מיקרופדיה תלמודית:אין אדם פורע תוך זמנו,

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חזקה הנובעת מטבע בני אדם שלא לפרוע חובם בטרם יגיע זמן הפרעון

כוחה של חזקה זו יפה לתת נאמנות לתובע לגבות את חובו באותם מקרים בהם יש ספק אם החוב נפרע לפני הזמן. חזקה זו מותנית באופן קביעת זמן הפרעון, בטיבו של החוב, ובטענות התובע והנתבע.

מהות החזקה

חזקה זו, הנובעת מהקביעה שאין דרך וטבע בני אדם לפרוע בתוך הזמן, נזכרת בגמרא ובראשונים בשני סוגי חובות, ובכל אחד מהם יש סיבה שונה לכך שבני אדם אינם נוהגים לפרוע בתוך הזמן:

א) כשהחיוב אינו ודאי קודם שיגיע זמן הפרעון, ויתכן שלא יחול כלל, כגון שכירות בית, שיתכן שהבית יפול בתוך הזמן, או שיפול ביתו של המשכיר והוא יוציא את השוכר מביתו; או פדיון-הבן, שיתכן שהבן ימות בתוך שלשים יום. בסוג חוב זה, הכל מסכימים שאין דרך בני אדם לפרוע בתוך הזמן, משום שבאותה שעה הם בספק אם יבואו לכלל חיוב (עי' תוס' ב"מ קב ב ד"ה בחזקת, וב"ב ה ב ד"ה כי). לפיכך השוכר בית אינו נאמן לטעון שפרע דמי השכירות בתוך הזמן, וכן בכור בתוך שלשים יום ללידתו הוא בחזקת שלא נפדה (ב"מ קב ב; בכורות מט א; רמב"ם שכירות ז ג; שו"ע חו"מ שיז א).

ב) כשהחיוב ודאי אף בטרם יגיע זמן הפרעון, כגון הלוואה שנקבע לה זמן פרעון. בסוג חוב זה, נחלקו אמוראים (ב"ב ה א-ב) אם דרך בני אדם לפרוע בתוך הזמן, והלוה נאמן לטעון שפרע חובו בתוך הזמן, כי יתכן שיזדמנו לו מעות בתוך הזמן, ומאחר שיודע שעליו לשלם למלוה בעת הגעת הזמן, הוא מעדיף לשלם לו מיד; או שאפילו כאשר החיוב ודאי אין דרך בני אדם לפרוע בתוך הזמן, ועל כן אין לוה נאמן לטעון שפרע בתוך הזמן, וכדעה זו נפסק להלכה (רמב"ם מלוה ולוה יד א; שו"ע חו"מ עח א).

ביסוד חזקה זו עומדת ההנחה שהלוה ביקש מלכתחילה זמן מסוים לפרעון משום שידע שלא יהיו בידו מעות עד אותו זמן, ובכך גילה דעתו שלא יוכל לפרוע בתוך הזמן (שו"ת הרא"ש כלל עו סי' ג, וכלל צ סי' א; סמ"ע חו"מ שם ס"ק א וס"ק יט). אולם יש סוברים שאין צריך לטעם זה, ולדעתם יסוד החזקה הוא מכח המנהג, שאין דרך בני אדם לפרוע קודם שיגיע הזמן (קצות החושן חו"מ שם ס"ק ח, על פי נמוקי יוסף ב"ב שם, ושו"ת חתם סופר חו"מ סי' סז).

חזקה זו היא דבר הברור לנו עד כדי כך, שכאילו אנחנו עדים ("אנן-סהדי") שלא פרע בתוך הזמן (שו"ת מהרי"ט אהע"ז סי' כז; שו"ת רבי עקיבא אייגר קמא סי' קלו; שו"ת חת"ס שם). ומכל מקום אם באו עדים ממש ומעידים שפרע, ודאי שהם נאמנים לפטור את הנתבע (תוס' ב"ב ה ב ד"ה מי).

כוחה של החזקה

כחה של חזקה זו יפה בשני מובנים: א) לגבות ממון בלא להזדקק לראיות הנדרשות בסוגי תביעות אחרים; ב) לפטור את הגובה משבועה באותם מקרים שבתביעות אחרות נדרשים הגובים להישבע שהחוב לא נפרע.

גביית ממון מכח חזקה זו

אם המלוה תובע את הלוה קודם שיגיע זמן הפרעון לפרוע לו הלואה ידועה (כגון שיש עדים על ההלוואה, או שהלוה הודה בעבר בפני עדים על קיומה), אין הלוה נאמן לטעון פרעתי (ב"ב ה ב; רמב"ם מלוה ולוה יד א; שו"ע חו"מ עח א), והמלוה גובה חובו בלא שיידרש אפילו להישבע שהחוב לא נפרע (רמב"ן ב"ב ה ב; טור חו"מ סי' עח, בשם ר"י מיגאש ותשו' הרי"ף, ונמוק"י ב"ב שם)[2]. כמו כן, אם מת הלוה בתוך הזמן, המלוה גובה מכח חזקה זו מיורשיו, אפילו אם הם יתומים קטנים, ואין חוששים שמא הניח אביהם משכון ביד המלוה (רמב"ן ב"ב ה ב; רא"ש שם פ"א סי' ט; שו"ע חו"מ עח א, וש"ך שם ס"ק ב, שכן עיקר)[3].

פטור משבועה מכח החזקה

מצינו כמה מקרים שבהם הבא לגבות חובו בתוך הזמן פטור משבועה, בעוד שהבא לגבות חובו לאחר הזמן נדרש במקרים אלו להישבע שהחוב לא נפרע:

אף על פי שהבא לגבות מנכסי יתומים גדולים צריך להישבע שלא נפרע החוב, אם תבעם קודם שהגיע זמן הפרעון, אינו צריך שבועה (ב"ב ה ב; שו"ע שם).

מלוה המוציא שטר חוב על חברו בתוך זמנו, אף על פי שהלוה טוען הישבע לי שלא פרעתיך, גובה חובו בלא להישבע (תוס' ב"ב שם)[4].

אף על פי שעד אחד מעיד על השטר שהוא פרוע, או שהמלוה מודה שנפרע מקצת מן החוב הכתוב בו ("פוגם את שטרו") - אם תבע בתוך הזמן, הרי הוא גובה חובו בלא שבועה (רמב"ם מלוה ולוה יד א; שו"ע חו"מ פד א). אולם יש ראשונים שחולקים בדין הפוגם שטרו, ולדעתם מכיון שהלוה פרע מקצת חובו בתוך הזמן, בטלה לגביו חזקה זו, ועל כן אין המלוה גובה אלא בשבועה, כדין כל פוגם שטרו (טור חו"מ שם, בשם רב האי; מ"מ מלוה ולוה שם).

הבא לגבות חובו בתוך הזמן שלא בפני הלוה, או שבא לגבות בתוך הזמן מן הלקוחות שקנו קרקעות מן הלוה, גובה בלא שבועה (רמב"ם שם; שו"ע חו"מ עח ב). ויש שחולקים בדינו של הבא לגבות מן הלקוחות, וסוברים שצריך להישבע שלא נפרע, כדין כל הבא לגבות מלקוחות (טור שם סי' עח, בשם רב האי ורא"ש; שו"ע שם, בשם י"א).

תנאים בקיום החזקה

ביום האחרון של הזמן

בני אדם עשויים לפרוע חובם ביום שנגמר בו הזמן, ולכן אם תבע המלוה את הלוה ביום האחרון של ההלואה, נאמן הלוה לטעון פרעתיך היום (ב"מ קג א; טוש"ע חו"מ עח ג). ובארו אחרונים, שהלוה נאמן לטעון כן אפילו אם עברו רק שעתיים או שלוש מתחילת היום, אבל מיד בתחילת היום אינו נאמן לטעון פרעתי, שבמקרה כזה טענתו למעשה היא שפרע בתוך הזמן (ב"ח חו"מ שם; ש"ך שם ס"ק טז).

פרע מקצת בתוך הזמן

במלוה על פה שנתברר שפרע הלוה מקצת החוב בתוך הזמן, בטלה החזקה, ונאמן הלוה לומר שפרע הכל בתוך זמנו (משנה למלך מלוה ולוה יד א וטו א, בשם רבוותא).

לא נקבע זמן

חזקה זו קיימת דוקא כשנקבע זמן הפרעון על ידי המלוה בפירוש - בשעת ההלואה או אחרי כן (עי' מאירי, חי' הר"ן, ונמוקי יוסף ב"ב ה א, וקצוה"ח סי עח ס"ק ח) - אבל אם לא נקבע זמן, אף על פי שסתם הלואה היא לשלושים יום, ואין המלוה רשאי לתבוע חובו לפני כן[5], מכל מקום נאמן הלוה לומר פרעתי בתוך שלושים (תוס' ב"ב שם ד"ה הקובע; רמב"ן, רשב"א וריטב"א שם; טוש"ע חו"מ עח ח). הטעם: במקרה שקובע זמן מן הסתם ידע הלוה מלכתחילה שלא יזדמנו לו מעות עד אותו זמן, מה שאין כן בסתם הלואה (שו"ת הרא"ש כלל עו סי' ג, וכלל צ סי' א), או שבסתם הלואה מנהג בני אדם לפרוע אף בתוך שלשים יום (עי' רמב"ן, ריטב"א ונמוקי יוסף שם, וקצוה"ח שם בדעת נמוק"י).

נקבע הזמן על פי בית דין

אם נקבע זמן הפרעון על פי בית דין, הלוה נאמן לטעון שפרע בתוך הזמן (רמב"ן שם מ א), שאינה דומה קביעת זמן על פי המלוה לקביעת זמן על פי בית דין, שבקביעת זמן על פי המלוה אפילו אם יש ללוה מעות אינו חייב לפרוע החוב עד שיגיע הזמן, אבל קביעת הזמן על פי בית דין אינה אלא כדי שהלוה ימצא מעות, ואילו היה ידוע שיש בידו מעות לא היו קובעים לו זמן, ולפיכך אם נזדמנו לו מעות בתוך הזמן נתחייב לשלם באותה שעה, ואנו מניחים שעשה כדין (תומים שם; קצוה"ח שם ס"ק ט).

פרעון בתשלומים

נקבע שפרעון ההלואה יהיה בתשלומים, כגון שהלוה לו מאה, וקבע שיחזיר בכל שבוע עשר, יש לראות בכל תשלום הלואה בפני עצמה שנקבע לה זמן פרעון, ואין הלוה נאמן לומר שפרע בתוך הזמן (נתיבות המשפט חו"מ שם ס"ק ד).

פרעון על פי התקדמות העבודה

יש אומרים, שאם התחייב לשלם לפועל על פי התקדמות העבודה, כגון ששכר סופר לכתוב למענו כמה קונטרסים, וקצב לו סך ידוע עבור כל קונטרס, נאמן מזמין העבודה לטעון שעם גמר הקונטרס הראשון הוא שילם עבור כל הקונטרסים, למרות שעדיין לא נכתבו, וזאת כדי שלא יטריד אותו הסופר לאחר סיום כל קונטרס וקונטרס (ש"ך חו"מ סי' עח ס"ק יב). דין זה אמור דוקא כשאין זמן קבוע לגמר כל חלק בעבודה, כגון שהסופר רשאי לסיים את כתיבת הקונטרסים בכל עת שירצה, אבל אם נקבעו זמנים לסיום כל קונטרס, יש לראות בשלבי העבודה השונים הלואות נפרדות שלכל אחת מהן יש זמן פרעון מיוחד (נתה"מ שם).

בחובות שונים

להלן סוגי חובות, שבהם לא קיימת חזקה זו:

כשאין לחייב הנאה מהחזקת המעות

לא אמרו חזקה זו אלא בהלואה שניתנה ללוה להנאתו, אבל אם נמסרו ליד אדם מעות שאין לו הנאה מהן, הוא עשוי להשיבן אף בתוך הזמן. לפיכך מעות פקדון שאסור לשומר ליגע בהן, אף על פי שנקבע זמן להשבה, יכול השומר לטעון שהחזיר אותן בתוך הזמן (הג"א ב"מ פ"ח סי' לא, בשם ר"ת). והוא הדין אם ניתנו לאדם מעות לישא וליתן בהם לצורך המפקיד, כיון שאין לו שום הנאה מהן, נאמן הוא לומר פרעתי בתוך הזמן (רמ"א חו"מ שם א).

הלואה ב"היתר עיסקא"

הלואה שניתנה ב"היתר עיסקא" - היינו שחלק מהמעות ניתנו בתורת מלוה, וחלקן בתורת פקדון - כיון שיש ללוה הנאה אף מחלק הפקדון, שהרי חלק הפקדון משועבד לחלק המלוה להשלים החיסרון, אין הלוה נאמן לומר שהשיבו לבעליו (ש"ך שם ס"ק ח, על פי שו"ת הרא"ש סי' פו).

התחייב לספק סחורה

אם הנתבע חייב לפרוע בשוה כסף, כגון שהתחייב לתת סחורה לזמן קבוע, לדעת מהר"א ששון (שו"ת תורת אמת סי' עד) נאמן החייב לטעון שפרע תוך הזמן, מפני שחושש שמא לא תהיה סחורה זו מצויה בזמן הפרעון. אולם אחרונים שאחריו חלקו עליו, ולדעתם כל אימת שההלואה היא לתועלת הלוה, והוא נהנה בהרחבת הזמן, חזקה שאינו פורע בתוך הזמן (ש"ך חו"מ שם ס"ק י, ונתה"מ שם ס"ק ג בדעתו; מחנה אפרים הל' גביית חוב סי' ו).

חוב שמקורו בתקנת חכמים

אם החוב הוא מחמת תנאי בית-דין, אף על פי שנקבע זמן הפרעון, דרך בני אדם לפרעו בתוך הזמן כדי לקיים תקנות חז"ל. ומטעם זה אלמנה הבאה לגבות כתובתה צריכה להישבע שלא קבלה דבר בחיי הבעל, למרות שזמן גביית הכתובה הוא לאחר מיתת הבעל[6], שדרך הבעל לתת לה משכון כדי לקיים תנאי בית דין, ועל כן אין כוחה של החזקה יפה לפוטרה מן השבועה (תוס' ב"ב ה ב ד"ה ואפילו, וגיטין לד ב ד"ה אין; בית שמואל סי' צו ס"ק א).

הלואת גוי

יש אומרים, שאין לחלק בין מלוה ישראל למלוה גוי, ואף גוי אין דרכו לפרוע בתוך הזמן (ב"ח חו"מ סי' קי, וכן משמע בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' קסה)[7].

טענות התובע והנתבע

התובע ספק, והנתבע ודאי

אם התובע טוען שמא לא פרעת, והנתבע טוען ודאי שפרעתי בתוך הזמן, הדין נחלק לשניים:

כשהתובע היה אמור לדעת אם החוב נפרע, כגון שהמלוה עצמו טוען שאינו יודע אם נפרע החוב, הלוה נאמן, כיון שעל המלוה היה לדעת אם נפרע, לפיכך טענתו גרועה, ושוב אין לסמוך על החזקה, משום הכלל: "ברי ושמא, ברי עדיף" (תומים סי' עח ס"ק א; נתיבות המשפט שם ס"ק א. ועי' קצוה"ח שם ס"ק א, שמסתפק בדבר).

כשהתובע לא היה אמור לדעת אם החוב נפרע אם לאו, כגון שהמלוה מת ויורשיו תובעים את חוב אביהם - נחלקו ראשונים אם אף במקרה זה אין לסמוך על החזקה משום הכלל "ברי ושמא ברי עדיף" (מרדכי ב"ב סי' תסח), או שבמקרה זה לא בטלה החזקה, שהרי היורשים לא היו צריכים לדעת אם אכן הלוה פרע (ש"ך שם ס"ק א, בדעת הרא"ש, ונתה"מ שם בדעתו).

שניהם טוענים טענת ספק

אם שניהם מסתפקים האם נפרע החוב בתוך הזמן, נחלקו אחרונים: יש אומרים, שבמקרה זה לא הורעה החזקה, שהרי אין לומר כאן ברי ושמא ברי עדיף (קצות החושן סי' עח ס"ק א; שער המשפט ונחל יצחק חו"מ שם); ולדעת מיש שסובר, שכשם ששאר החזקות אין כחן יפה בטענות שמא, אף חזקה זו בטלה בטענת שמא (נתיבות המשפט שם).

טענת פרעון בתשלומים

נתבע הטוען שפרע בתוך הזמן בתשלומים, מעט מעט בכל פעם, כדי להקל על עצמו שלא יצטרך לשלם כל החוב בבת אחת - נחלקו אחרונים אם נאמן בטענתו, או שאף במקרה זה קיימת החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו (הובאו דעותיהם בפתחי תשובה חו"מ שם ס"ק ב).

כשיש לנתבע מיגו

נתבע הטוען פרעתי בתוך הזמן, ויש לטענתו סיוע על ידי מיגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת, הרי הוא נאמן כנגד חזקה זו. לפיכך אם תבעו המלוה לאחר זמן הפרעון, נאמן הלוה לומר לו פרעתיך בתוך הזמן, במיגו שהיה יכול לומר פרעתיך לאחר הזמן (ב"ב ה ב, ספק; טוש"ע חו"מ עח ה, וש"ך שם ס"ק יט).

כמו כן, אם אין למלוה עדים על ההלואה, נאמן הלוה לטעון פרעתי במיגו שהיה יכול לטעון לא היו דברים מעולם. ואפילו אם יש עדים על ההלואה, אך אין לו עדים שקבע לו זמן לפרעון, נאמן הלוה במיגו שהיה יכול לטעון שלא קבע לו זמן כלל (תוס' ב"ב שם א ד"ה ובא; טוש"ע שם א).

תבעו ביום שנשלם הזמן, וטען הנתבע פרעתיך בתוך הזמן, נחלקו ראשונים (תוס' ב"ב ה א ד"ה ובא, ורמב"ן שם שתי הדעות; ש"ך חו"מ שם ס"ק טז) אם נאמן במיגו שהיה יכול לטעון פרעתיך היום, שהרי נאמן לטעון פרעתיך ביום שנשלם הזמן, כמבואר לעיל, או שאינו נאמן משום שאינו מעז לשקר אלא בדבר שהיה אתמול ושיתכן שהתובע שכח, אבל לומר פרעתיך היום, הרי זו העזה (תוס' שם)[8].

טוען המלוה ששטר ההלואה אבד

מלוה הבא לגבות חובו וטוען ששטר ההלואה אבד, נאמן הלוה לומר פרעתיך בתוך הזמן, שחסרון השטר מביא אותנו לחשוש שמא באמת החוב נפרע, ולפיכך קרע השטר או שרפו (שו"ע חו"מ מא ד, ועי' ש"ך שם ס"ק יט). ונחלקו ראשונים אם הלוה נאמן אף כשהעדים קיימים, שכיון שאבד השטר הורע כח המלוה (רמב"ם מלוה ולוה יד יג, וכג יא; שו"ע שם), או כאשר עדי הלואה קיימים המלוה גובה על פיהם (ראב"ד שם ושם, וש"ך שם בדעתו)[9].

כמו כן, אם נמצא השטר ביד אחר בתוך הזמן, והלוה טוען שפרע החוב והשטר נפל ממנו, נחלקו הראשונים אם הלוה נאמן, שכיון שנפל השטר יש מקום להניח שהחוב נפרע ולכן השטר לא נשמר כראוי, ושוב אין קיימת לגביו החזקה (רמב"ם וראב"ד שם יד יג. ועי' שו"ע שם, שפסק כרמב"ם).

הערות שוליים

  1. ראו עוד: יג,ערך חזקה (מבוא), יג, טור' תנד-תנה; יג, חזקה (בטבע האדם), יג, טור' תרצד-תרצז.
  2. אולם לדעת הרא"ש ב"ב פ"א סי' ט, המלוה צריך להישבע שלא נפרע, ועי' הכרעת הש"ך שם ס"ק טו.
  3. וראו תוס' ב"ב שם ד"ה ואפילו; רא"ש שם בשם ר' יונה, והג"א שם, שלדעתם ביתומים קטנים חוששים למשכון אפילו בתוך הזמן.
  4. ועי' שו"ע פד ב, שיש סוברים שצריך להישבע, ורמ"א שם שהכריע שאין צריך להישבע, וראה ש"ך שם ס"ק טו.
  5. ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ט, ע' הלואה, טור רכב.
  6. ראה גיטין לד ב.
  7. ועי' שד"ח כללים אות ח כלל פד, שיש שהסתפקו בדין הלואת גוי.
  8. וראה רמב"ן שם בשם הראב"ד טעם נוסף, משום שאף ביום שנשלם הזמן, אין רוב בני אדם פורעים, ועי' קצוה"ח חו"מ שם ס"ק ה, בביאור דבריו.
  9. ועי' ש"ך שם, שהמוחזק יכול לומר קים לי כראב"ד. ועי' קצוה"ח שם ס"ק א.