מיקרופדיה תלמודית:אסרו חג

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1]

- יום הראשון שאחר חג הפסח, חג השבועות, וחג הסוכות

מקורו ומהותו

היום שאחר החג נקרא אסרו חג (שבולי הלקט רסב, וראה שם קכו; אגור תרסה; רמ"א אורח חיים תכט ב), על שם הכתוב: אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ (תהלים קיח כז), שדרשוהו על מעלת העושה איסור [-אגודה] לחג ביום שלמחרתו באכילה ושתיה (סוכה מה ב, ורש"י ד"ה באכילה, בשם יש אומרים[2]).

בירושלמי קראו ליום זה בשם "בריה דמועדא" - בן המועד (אגור תרסה, הובא בבית יוסף או"ח תצד), ואמרו שלפיכך צמו בימי נחמיה ביום עשרים וארבעה לחודש תשרי (ראה נחמיה ט א), ולא בעשרים ושלשה, אף שחג הסוכות נגמר כבר בעשרים ושנים, לפי שהוא "בריה דמועדא" ואין להתענות בו (ירושלמי עבודה זרה א א).

היום שאחרי ראש השנה ואחרי יום הכפורים אינו נקרא אסרו חג ואין בו מנהגי אסרו חג (ראה ספר משחא דרבותא ח"א סי' תרא; שו"ת ויקרא אברהם חאו"ח סי' יט; שו"ת מעשה אברהם חאו"ח סי' מז; שו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' מז).

מנהגים

שמחה, הספד, אכילה ושתיה

צריך לשמוח ולמעט בהספד ובתענית (שבלי הלקט רסב), ונוהגים להרבות בו קצת באכילה ושתיה (רמ"א או"ח תכט ב. וראה לעיל מסוכה מה ב, ורש"י שם)[3].

תענית

יש מהראשונים שכתבו, שהמנהג שלא להתענות ביום שאחר החג, לא היה נהוג בתחילת ימי בית שני (תוספות ראש השנה יט ב ד"ה מימות[4]). ואין בזה איסור מן הדין, שהרי שבת ויום טוב אסורים בהספד רק לפניהם, ולאחריהם מותרים (ראה ברייתא תענית יז ב, ושם יח א), אלא מנהג הוא (מגן אברהם תכט סק"ח; שולחן ערוך הרב או"ח תכט יז[5]).

ויש שהוכיח מדעת ראשונים שאינם סוברים כלל מנהג זה (ברכי יוסף או"ח תצד סק"ד, בדעת הרי"ף והרא"ש. והרמב"ם שהשמיטו דין זה. וראה מגן אברהם תכט סק"ח, בדעת השו"ע).

נפילת אפיים, וידוי, צידוק הדין

נהגו שלא ליפול על פניהם באסרו חג, ולא לומר וידוי אם חל בשני או בחמישי, וצידוק הדין (ראה ערכו) אחר מת נהגו לומר בו ביחד, שלא כדרך הספד (שבלי הלקט רסב[6]. וראה בית יוסף יורה דעה תא ו שאומרים אותו דרך הליכה). וכשחל בשבת, אין אומרים במנחה צדקתך צדק (שבלי הלקט קכו).

מלאכה

אין איסור עשיית מלאכה באסרו חג, אפילו לנשים שנוהגות איסור מלאכה בראש חדש (ראה ערך ראש חדש. שלטי הגבורים בהגהות מרדכי שבת תנו; תשב"ץ קטן קסט; מגן אברהם תצד סק"ג), וכל שכן לאנשים (ערוך השלחן תצד[7]).

אסרו חג של שבועות

שונה אסרו חג שלאחר חג השבועות, שאסור מן הדין להתענות בו. וכמה שיטות יש ביחודו של יום זה:

  • רבי טרפון אסר להספיד בו מפני שהיה יום טבוח של עצרת (חגיגה יח א), שבו קרבו עולות הראיה (ראה ערכו) ושלמי החגיגה (ראה ערכו), כדעת בית שמאי שלא היו קרבים ביום טוב של שבועות (חגיגה יז א. וראה ערכים קרבנות צבור, עולות ראיה), ורבי טרפון היה אחר החורבן, ומכאן שאף בזמן הזה שאינו יום טבוח, אסור להספיד ולהתענות בו (תוספות רי"ד חגיגה שם ד"ה לא; שבלי הלקט רסב בשמו; הכותב [מהר"י בן חביב] על עין יעקב חגיגה שם).
  • אף לסוברים שהיו מקריבים ביום טוב (בית הלל, חגיגה יז א[8]), היה למחרתו יום טבוח מפני שלא היו כולם מספיקים להקריב ביום אחד, ואף שיש להם שבעה ימי תשלומים (ראה ערך חגיגה וערך ראיה), לא נוכל לעשות מכולם יום טוב, ועוד שעיקר הקרבתם למחרת החג היתה, שהיו טרודים לחזור לבתיהם (תוספות רי"ד חגיגה יח א ד"ה לא. וכעין זה בשו"ע הרב תצד יט).
  • או מפני שכשחל עצרת בשבת, לדברי הכל היה יום טבוח למחרת החג, שאין קרבנות ראיה דוחים שבת (משנה חגיגה יז א), ולפיכך קבעו לעולם יום טוב ביום שלאחר שבועות (מגן אברהם או"ח תצד סק"ג). ואף על פי שביום טבוח שלאחר שבת לא נהגו יום טוב, מפני הצדוקים שהיו אומרים שלעולם עצרת חלה באחד בשבת (משנה חגיגה שם. ראה משנה למלך כלי המקדש ו ט שהקשה כך), מכל מקום עכשיו שאין בינינו צדוקים אין לחשוש לזה, ואסור בתענית אצלנו בין שחל אחר יום חול, ובין שחל אחר שבת (לבוש או"ח תצד ג).

בחוץ לארץ

יש שצידדו לומר שבחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים יש להקל ולהתיר, אלא שמכל מקום אין לשנות המנהג הפשוט בישראל (שבלי הלקט רסב).

הערות שוליים

  1. ב', עמ' קטז-קיז.
  2. בלשון ראשון פירש רש"י שהכוונה לחג עצמו.
  3. וראה שו"ת תורה לשמה סי' קמ שחייבים לנהוג בו כמו בחול המועד ללבוש בגדי שבת, ולמנוע עצמו ממקח וממכר כשאינו דבר האבד. וראה שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' שכא מה שהשיג עליו.
  4. בירושלמי לעיל מבואר שכבר בזמן עזרא ונחמיא נהגו בזה - ראה משנה למלך כלי המקדש ו ט, וברכי יוסף או"ח תצד סק"ד.
  5. בשאלה האם האיסור להתענות הוא דין או מנהג ראה במשנה למלך וברכי יוסף שם באריכות.
  6. באגור תרסה, ובבית יוסף או"ח תצד, העתיקו: "ביחיד", אבל ראה בתשובות הגאונים שערי תשובה ריט, ובאוצר הגאונים מועד קטן קנה, ובשבלי הלקט קצב, לענין צידוק הדין בראש חדש שאם עונים כאחד מותר, ואם אחד מדבר והכל עונים אחריו אסור.
  7. ראה ברכי יוסף שם שצידד לומר שבאסרו חג של שבועות אסור במלאכה, וראה משנה למלך שם.
  8. ראה משנה למלך כלי המקדש ו ט, וחידושי רבי עקיבא איגר לשו"ע או"ח תצד, שדחו טעם זה מפני שהלכה כמותם.