מיקרופדיה תלמודית:אב, המוליד

הגדרה^[1] - מעמדו של איש המוליד ביחס לצאצא מזרעו.

סיכום תמציתי

היחס

אבהות

ישראל הבא על ישראלית והוליד ממנה ולד, הרי הוא נחשב לאביו^[2]ואפילו היתה האשה אסורה לו, בין מחייבי לאוין ובין מחייבי כריתות (ספרי כי תצא פיסקה רטו, בפירוש הפסוק דברים כא טו)^[3]לכן בנו מן הערוה, אף על פי שהוא ממזר, בנו הוא לכל דבר (יבמות כב א-ב; רמב"ם איסורי ביאה יב ז)^[4]

אף אומות העולם יש להם יחס, והולד נחשב לבנו של האב שהולידו (יבמות סב א; שם עח ב)^[5]

נכרי שבא על בת ישראל, אין הולד נחשב לבנו של המוליד, אלא מתייחס אל האם (קדושין סח ב, לפי פירוש רש"י ד"ה ואין בנך; רמב"ן על התורה ויקרא כד י)^[6]וכן ישראל הבא על הנכרית, אין הולד נחשב לבנו (ספרי שם, לגירסת הגר"א; קדושין סח ב; יבמות כב ב, ורי"ף שם; חלקת מחוקק סי' ד ס"ק ב)^[7]

משפחה

בכל הדברים התלויים במשפחה, משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, שנאמר לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א ב, וראה שם כז יא. יבמות נד ב; ב"ב קט ב וקי ב). לפיכך בירושה, אין יורשים אלא הקרובים ממשפחת האב (בבא בתרא שם; רמב"ם נחלות א ו; טוש"ע חושן משפט רעו ד).

אף בנוגע לייחוס המשפחה, בכל מקום שיש קידושין ואין עברה הבנים הולכים אחרי האב. לפיכך כהן שנשא לויה או ישראלית, הבנים כהנים; לוי שנשא כהנת או ישראלית, בניהם לויים; ישראל שנשא כהנת או לויה, בניהם ישראלים, שנאמר וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א יח. קדושין סו ב, ורש"י שם ד"ה כהנת; רמב"ם אסורי ביאה יט טו; טוש"ע אבן העזר ח א).

היו הקידושין בעבירה, הולד הולך אחרי הפגום, שאם היא היתה פסולה לכהונה ונישאת לכהן, אף הולד פסול; וכן אם היא היתה ממזרת ונישאת לישראל, אף הולד ממזר; וכן היה הוא ממזר והיא ישראלית, הולד ממזר (משנה קדושין סו ב; שם סט א; טוש"ע שם ד).

חזקת אב

בעל ואשתו שנולד להם בן, אין אנו חוששים שמא זנתה האשה והולד הוא מאחר, אלא מעמידים את הבעל בחזקת אביו של הנולד, שרוב בעילות אחר הבעל (חולין יא ב). ולא עוד אלא אפילו אם יצא שם רע על האשה והכל מרננים אחריה, הבעל עומד בחזקת אב (תוספתא יבמות פי"ב; סוטה כז א). ואפילו אם ברור לנו שזינתה, מכל מקום בניה כשרים מטעם זה של רוב בעילות אחר הבעל (סוטה שם; חלקת מחוקק סי' ד ס"ק יד, ובית שמואל שם ס"ק כב). אמנם אם האשה פרוצה ביותר, הרי זה ספק אם הולד של הבעל, שכן יש לחוש שמא רוב בעילותיה מאחרים, ולפיכך חוששים לבנים (סוטה שם, ורש"י; רמב"ם איסורי ביאה טו כ; שו"ע אהע"ז ד טו)^[8]

ארוסה שנתעברה, אם היא אומרת בפירוש שהולד הוא מהארוס והוא אינו מכחישה, הרי הוא בחזקת אביו של הולד (כתובות יד א; רמב"ם איסורי ביאה טו יז; טוש"ע ד כז). היה הארוס מכחישה ואומר שאינו בנו, הרי זה ממזר ודאי, שהרי אפילו על בנו ודאי נאמן האב לומר שהוא ממזר (רמב"ם שם). ואם אינה בפנינו לשאול אותה, או שאומרת איני יודעת ממי הוא, הרי זה ספק ממזר (טוש"ע שם).

בא עליה הארוס בבית אביה, והיו מרננים אחריה שזינתה עם אחרים, נחלקו אמוראים אם הולד ספק ממזר, או שאין הולד אלא שתוקי, והאשה נאמנת לומר שמהארוס הוא (יבמות סט ב; קדושין עה א). להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים שהארוסה צריכה בדיקה שתאמר שהוא מהארוס (רמב"ם שם; טוש"ע שם כח); ויש אומרים שאינה צריכה בדיקה, אלא הארוס הוא בחזקת אביו (רא"ש ורשב"א, יבמות שם. ועי' בית שמואל שם ס"ק מח).

פנויה שנתעברה, יש אומרים, שאפילו אם היא אומרת שהולד מפלוני והוא מודה לה, מכל מקום אינו בחזקת בנו ודאי, שחוששים שכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ואינו אלא ספק בנו (רמב"ם יבום וחליצה ג ד; טוש"ע אהע"ז קנו ט), ואפילו כשאין עליה רינון מאחרים (בית שמואל שם). ויש אומרים, שאם אין עליה רינון וידוע שאחד בא עליה, הרי הוא בחזקת אביו ודאי (בית שמואל שם, בשם הרשב"א והרא"ש. ועי' שו"ע אהע"ז ד כו).

נאמנות האב

בכור

נאמן האב לומר בני זה בכור הוא, שנאמר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר (דברים כא יז), יכירנו לאחרים (בבא בתרא קכז ב). להלכה - דין זה נכון גם כשדברי האב הם נגד מצב שאנו מוחזקים בבן אחר בתורת בכור (בבא בתרא שם, מחלוקת רבי יהודה וחכמים; רמב"ם נחלות ב יד; טוש"ע חו"מ רעז יב).

חלל וממזר

להלכה - כשם שהתורה האמינה לאב לקבוע בכורה, כך יש לאב שהוא כהן נאמנות לומר בני זה בן גרושה וחלוצה, והבן הוא חלל (בבא בתרא שם, וקדושין עח ב, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה טו טז). וכן נאמן האב לפסול את בנו ולומר שהוא ממזר (קידושין שם, מחלוקת; רמב"ם איסורי ביאה טו טו; שו"ע אהע"ז ד כט).

טעם הנאמנות: כיון שנאמן האב לקבוע בכורה, הרי האמינו הכתוב אפילו כשאומר על אחד מבניו הקטנים שהוא בכור, ואם כן הרי הוא עושה את בניו הגדולים לממזרים, שנולדו מאיש אחר; או שמהמילים בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר אנו למדים שנאמן להגיד שהוא בן השנואה, היינו שנואה בנישואיה, כגון כהן שנשא גרושה (תוס' בבא בתרא שם ד"ה כך)^[9]

יש אומרים, שהאב נאמן דווקא כשאומר בני הוא וממזר הוא, כגון שאומר שבא על אחת מחייבי כריתות, אבל אם אומר אינו בני וממזר הוא, כגון שאומר שאשתו זינתה עם אחר וממנו ילדה, אינו נאמן, שהרי לדבריו אינו אב, והתורה האמינה רק לאב (שלטי גבורים קידושין שם; המכריע סימן סד; ים של שלמה קידושין פ"ד סט"ו); ויש אומרים, שהוא נאמן לומר אפילו אינו בנו (רמב"ם שם טז)^[10]

האב אינו נאמן אלא על בנו ולא על בן בנו, ואם יש בנים לבנו, אף על בנו אינו נאמן לפוסלו (יבמות מז א; רמב"ם ושו"ע שם). ואינו נאמן אלא על מי שהוחזק לנו שהוא אביו, כגון באשתו נשואה, אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני, והוא אומר שנתעברה מממזר, אינו נאמן לפוסלו (תרומת הדשן סי' רסז; רמ"א בשו"ע שם).

בתו הקטנה

נאמנות מיוחדת יש לאב על בתו קטנה או נערה לומר שהיא התקדשה על ידו לאיש, והיא אסורה על אחרים כאשת איש, שנאמר אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה (דברים כב טז. כתובות כב א; קידושין סג ב; רמב"ם איסורי ביאה א כג). ונחלקו אמוראים (קידושין שם) אם נאמנותו כוללת גם חיוב סקילה אם זינתה, והלכה היא שאם זינתה אינה נסקלת על פיו, עד שיהיו שם עדים שהתארסה בפניהם (רמב"ם שם).

זכויות האב

דוגמאות לזכויות בבתו הקטנה או הנערה

• האב זכאי למסור את בתו כשהיא קטנה או נערה לקידושין בכסף, בשטר ובביאה (כתובות מו ב; קידושין ג ב; רמב"ם אישות ג יא; טוש"ע אבה"ע לז א); אבל אסור לו לאב למסור את בתו שלא לשם אישות, בין בשכר ובין בחנם (ויקרא יט כט. תורת כהנים שם; סנהדרין עו א), ואף לשם אישות אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה (קדושין מא א; רמב"ם אישות ג יט; טוש"ע אבהע"ז לז ח. וראה חלקת מחוקק שם ס"ק יד).

• כשהבעל מגרש אותה מן האירוסין בעודה קטנה או נערה, האב מקבל את גיטה, כי הוקשה הויה – קידושין - ליציאה – גירושין (דברים כד ב. כתובות מז א; רמב"ם גירושין ב יח; טוש"ע אבהע"ז קמא ד).

• האב זוכה במעשי ידיה של בתו קטנה או נערה (כתובות שם), מפני שהאב מפרנס אותה (קידושין ד א), ואפילו כשהיא גדולה, אם היא סמוכה על שולחנו (טוש"ע חו"מ ער ב).

• האב זוכה בהפרת נדרים של בתו נערה (במדבר ל ד-ו; שם יז. כתובות שם).

• האב זוכה במציאתה של בתו קטנה או נערה, משום איבה (כתובות מז א; רמב"ם גזלה ואבדה יז יג; טוש"ע חו"מ רע ב), לדעת רש"י טעם האיבה הוא שמא לא יזון אותה, ולדעת התוספות הטעם שלא ימסרנה לקידושין למנוול ומוכה שחין; ויש אומרים שזכות מציאתה לאב מן התורה, שנאמר: בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ, כל שבח נעורים לאביה (רש"י בבא מציעא יב א ד"ה מציאת; פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• נחלקו הפוסקים אם האב זכאי במתנה שנתנו לבתו הקטנה (בית שמואל סי' לז ס"ק א; חלקת מחוקק שם ס"ק א; קצות החושן סי' קעו ס"ק ו).

בבנו הקטן

בבנו אין לאב שום זכות מהזכויות שבבתו, מלבד במציאתו כשהוא קטן מתקנת חכמים, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול (בבא מציעא יב א-ב, מחלוקת שמואל ורבי יוחנן; טוש"ע חו"מ ער ב).

ויש זכות לאב בבנו, שאין לו בבתו - האיש מדיר את בנו בנזיר, אבל אינו מדיר את בתו בנזירות (נזיר כח ב וכט א)^[11]

חובות האב

חיובי האב ביחס לבנו מן התורה הם: למולו - וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ (בראשית כא ד); לפדותו, אם הוא בכור לאמו - וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה (שמות יג יג); וללמדו תורה - וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם (דברים יא יט. מכילתא דרבי ישמעאל בא פי"ח; קדושין כט א-ב ול ב). נחלקו חז"ל ביחס לחיובו של האב להשיא לבנו אשה – במכילתא נמנה חיוב זה בין החיובים מן התורה, בעוד שבירושלמי אמרו שחיוב הנישואין אינו אלא למצוה ולא לעכב, ואין כופים על זה (ירושלמי קדושין א ז. וראה קרבן עדה ופני משה שם. וראה קידושין שם)^[12]

האב חייב בחינוכו של הבן, היינו להפרישו מן האיסורים ולחנכו במצות, כל קטן לפי שכלו, שכאשר מגיע הזמן שיודע לקיים מצוה זו או אחרת - חייב לחנכו בה (סוכה מב א, ועוד). מצות חינוך היא מדברי סופרים (שם כח ב; חגיגה ד א ועוד)^[13]

כמו כן חייב האב ללמדו אומנות, ויש אומרים אף להשיטו במים (קדושין כט א-ב ול ב)^[14]במקום אומנות אפשר ללמדו עסק ומסחר (קדושין ל ב, כדעת חכמים. וכן הלכה - קרבן נתנאל שם. ועי' מגן אברהם סוף סי' קנו).

כשם שחייב להשיא אשה לבנו, כן הוא חייב בבתו להלבישה ולתת לה צרכיה כדי שתינשא (קדושין שם). ולא יפחות לה מכסות שפוסקים לעני בישראל, אפילו אם הוא עני, ואם הוא עשיר יתן לפי עשרו (כתובות סז א).

האב חייב במזונות בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש (כתובות סה ב; טוש"ע אבן העזר עא א), ואם אינו רוצה כופים אותו (תוס' שם ד"ה אבל; חלקת מחוקק שם ס"ק א). חיוב זה בפני עצמו הוא, ואפילו הבא על הפנויה בזנות וילדה, שאין עליו חיוב מזונות לגבי האשה, חייב לזון את הולד (שו"ע אהע"ז עא ד)^[15]ואפילו מתה האשה לא נפקע מחיובו (בית שמואל ס"ק א). מבני שש ומעלה, אף על פי שמן הדין אינו חייב במזונותיהם, מכל מקום חייב לזונם מתקנת חכמים עד שיגדלו, ואם לא רצה אין כופים אותו, אלא גוערים בו ומכלימים אותו, ומכריזים עליו בצבור שהוא אכזרי יותר מהעורב, ואם הוא אמיד מוציאים ממנו בעל כורחו משום צדקה (כתובות מט ב; רמב"ם אישות יב יד וטו; שו"ע אהע"ז עא א). גדלו הבנים והבנות, אין מזונותיהם על האב אלא בתורת צדקה כמו לשאר הקרובים (בית שמואל סי' עא ס"ק ג). ואם לוקח מעשי ידי הבת – חייב במזונותיה מן התורה (כתובות מג א).

אבהות על עובר

אב קרוי גם על עוברים (עי' רש"י מגילה יג א ד"ה בשעה, וסנהדרין סט א ד"ה אלא כי).

מי שהכה אשה מעוברת והפילה, משלם דמי ולדות לאב (שמות כא כב). התורה זכתה דמי ולדות לבעל, אפילו בא עליה אחר בזנות (בבא קמא מג א).

נאמנות האב על בנו ישנה גם בעודנו עובר (משנה קדושין עח ב; טוש"ע אהע"ז ד כט). וכן יכול להדיר בנו בנזיר מרחם (ירושלמי נזיר ד ו, ז א).

טבעו של אב

מטבע הקרבה של האב לבניו מסתעפים דינים שונים:

• האב מרחם על הבן, ולכן אם בא האב במחתרת על בנו, אסור לו לבן להורגו, ואין בזה משום הבא להרגך השכם והרגהו, שאף אם יקום הבן להציל את ממונו לא יהרגהו אביו, שנאמר אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים, אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ (שמות כב א-ב), אם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו, ואם לאו אל תהרגהו (סנהדרין עב א).

• אין דרכו של אב להקפיד על בניו הסמוכים על שולחנו אם הם אוכלים בנכסיו, ולכן אם אכלו פירות מקרקעותיו שנות חזקה - שלש שנים - אינה חזקה, שאין אכילתם ראיה שמכר או נתן להם (בבא בתרא מב א).

• דעתו של אדם קרובה אצל בנו, ולכן המזכה לעובר שהוא בנו - גמר ומקנה בכל לבו, והמזכה לעובר של אחר לא קנה (שם קמב ב, ורשב"ם).

• האב לגבי הבן משעבד עצמו, ולכן ערב קבלן לכתובת אשה של בנו משתעבד, מה שאין כן לאחר (שם קעד ב; רמב"ם אישות יז ט, ושם מלוה ולוה כה ו; טוש"ע אבהע"ז קב ו).

• אדם עשוי שלא להשביע את בניו, שאינו רוצה שיחשבו אותם לעשירים, ולכן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אין זו הודאה (שם); וכיוצא^[16]

אב שלא על ידי ביאה

הולדה באמבטיה

בהולדה שלא על ידי ביאה, כגון שהוציא איש שכבת זרע באמבטיה, ואחר כך קלטה אשה שם את הזרע והתעברה וילדה (עי' חגיגה טו א – בענין בתולה לכהן גדול, ועי' ס' מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים אות ג, בענין בן סירא) - יש אומרים, שהולד הוא בנו לכל דבר, שכן כתבו הפוסקים שאשה לא תשכב על סדין ששכב עליו איש, שמא תתעבר משכבת זרעו ונמצא אח נושא את אחותו מאביו (הר' פרץ הגהת סמ"ק ישן, הובא בב"ח יו"ד סי' קצה), הרי שמתייחס לאביו (שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' רסג; פחד יצחק, ע' בן-בתו; בית שמואל, סי' א סק"י; משנה למלך, אישות טו ד; בני אהובה אישות טו ו); ויש אומרים, שהנולד מהזרעה באמבטיה דינו כבנו של בעל הזרע רק לחומרא ולא לקולא, היינו הוא אסור לישא אחותו מבעל הזרע, אך אינו יורשו, אינו פוטר אמו מייבום וחליצה, ולא קיים בעל הזרע מצות פריה ורביה (ט"ז אבהע"ז סי' א סק"ח; ברכי יוסף, אבהע"ז סי' א אות יד. ועי' חלקת מחוקק שם ס"ק ח שהסתפק).

הזרעה מלאכותית

בימינו מצויה שאלת האבהות שלא על ידי ביאה בהזרעה מלאכותית, על ידי שהרופאים מזריקים לתוך רחם האשה זרע של גבר והיא מתעברת. במקרה זה מי ששכבת הזרע שלו הוא אבי הולד לכל דבר, בין אם בעל הזרע הוא בעלה של האשה, ובין אם הוא ישראל אחר^[17]ודין זה נכון אף לשיטות שאם התעברה באמבטיה דינו כבנו רק לחומרא, כי כשהתעברה באמבטיה לא ניתן להוכיח בבירור שמבעל זרע זה התעברה, מה שאין כן בהזרעה מלאכותית (שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"א סי' י וסי' עא; שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' צח אות ו; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' ה; שו"ת ציץ אליעזר ח"ג סי' כז; שם ח"ט סי' נא שער ד; שו"ת יביע אומר ח"ב חאבהע"ז סי' א)^[18]לפיכך הוא אסור בקרובי בעל הזרע, יורשו בנכסיו, אמו פטורה מייבום וחליצה, וחייב במזונותיו^[19]

כל זה כאשר ההזרעה בוצעה בחיי בעל הזרע, אבל אם הקפיאו זרעו של אדם והוא נפטר, ואחר כך הזריעו באשה - יש מי שאומר, שאין לנולד שום יחס קירבה לתורם הזרע לכל דיני התורה, כולל עריות, ירושה ויבום, ודין זה נכון אפילו לשיטות הפוסקים שבדרך רגילה של הזרעה מלאכותית הוולד מתייחס אחרי תורם הזרע (שו"ת חוות בנימין ח"ג סי' קז). טעמו: עם מותו של התורם פוקע כל קשר ויחס בין הנפטר לבין הצאצא; ויש מי שאומר, שלוולד כזה יש יחס של קרבה לאביו המת, והוא יורש את אביו, אך למרות זאת האשה חייבת ביבום וחליצה (שו"ת מנחת שלמה ח"ג סי' צח אות ה). טעמו: בעת מותו של הבעל היה זה מחוסר מעשה של הכנסת הזרע לגוף אשתו, ולעומת זאת מיד עם מותו חלה חובת הייבום, מה שאין כן לעניין ירושה, שלא קובע המצב ברגע המוות דווקא; ויש מי שאומר שלא רק אם הוציאו זרעו של אדם בחייו ונפטר, הצאצא מתייחס אחריו, אלא אף אם הוציאו את זרעו לאחר מותו - הנולד מהזרעה זו יורש את אביו המת (ראה הגרז"נ גולדברג, חוב' אסיא, סה-סו, תשנ"ט, עמ' 47).

הערות שוליים