ומכיון שחומרא או קולא זו אינה בלָמֵד אין ללמוד הלמד מהמלמד (ראה רש"י מכות ד ב ד"ה צד).

פירכא כל דהוא

כל דבר הלמד בצד השוה, ויש להשיב שום דבר שהמלמדים שוים בו והלמד אינו שוה להם בו, אפילו שאינו לא קל ולא חומר אנו מפריכים את הלימוד, וזהו "פירכא כל דהו" (חולין קטו ב).

על בנין אב ממלמד אחד, אם יש להשיב פירכא כל דהו, נחלקו בדבר: יש אומרים שאפשר שמשיבים (חידושי הר"ן חולין קטו ב ד"ה אמרת); ויש אומרים שאין משיבים, כשם שאין משיבים פירכת כל דהו על קל-וחומר (הליכות עולם שער ד. וראה ערך קל וחומר).

יש מהראשונים שכתבו שרבי יהודה חולק, וסובר שאף על מה הצד אין משיבים פירכא כל דהו (ריטב"א מכות ד ב ד"ה ור' יהודה).

פירכא מעלמא

אם יש מלמד אחר השוה לדבר הלמד כמו המלמד הראשון, ובו אין נוהג הדין שאנו רוצים ללמוד בבנין אב מהמלמד הראשון, ואז אפשר ללמוד להיפך מהמלמד השני, הרי אנו באים לכלל של כל שיש לנו ללמוד לקולא ולחומרא - למדים לחומרא (ראה ערך לקולא ולחומרא מקשינן), אלא אם כן יש סברא מיוחדת ללמוד מהקל (ראה תוספות קדושין לד ב ד"ה ונילף).

במה דברים אמורים בבנין אב ממלמד אחד, אבל בבנין אב משני מלמדים בצד השוה שבשניהם, אין משיבים פירכא ממה שמצינו במלמד שלישי שגם בו יש הצד השוה ואותו דין שאנו רוצים ללמוד אין נוהג בו, וכך אמרו: "כל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן", כלומר: אם יש פירכא על גוף הצד השוה ולומר "מה להצד השוה שבמלמדים שכן יש בהם כך וכך, תאמר בהלמד שלא הושווה להם במידה זו" - משיבים, אבל פירכא "מעלמא", ממקום אחר, כגון "דבר פלוני יוכיח שיש בו גם כן הצד השוה ואין אותו דין נוהג בו" - אין משיבים (חולין קטו ב)[4].

שתי פירכות שונות בשני כתובים

אין משיבים על מה הצד פירכא של "צד חמור", היינו שבכל אחד מהמלמדים יש חומרא מיוחדת שאינה בדבר הלמד, שהואיל ואין חומרו של זה כחומרו של זה, ודאי לא באותן החומרות תלוי הדין, ואילו היינו משיבים צד חמור, הרי בכלל אי אפשר היה ללמוד שום בנין אב מהצד השוה, שכל עיקר הלימוד הוא כשיש בכל אחד מהמלמדים חומרא שאין בחברו, ותמיד יש להשיב או צד חמור כשלמדים חומרא, או צד קל כשלמדים קולא (ראה תוספות כתובות לב א ד"ה שכן. וראה הליכות עולם שער ד: לא הנחת חיי לכל מה הצד).

אימתי פורכים בצד חמור

אמנם יש מקומות שכן מצינו מחלוקת תנאים בדבר האם אומרים פירכת צד חמור בשני כתובים[5], ובביאור החילוק נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שבמקום שאין בלמד שום חומרא לגבי המלמדים, ובמלמדים יש חומרות שאין בלמד, אז משיבים גם בצד חמור, אבל אם גם בדבר הלמד, יש חומרא, אין משיבים צד חמור, ואדרבה למדים מהם במה הצד (שיטה מקובצת כתובות לב א, בשם הרמב"ן והרא"ה).
  • יש אומרים שאם החומרות הן משונות, שאינן בכל התורה, משיבים פירכת צד חמור (תוספות כתובות שם ד"ה שכן).
  • יש אומרים שמשיבים צד חמור אם שתי החומרות הן באותו ענין שאנו רוצים ללמוד מהם, כגון כשדנים על העונש של מי שיש בו חיוב ממון ומלקות, הרי הצד החמור של עדים זוממים וחובל הוא גם כן בעיקר ענשם, שהזוממים נענשים בלי התראה והחובל נענש בחמשה דברים, אבל כשהחומרות הן לא באותו הענין שאנו באים ללמוד מהם, אין משיבים צד חמור כשאין החומרות שוות (ריטב"א כתובות שם ד"ה ורבינו).
  • יש אומרים שמשיבים צד חמור אם החומרא של מלמד אחד תוכל להזדמן גם במלמד השני, כגון החומרא של חמשה דברים שבחובל, שתוכל להיות גם בעדים זוממים, כשהעידו על אחד שחבל בחברו והוזמו (תוספות בשם ר"ת).
  • יש אומרים שאם התחלת הלימוד היתה בדרך קל וחומר, ואחר כך באנו לצד השוה, אז אין לפרוך בצד חמור, שהרי גם הלמד יש בו יתרון לגבי המלמדים בצד חמור (וראה ערך קל וחומר), אבל אם התחלת הלימוד היתה בבנין אב, שאין הלימוד מצד היתרון שיש בלָמֵד על המלמד, אלא מצד השיווי שביניהם, יש להשיב גם בצד חמור, שמכיון שיש יתרון חומר במלמדים שאינו בלמד, שוב אין כאן שיווי ביניהם ובטל הלימוד (מידות אהרן ב חלק יב).

או שאילו היה הדין נוהג גם בלָמֵד, למה כתבה התורה בשני מקומות, היינו במלמדים, הרי היתה יכולה לכתוב רק בלמד בלבד, והיינו יכולים ללמוד במלמדים מקל וחומר (כללי הגמרא לבית יוסף בשם ר"מ ממוסה).

הבדל משאר המידות

מקל וחומר

המלמד והלמד בבנין אב צריכים להיות מענין אחד, מה שאין כן בקל וחומר, שלמדים אפילו כשהלמד והמלמד הם משני עניינים (כללי הגמרא לבית יוסף על הליכות עולם שער ד, בשם הרא"ש. וראה ערך קל וחומר).

שלא כמידת קל וחומר, שלפעמים כתוב בתורה בפירוש מה שאפשר ללמוד בקל וחומר (ראה ערך מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא), כשלמדים בבנין אב הדבר פשוט יותר, ואין על זה לימוד מפורש בתורה, אבל כשלמדים במה הצד, אפשר שתכתוב התורה בפירוש, כמו בקל וחומר (תוספות שבת קלא ב ד"ה אי).

אף על פי שאין עונשים מן הדין, בדבר הלמד בבנין אב יש סוברים שעונשים (ראה ערך אין עונשין מן הדין: עונש בשאר מדות, בטעמי המחלוקת שבדבר)

ראה ערך אין דנין אפשר משאי אפשר אם למדים בבנין אב אפשר משאי אפשר.

מהיקש

כשההשוואה של הלמד למלמד באה על ידי סמיכות העניינים זה לזה, אין זה בנין אב אלא היקש [ראה ערכו] (רש"י בבא קמא סג ב ד"ה היקישא).

מגזירה שווה

במקום שהבנין אב הוא ללמד על מלה שוה שפירושה כמו במלמד, נאמרו כמה דרכים במה הוא שונה מגזירה שווה (ראה ערכו):

  • יש אומרים שנבדל הוא מגזרה-שוה בזה שאין המילה השוה מופנית ומיותרת כמו בגזרה שוה, ולכן אי אפשר ללמדה בגזרה שוה (ראב"ד בתורת כהנים בבנין אב משני כתובים; יבין שמועה כלל קכב).
  • יש אומרים שגזרה שוה אין אדם דן מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו (ראה ערך גזרה שוה), ובנין אב דן מעצמו (מדות אהרן פסקא ו)[6].
  • יש אומרים שבבנין אב משני כתובים אי אפשר ללמוד בגזרה שוה, שאילו כן היה די בפסוק אחד ולמה נכתבו שניהם, אבל בבנין אב הרי אנו מוצאים חומרא או קולא שיש באחד מה שאין בשני, ומההכרח היה לכתוב שניהם, שנלמד מהצד השוה שבהם (מידות אהרן שם).
  • ויש אומרים שאם הלמד אינו במקום ידוע אחד, אלא למדים על כל המקומות שנאמרה בהם אותה מילה, אין זו גזרה שוה אלא בנין אב (ספר תחילת חכמה לר"י חאגיז), כגון בעונש בעל-אוב (ראה ערכו) שנאמר בתורה: בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם (ויקרא כ כז), ואמרו: זה בנין אב שכל מקום שנאמר בתורת דמיהם בם הוא בסקילה (תורת כהנים שם. וראה כריתות ה א שקראוהו גזרה שוה).

מגלוי מילתא

יש מהראשונים שכתבו שיש הבדל בין בנין אב ובין גלוי-מלתא (ראה ערכו) בעלמא, שאינו אלא לימוד סתום מן המפורש ועדיף מבנין אב, שאפילו אם דבר הלמד מהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב (ראה להלן) בגילוי מילתא מלמד (תוספות שבועות ט א ד"ה הואיל). ויש אומרים שאף זה הוא בנין אב, אלא שבנין אב זה אינו מלמד על כל הענין רק על המיעוט, ולפיכך עדיף משאר בנין אב, שאין משיבים עליו פירכא (רש"י שבועות שם ב ד"ה גילוי וד"ה שעיר).

היחס לשאר מידות

אם יש גזרה-שוה (ראה ערכו) המלמדת את ההיפך מבנין אב, למדים מהגזרה שוה ולא מהבנין אב (ראה קדושין לד ב ורש"י ד"ה בשלמא),

וכן היקש ובנין אב, היקש עדיף (ראה קדושין לה א ורש"י ד"ה למען תהיה),

וכן קל וחומר ובנין אב, קל וחומר עדיף (גינת ורדים כלל יג).

כשם שלמדים בבנין אב דין הכתוב מפורש במלמד, כך למדים דין שהמלמד עצמו נלמד באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, כגון מצות עשה שהזמן גרמא שלמדים בבנין אב מתפילין שהנשים פטורות, אף על פי שבתפילין גופן לא ידענו שפטורות אלא מהיקש [ראה ערכו] (קדושין לה א).

בקדשים, שאין למדים בהם למד מן הלמד (ראה ערך למד מן הלמד), דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב (זבחים נא א: פשוט מהא חדא כו').

דבר הלמד בהיקש אם חוזר ומלמד בבנין אב, נסתפקו בגמרא, ולפי דעת ר' ירמיה אין חוזר ומלמד, אבל דחו דבריו (זבחים נ א).

וכן נסתפקו אם דבר הלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בבנין אב (שם ב, ומנחות עו א).

דבר הלמד בקל וחומר, לפי ר' ירמיה חוזר ומלמד בבנין אב, אבל דחו ראייתו (זבחים נא א).

דבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בהיקש ובגזרה שוה ובקל וחומר, נסתפקו בגמרא (שם). יש מהראשונים סוברים שלפי המסקנה כל הלמד בשאר המידות חוזר ומלמד בבנין אב, וכן דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בשאר המידות (רש"י שבועות ט ב ד"ה שעיר); ויש חולקים וסוברים שהדבר נשאר בספק (תוספות שם א ד"ה הואיל).

כשדנים בבנין אב דין המפורש במלמד, יש מהראשונים שכתב שאז דנים מהמלמד גם דין שאינו מפורש בו אלא נלמד בהיקש (ריטב"א שבועות ט א ד"ה הואיל).

הערות שוליים

  1. ד, טור' א - יב.
  2. בתוך שבע המידות של הלל הזקן (תוספתא סנהדרין ז יא; אבות דרבי נתן לז; הקדמת תורת כהנים לגירסת הראב"ד), בתוך שלש עשרה המידות של ר' ישמעאל (תחילת תורת כהנים), ובתוך שלשים ושתים המידות של ר' אליעזר ב"ר יוסי הגלילי (מידה ח: מבנין אב, וראה שם מידה יט: מדבר שנאמר בזה והוא הדין לחברו, ולפי ספר הכריתות בבאורו לל"ב מידות אף זה בכלל בנין אב של ר' ישמעאל, ולפי ספר מדרש תנאים לרזו"ו אינהורן מידה יט אינה אלא היקש (ראה ערכו).
  3. בבנין אב המלמד דין, כשאמרו בלשון "זה בנה אב" משמעו שיש כאן יתור לשון, ומכל מקום למדים דין השוה למלמד (ראה זבחים צ א. וראה רש"י זבחים מח ב ד"ה תלמוד, ותוספות יומא ג ב ד"ה זה, ומנחות נה ב ד"ה או אינו [השני]).
  4. ויש שהסבירו טעם הדבר, כי לא נבטל שיווי השנים בשביל האחד, ונאמר כי בודאי הצד השוה הזה הוא שגורם את הדין, והאחד הוא יוצא מן הכלל לסיבת מה (מידות אהרן פ"ב ח"ט לימוד ד, וטעם זה שייך גם במה הצד המתחיל בבנין אב. וראה ערך קל וחומר טעמים אחרים שנאמרו בדבר).
  5. שעל בנין אב מעדים-זוממים (ראה ערכו) ומוציא שם-רע (ראה ערכו) שהם לאוין שאין בהם מעשה ולוקים (ראה ערכיהם), אף כל לאו שאין בו מעשה לוקים עליו, לדעת חכמים יש להשיב מה לצד השוה שבהם שיש בהם צד חמור, היינו שעדים זוממים יש בהם חומר שאינם צריכים התראה (ראה ערך עדים זוממים), ומוציא שם רע (ראה ערכו) יש בו חומר שלוקה ומשלם (מכות ד ב). ר' יהודה חולק וסובר שאין צד חמור פירכא, שכיון שחומרו של זה אינו כחומרו של זה ודאי שאין דין המלקות תלוי בכך (שם).
  6. וראה ערך מדות, שגם בבנין אב יש אומרים שאין אדם דן מעצמו.