מיקרופדיה תלמודית:בגד המנוגע

אשת חבר^[1] - אשתו של חבר שוה אליו במעלתה

כלל זה נאמר בשני מובנים:

• בכבוד – והכוונה היא לאשת תלמיד חכם (ראה בבא בתרא עה א).

• בנאמנות - והכוונה היא לאשתו של הנאמן למעשרות או לטהרות וכיוצא, שאף הוא נקרא חבר (ראה דמאי ב ג; תוספתא דמאי ב ב. וראה ערך חבר).

כבוד

מקור החיוב וחלותו

כשם שחייבים לכבד את התלמיד חכם (ראה ערך כבוד חכמים), כך חייבים לכבד את אשתו, שאשת חבר הרי היא כחבר (שבועות ל ב). ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שבחיי החבר חייבים לכבדה מן התורה, ולאחר מותו מדרבנן (רמב"ן ורשב"א ור"ן שבועות שם)^[2].

• יש סוברים שאפילו בחיי החבר אין החיוב לכבד את אשתו אלא מדרבנן (ריטב"א שבועות שם; תירוץ ראשון ברמב"ן ורא"ש שם).

• ויש סוברים שאפילו בחיי בעלה אין זה חיוב גמור אלא ממידת חסידות (כנסת הגדולה יורה דעה רמד הגהות הטור ד). ולדעה זו יתכן שלאחר מות בעלה אין חיוב לכבדה אפילו משום מידת חסידות (פתח עינים שבועות ל ב).

חיוב זה של כבוד אשת חבר מכלל כבוד החבר הוא, ולא מחמת האשה עצמה (ירושלמי הוריות ג ד; וראה רמב"ן וריטב"א שבועות ל ב). ויש מי שכתב שהמבזה אשת חבר חייב לשלם בושת כמבזה תלמיד חכם (שו"ת מהר"ם מינץ עה).

אלמנת חבר שנישאת לעם הארץ, אין חיוב לכבדה (ט"ז יו"ד רמב ס"ק יד, בשם מהר"ם מינץ).

עמידה מפני אשת חבר

אמרו חכמים שיש לעמוד מפני אשת חבר, מפני שאשת חבר הרי היא לענין כבוד כחבר (שבועות ל ב).

אף על פי שחבר ועם הארץ שבאו לדין מותר לדיין לעמוד מפני החבר, ואין חוששים שמא יסתתמו טענותיו של בעל דינו, לפי שהכל יודעים שיש מצוה לקום מפני תלמיד חכם; מכל מקום באשת חבר שבאה לדין אין לדיין לעמוד מפניה, שאין הכל יודעים מצוה זו ויסתתמו טענותיו של בעל דינה, ולכן אסור לקום מפניה אלא באופן שלא יכירו שלכבודה הוא קם (שבועות ל ב, ור"ן שם).

לדעת הסוברים שבחיי בעלה חייבים לקום מפניה מן התורה, דין זה הוא לאחר מותו של התלמיד חכם, אבל בחייו צריך לקום מפניה ולא לחוש שיסתתמו טענותיו של בעל דינה; ולדעת הסוברים שאף בחיי בעלה אין החיוב אלא מדרבנן, או משום מידת חסידות, חוששים לעולם לסתימת הטענות של בעל דינה, ואסור לקום מפניה גם בחייו אלא באופן שלא יכירו שלכבודה הוא קם (רמב"ן וריטב"א שבועות שם).

קדימותה

אשת חבר שבאה לבקש כסות ועם הארץ בא לבקש להחיותו, אשת חבר קודמת, מפני כבודו של חבר (ירושלמי הוריות ג ד; בית יוסף יו"ד רנא ט א; רמ"א בשו"ע שם ט); ויש מי שכתב שבזמן הזה אין דין תלמיד חכם לדחות חיי אחר (ש"ך שם ס"ק טז)^[3].

נאמנות

הדברים שנאמנת

אשת חבר כחבר, ונאמנת על המעשרות ועל הטהרות ועל התכלת (עבודה זרה לט א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב י ה)^[4]; ואינה חשודה לאכול מן הגזל, ולא להאכיל גזל לאחרים (רש"י חולין ו ב ד"ה שחבירתה).

קבלת דברי חברות

אין אשתו של חבר צריכה לקבל דברי חברות (ראה ערך חבר) בפני שלשה אנשים, מפני שבעלה מרגילה ומלמדה בדרך טהרה (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י ה). ודוקא כשהיתה אשתו בשעה שהחבר קבל עליו החברות, אבל אשת עם הארץ שנישאת לחבר, וכן בתו של עם הארץ שנישאת לחבר, צריכה לקבל עליה דברי חברות בתחילה (תוספתא דמאי (ליברמן) ב טז; עבודה זרה לט א; רמב"ם שם ו)^[5].

אשת כהן^[6] - אשה הנשואה לכהן, בין שהיא בת כהן ובין שהיא בת לוי או בת ישראל

פרקים:

בתרומה וקדשים

בזנות

בקטנה וקטן

בחרש וחרשת

בספק

בטומאה

בתרומה וקדשים

במתנות כהונה

אשת כהן אוכלת בתרומה (ראה ערך אכילת תרומה), וכן בתרומת מעשר ובחלה, שדינם כתרומה (ראה ערך חלה וערך תרומת מעשר) ובבכורים, הנקראים תרומה (ראה ערך אכילת בכורים).

אבל אין חולקים תרומה לאשת כהן בבית הגרנות, אלא משגרים לה לביתה ואוכלת (תוספתא תרומות (ליברמן) י יח; יבמות צט ב). ונחלקו אמוראים בטעם הדבר:

• יש אומרים שהטעם הוא שחוששים שמא יגרשנה בעלה ולא יהיה הדבר ידוע, ויתנו לה תרומה כבתחילה; ולכן אם הגורן היתה קרובה לעיר, שאז הדבר ידוע אם נתגרשה, חולקים לה שם תרומה, ואם הגורן רחוקה מהעיר, שלא ידעו אם נתגרשה, אין חולקים לה.

• ויש אומרים שהטעם הוא משום יחוד, ולכן אין הדבר תלוי אם הגורן קרובה לעיר או רחוקה, אלא אם מצויים שם אנשים - חולקים לה, אפילו ברחוקה מן העיר, ואם אין מצויים - אין חולקים אפילו בקרובה לעיר (יבמות ק א).

• ויש מפרשים שאין האמוראים חולקים, ושני הטעמים אמת (מאירי יבמות שם). ואף להלכה פסקו כשני הטעמים (רמב"ם תרומות יב כב).

אשת כהן אוכלת גם במתנות כהונה של קדשים קלים, והם: חזה ושוק של השלמים; החלק שמורם מן התודה או מאיל נזיר; וכן אוכלת בכור בהמה טהורה. אבל אין נותנים לה בתורת חלוקה, מפני שמתנות אלו מתחלקות לזכרי כהונה, ואנשי משמר זוכים בהם (רמב"ם בכורים א ה,י).

בתשלומי תרומה

אשת כהן שהיתה אוכלת בתרומה, ובאו ואמרו לה מת בעלך או גרשך, נחלקו תנאים:

ר' אליעזר אומר שמשלמת קרן וחומש, ור' יהושע פוטר (תרומות ח א), לפי שאכלה ברשות, שאילו באה לבית דין לשאול אם מותרת לאכול הרי היו מתירים לה לכתחילה, בחזקת שבעלה קיים ולא גרשה, ולכן אינה אלא אנוסה ופטורה (ירושלמי תרומות ח א). ואין ר' יהושע פוטר אלא מן החומש, אבל בקרן הוא מחייב (ירושלמי תרומות ז ב; רמב"ם תרומות י יב). הלכה כר' יהושע (רמב"ם תרומות שם).

היתה התרומה בתוך פיה כשנודע לה שנתאלמנה או נתגרשה - ר' אליעזר אומר תבלע, ור' יהושע אומר תפלוט (תרומות ח ב). בטעמו של ר' אליעזר נחלקו בירושלמי אם הוא מפני שהתחילה בהיתר, או לפי שסובר שהלעוס כבלוע, וכיון שכבר לעסה תגמור (ירושלמי ח ב). הלכה כר' יהושע (רמב"ם תרומות י יב).

מנחתה

כל אשה הנשואה לכהן, בין שאותה אשה היא כהנת או לויה או ישראלית, אין מנחותיהן קרבות כשאר כל המנחות, אלא הקומץ קרב לעצמו, והשיריים מתפזרים על בית הדשן (סוטה כג א; רמב"ם סוטה ד טו, ושם מעשה הקרבנות יב יב).

בזנות

איסורה לבעלה

אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה, שנאמר: וְהִיא נִטְמָאָה וגו' וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה (במדבר ה יג), דהיינו שאם לא נאנסה – אסורה, אבל אם נאנסה מותרת. וממה שנאמר "וְהִוא" אנו ממעטים, שדוקא אשת ישראל מותרת כשנאנסה, אבל יש אשה אחרת שאף על פי שנאנסה אסורה, ואיזו זו אשת כהן (יבמות נו ב).

ונחלקו אמוראים בגדר האיסור: יש סוברים שהאיסור הוא גם משום טומאה וגם משום זונה, ובעלה לוקה עליה משום שני האיסורים; ויש סוברים שאין האיסור אלא משום טומאה ולא משום זונה, שאין האנוסה נקראת זונה, ולכן אין בעלה לוקה עליה אלא משום טומאה בלבד (יבמות שם).

להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים כדעה שניה (הרי"ף יבמות נו ב; רא"ש יבמות ו ו; הראב"ד בהשגות איסורי ביאה א כב; הרמב"ן במלחמות יבמות שם); ויש פוסקים כדעה ראשונה (רמב"ם איסורי ביאה יח ז; טור אה"ע ו)^[7].

לדעת הסוברים שעל הלאו של "אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה" (דברים כד ד) אין לוקים (ראה ערך אשת איש), אף כאן הלאו של טומאה הוא איסור לחוד בלי מלקות (ראה מגיד משנה איסורי ביאה יח ז).

אשת כהן שנאנסה, אף על פי שאסורה לו, יש לה כתובה (נדרים צא א; רמב"ם אישות כד כב; טוש"ע אה"ע קטו ו); מפני שהיא אומרת לו אני הרי ראויה ושדך נסתחפה, דהיינו שקדושת כהונתך היא שגרמה האיסור (נדרים שם ור"ן שם). וכופים את הכהן ליתן כתובתה ולגרשה (רמב"ם שם).

אשת כהן שזינתה, ויש ספק אם תחת בעלה זינתה, ואסורה לו אפילו אם נאנסה, או בעודה פנויה זינתה, ומותרת לו, כגון כהן שקידש אשה גדולה או שקידשה כשהיתה קטנה ונשאה אחר שגדלה, ובא עליה וטען שאינה בתולה, אסורה לו מספק (כתובות ט א; רמב"ם אסורי ביאה יח י; טוש"ע אה"ע ו יד, סח ז)^[8].

יש שכתבו שאשת כהן שנתייחדה עם נכרי אפילו פעם אחת, אסורה לבעלה אף אם אין רגלים לדבר שעל דעת זנות נתייחדה עמו (יראים השלם מה, הובא במהרי"ק קס); ויש שכתבו שאף אם נתייחדה עם נכרי אינה נאסרת, שאף על פי שהנכרים פרוצים בעריות הם, היא בת ישראל ואינה בחזקת פרוצה בעריות, ולכן אין לחשוש שנתרצתה לזנות (פסקי ריא"ז כתובות א ג; בית משה אבן העזר ז יא; אבני נזר אה"ע טו יג; וראה במהרי"ק שם)^[9].

אשת כהן שאמרה לבעלה טמאה אני לך, שנאנסתי מאחר, בראשונה היו אומרים שנאמנת, ותצא ותטול כתובה, חזרו לומר שאינה נאמנת, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה בשקר לומר שנאנסה (משנה נדרים צ ב). הלכה כמשנה אחרונה שאינה נאמנת (רמב"ם אישות כד כג, ושם איסורי ביאה יח ח; טוש"ע אה"ע ו יב).

ומכל מקום אחר שימות בעלה, היא אסורה לכל כהן שבעולם, שהרי הודתה שהיא זונה, ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה (רמב"ם איסורי ביאה יח ט; טוש"ע אה"ע ו יג); ויש חולקים וסוברים שנאמנת לומר אחרי מיתת בעלה: לא אמרתי שנאנסתי אלא כדי שיגרשני בעלי, ואין זו הודאה של איסור (ראב"ד בהשגות שם).

היתה האשה נאמנת לבעלה וסמך בדעתו על דבריה, יוציאה, כדי לצאת ידי ספק, אבל אין כופים אותו להוציאה (רמב"ם איסורי ביאה יח ח; טוש"ע אה"ע ו יב); ודוקא כאשר מאמינה תמיד בכל דבריה, אבל אם מאמינה בענין זה בלבד - אינה נאסרת (מהרי"ק ז; שו"ת הרמ"א יב).

למשנה אחרונה שאינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה, נחלקו אמוראים אם מותר לה לאכול בתרומה (נדרים צ ב), והלכה שאסורה (רמב"ם תרומות ח טו).

סוטה

אשת כהן שקינא לה בעלה ונסתרה (ראה ערך סוטה), אסורה בתרומה עד שתיבדק על ידי המים המאררים (משנה סוטה ב א). הטעם: שנאמר בפרשת סוטה שלש פעמים "נִטְמָאָה" (במדבר ה: יג, יד, כט) - אחד ללמד שאסורה לבעל, ואחד שאסורה לבועל, ואחד שאסורה בתרומה (סוטה כח א).

בקטנה וקטן

קטנה בת שלש שנים ויום אחד שהשיאה אביה לכהן, אוכלת בתרומה (משנה נדה מד ב, ורש"י ד"ה מתקדשת; רמב"ם תרומות ו ג) ובחזה ושוק (רמב"ם שם), שהרי קידושיה מן התורה (ראה ערך אב (א)).

פחותה מבת שלש שנים, אף על פי שקידושיה שעל ידי האב הם מן התורה, מכל מקום כיון שאין ביאתה ביאה (ראה ערך ביאה) אין חופתה חופה (ראה ערך חופה), והרי היא כארוסה שאינה אוכלת בתרומה (רש"י סנהדרין נה ב ד"ה אוכלת).

קטנה יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לכהן, שאין נשואיה אלא מתקנת חכמים ויוצאה במיאון (ראה ערך מיאון), הרי זו אוכלת בתרומה של דבריהם (משנה גיטין נה א, ורש"י ד"ה שאוכלת); ואפילו גדלה, כל שלא נבעלה בגדלותה אוכלת בתרומה דרבנן (תוס' גיטין שם ד"ה ועל, ויבמות קיג א ד"ה דלמא). אבל נבעלה משגדלה, אוכלת אף בתרומה של תורה (תוספות יבמות פט ב ד"ה משתגדיל).

ויש סוברים שלדעת האומר קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו (ראה ערך קטן וערך חנוך), הרי זו אוכלת בתרומה של תורה אף בקטנותה (רשב"א גיטין נה א; מאירי יבמות קיג א בשם יש אומרים).

בת ישראל שנישאת לכהן קטן בן תשע שנים ויום אחד, אף על פי שביאתו ביאה (ראה ערך ביאה), אינה אוכלת בתרומה, לפי שאינו קונה עד שיגדיל (רמב"ם תרומות ח יא), שאין נשואין לקטן אפילו מדבריהם (רמב"ם אישות יא ו). ואפילו אם היתה שומרת יבם לקטן זה ובא עליה, שהיא זקוקה לו וביאתו ביאה, אינה נעשית כאשתו מן התורה, ואינה אוכלת בתרומה (יבמות סח א, ותוס' ד"ה קניא).

בחרשת וחרש

חרשת שהשיאה אביה לכהן בקטנותה, שנשואיה מן התורה, נחלקו ראשונים מה דינה לענין תרומה:

יש אומרים שאוכלת בתרומה, ואפילו בתרומה של תורה (ראה רש"י ותוס' גיטין נה א ד"ה ועל); ויש אומרים שאינה אוכלת כלל, אפילו בתרומה של דבריהם, גזרה שלא יאכיל חרש בחרשת וחרש בפקחת (רמב"ם תרומות ו ד; מאירי יבמות שם), כדרך שגוזרים בחרשת יתומה (ראה להלן).

חרשת יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לכהן פקח, שנשואיה מדבריהם, אינה אוכלת אפילו בתרומה של דבריהם, גזרה שמא יאכיל כהן חרש שנשא חרשת, שכיון שזו חרשת וזו חרשת יחליפו זו בזו, וחרש בחרשת גזרו שמא יאכיל כהן חרש שנשא פקחת, שכיון שזה חרש וזה חרש יחליפו זה בזה, ואף על פי שגם חרש שנשא פקחת הנשואים קיימים מדרבנן, והיה לו להאכיל בתרומה של דבריהם, גזרו שמא יבוא להאכיל בתרומה של תורה, שהיא אסורה בה מן התורה, שהרי היא פקחת גדולה (יבמות קיג א ורש"י ד"ה גזירה).

אשת כהן פקח שנפלה ליבום וייבמה חרש, נחלקו אמוראים בגמרא אם אוכלת בתרומה (יבמות נו א), והלכה שנפלה מהאירוסין אינה אוכלת, ונפלה מן הנשואין אוכלת (רמב"ם תרומות ח י).

מי שנישאת לכהן שוטה, אינה אוכלת בתרומה (משנה יבמות סט א; רמב"ם תרומות ח יד), שלא תיקנו חכמים נשואין לשוטה כלל (מאירי שם).

בספק

ספק אשת כהן אינה אוכלת בתרומה. לפיכך הנישאת לכהן בן י"ג שנה ויום אחד, ספק שהביא שתי שערות, ספק שלא הביא - אינה אוכלת בתרומה (רמב"ם תרומות ח יא).

אשת כהן טומטום או אנדרוגינוס, שהם ספק זכר ספק נקבה, אינה אוכלת בתרומה (רמב"ם תרומות ז יד).

אשת כהן שהיא ספק גרושה, אינה אוכלת בתרומה (רמב"ם תרומות ט א). ולפיכך אשת כהן שעשתה שליח לקבלה לקבל לה גט, אסורה לאכול בתרומה מיד, שמא כבר קבל השליח את הגט (משנה גיטין סה א; רמב"ם שם).

אמרה לשליח: קבל לי גיטי ממקום פלוני, אוכלת בתרומה עד שיגיע לאותו מקום, אפילו אם גילתה דעתה שלא איכפת לה אם יקבלנו במקום אחר, שמכל מקום היא מקפידה שלא יהיה שלוחה אלא באותו מקום (גיטין סה א; רמב"ם תרומות ט א).

האומר לאשתו: הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי, אסורה לאכול בתרומה מיד (יבמות סט ב; רמב"ם שם), שבכל שעה היא ספק גרושה, שמא ימות מיד (רש"י שם ד"ה אסורה).

וכן אשת כהן שהיא ספק אלמנה, אינה אוכלת בתרומה. ולכן עיר שעשו עליה מצור וכבשוה, או ספינה שאבדה בים, וכן היוצא ליהרג מבתי דינים של גויים, הרי הם ספק חיים ספק מתים, ונשי הכהנים אינן אוכלות בתרומה (משנה גיטין כח ב; רמב"ם תרומות ט ב). וכן הדין במי שגררתו חיה, או נפלה עליו מפולת, או שטפו נהר (תוספתא גיטין (ליברמן) ב יב; רמב"ם שם).

אבל הלך בעלה למדינת הים הרי זו בחזקת שהוא קיים, ואוכלת בתרומה (משנה גיטין כח א). וכן עיר שהקיפוה חיל מצור ועדיין לא כבשוה, וספינה המטורפת בים, והיוצא לידון - הם בחזקת קיימים (משנה גיטין כח ב; רמב"ם תרומות ט ב). נגמר דינו בבית דין של ישראל והניחוהו בבית הסקילה, הרי זה בחזקת מת, ואינה אוכלת בתרומה (רמב"ם שם). וכן אם הניחה את בעלה גוסס במדינה אחרת, לא תאכל, שרוב גוססים למיתה (גיטין כח א; רמב"ם שם ג).

עד אחד אומר מת בעלה ועד אחד אומר לא מת, לא תאכל בתרומה (רמב"ם תרומות ט ג).

בטומאה

אשת כהן מעוברת מותרת להיכנס לאהל המת, ונחלקו בטעם ההיתר: יש שכתבו לפי שספק ספקא הוא - שמא נפל הוא, ואפילו אינו נפל שמא נקבה היא (הרוקח שטו, הובא במגן אברהם אורח חיים שמג סק"ב, ובש"ך יורה דעה שעב סק"א)^[10]; ויש שכתבו שהיא טהרה בלועה שאינה נטמאת באהל (מג"א שם. וראה שו"ת רדב"ז א ר)^[11].

יש מהאחרונים שפרשו שהדברים אמורים אף במעוברת שקרבו ימיה ללדת ונראה לנו שבודאי תלד שם ולד, ושמא יהיה זכר ויטמא שם, ומכל מקום מותר מטעם ספק ספיקא, אבל לא קרבו ימיה ללדת, מותרת אף בלא הטעם של ספק ספיקא (שו"ת רדב"ז א ר; משנה ברורה או"ח שמג סק"ג); ויש חולקים וסוברים שהדברים אינם אמורים אלא בתוך ימי עיבורה, אבל בעובר העומד לצאת אין להתיר, שמא יוציא ראשו ויטמא (שאילת יעב"ץ ב קעז).

המנהג הוא, שגם אשת כהן יכולה ללדת בבית חולים, אף על פי שיש חשש טומאת מת שם, ולמרות שאם ייוולד תינוק זכר, הרי הוא אסור בטומאה (כנסת הגדולה יו"ד ריש שעא; ברכי יוסף או"ח שמג סק"ד; שו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד רז; שו"ת חתם סופר יו"ד שנד; שו"ת שבט הלוי ב רה). ומכל מקום עדיף שתלד בבית חולים מיוחד ליולדות שאין טומאת מת מצויה בו, ולא בבית חולים רגיל, במקום שיש הרבה חולים יהודיים, שטומאת מת מצויה בו (שו"ת תשובות והנהגות ד רסא)^[12].

אשתו כגופו^[13] - בדרגות הקורבה, אשתו של אדם נחשבת כעצמו

בעדות

אשה כבעלה

האשה נחשבת כבעלה, שנאמר: עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא (ויקרא יח יד), והלא אשת דודו היא, אלא שאשה כבעלה (סנהדרין כח ב). לפיכך כל בעל שאתה פסול להעיד לו, כך אתה פסול להעיד לאשתו (רמב"ם עדות יג ו; טוש"ע חושן משפט לג ג).

ואפילו לקרוב כזה, שלבנו הוא כשר להעיד, מכל מקום לאשתו הוא פסול. ולכן פסול אדם להעיד לאשת חורגו - בן אשתו - אף על פי שלבן חורגו הוא כשר (ראה ערך פסולי עדות), מפני שהאשה כבעלה (סנהדרין כח ב).

בעל כאשתו

וכשם שהאשה כבעלה, כך בעל כאשתו (סנהדרין כח ב). ולפיכך כל אשה שאתה פסול להעיד לה, כך אתה פסול לבעלה (רמב"ם עדות יג ו; טוש"ע חו"מ לג ג). וכן פסול להעיד לבעל חורגתו [בת אשתו] אף על פי שכשר להעיד לבן חורגתו (ראה ערך פסולי עדות), מפני שהבעל כאשתו (ירושלמי סנהדרין ג ו).

גדרי הכלל

• יש מהראשונים שסוברים שמן התורה אין אומרים אלא שאשה כבעלה, מפני שהיא קניינו של הבעל וכגופו דומה, אבל לא אומרים שבעל כאשתו, מפני שהבעל אינו קנוי לאשתו, אלא שמדרבנן עשאוהו גם כן כאשתו (מאירי סנהדרין כח ב, בשם יש אומרים).

• יש סוברים שאף בעל כאשתו מן התורה, שאף הוא נלמד מהפסוק "דֹּדָתְךָ הִוא", שכשם שאישה כבעלה הוא הדין לבעל כאשתו (המאור ומלחמות ומאירי סנהדרין כח ב; תורת חיים שם).

• ויש סוברים שאף אשה כבעלה הוא מדרבנן, וכל שכן בעל כאשתו שהוא מדרבנן; כי "דֹּדָתְךָ הִוא" בעריות נאמר, ואין למדים עדות מעריות (שו"ת נודע ביהודה ב אה"ע עו).

ריחוק הדורות

כשנתרחקו הדורות עד דור שלישי, אין אומרים אשה כבעלה. ולכן אפילו לדעת הסוברים שראשון בשלישי פסול להעיד (ראה ערך פסולי עדות), לאשתו הוא כשר, כגון משה מותר להעיד לאשת פנחס בן בנו של אהרן (תוס' סנהדרין כח א ד"ה רב).

עדות שקרובים כשרים

אפילו בעדות שקרובים כשרים להעיד, כל שהאדם בעצמו אינו נאמן, אף אשתו אינה נאמנת, שאשתו כגופו. ולכן הכהנים החשודים להטיל מום בבכור ואינם נאמנים להעיד שנפל בו מום, אף על פי שבנו ובתו מעידים ונאמנים, אשתו אינה נאמנת, שהיא כגופו (בכורות לה ב; רמב"ם בכורות ב יז; טוש"ע יו"ד שיד ד)^[14].

בשאר דינים

בושת

המבייש את האשה - משלם חלק מהבושת לבעל (משנה כתובות סה ב; רמב"ם חובל ומזיק ד טו; טוש"ע אה"ע פג א)^[15]. ואף על פי שהמבייש עני בן טובים, שהבזיון הוא לכל בני המשפחה, אינו משלם בושת אלא לזה שביישו בלבד ולא לבני המשפחה, מכל מקום באשתו משלם אף לבעל משום שאשתו כגופו (כתובות סו א), והרי זה כמבייש אבר מאברי האדם, שבכלל בושתו הוא (שיטה מקובצת שם).

שליחות ונדרים

מצינו במקום שאין שליח אחר מועיל, אשתו לפי שהיא כגופו יכולה לעשות את בעלה שליח. ולכן למרות שאין אדם יכול לעשות שליח להתיר נדרו על ידי חכם בחרטה (ראה ערך התרת נדרים), כיון שהחכם צריך שיתיר את הנדר בפני הנודר, והשליח אינו עומד במקום הנודר שיהיה נקרא בפניו; אבל בעל נעשה שליח לחרטת אשתו, משום שאשתו כגופו, אלא שלכתחילה החמירו שלא יקבץ את שלשה האנשים המתירים שיתירו לו, משום שעדיף שההתרה תהיה בפני הנודרת עצמה, ורק אם היו כבר מקובצים מקודם יכול להתיר בפניהם (ר"ן נדרים ח ב לדעת הרמב"ם שבועות ו ד).

אין הבעל יכול להתיר נדרי אשתו, שאינם מדברים שבינו לבינה או של עינוי נפש (ראה ערך הפרת נדרים), בתורת חכם (דעת ר' יהודה נגעים ב ה), לפי שאשתו כגופו (רא"ש נדרים פא ב)^[16].

חנוכה

אף על פי שהמהדרין מדליקים בחנוכה נר לכל אחד ואחד מבני הבית (ראה ערך חנוכה), אשתו אינה מדלקת לחוד, שאשתו כגופו (ברכי יוסף או"ח תרעא, בשם אליהו רבה; משנה ברורה שם ס"ק ט)^[17].

שביה

אשתו שנשבית פודה אותה אפילו יותר מכדי דמיה. ואף על פי שאין פודים את השבויים יותר על דמיהם מפני תיקון העולם (ראה ערך פדיון שבויים), מכל מקום אשתו כגופו, וכל אשר לו יתן בעד נפשו (תוספות גיטין מה א ד"ה דלא)^[18].

קרבנות

הבעל חייב להביא את הקרבנות שאשתו חייבת, ואם הוא קרבן עולה ויורד [קרבן שערכו עולה לעשיר ויורד לעני] והוא עשיר - מביא בשבילה קרבן עשיר (נגעים יד יב; רמב"ם שגגות י ו), ואין הבעל יכול לומר היא אין לה כלום, ותיפטר בקרבן עני (רש"י בבא מציעא קד א ד"ה אדם). ואף על פי שכל אשה שיש לה בעל אינה עשירה, שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה, מכל מקום נחשבת לעשירה לפי שאשתו כגופו (פירוש המשניות לרמב"ם נגעים שם).

כבוד אשתו

צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון - מרבה בטובתה כפי ממונו (רמב"ם אישות טו יט), ואמרו: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ (איוב ה כד; יבמות סב ב; סנהדרין עו ב)^[19].

קריאת שמע

אשתו כגופו מצינו אף במובן של מציאות טבעית: היה ישן עם אשתו במטה, מחזיר פניו לצד אחר וקורא קריאת שמע, ואף על פי ששנים הישנים במטה לא יקראו (ראה ערך קריאת שמע), אשתו כגופו (ברכות כד א), שכיון שרגיל בה אין כל כך הרהור (רש"י שם ד"ה אשתו), ואינו מרגיש (רמב"ם קריאת שמע ג יח)^[20].

אשתני גופא^[21] - שינוי הגוף בין מעשה לתוצאתו, כשבמצב החדש יש דין אחר לאותו המעשה

בעונש מיתה

השתנה הגוף או השתנה הדין

נחלקו אמוראים כשנשתנה גופו או דינו של האדם בין החטא להעמדתו בדין, אם משתנה עונשו, במקרה שאילו היה עושה עכשיו את החטא היה עונשו אחר. ושלש דעות בדבר:

• לדעת רבי יוחנן לעולם אין משתנה עונשו, וכל שכן כשלא השתנה הגוף אלא הדין (כתובות מד ב, מה א).

• לדעת רבא, יש סוברים שבין כשהשתנה הגוף ובין כשהשתנה הדין, השתנה גם העונש (כתובות מה א, ורש"י מד"ה דחידוש והלאה, ותוספות ד"ה אמר, בפירוש הראשון); ויש סוברים שרק כשהשתנה הגוף משתנה העונש (רבינו שמואל בתוספות שם).

• לדעת רב נחמן בר יצחק, הדבר תלוי במחלוקת התנאים שנחלקו לענין קרבן (ראה להלן), שלדעת חכמים שינוי הדין או הגוף אינו משנה את העונש, ולדעת רבי שמעון ששינוי הדין משנה את הקרבן, כל שכן ששינוי הגוף משנה את העונש (כתובות שם).

הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם נערה בתולה ג ז).

נערה מאורסה - שינוי הגוף

נערה המאורסה שזינתה, שדינה בסקילה (ראה ערך נערה המאורסה), וקודם שעמדה בדין בגרה (ראה ערך בוגרת), שאילו היתה מזנה עכשיו היה דינה בחנק (ראה ערך אשת איש, וערך נערה המאורסה):

• לדעת רבי יוחנן, וכן לחכמים לדעת רב נחמן בר יצחק (כמבואר לעיל), דינה נשאר בסקילה, שנאמר: וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה (דברים כב כא), ולא: והוציאוה, לדרוש: הנערה שהיתה נערה, אף על פי שאינה עכשיו (כתובות מה ב, ורש"י ד"ה הנערה), ומכאן למדים לכל מקום שנשתנה הגוף שהעונש לא נשתנה (תוספות שם ד"ה הנערה).

• לדעת רבא, וכן לרבי שמעון לדעת רב נחמן בר יצחק (כמבואר לעיל), השתנה דינה לחנק כדינה עכשיו (כתובות מה א).

העידו שזינתה בבית אביה - שינוי הדין

באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בעודה בבית אביה, שאילו זינתה עכשיו הרי היא אשת איש נשואה שדינה בחנק, כמה דעות בדבר:

• לרבי יוחנן וכן לחכמים לדעת רב נחמן בר יצחק (כמבואר לעיל), ששינוי הגוף אינו משפיע על הדין, כל שכן כאן שלא נשתנה גופה אלא דינה בלבד, לכך דינה נשאר בסקילה (ברייתא כתובות מה א, לתירוצו של רב נחמן בר יצחק שם, ורבי יוחנן שם ב).

• לדעת רבא, וכן לרבי שמעון לדעת רב נחמן בר יצחק (כמבואר לעיל), השתנה דינה לחנק, כדינה עכשיו (כתובות מה א).

יש מפרשים שגם כאשר העדים באו מעצמם בלא שהבעל הוציא עליה שם רע, זה דין מוציא שם רע שהכל מודים בו (ראה להלן) שדינה בסקילה (שיטה מקובצת כתובות שם, בשם הריטב"א והרא"ה ושכן דעת רש"י).

ויש מפרשים שרבא בנשתנה גופה בלבד סבר שנשתנה העונש, ולכן כאן דינה בסקילה (רבינו שמואל בתוספות כתובות שם ד"ה אמר).

מוציא שם רע

במוציא שם רע (ראה ערכו) כשנתברר שאמת היה הדבר, הכל מודים שאין משתנה ענשה לא בשינוי הגוף ולא בשינוי הדין, שבמוציא שם רע חידשה התורה שדינה שונה - שהיא בסקילה אף שנכנסה לחופה, ואם זינתה עכשיו דינה בחנק, ולכן אף בנשתנה גופה - נערה המאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא בעלה עליה שם רע ונתברר שאמת הדבר, דינה בסקילה (כתובות מה א, לדעת רש"י והפירוש ראשון בתוספות שהובאו לעיל. וראה ערך מוציא שם רע).

השתנה סדר הדין

השתנה סדר הדין בין מעשה החטא להעמדה בדין, כגון שבשעת החטא היה גוי שדינו בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה (ראה ערך בן נח), ובשעת העמדה בדין התגייר, שדינו בעדים ובבית דין של עשרים ושלשה ובהתראה כישראל:

• אם השתנתה מיתתו מקלה לחמורה, כגון שבירך את השם (ראה ערך מגדף), שדינו בסייף, ואחר כך התגייר, שדינו בסקילה, לדברי הכל פטור לגמרי, שהרי בסקילה לא התחייב בשעת החטא, ובסייף גם כן אין לדונו, שהרי השתנה.

• ואם השתנתה מחמורה לקלה, כגון שבא על אשת איש מישראל, שדינו בסייף, ואחר כך התגייר שדינו עכשיו בחנק, הקלה מסייף (ראה ערך ארבע מיתות בית דין), נידון בחנק, שהמיתה הקלה כלולה בחמורה, וכשהיה בן נח היה בכלל חיוב חנק ויותר מזה (סנהדרין עא ב ורש"י; רמב"ם מלכים י ד).

ואפילו לרבי יוחנן שנשתנה גופו לא נשתנתה מיתתו (ראה לעיל), כשהשתנה סדר הדין - מודה (סנהדרין שם, ותוספות ד"ה קלה. וראה לחם משנה מלכים שם).

לא השתנתה מיתתו, כגון שבהיותו גוי הרג ישראל ואחר כך התגייר, שדין רוצח בסייף בין שהוא גוי בין שהוא ישראל (ראה ערך רוצח), אף עכשיו דינו בסייף (סנהדרין שם; רמב"ם שם).

השתנה דינו לפטור

השתנתה מיתתו לפטור, שאילו היה עושה את החטא עכשיו היה פטור לגמרי, פטור, בין שהשתנה הגוף כגון בן סורר ומורה שהקיף זקן התחתון (סנהדרין עא ב; רמב"ם ממרים ז ט. וראה ערך בן סורר ומורה), ובין כשהשתנה סדר הדין, כגון בן נח שהרג גוי, או שבא על אשת גוי, ואחר כך נתגייר, שעכשיו אין דינו במיתה (סנהדרין שם; רמב"ם מלכים י ד. וראה ערך בן נח).

בחיוב קרבן

נשיא וכהן גדול שנתחייבו בחטאת קודם שמונו

נשיא וכהן גדול שחטאו קודם שנתמנו, והתחייבו בחטאת של הדיוט שהוא כשבה או שעירה, ואילו היו חוטאים עכשיו, דין הנשיא בשעיר (ראה ערך שעיר נשיא), והכהן הגדול בפר (ראה ערך פר כהן משיח), נחלקו תנאים:

• חכמים סוברים שדינם כהדיוטות.

• רבי שמעון סובר שאם לא נודע להם עד אחר שנתמנו פטורים לגמרי (משנה הוריות י א).

בביאור מחלוקתם, נחלקו בגמרא:

• לרב נחמן בר יצחק נחלקו אם שינוי הדין בין המעשה לידיעת החטא משנה את הקרבן, בדומה לשינוי הגוף או הדין בין החטא להעמדה בדין לגבי עונש מיתה (ראה לעיל. כתובות מה א, ותוספות ד"ה תנאי); ויש ראשונים שמפרשים שהמינוי נחשב שינוי הגוף (רשב"א שם ד"ה אלא)^[22].

• בגמרא חלקו עליו, שאף רבי שמעון מודה שאין שינוי הגוף משנה את העונש, שעונש מיתה תלוי בשעת החטא, ורק בקרבן פטר, שחיובו תלוי אף בידיעה (ראה ערך ידיעות מחלקות), וכשנודע לו דינו בקרבן אחר (כתובות שם ב).

בנשואי כהן גדול

כהן גדול שאירס ובגרה קודם שכנסה

כהן גדול שאירס קטנה, ובגרה תחתיו בימי האירוסין - אסור לכנסה, אף על פי שאם אירס אלמנה קודם שהתמנה, מותר לו לכנוס אותה [ראה ערך אלמנה לכהן גדול] (יבמות נח ב - נט א; רמב"ם איסורי ביאה יז יז), לפי שאלמנה לא השתנה גופה אחר שהתמנה להיות כהן גדול, ולא התחדש בה דבר האוסרה עליו, אבל כשבגרה תחתיו השתנה גופה בשינוי האוסר אותה לכהן גדול (יבמות שם. וראה משנה למלך שם).

אירס בוגרת קודם שהתמנה

אירס בוגרת קודם שהתמנה, או שאירס קטנה ובגרה קודם שהתמנה, מותר לכנסה, שהרי בין המינוי לנשואין לא השתנה גופה (תוספות יבמות שם ד"ה הא. וראה משנה למלך שם).

אתין וגמין^[23] - המלים "את" ו"גם" שבתורה באו לרבות איזה דבר

אתין וגמין ריבויים (ירושלמי ברכות ט ה; בראשית רבה א יד; רש"י בבא קמא מא ב ד"ה אתין; רא"ש בכורות א ה. וראה להלן שבאתים יש מחלוקת), וכך אמרו: נחמיה עימסוני שימש את רבי עקיבא עשרים ושתים שנה ולמדו אתים וגמים ריבויין (ירושלמי ברכות שם; בראשית רבה שם, בשינויים, וראה חגיגה יב א).

בשלשים ושתים מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי (ראה ערך מדות), במידת הריבוי (מדה א), נמנו שלש לשונות של רבויים, ובהן "את" ו"גם".

ויש מי שכתב, שאף על פי שמצינו הרבה לשונות של ריבויים בדרשות חכמים בהלכה, אבל שאר הלשונות לא תמיד באו לריבוי, מה שאין כן אתין וגמין שתמיד נדרשות לרבות (מדרש תנאים [רבי זאב וואלף אינהורן] מדה א).

אתין

הטעם ש'את' מרבה

בטעם הדבר ש"את" בא לרבות, כתב אחד מהראשונים, לפי שהמלה "את" נגזרה משורש "אתא", כמו: אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה (ישעיה כא יב), היינו ביאת דבר חדש (רמב"ן בראשית א א). ויש אומרים ש"את" פירושו "עם", כמו: וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (בראשית ו יג), שפירושו: עם הארץ, ולכן הוא מורה תמיד על הוספה וריבוי (יפה תואר בראשית רבה א יד).

מקומות שנחלקו אם 'את' מרבה

בכמה מקומות בתלמוד מצינו מחלוקת של תנאים אם 'את' בא לרבות:

• שמעון העמסוני - או נחמיה העמסוני - היה דורש כל אתים שבתורה, עד שהגיע לאֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים י כ), וחזר בו מכל מה שדרש - שכשם ש"את" זה לא בא לרבות, אף כולם אינם באים (רש"י פסחים כב ב ד"ה את), אמרו לו תלמידיו: רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהן, אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה, עד שבא רבי עקיבא ודרש אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא לרבות תלמידי חכמים (פסחים שם), שיהא מורא רבך כמורא שמים (רש"י שם ד"ה לרבות).

• וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ (שמות כא כח), שכתוב בשור הנסקל (ראה ערכו) נחלקו תנאים אם דורשים 'את' לרבות לאיסור הנאה את הטפל לבשרו, והיינו עורו, או שלמדים זאת ממקום אחר (פסחים שם).

וכן נחלקו בדרשת פסוקים אלו:

• וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה (ויקרא טו לג. נדה לה א, מחלוקת חכמים ורבי אליעזר).

• וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר (במדבר ה כג. סוטה יז א, מחלוקת רבי יוסי ורבי מאיר).

• וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה (ויקרא ו ח. מנחות יא ב, מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון).

• אֶת הַגָּמָל (ויקרא יא ד. בכורות ו ב, מחלוקת חכמים ורבי שמעון^[24]).

מקומות שלא חלקו על ריבוי 'את'

במקומות אחרים מצינו דרשות של 'את לרבות' ולא הוזכרה שם מחלוקת:

• כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ (שמות כ יב), לרבות אשת אביך (כתובות קג א ורש"י ד"ה את. וראה תוספות בכורות ו א ד"ה ורבי שמעון, שזה נאמר רק לדעה הסוברת לדרוש 'את').

• וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה (ויקרא ב ח), לרבות מנחת חוטא או שאר מנחות להגשה [ראה ערכו] (מנחות ס ב).

וכן מצינו בלי מחלוקת דרשות של 'את לרבות הטפל' (ראה לעיל בשור הנסקל):

• וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ (ויקרא יט כג), לרבות הטפל לפריו, והוא השומר לפרי (ברכות לו ב. וראה ערך ערלה).

• וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו טז), לרבות הטפל לבשרו, והוא השער, שהחציצה פוסלת אף בו (עירובין ד ב. וראה ערך טבילה וערך חציצה. וראה תוספות פסחים ח ב ד"ה מלמד עוד דרשת 'את הטפל לבשרו').

להלכה נחלקו ראשונים: יש סוברים שאין דורשים אתים לרבות (תוספות בכורות ו א שם); ויש שכתבו שהלכה שדורשים אתים (רא"ש שם א ה. וראה רמב"ם פסולי המוקדשין יא ח: שנאמר את כל וכו').

'ואת'

אפילו מי שאינו דורש 'את' לרבות, צידדו ראשונים לומר שאם כתוב "ואת" דורש (תוספות מנחות יא ב ד"ה ורבי, לרבי יהודה).

תוקף הדרשה מ'את'

דרשה שלומדים מ"את" הרי היא ככתובה ומפורשת בתורה, שלא כדרשה שלמדים מו"ו שדינה כדברי סופרים (כסף משנה ממרים ו טז^[25]).

דרשות אחרות מ'את'

• יש שדרשו "את" לא במובן של ריבוי.

• וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א א), להקדים שמים לארץ (חגיגה יב ב), שלא נאמר שכאחת נבראו (רש"י שם ד"ה להקדים; תוספות שם ד"ה ואת. ובבראשית רבה א יד: לרבות אילנין כו').

• את, בסמוך לו (ירושלמי יבמות יא ב).

• את, להפסיק (מגילה ב ב; בבא קמא סה ב; עבודה זרה נב א).

גמין

• בנואפים החייבים מיתה: וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם (דברים כב כב), אילו לא נאמר 'גם' הייתי אומר שאם נתחייבה מיתה והיא מעוברת ממתינים לה עד שתלד, תלמוד לומר גם לרבות את הולד למיתה שאין ממתינים לה עד שתלד (ברייתא דל"ב מדות, מדה א; ערכין ז א. ובספרי דברים שם דרשו ריבוי אחר מ"גם" זה).

• באתנן זונה ומחיר כלב: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם (דברים כג יט), דרשו בית שמאי: גם לרבות שינוייהם (בבא קמא סה ב); ובית הלל שמתירים, מפני שלמדים לימוד מיוחד להתיר, ואמרו: "גם" לבית הלל קשה (בבא קמא שם. וראה ערך אתנן זונה).

• בתרומה: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם (במדבר יח כח), לרבות את השליח (קידושין מא ב, ורש"י ד"ה גם. וראה ערך שליחות).

• ובאגדה: גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ (שמות יב לב), מלמד שנתן להם דורון משלו ומשל שריו (ברייתא דל"ב מדות שם), וכיוצא עוד (ראה רש"י בראשית מב כב, שמות ד י, ועוד).

אתין וגמין יחד

לפעמים אתין וגמין באים ביחד, ונדרשים שניהם לריבוי:

• גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ (שמואל א יז לו), אילו נאמר ארי ודוב הייתי אומר שתים בלבד, כשהוא אומר 'גם את גם' הרי אלו שלשה ריבויים, מלמד שהיו ה' חיות, ארי ושני גורים, דוב וגורו (ברייתא דל"ב מדות מדה ג).

• כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם (דברים יב לא), 'גם את' ריבוי אחר ריבוי, מלמד שאף אבותיהם היו מקריבים לעבודה זרה (ברייתא דל"ב מדות שם, וראה ספרי דברים פא. וראה ערך ריבוי אחר ריבוי מתי דורשים שני ריבויים למעט).

אתנן זונה^[26] - דבר הניתן לזונה בשכר ביאה, שאסור לקרבן ולמקדש

האתנן

שכר ביאה

האומר לזונה: הא לך דבר זה בשכרך, ואפילו האומר לחברו: הא לך דבר זה, ותלין שפחתך אצל עבדי העברי - כשאין לו אשה ובנים, הרי זה אתנן (שאסור בשפחה כנענית. תמורה כט א, ל א; רמב"ם איסורי מזבח ד ח, י. לסוברים שם שמותר, אין זה אתנן). וכן האומר לזונה: הא לך דבר זה והיבעלי לפלוני ישראל, הרי זה אתנן (רמב"ם שם; תוספות בבא קמא ע ב ד"ה אתנן).

הוסיף שכר

נתן לה יותר ממה שפסק לה, הכל אתנן (תמורה כט א, ל א; רמב"ם איסורי מזבח ד יא).

כשבשעת ביאה כבר אינו בעולם

נתן לה אתנן ואמר לה: יהא אצלך עד שאבוא עליך, לכשיבוא עליה יחול איסור האתנן (רמב"ם איסורי מזבח ד יא, על פי תמורה כט ב). ואף כשאמר לה שתקנה אותו 'מעכשיו', אין חל איסור האתנן למפרע משעה שנתן לה, ומותר להקריבו לפני הביאה (תמורה שם, ראה רש"י עבודה זרה סג א ד"ה קני; רמב"ם שם, ראה אבן האזל שם), כיון שבשעת ביאה אין האתנן קיים (ראה ערך אגלאי מלתא למפרע: כשהדבר איננו).

נתן לה רשות בו קודם הביאה

וכן כשאמר לה: לא תקני עד שעת ביאה, ואם יצטרך לך תקני אותו מעכשיו, שכיון שחזר ואמר לה שאם תרצה תקנה אותו מעכשיו, אין זה שכר ביאה אלא מתנה (רש"י תמורה כט ב, ועבודה זרה סג א ד"ה ואי).

הקדישתו או מכרתו קודם הביאה

הקדישתו והוא קיים בשעת הביאה, ספק אם חל עליו האיסור למפרע, או שכיון שאמירתה לגבוה כמסירתה להדיוט (ראה ערך אמירה לגבוה), הרי זה כאילו הקריבתו, ואין האתנן חל למפרע (בעיא שלא נפשטה בתמורה כט ב, עבודה זרה סג א; רמב"ם איסורי מזבח ד יב).

קדמה ומכרתו, נחלקו ראשונים אם הדבר ספק כמו בהקדישתו, או שבודאי אין עליו שם אתנן (מאירי עבודה זרה שם ד"ה אף זו).

ניתן אחר הביאה

נתן לה אחרי הביאה, ואפילו אחר כמה שנים, הרי זה אתנן (רמב"ם איסורי מזבח ד יג, על פי תמורה כט ב), אם בשעת הביאה ייחד לה את האתנן ואינו מחוסר קנין, כגון בזונה נכרית שקונה בכסף בלבד (ראה ערך מטלטלין), שהביאה כדמי המקח, וכשבא עליה קנתה הטלה (תמורה שם; עבודה זרה סג א; רמב"ם שם).

אבל אם לאחר זמן שלח לה הטלה, אין זה אתנן (תמורה שם; עבודה זרה שם; רמב"ם שם), אלא מתנה, שאתנן נקרא המיוחד בשעת ביאה (רש"י תמורה שם ד"ה טלה), ואפילו אם עומד בחצרה, אך אינו מבורר שזה הוא (תוספות עבודה זרה שם ד"ה כגון), וכן אפילו ייחד לה, אבל מחוסר קנין - שאינו עומד בחצרה, אינו אתנן (תמורה שם; עבודה זרה שם)^[27].

כשפטור מלשלמו

אפילו כשאינו חייב לשלם לה, כגון שבא על אמו, שמתחייב בנפשו (ראה ערך אם ב), ופטור בדיני אדם מממון (ראה ערך קם ליה בדרבה מיניה), הרי זה אתנן (בבא קמא ע ב), שאתנן סתם אמרה תורה, בין אמו ובין פנויה (רש"י בבא מציעא שם), או שעיקר זונה האמורה באתנן היא זונה של עריות (ראה ערכו) מחייבי כריתות [ראה ערכו] (תוספות בבא קמא שם ד"ה אתנן. וראה להלן: הזונה), ואין זו מתנה, מאחר שלצאת ידי שמים חייב לתת לה השכר (רש"י בבא מציעא צא א ד"ה רבא; תוספות בבא קמא שם ד"ה אילו^[28]).

שכר ביטולה

נתן לה בשכר מלאכתה שהתבטלה באותה שעה, אין זה אתנן (תמורה כט ב)^[29].

שכר הבועל

נתנה הזונה שכר לבועל, אין זה אתנן (תמורה כט ב, ראה שם שלמדוהו מדרשות הפסוקים; רמב"ם ד ט).

הזונה

שאין קידושין תופסים בה

ביאה באשה שאין קדושין תופסים לו בה, היא ביאת זנות לכך שאם נתן לה אתנן בשכרה הרי זה אתנן זונה, שנאמר באתנן: תוֹעֲבַת ה' (דברים כג יט), ונאמר בעריות: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה (ויקרא יח כט), מה תועבה האמורה בעריות - אין קדושין תופסים בה (ראה ערך חייבי כריתות), אף תועבה האמורה כאן היא שאין קדושין תופסים בה (תמורה כט ב).

נכרית ושפחה

לפיכך הבא על נכרית או על שפחה, ונתן לה דבר בשכרה, הרי זה אתנן (תמורה כט ב; רמב"ם איסורי מזבח ד ח), אפילו לסוברים שמן התורה אין איסור לבא עליה בדרך עראי (ראה ערך בועל ארמית), כיון שאין בה תפיסת קדושין (מנחת חינוך תקעא י).

אבל עבד עברי (ראה ערכו) שרבו מוסר לו שפחה כנענית, אף על פי שאין לו בה תפיסת קדושין, מכל מקום כיון שרבו יוכל בעל כרחו לכוף אותו לכך, אין זו זונה אצלו (מנחת חינוך שם).

האסורות בלאו ובעשה

הבא על ישראלית מחייבי כריתות (ראה ערכו) שאין לו בה תפיסת קדושין, הרי זו זונה לדין אתנן לדברי הכל (תמורה כט ב).

בא על אחת מחייבי לאוין (ראה ערכו) שקדושיו תופסים בה (ראה ערך חייבי לאוין), נחלקו אמוראים: דעת אביי שאין זו זונה לדין אתנן; ודעת רבא שאף היא זונה, שלמדים מזונה האסורה לכהן - שנעשית על ידי ביאת חייבי לאוין, שבאתנן האיסור הוא על ביאה בעבירה, ואפילו שאינה נעשית בה זונה לכהן כגון אלמנה לכהן גדול (תמורה שם, לגירסת הרמב"ם. ראה במנחת חינוך תקעא י, ואבן האזל איסורי מזבח ד ח).

הלכה כרבא (רמב"ם שם), ואפילו נשא אחת מהן, כל שיתן לה מחמת בעילה, הרי זה אתנן זונה (רמב"ם שם ט). וכתבו אחרונים שהוא הדין בחייבי עשה (ראה ערכו), שביאתה אסורה ונעשית זונה לכהן (מנחת חינוך שם).

פנויה

פנויה הראויה להינשא לו, אין זו זונה (תמורה כט ב; רמב"ם איסורי מזבח ד ח), מלבד לסוברים שעשאה זונה לכהן (תמורה שם, לרבי אליעזר); ויש אומרים שאם נתן לה בפירוש לשם אתנן, הרי זה אתנן (רש"י שם ל א ד"ה ובנין).

זונה

היתה זונה קודם שבא עליה, כגון שנבעלה לאסור לה, שנעשית זונה האסורה לכהן, או שהיא מופקרת לכל, אבל בביאה זו אין איסור זנות, שהבועל הוא ישראל שמותר לישא את הזונה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלדברי הכל אינה זונה לדין אתנן (רמב"ם איסורי מזבח ד ח).

• ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים: לאביי אינה זונה, כיון שעכשיו יש לו בה תפיסת קדושין, ולרבא הרי זו זונה, שלמדים מזונה נכרית שאתננה אסור, ואף זו כך (תוספות תמורה כט ב ד"ה גירסא ראשונה). אלא שנחלקו: יש אומרים שאינו אתנן אלא אם אמר לה בפירוש שנותן לה לאתנן, מה שאין כן בביאה שנעשית בה זונה, אפילו נתן לה סתם הרי זה אתנן (תוספות שם ); ויש אומרים שאף שנתן לה סתם הרי זה אתנן (רש"י שם ל א ד"ה ובנין).

נדה

נתן אתנן לאשתו נדה, נחלקו בדבר: דעת רבי ורב שאין זה אתנן, שאינה זונה, ודעת לוי שהוא אתנן, שהרי זו תועבה (תמורה כט ב). הלכה שאין זה אתנן (רמב"ם איסורי מזבח ד ח), והוא הדין בפנויה נדה (מנחת חינוך תקעא י).

זכר

אתנן זכור אסור (תמורה כט ב; רמב"ם איסורי מזבח ד ט. וראה ערך משכב זכור), אבל אתנן שהנשכב נתן לשוכב, יש מהאחרונים המצדדים לומר שאינו אסור, כאתנן שהאשה נתנה לבועל (מנחת חינוך תקעא י. וראה לעיל).

כלב

אתנן כלב מותר (תמורה ל א; רמב"ם איסורי מזבח ד יח), כגון שאמר: הילך טלה זה, ותלין כלבתך אצלי (רש"י שם ד"ה אתנן). וכן הנותן אתנן לזונה שילין כלבו אצלה, שאין זנות לבהמה (תוספות שם ל ב ד"ה מנא).

האיסור

לקרבן

אתנן זונה אסור להקריבו לקרבן על גבי המזבח, שנאמר: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם (דברים כג יט), והמקריב לוקה (רמב"ם איסורי מזבח ג ז). האיסור נמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה ק; סמ"ג לאוין שטז; החינוך תקעא). אף בבמת צבור (ראה ערך במה) אסור להקריב אתנן (ספרי כי תצא רסא; תוספתא תמורה [צוקרמאנדל] ד ז).

אף על שחיטתו לקרבן הוא חייב (ספרי שם; יראים השלם רצג), אבל לא על ההבאה לעזרה (ספרי שם). ואף המקדישו למזבח והזורק דמו, עובר (תוספתא מכות [צוקרמאנדל] ה ד, וראה ערך אסורי מזבח^[30]). הוקדש - ירעה עד שיפול בו מום ויפדה (תמורה כח ב; רמב"ם איסורי מזבח ג י).

לפרה אדומה

בפרה אדומה (ראה ערכו) נחלקו תנאים: רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים (תמורה ל ב). הלכה כחכמים (רמב"ם פרה אדומה א ז. וראה ערך פרה אדומה).

דברים שאין מום פוסל בהם

האתנן נכנס לדיר להתעשר (ראה ערך מעשר בהמה), שאין מום פוסל במעשר בהמה (בכורות נז א; רמב"ם בכורות ו יד), וכל שאין המום פוסל בו, אין דבר ערוה פוסל בו, ואתנן דבר ערוה הוא (בכורות שם).

אמנם אם נתן לה עופות, אף על פי שאין המום פוסל בהם (ראה ערך בעל מום), איסור אתנן חל עליהם (תמורה ל ב, וראה ראב"ד איסורי מזבח ד טו). בדין עגלה ערופה (ראה ערכו), שאין המום פוסל בה (ראה ערך עגלה ערופה), נסתפקו אחרונים (מנחת חינוך תקעא ו).

לבכורים

אסור להקריב אתנן לבכורים [ראה ערכו] (ירושלמי בכורים א ו^[31]).

לבנין בית המקדש

אתנן זונה אסור גם לבנין בית המקדש, כגון כשנתן לה זהב, אסור לעשות אותו צפוי למזבח (תמורה ל ב, ורש"י ד"ה וריקועין; רמב"ם איסורי מזבח ד יח), אבל אין לוקים על זה, שאינו מפורש בתורה כמו הקרבה למזבח (מנחת חינוך תקעא, לדעת הרמב"ם).

וכן אם נתן לה בית או עצים ואבנים שהם מחוברים לקרקע, אסורים להקדישם לבנין בית המקדש (עבודה זרה מו ב, ורש"י ותוספות שם ד"ה ואי, והרמב"ם השמיט).

לבנין הר הבית ולדברי מצוה

לבנין שבהר הבית, אתנן מותר מן התורה (תוספות עבודה זרה יז א ד"ה מהו), אבל מדרבנן אסרוהו אף לבית הכנסת, כגון לספר תורה, או לבדק הבית, או לנר ושמן וכיוצא (רבינו ירוחם אדם וחוה כג א; רמ"א אורח חיים קנג כא, ראה שם במגן אברהם ס"ק מו). והוא הדין לדבר מצוה, כגון ציצית ולולב וכדומה, שאינם תשמישי קדושה [ראה ערכו] (פרי מגדים שם באשל אברהם ס"ק מז, על פי רבינו ירוחם שם; שו"ת אבני מלואים כז).

ספק אתנן

בספק אתנן, כגון קדמה והקדישתו (ראה לעיל: האתנן), במקדש לא יקריב, ואם קרב נרצה (רמב"ם איסורי מזבח ד יב), ולבית הכנסת ולדבר מצוה מותר גם לכתחילה, שכל האיסור אינו אלא מדרבנן (מגן אברהם או"ח קנג ס"ק מו).

אף בדבר שנחלקו בו הראשונים אם חל עליו איסור אתנן, כגון שבא על חייבי לאוין (ראה לעיל: הזונה), יש להקל לבית הכנסת ולמצוה (מגן אברהם שם ס"ק מח), וכן בפנויה המופקרת לכל (ראה לעיל: הזונה), יש להקל לבית הכנסת ולמצוה (רמ"א שם כא)^[32].

אתנן בבהמה מוקדשת

נתן לה בהמת קדשים, לא נאסרה למזבח (תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ד טו), שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (תמורה שם, פסחים צ א), וכן כל דבר שאינו שלו, אלא אם כן התיאשו הבעלים (רמב"ם שם. וראה ערך דבר שאינו שלו וערך יאוש).

אפילו ממנה את הזונה על פסחו ועל חגיגתו, אף על פי שיכול למנות עליהם אחרים והמעות יהיו חולין (ראה ערך קרבן פסח), ונמצא שהוא ממון שלו, אין אתנן חל על המוקדשין (תמורה שם ופסחים שם, ודרשוהו מן הפסוק; רמב"ם שם: מאחר שכבר זכה בהם גבוה משעה שהקדישן).

בעופות מוקדשים, יש מהראשונים שכתב שחל עליהם איסור אתנן מדברי קבלה (רמב"ם שם), אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאתנן חל על עופות רק כשהם חולין (ראב"ד שם; רש"י ותוספות בתמורה שם ופסחים שם).

חילופיו ושינוייו

קנאתו בשכרה

אין אסור משום אתנן אלא הדבר עצמו שנתן לזונה, אבל לא חילופיו, כגון אם נתן לה מעות ולקחה בהן קרבן, הרי זה כשר (תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ד י)^[33].

אתנן שנעשה בו שינוי

נתן לה חטים ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין, נחלקו תנאים: בית שמאי אוסרים, שנאמר (דברים כג יט): גַּם שְׁנֵיהֶם, "גם" לרבות שנוייהם, ובית הלל מתירים, שנאמר: שְׁנֵיהֶם, הם ולא שינוייהם (תמורה ל ב). הלכה כבית הלל (רמב"ם איסורי מזבח ד טו; מגן אברהם או"ח קנג ס"ק מו).

נעשה השינוי לאחר שחל האיסור

יש מן הראשונים הסוברים שלא הותרו שינוייו אלא כששינתה את הדבר קודם הביאה, שקנאתו בשינוי (ראה ערך שינוי), ונתחייבה בדמים, ואין איסור אתנן חל על דמים, אבל לאחר שכבר חל האיסור - אינו נפקע על ידי שינוי (יראים השלם רצג).

בשינוי מאליו

נתן לה טלה ונעשה איל, אינו שינוי באתנן, אפילו לסוברים שבדין גזלה (ראה ערכו) הוא שינוי (ריטב"א עבודה זרה מו א ד"ה שכן. וראה ערך שנוי). ויש מהאחרונים שכתב שאף באתנן הרי זה שינוי (מנחת חינוך תקעא ה. ובתועפות ראם רצג י השיג עליו).

ולדות אתנן

הוולדות של אתנן מותרים, שנאמר: שְׁנֵיהֶם, הם ולא ולדותיהם (תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ג יב). ואפילו נתן לה בהמה מעוברת וילדה, הולד מותר, שדעת הזונה על הבהמה (תוספות שם ד"ה דניחא)^[34].

נתן עובר באתננה

נתן לה את העובר לאתנן - נאסר, ואף עובר של קדשים, לסוברים שעוברי קדשים אינם קדושים (זבחים קיד א, ותוספות שם ד"ה קסבר. וראה ערך ולדות קדשים).

הקריב קרבנה

הקריב בשביל הזונה קרבן שהיא חייבת, אינו אסור משום אתנן, שלא הגיע לידה כלום, ואין על מה שיחול האיסור (ירושלמי פסחים ח ג, ראה פני משה שם ויפה עיניים פסחים צ א).

אתרוג^[35] - אחד מארבעה המינים שמצוה ליטלם בחג הסוכות

מהותו

פרי עץ הדר שנאמר בתורה

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם וגו' פְּרִי עֵץ הָדָר (ויקרא כג מ), זהו אתרוג (תורת כהנים אמור פרק טז ד; סוכה לה א; רמב"ם לולב ז ב). ובכמה לימודים דרשו חכמים שהוא אתרוג:

• פרי עץ, שטעם עצו ופריו שוה (תורת כהנים שם; סוכה שם).

• עץ שפריו הדר ועצו הדר (ירושלמי סוכה ג ה).

• אל תקרי הדר אלא הדיר, שהוא כמו דיר שעד שבאים קטנים עדיין גדולים קיימים (רבי בסוכה שם), שהאתרוג גדל באילנו שתים ושלש שנים, וכשחונטים הפירות של עכשיו עדיין הגדולים של אשתקד קיימים (רש"י שם ד"ה הכי).

• דבר הדר באילנו משנה לשנה (בן עזאי בתורת כהנים שם; רבי אבהו בסוכה שם; רבי לוי בירושלמי שם), והדר נדרש מלשון דירה (רש"י סוכה שם ד"ה הדר^[36]).

• הדר מלשון הידור, שבלשון יוונית קוראים למים הידור, והאתרוג גדל על כל מים (בן עזאי בסוכה לה א; רבי תנחומא תירגם עקילס בירושלמי שם), שמלבד מי גשמים משקים אותו אף במים שאובים (רש"י קדושין ג א ד"ה מפני).

המסורת שהוא 'פרי עץ הדר'

כתבו ראשונים, שמעולם לא הסתפקו מהו הדר עד שהוצרכו ללמוד מדרשות אלו, אלא כך אנו מקובלים מפי השמועה ממשה רבנו שזהו אתרוג, אבל רצו למצוא רמז בכתוב לפירוש המקובל (הקדמת הרמב"ם לפרוש המשניות זרעים, וראה רמב"ם לולב ז ד; רשב"א סוכה לה א ד"ה ת"ר; מאירי סוכה שם ד"ה אע"פ).

ויש שכתבו שזהו שמו בעצם של האתרוג, שבארמית נקרא אתרוג ובלשון הקודש הדר, ומשמעותם קרובה, כמו שתרגום נֶחְמָד לְמַרְאֶה (בראשית ב ט): דמרגג למחזי (תרגום אונקלוס שם), והדרשות הן אסמכתות שעשו רבותינו לקבלתם (רמב"ן ויקרא כג מ).

והרבה הלכות נאמרו באתרוג ממה שצריך שיהיה בו 'הדר' (וראה להלן: הידורו).

סימנים בזיהויו

האחרונים נתנו סימנים לאתרוג להבחין בינו ובין שאר מינים הדומים לו:

• האתרוג יש בו בליטות קטנות בכל גופו, ואינו חלק (תשובת מהרשי"ק [הר"י פדווא] בשו"ת הרמ"א קכו; מגן אברהם או"ח תרמח ס"ק כג).

• עוקץ האתרוג, שבו הוא תלוי באילן, שוקע ואינו בולט (שם).

• קליפתו רחבה ועבה, והחלק הפנימי קטן, ואין בו מיץ הרבה וכמעט יבש (שם. וראה שו"ת חתם סופר אורח חיים רז^[37]).

• גרעיניו זקופים לאורך הפרי, ואינם מושכבים לרחבו (עולת שבת או"ח תחילת תרמח; שיירי כנסת הגדולה תרמח טור ג; מגן אברהם שם).

קביעת הזיהוי על פי הסימנים

• יש אומרים שהסימנים אינם מן התורה, ואינם מקובלים מסיני, ולכן אין לסמוך עליהם אם אין מסורת מאבותינו על אתרוגים הגדלים במקום ידוע שהם אתרוגים, ולא אמרו הסימנים אלא להחמיר, שאם לא ימצאו באתרוג הסימנים נדע שאינו מאותם שמסורת בידינו (שו"ת חתם סופר או"ח רז; ישועות יעקב תרמח, בתשובת נכדו^[38]).

• יש שכתבו שהסימן שקליפת האתרוג רחבה הוא מן התורה, כיון שאמרו: פרי עץ, שטעם עצו ופריו שוה (ראה לעיל), וזה דוקא באתרוג שעיקר הפרי בו הוא הקליפה הרחבה, והיא טעמה שוה לעץ, אבל בכל הפירות שהקליפה טפלה לפרי, נמצא שבהם עצו וקליפתו שוה (כפות תמרים סוכה לה א; שו"ת חתם סופר שם. וראה שו"ת שבות יעקב א לו), ומכל מקום אף סימן זה עדיין אינו מוציא מכלל ספק מורכב (ראה להלן: המורכב. שו"ת חתם סופר שם).

• ויש שכתבו שמן התורה יש לסמוך על כל הסימנים, אף שאינם מקובלים מן התורה, כיון שאנחנו רואים ומכירים שהם סימני אתרוג, וכדרך שסומכים על סימנים בכל מקום (שו"ת תורת חסד או"ח לד. וראה ערך סימנים, מחלוקת אם סימנים מן התורה או מדרבנן).

שיעורו

השיעור המינימלי

בשיעור הקטן ביותר של אתרוג, נחלקו תנאים: רבי מאיר אומר כאגוז (ראה ערכו), ורבי יהודה אומר כביצה [ראה ערכו] (סוכה לד ב), וטעמם, שבפחות מזה עדיין לא נגמר הפרי (שם לא ב). ונחלקו בירושלמי אם כאגוז עצמו כשר או פסול (ירושלמי סוכה ג ז).

שיעור זה נאמר במין אתרוגים קטנים שאינם עתידים לגדול עוד, ואינם בוסר, אלא שלעולם לא יבואו לידי בישולם (תוספות שם ד"ה שעור; שבלי הלקט שסא, בשם רש"י).

הלכה כרבי יהודה (רמב"ם לולב ז ח; טוש"ע או"ח תרמח כב. וראה להלן: בוסר, שיטת ריא"ז), וכביצה עצמה כשר (שם). יש ראשונים שבשעת הדחק מכשירים כאגוז (רוקח רכ; אור זרוע ב שט. וראה שו"ת מהרי"ק סב).

בוסר

היה סופו ליגדל יותר אלא שנטלוהו מהעץ כשהוא בוסר, נחלקו תנאים: רבי עקיבא פוסל, וחכמים מכשירים (סוכה לו א). הלכה כחכמים (טוש"ע או"ח תרמח כב).

ונחלקו ראשונים בשיעורו:

• יש סוברים שהוא כפול הלבן (רש"י סוכה שם ד"ה הבוסר), ואף שהוא קטן מכביצה, כיון שסופו לגדול יותר אם היה נשאר באילן (שבלי הלקט שסא, בשם רש"י; וראה בית יוסף שם).

• יש סוברים שהוא גדול מכאגוז וכביצה, שבפרי גדול כאתרוג אין שיעור בוסר כפול הלבן, ואף בזה רבי עקיבא פוסל כיון שלא גדל מה שעתיד היה לגדול (תוספות סוכה לא ב ד"ה שיעור; שו"ע שם, וראה במשנה ברורה שם ס"ק סו).

• ויש סוברים שמחלוקת רבי עקיבא וחכמים היא אותה המחלוקת של רבי מאיר ורבי יהודה, שלדעתו אגוז הוא שיעור בוסר, ורבי עקיבא הפוסל בוסר סבר כרבי יהודה, וחכמים המכשירים סברו כרבי מאיר, ולשיטתו הלכה כרבי מאיר, שחכמים כמותו (שלטי הגבורים סוכה יח א, בשם ריא"ז^[39]).

טעמים נוספים

• יש ראשונים הסוברים שהטעם לשיעור אתרוג כדי שתהא ניכרת לקיחתו, לפי שכתוב (ויקרא כג מ) וּלְקַחְתֶּם (תוספות סוכה ל א ד"ה משום; רא"ש שם ג טו).

• ויש מהאחרונים שכתבו שכשהוא פחות מהשיעור אינו הדר (ראה להלן: הידורו. נשמת אדם קנ ו, על פי סוכה לא ב).

ולכן אתרוג שהיה בו שיעור והצטמק לפחות מכשיעור, פסול (תרומת הדשן פסקים נב), אף שגדל כל צרכו, כיון שאינו הדר (נשמת אדם שם. וראה פרי מגדים או"ח תרמח משבצות זהב ס"ק יט, שהסתפק בזה).

מן התורה

שיעור האתרוג הוא מן התורה, ובכלל מה שאמרו ששיעורים הם הלכה למשה מסיני (קרית ספר לולב ז; שו"ת חות יאיר קצב. וראה ערך שעורים).

פסול כל שבעה

אתרוג שאין בו שיעור - פסול בכל שבעת הימים (ר"ן סוכה יח א ד"ה הא; מגיד משנה לולב ח ט; טוש"ע או"ח תרמט ה). ולפיכך אתרוג החסר, שכשר לשאר הימים (ראה להלן: שלימותו), מכל מקום צריך שישאר בו על כל פנים שיעור כביצה (טור או"ח תרמט; מגן אברהם שם ס"ק כז. וראה להלן שיש אומרים שצריך שישאר רובו).

דק וארוך

האחרונים דנו באתרוג שבאורך וברוחב אין בו כביצה, אלא שהוא דק וארוך ובסך הכל יש בו כביצה – יש מי שנטה לאסור (שו"ת בית יצחק יורה דעה ב קלה), ויש שהכריעו להכשיר (שו"ת מהרש"ם מבערזאן ב קכט; שו"ת מהרש"ג או"ח לג; שיעורין של תורה שיערוי המצוות כה, בשם החזון איש).

בביצים של זמננו

אף על פי שנחלקו אחרונים אם בזמן הזה התקטנו הביצים (ראה ערך ביצה (ב)), מכל מקום באתרוג משערים לדברי הכל בביצים של זמננו, שאם הביצים השתנו, אף האתרוגים השתנו (שו"ת חתם סופר או"ח קפא); ויש שהחמיר להצריך שיעור כשתי ביצים (בכורי יעקב תוספת ביכורים תרמח, הובא בביאור הלכה שם ד"ה פחות^[40]).

הידור באתרוג גדול

שיעור כביצה הוא לעיקר הדין, אבל להידור מצוה (ראה ערכו) יש ליטול אתרוג גדול יותר, ואפילו כבר קנה אתרוג בשיעור מצומצם, להידור מצוה צריך להוסיף עליו עד שליש (בבא קמא ט ב).

יש מפרשים שהכוונה לשליש ממחירו של האתרוג הראשון, כדי להחליפו בגדול ממנו (רא"ש שם א ז, וסמ"ג עשין מד, בשם רבינו תם; טוש"ע או"ח תרנו א. וראה ערך הדור מצוה); ויש מפרשים, שאם קנה אתרוג בשיעורו הקטן, ומצא אתרוג שגדול הימנו בשליש, יקנהו (תוספות בבא קמא שם ד"ה עד).

השיעור המקסימלי

בשיעור האתרוג בגודלו, נחלקו תנאים:

• לדעת רבי יהודה, כדי שיאחז שנים בידו אחת (סוכה לד ב), שמא יפול מידו כשיחליף מיד ליד ויפסל (סוכה לא ב ורש"י ד"ה כיון), או לפי שאינו הדר כשהוא גדול יותר מדי (שם לו ב, וראה שם ברש"י ד"ה אין).

• לדעת רבי יוסי, אפילו גדול כל כך שאחד ינטל בשתי ידיו (שם לד ב), ואפילו אתרוגו על כתפו מרוב גודלו (שם לו ב).

הלכה כרבי יוסי, שאין שיעור לגודלו (רמב"ם לולב ז ח; טוש"ע או"ח תרמח כב).

מראיתו

צבעו המהודר

עיקר מראיתו של האתרוג הוא ירוק הדומה לשעוה (תוספות סוכה לא ב ד"ה הירוק; ש"ך יו"ד לח סק"ב) וכעין כרכום (שו"ע הרב תרמח ל, וראה מגן אברהם שם ס"ק כג) שקוראים "געל" (צהוב. ש"ך יו"ד שם; שו"ע הרב שם), ונוטה לאודם כעין זהב (שו"ת משכנות יעקב או"ח קכז, על פי תקוני זוהר כא,ע; וראה רש"י ערובין נג ב ד"ה אתריגו ותוספות סוכה שם), והוא המראה המהודר והיפה ביותר באתרוג (מור וקציעה או"ח תרמח).

ירוק ככרתי

הירוק ככרתי - שדומה לעשבי השדה (רא"ש סוכה ג כא; טוש"ע או"ח תרמח כא. וראה תוספות סוכה לא ב ד"ה הירוק) שקוראים "גרין" (בגליון תוספות שם; ש"ך יו"ד לח סק"ו, קפח סק"ה. וראה ערך ירוק) - נחלקו בו תנאים: רבי מאיר מכשיר ורבי יהודה פוסל (סוכה לד ב), לפי שלא נגמר הפרי (שם לא ב). הלכה כרבי יהודה (רמב"ם לולב ח ח; טוש"ע או"ח תרמח כא).

ונחלקו הפוסקים:

• יש אומרים, שכיון שפסול משום גמר פרי, לכן אם כשמשהים האתרוג בתלוש בכלי^[41] חוזר למראה אתרוג, כשר, שזה מראה שכבר נגמר הפרי (תוספות סוכה לא ב ד"ה הירוק; רא"ש ג כא, וקרבן נתנאל שם כ; טוש"ע או"ח תרמח כא, וט"ז ס"ק יח, ומגן אברהם ס"ק כג, וביאור הגר"א ס"ק לג, ושער הציון ס"ק סט), ואפילו רק ידוע לנו שנגמר פריו, כשר, אלא שאין לסמוך על בקיאותנו עד שנראה שכבר התחיל קצת להוריק (ט"ז ומגן אברהם שם; שו"ע הרב שם ל)^[42].

• ויש אומרים שהטעם של גמר פרי הוא רק לרבי יהודה שאינו פוסל משום הדר (ראה להלן: הידורו), אבל להלכה שהדר מעכב באתרוג, פסול משום שאינו הדר, ולכן אינו כשר אלא אם כן כבר חזר כולו למראה אתרוג (ב"ח או"ח תרמח; שו"ת משכנות יעקב או"ח קכז. וראה קרית ספר לולב ח, שפסולו משום הדר)^[43].

לבן, שחור

אתרוג לבן פסול (סוכה לו א; רמב"ם לולב ח ח; טוש"ע תרמח טז).

באתרוג שחור נחלקו הראשונים:

• יש סוברים, שאם הוא שחור ביותר, כאדם כושי, פסול בכל מקום, ואם הוא שחור מעט כשר במקומות שדרכו להיות כן (רי"ף סוכה יז ב; רמב"ם ושו"ע שם יז), ובארצות שהאתרוגים שם ירוקים, אפילו שחור מעט פסול (שו"ע הרב שם כז).

• ויש סוברים שאם הוא שחור ככושי, אם הוא בא מכוש, פסול במקום שאין רגילים בו, כגון לרחוקים מארץ כוש, אבל לקרובים לכוש, כשר, ואם גדל כאן ודומה לכושי, הרי זה "נדמה" ופסול בכל מקום (רש"י סוכה לו א; רא"ש ג כב; טור שם).

לבן ושחור פסולים משום שאינם הדר (קרית ספר לולב ח. וראה להלן: הידורו), ולכן הדבר תלוי במחלוקת אם פסולים לכל שבעת הימים, או ביום הראשון בלבד (ראה ערך נטילת לולב, וראה הלכות חג בחג ארבעת המינים עמ' קסג).

אדום

אתרוג אדום:

• יש מצדדים לומר שפסול (פרי מגדים או"ח תרמח אשל אברהם ס"ק יח).

• ויש אומרים שכשר והוא מראה אתרוג (חיי אדם קנא יא; שערי תשובה או"ח תרמח ס"ק כא, בשם פני אריה. וראה לעיל: צבעו המהודר)^[44].

שיעור מראה הפוסל

שיעור מראה פסול באתרוג:

במקום אחד, ברוב שטח האתרוג (טוש"ע או"ח תרמח טז), ובחוטמו, היינו ממקום שמתחיל לשפע עד הפיטמא, בכל שהוא (שם יב. וראה להלן בחזזית).

היה מנומר, פסול (סוכה לו א; רמב"ם לולב ח ח; טוש"ע שם טו), היינו שהיה מראה פסול בשנים או בשלשה מקומות (ר"ן סוכה יז ב ד"ה אבל, בשם הראב"ד; טוש"ע שם טז); ויש אומרים שמנומר פסול אפילו במראות כשרים (ר"ן שם, בשם אחרים).

מנומר פסול אפילו שיעור המראות הוא מיעוט משטח האתרוג (טוש"ע שם טז). ונחלקו הפוסקים (ראה משנה ברורה שם ס"ק נו):

• יש אומרים דווקא כשהיו מפוזרים על פני רוב האתרוג (טוש"ע שם י), דהיינו רוב הקיפו (מגן אברהם שם ס"ק יג); ויש אומרים רוב שטחו (חזון איש או"ח קמז ה).

• ויש אומרים, אף כשהיו מפוזרים במיעוטו של האתרוג (טוש"ע שם, בשם יש פוסלים. וראה להלן: חזזית).

מהאחרונים יש מי שכתב, שפעמים הרבה על ידי משמוש היד נולדים נימורים באתרוג, ומכיון שדבר זה בא על ידי קיום המצוה אין בו חסרון של הדר, אלא זה הוא הידורו והדרו, וכשר הוא (חידושי החתם סופר סוכה לו א)^[45].

צורתו

עגול ככדור

אתרוג העגול ככדור, פסול (סוכה לו א; טוש"ע או"ח תרמח יח. הרמב"ם השמיט, ראה מגיד משנה לולב ח ח). הטעם:

• לפי שאין דרכו להיות כך (לבוש שם), ואין לו צורת אתרוג (שו"ע הרב שם כח), ולפיכך פסול כל שבעת הימים (שער הציון שם ס"ק סה, לדעת הלבוש. וראה שו"ע תרמט ה).

• ויש שמצדד לומר שפסולו משום שאינו הדר (ראה להלן: הידורו), ולכן בשאר הימים תלוי במחלוקת אם הדר מעכב בהם (שער הציון שם. וראה ערך נטילת לולב).

גדלו בדפוס

אתרוג שגדלו בדפוס – תבנית - שעשו לו בעודו קטן וגדל בתוכו ונעשה כמין בריה אחרת, פסול (סוכה לו א; רמב"ם לולב ח ח; טוש"ע או"ח תרמח יט), שאינו דומה לאתרוג (רש"י שם ד"ה כמין; שו"ע הרב שם כח).

עשאו בדפוס כברייתו, אף על פי שאינו דומה ממש, כגון שנעשו בו כמין קרשים כעין גלגל של רחיים של מים, כשר (סוכה שם ב, ורש"י ד"ה דעבידא; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אתרוג התיום

תיום הוא ששנים דבוקים יחד וכך גדלו (ערוך ערך תיום, בשם רב האי גאון; רש"י שם ד"ה התיום; טוש"ע או"ח תרמח כ), או שהוא שנים חלוקים מלמעלה ומחוברים מלמטה בכל שהוא (ערוך שם, בשם רב האי גאון).

אתרוג התיום כשר, ויש אומרים פסול (סוכה לו א). הלכה שכשר (רמב"ם לולב ח ח; טוש"ע שם), שכיון שאי אפשר להפרידם, פרי אחד הוא (כלבו עב; משנה ברורה שם ס"ק סג), ונוטל שניהם ביחד כשהם דבוקים ומברך (שו"ע הרב כט, וראה כפות תמרים סוכה שם שנסתפק בזה).

יש פוסקים שהתיום פסול (סמ"ג עשין מד; רוקח רכ; רבינו ירוחם ח ג), ועל כן יש שכתב להחמיר אם אפשר (אליה רבה תרמח ס"ק כט).

הידורו

אתרוג שאינו הדר

אתרוג שאינו הדר, פסול, שהרי נאמר בו (ויקרא כג מ) הָדָר (סוכה לא א); ויש מפרשים לפי שכל מצוה צריכה להיות בהידור, משום (שמות טו ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (רש"י סוכה כט ב ד"ה יבש, ראה בתוספות שם ד"ה לולב שחלקו. וראה ערך הידור מצוה). רבי יהודה חולק ומכשיר (סוכה לא ב).

אתרוג שפסולו משום שאינו הדר פסול בכל שבעת ימי החג (ראה להלן), ואינו פוסל בכלשהו אלא דוקא בחוטם האתרוג, או ברוב שטחו של האתרוג (ראה להלן).

כל פסולי האתרוג משום הדר (ראה תשובות רבי עקיבא איגר בסוף ספר דרוש וחידוש) הם דוקא כשהם נראים לרוב בני האדם בהשקפה ראשונה (שלחן ערוך הרב או"ח תרמח כב), אבל אם אין נראה לעין מחמת דקותו וצריך להסתכל, אין זה כלשהו שפוסל (משנה ברורה שם ס"ק מו)^[46].

יבש

הלכה כחכמים הפוסלים אתרוג שאינו הדר, ולפיכך אתרוג יבש פסול (סוכה לד ב; רמב"ם לולב ח א; טוש"ע או"ח תרמח א), שאינו הדר (גמרא כט ב, לא א). בירושלמי אמרו שפסול מטעם שהוא כמת, ונאמר (תהלים קטו יז): לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ (ירושלמי סוכה ג א, ופני משה ד"ה יבש).

שיעור היובש, שאינו מוציא ליחה כלל, ובודקים על ידי מחט וחוט, אם תהיה לחות על החוט (רא"ש סוכה ג כ, וטור שם, בשם הראב"ד; שו"ע שם), אלא שיש להיזהר שלא יפסל על ידי הנקב (מגן אברהם שם סק"א, וראה להלן: שלימותו).

אתרוג מאשתקד, ודאי שהוא יבש (שו"ת מהרי"ל ה; רמ"א שם), אלא אם שמרוהו שלא יתייבש (תמים דעים [ראב"ד] דיני לולב רלב; ט"ז שם סק"ב. וראה בשער הציון שם סק"ח אם יש חולקים על זה).

יבש מקצתו

יבש מקצתו אינו פסול עד שיבש רובו, או שיבש בשנים ושלשה מקומות אפילו במיעוטו (פרי מגדים או"ח תרמח אשל אברהם ס"ק יז; משנה ברורה ס"ק מח). ואם יבש בחוטמו - ממקום שמשתפע - יש סוברים שפסול בכל שהוא (טור או"ח תרמח, בשם הראב"ד; שו"ע שם יב, בשם יש מי שאומר).

כמוש

כמוש כשר (סוכה לא א; רמב"ם לולב ח א; מגן אברהם או"ח תרמח), שלא גמר ליבש (רמב"ם שם), ואפילו כמוש כולו (מגן אברהם שם)^[47].

חזזית

עלתה חזזית על רובו - פסול, על מיעוטו - כשר (סוכה לד ב; רמב"ם לולב ח ז; טוש"ע תרמח ט). היו בשנים או בשלשה מקומות, אפילו במיעוטו של אתרוג, פסול, ועל חוטמו אפילו בכל שהוא פסול (סוכה לה ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• יש אומרים ששנים ושלשה מקומות אלה פוסלים רק כשהם מפוזרים על פני רוב האתרוג (רא"ש ג יט, בשם הראב"ד; טוש"ע שם י). ורוב זה הוא רוב היקף האתרוג (מגן אברהם שם ס"ק יג), בין רוב היקף הרוחב ובין רוב האורך (שו"ע הרב שם כ); ויש אומרים רוב שטחו (חזון איש או"ח קמז ה).

• ויש חולקים, שאפילו אם הן במיעוטו וכולם בצד אחד, פסול (טור שם, בשם אחיו; שו"ע שם, בשם יש פוסלים).

מחצה על מחצה במקום אחד, תלוי במחלוקת אם אפשר לצמצם (טוש"ע שם יא, ומגן אברהם שם. וראה ערך אי אפשר לצמצם).

חזזית היא כמו אבעבועות דקות (רש"י סוכה לד ב ד"ה חזזית; רא"ש ג טו; טוש"ע או"ח תרמח יג), ויש בה ממש, וניכר במשמוש שהיא גבוהה מהאתרוג (רא"ש וטוש"ע שם. וראה שערי תשובה שם ס"ק כב וכג, ובאור הלכה שם).

• יש אומרים שדוקא כשיש לפחות שתי אבעבועות (שו"ת מבי"ט ג מט; מגן אברהם או"ח תרמח ס"ק טז; שו"ע הרב שם כב); ויש סוברים, שאפילו אבעבועה אחת היא חזזית (כנסת הגדולה או"ח תרמח הגהת טור ד"ה עלתה, וראה שער הציון שם ס"ק נד).

ודוקא כשהאבעבועות מהאתרוג עצמו, אבל מה שנעשה מקומו עקום ואדום מחמת קוצים שעוקצים אותו, כשר (מבי"ט שם; מגן אברהם שם ס"ק יט).

חזזיות שקורין "בלאט מאל" (כתמים שקורין "פלעק". שערי תשובה או"ח תרמח ס"ק כג^[48]):

• יש אומרים שכשר, שאינם גבוהים משאר האתרוג (מהרי"ל הלכות אתרוג; רמ"א שם יג).

• ויש אומרים שהם נחשבים כמראה אתרוג, מאחר שרגילים להיות הרבה כך (תרומת הדשן צט; רמ"א שם, בשם יש מי שכתב), ולכן אפילו גבוהים משאר האתרוג, כשר (מגן אברהם שם סק"כ; שו"ע הרב שם כג).

נחלקו בטעם פסול החזזיות:

• יש אומרים שפסול החזזית הוא משום הדר (תוספות סוכה כט ב ד"ה קפסיק; רא"ש שם ג טו; מגיד משנה לולב ח ז), ולכן דינו בשאר ימי החג תלוי במחלוקת (ראה ערך נטילת לולב) אם הדר מעכב בהם (ראה רמ"א או"ח תרמט ה, וט"ז שם סק"ט).

• ויש מצדדים לומר שפסולה משום חסר, ואינו פסול אלא ביום הראשון (תוספות ורא"ש שם, בדעת הירושלמי. וראה שם שדחו).

נקלפה החזזית וחזרה למראה האתרוג, כשר (רא"ש סוכה ג יח; טוש"ע או"ח תרמח יד), אם לא חסר כלום על ידי הקילוף (רמ"א שם. וראה להלן: שלימותו).

מהאחרונים יש שכתבו שבענין החזזיות המורים מרובים והיודעים מעטים ולכן הירא את דבר ה' ישתדל לקנות אתרוג בלא חזזית ובהרת (חיי אדם קנא ח), ואשרי מי שיוכל לקחת אתרוג אתרוג נאה הדר ונקי מכל (פרי מגדים אשל אברהם סוף תרמח).

שאר פסולי הדר

• אתרוג תפוח פסול (סוכה לו א; רמב"ם לולב ח ח; טוש"ע או"ח תרמח טו), היינו שנפלו עליו מים ונתפח (רש"י שם ד"ה לא, בפירוש הראשון; שו"ע שם), ויש מפרשים שנרקב (רש"י שם, בפירוש השני; מגן אברהם שם ס"ק כא).

• וכן הסרוח (סוכה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו שנרקב, או שריחו רע מחמת תולעים שאכלוהו (שני פירושים ברש"י שם).

• וכן הכבוש (סוכה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), בחומץ או בחרדל (רש"י שם ד"ה כבוש; שו"ע שם), ושהה כשיעור שירתיח על האש (מגן אברהם שם ס"ק כב), או בשאר משקין ושהה מעת לעת (מגן אברהם שם. וראה ערך כבוש).

• והמבושל (סוכה שם: השלוק, ורש"י ד"ה שלוק; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכל אלה פסולים משום הדר (אליה רבה או"ח תרמח טו, בשם ספר אמרכל).

שלימותו

חסר

אתרוג החסר אפילו כל שהוא - פסול (סוכה לד ב; רמב"ם לולב ח ז; טוש"ע או"ח תרמח ב), שנאמר: (ויקרא כג מ) וּלְקַחְתֶּם, שתהא לקיחה תמה, והחסר אינה לקיחה תמה (תוספות שם ד"ה שתהא).

אתרוג שפסולו משום שאינו לקיחה תמה פוסל בכלשהו בכל שטח האתרוג ולאו דוקא בחוטמו, ואין פסולו אלא ביום הראשון ולא בשאר שבעת הימים (ראה להלן).

פסולי אתרוג משום שאינם לקיחה תמה הם גם כאשר צריך להסתכל בעיון ובהתבוננות (תשובות רבי עקיבא איגר בסוף ספר דרוש וחידוש), אך מכל מקום אין צורך בהסתכלות בזכוכית מגדלת (שו"ת מים חיים (משאש) או"ח רנט; פסקי תשובות תרמח אות יד), על פי הכלל בכל התורה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות בהסתכלות טבעית (ראה שו"ת טוב טעם ודעת תניינא לג, בענין תולעים; שו"ת דובב מישרים א א, בענין מוקף גויל. וראה בערך בדיקת תולעים).

ניקב

ניקב נקב מפולש בכל שהוא פסול, ונקב שאינו מפולש פוסל אם הנקב גדול כרוחב איסר (ראה ערכו^[49]) (סוכה לו א; רמב"ם לולב ח ז; טוש"ע או"ח תרמח ב).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שניקב אפילו שאין בו חסרון כלל, כגון שתחב בו יתד עבה (רש"י שם ד"ה תני; רמב"ם שם, ראה שם במגיד משנה; תוספות שם ד"ה אי נסדק; רא"ש שם ג יח; טוש"ע שם, בדעה ראשונה).

• ויש אומרים שאף בנקב מפולש אינו פסול אלא אם כן חסר, וכן נקב שאינו מפולש צריך שיהיה חסר כאיסר, אבל בלי חסרון כלל כשר (ראב"ד לולב ח ז; טור שם, בשם רבנו חננאל ורבנו ישעיה; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

בשעת הדחק יש להקל כדעה אחרונה (רמ"א שם; ט"ז שם סק"ג; שו"ע הרב שם ח).

נחלקו הפוסקים בהגדרת נקב מפולש:

• יש אומרים שמפולש הוא כשניקב מצד לצד (הלכות גדולות טו עמ' רח; רא"ש סוכה ג יח, בשם הראב"ד).

• ויש אומרים שאם ניקב עד חדרי הזרע, הרי זה כמפולש (ירושלמי סוכה ג ו, וראה רא"ש שם; תוספות סוכה לו א ד"ה אי נסדק; טור או"ח תרמח. וראה שו"ע שם ג שתי הדעות)^[50].

ניקב כל העובי מצד לצד, במקום הצר שלא כנגד חדרי הזרע, לדברי הכל הרי זה מפולש (מגן אברהם שם סק"ב).

ניקב נקב מפולש לאורך האתרוג, ואינו מגיע לחדרי הזרע, לדברי הכל אינו בכלל מפולש (ט"ז שם סק"א, ראה משנה ברורה סק"ג).

נקבים שנעשו בו כשהיה באילן על ידי קוצים, אף על פי שיש בהם חסרון, נהגו להכשיר, שזה דרך גדילתו (תרומת הדשן צט; רמ"א או"ח תרמח ב), ודוקא כשנקרם עליהם עור ובשר, שאם לא, פסול לסוברים שניקב וחסר פסול אפילו כשאינו מפולש (רמ"א שם; ט"ז שם סק"ד).

חתיכת אתרוג

• יש אומרים שאתרוג חסר נקרא רק כשהעיקר קיים, היינו שנשתייר רובו ושמו עליו, אבל אם חתך קצת מהאתרוג, הרי זו חתיכת אתרוג ולא אתרוג, ואפילו בשאר ימי החג שהחסר כשר (ראה ערך נטילת לולב), החתיכה פסולה (ר"ן יח א ד"ה הא; רמ"א או"ח תרמט ו).

• ויש אומרים שכשנשאר בו שיעור אתרוג (ראה לעיל: שיעורו), אף שהוא מיעוט האתרוג, הרי זה אתרוג חסר (תרומת הדשן פסקים צב, וראה מגן אברהם שם ס"ק כז).

נימוח מבפנים

נימוח כל בשר האתרוג מבפנים ונעשה כמים, וקליפתו החיצונה וחדרי הזרע קיימים, הדבר ספק (סוכה לו א), ולכן יש מכשירים, שסוברים שפסול זה הוא מדרבנן וספיקו להקל (הרא"ש ג יח, בדעת הרי"ף; שו"ע או"ח תרמח ד), ויש פוסלים, שסוברים שהוא ספק דאורייתא (טור שם; שו"ע שם, בשם יש פוסלים, וראה ביאור הגר"א סק"ט). ויש להחמיר במקום שאפשר (שו"ע הרב שם יב).

נסדק

נסדק האתרוג, פסול (סוכה לד ב; טוש"ע או"ח תרמח ה), אפילו שאין בו חסרון כלל (מאירי שם ד"ה נסדק; טוש"ע שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שנסדק הוא דוקא משני צדדיו, אבל נסדק מצד אחד, כשר (ר"ן סוכה יז א ד"ה נסדק; רשב"א סוכה לד ב ד"ה נסדק, בדעה הראשונה).

• ויש אומרים שאפילו נסדק רק מצד אחד פסול (ר"ן ורשב"א שם, בדעה השניה; מגן אברהם שם סק"ה; שו"ע הרב שם יג).

נחלקו הפוסקים באורך הסדק הפוסל:

• יש אומרים שנסדק כולו (רש"י סוכה לד ב ד"ה נסדק; רא"ש שם ג יח; טוש"ע או"ח תרמח ה), אבל נשאר כל שהוא שאינו סדוק למעלה ולמטה, כשר (טוש"ע שם; ט"ז שם סק"ט ומגן אברהם שם סק"ו, בדעת הר"ן שם), אפילו לדעת הסוברים שנסדק משני צדדיו (שו"ע הרב שם יד; מגן אברהם שם).

• יש אומרים שאפילו נסדק רוב אורכו פסול (בית יוסף וביאור הגר"א שם, לגירסתם בר"ן סוכה יז א ד"ה נסדק; רמ"א שם), שרובו ככולו (שער הציון שם ס"ק כג, בשם בכורי יעקב שם ס"ק יח), ואפילו לפוסלים כשנסדק מצד אחד, די בנסדק רוב ארכו (בכורי יעקב שם, ומשנה ברורה שם סק"כ, על פי הריטב"א סוכה לד ב ד"ה נסדק).

• ויש מי שמחלק בין דעת הפוסלים בנסדק בצד אחד, שפוסל בכולו, לדעת הפוסלים דוקא כשנסדק משני צדדים, שפוסל גם ברובו (ב"ח שם ו).

נסדק למעלה בחוטמו, יש אומרים שאפילו בכל שהוא פסול (ר"ן שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר)^[51].

במיקום עומק הסדק נחלקו:

• יש אומרים שנסדק רוב הקליפה העבה (ר"ן סוכה יז א ד"ה נסדק; רמ"א או"ח תרמח ה; שו"ע הרב שם יג-יד).

• ויש אומרים דוקא כשהגיע הסדק עד חללו שבפנים (ראה ר"ן שם; ט"ז שם סק"ט; באור הלכה שם ד"ה וכל).

נקלף

נקלף פסול (סוכה לד ב). ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש אומרים שהיא הקליפה הירוקה העבה שמעל בשר האתרוג הלבן, בלא שיחסר מבשר האתרוג (רא"ש שם ג יז, וראה בית יוסף או"ח תרמח ו).

• ויש אומרים שהיא הקליפה הדקה החיצונה (כמין 'גלד' שעל האתרוג. ר"ן סוכה יז א ד"ה נקלף; רמב"ם לולב ח ז; טוש"ע או"ח תרמח ו), ועדיין נשאר ירוק כברייתו (רמב"ם שם; שו"ע שם), ואין חסרון מגופו של האתרוג כלל, שאם נקלף מהקליפה העבה, שיש בה חריפות כשאוכלים אותה, פסול משום חסר (ר"ן שם. וראה ביאור הדעות בבית יוסף ובב"ח שם^[52]).

הבדל יש בין נקלף כולו לנקלף מקצתו (סוכה לו א). ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שנקלף כולו כשר ומקצתו פסול, שהוא כמנומר (רש"י שם ד"ה בכולה וד"ה במקצתה), ולפי זה אם נקלף מקצתו ונקלף אחר כך השאר, כשר (טור או"ח תרמח ו, לדעת רש"י).

• ויש מפרשים להיפך, שנקלף כולו פסול ומקצתו כשר (תוספות סוכה שם ד"ה הא, ורא"ש שם ג יז, בשם רבינו חננאל והראב"ד; רי"ף שם יז א; רמב"ם לולב ח ז; שו"ע שם ו).

לדעת הסוברים שנקלף מקצתו כשר, יש אומרים שאפילו נשאר כל שהוא (רמב"ם ושו"ע שם), ויש אומרים דוקא כשנשאר כשיעור סלע [ראה ערכו^[53]] (תוספות שם, בשם רבינו חננאל; רא"ש שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

למכשירים כשנקלף מקצתו, אם על ידי הקילוף השתנה ממראה שאר האתרוג:

• יש אומרים שפסול אפילו כשנקלף רובו, או בשנים ושלשה מקומות אפילו במיעוטו של אתרוג (רא"ש סוכה ג יז, וטור או"ח תרמח ו, בשם הראב"ד).

• ויש אומרים שכל שלא השתנה למראה פסול, כגון לבן או שחור (ראה לעיל: מראיתו), אפילו השתנה ממראה שאר האתרוג, אינו פסול אלא כשנקלף כולו (רא"ש שם, בשם יש אומרים)^[54].

ניטל הפיטם או העוקץ

ניטלה פיטמתו פסול, ניטל עוקצו כשר (סוכה לד ב). ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים שפיטמתו היא בראש האתרוג, והיא שנקראת בגמרא (שם לה ב) 'בוכנתו', ועוקצו בזנבו שבו הוא תלוי באילן (ירושלמי סוכה ג ו; רש"י סוכה שם ד"ה נטלה ולה ב ד"ה תני, בשם רבינו יעקב; ועוד). ולפירוש זה אין שום פסול בעוקץ התלוי באילן, אפילו כשניטל כולו (רא"ש שם ג טז).

• יש מפרשים שהפיטמא והעוקץ במקום אחד הם: בזנבו התלוי באילן, פיטמתו היא מה שתחוב בתוך האתרוג, ואם נתלש משם ונעשה גומא - חסר האתרוג ופסול, ועוקץ הוא מה שבולט מחוץ לגומא, וכשניטל כשר (רש"י סוכה לה ב ד"ה תני, בשם ר' יצחק הלוי^[55]). ולפירוש זה אין שום פסול בפיטמתו שבראש האתרוג, שאינו מגוף האתרוג כלל (רא"ש שם).

• ויש מפרשים שפיטמתו היא בראש האתרוג, אבל מה שאמרו בגמרא 'ניטלה בוכנתו', אין זה פירוש לפיטמתו, אלא פסול אחר, והוא העוקץ שבזנבו אם ניטל כולו עד שנשאר גומה במקומו (רבינו חננאל שם לו א; ערוך ערך פטם ג, בשמו; רי"ף שם יז ב), ולפי זה פסול בין שניטלה פיטמתו שבראשו, ובין שניטל העוקץ שבזנבו כולו (רמב"ם לולב ח ז; טוש"ע או"ח תרמח ז-ח), ולא אמרו שניטל העוקץ כשר אלא כשניטל מה שלמעלה מהאתרוג, אבל הבוכנא בתוך האתרוג קיימת (רבינו חננאל ורי"ף שם).

להלכה פסקו רוב הפוסקים שפסול בין בפיטמא שבראשו, ובין בעוקץ שבזנבו (שו"ע שם וכל האחרונים).

לסוברים שהפיטם הוא בראשו, נחלקו הראשונים:

• יש אומרים ששושנתו והפרח שבראשו הם הפיטמא (ירושלמי שם, תמן אמרי; רי"ף שם, ראה בר"ן שם ד"ה תאני; רמ"א או"ח תרמח ז, בשם יש מחמירין).

• ויש אומרים שהוא הדד שבראשו השושנה (רש"י שם; רמב"ם לולב ח ז; ר"ן שם; שו"ע שם; וראה ירושלמי שם דעת רבי יצחק בר חקולא, ופני משה שם ד"ה פיקא), והוא שאמרו עליה בגמרא: ניטלה בוכנתו (סוכה לה ב), לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא (רש"י שם; ר"ן שם).

לדעה זו שהפיטם הוא הדד, נחלקו הפוסקים כמה צריך שינטל מן הדד כדי שיפסל:

• יש אומרים שינטל כל העץ התחוב בתוך האתרוג, ותשאר במקומו גומה (ט"ז שם ס"ק יא, ומגן אברהם סק"ט, בדעת הרמ"א). ואפילו לא ניטל כל עובי הפיטם, אלא מקצתו נשאר מחובר לאתרוג (שו"ע הרב שם יז).

• ויש אומרים שאף אם לא ניטל כולו פסול (בית יוסף שם ד"ה כתב הר"ן, בדעת רבינו חננאל; לחם משנה שם; לבוש שם ח), אלא שיש שכתב שמכל מקום צריך שינטל עד גובה האתרוג (מגן אברהם שם סק"ט. וראה משנה ברורה שם סק"ל ודעה נוספת בס"ק לא).

לא היה לו דד מתחילת ברייתו כשר (רא"ש סוכה ג טז; רמ"א או"ח תרמח ז), שזהו דרך גידולו (שו"ע הרב יז), וניכר בזה שבמקום הפיטמא יש כמו גומא מתחילת ברייתו (מגן אברהם שם סק"י, בשם מבי"ט). ובימינו רוב האתרוגים בתחילת גידולם יש להם פיטמא, ובהמשך גידולו של האתרוג נופל הפיטם מחמת השמש הקופחת, וכתבו מפוסקי דורנו שהאתרוגים אלה כשרים, מכיון שכך היא תכונתם הטבעית, והרי זה כשאר פסולת הפרי, וכאילו הפיטם לא היה חלק מאתרוגים אלה מעולם (שו"ת שבט הלוי א קעז; ארחות רבנו ב רע, בשם החזון איש והרב י. קנייבסקי; הליכות שלמה מועדים תשרי-אדר י יח, ובארחות הלכה 69)^[56].

יש אומרים שהפסול של ניטל הפיטם וכן של ניטל העוקץ הוא משום חסר, ולכן בשאר ימי החג דינם כמו כל חסר שכשר (רבינו ירוחם נתיב ח ג; רמ"א או"ח תרמט ה. וראה ערך נטילת לולב); ויש אומרים שיש בו גם פסול שאינו הדר, ולכן לפוסלים שאינו הדר בכל ימי החג אף זה כך (מגן אברהם שם ס"ק יז, על פי מגיד משנה לולב ח ז; שו"ע הרב תרמט יז).

נשברה הפיטמא ועדיין מחוברת מקצתה לאתרוג – יש מהאחרונים שמכשיר (שו"ת שבות יעקב א לא), ויש שפוסל (שו"ת בית אפרים א).

מורכב

מחלוקת אם כשר או פסול

אתרוג המורכב, בין שהרכיב ענף של אתרוג לתוך עץ לימון, חושחוש, תפוז וכיוצא, ובין שהרכיב ענף של עצים אלה וכיוצא לתוך אילן של אתרוג, נחלקו בו הפוסקים האחרונים^[57].

רוב הפוסקים פוסלים מצד כמה טעמים:

• שהפרי הגדל בעץ אתרוג שהורכב בלימון אינו אתרוג אלא לימון, כדרך שאמרו בהרכבת ילדה בזקנה שבטלה ילדה בזקנה (ראה סוטה מג ב. וראה ערך הרכבה), וכל שכן כשהרכיב לימון באתרוג (ראה ערך הנ"ל. שו"ת מהר"ם אלשיך קי; שו"ת הרמ"א קיז; תשובת הסמ"ע בשו"ת הב"ח קלה; מגן אברהם תרמח ס"ק כג).

• אפילו אם לא התבטל האתרוג בלימון, הרי הם כשני מינים המעורבים זה בזה, ואתרוג אמרה תורה, ולא מקצת אתרוג ומקצת מין אחר (אלשיך ורמ"א שם; שו"ת שבות יעקב א לו).

• חלק הלימון שבתוך האתרוג גורע משיעורו, ואם כל האתרוג הוא כביצה (ראה לעיל: שעורו), הרי בלי חלק הלימון הוא פחות מכביצה (אלשיך שם).

• הרי זה כאתרוג החסר, שאם נגרע חלק הלימון חסר משלימותו של האתרוג (אלשיך שם; שבות יעקב שם; ט"ז או"ח תרמט סק"ג).

• שנעבדה בו עברה, שהרי אסור להרכיב אילנות מין בשאינו מינו, ואפילו אם הורכב על ידי נכרי, אף בני נח אסורים בהרכבה (לבוש או"ח תרמט ד)^[58].

• שמוסיף מין חמישי – הלימון או התפוז וכיוצא שמעורב באתרוג – ועובר משום בל תוסיף (שו"ת חלקת יואב או"ח לב).

לשיטה זו אין לברך על האתרוג המורכב בכל שבעת ימי החג (משנה ברורה תרמח ס"ק סה), ויש המחמירים שלא ליטלו כלל ואפילו בלא ברכה (משנה ברורה שם. וראה דרשות החתם סופר ח"א דף מז א דרוש לסוכות).

ויש מצדדים להכשיר ואומרים שמכיון שיש למורכב הסימנים שנאמרו בגמרא: פרי עץ הדר, הדר באילנו משנה לשנה וכיוצא (ראה לעיל: מהותו), הרי זה אתרוג, ועל טענות הפוסלים השיבו בדרכים שונות:

• שביטול ילדה בזקנה בהרכבה נאמר רק לענין איסור (ראה ערך ערלה וערך הרכבה), אבל לא שהפרי עצמו נשתנה.

• במקצת אתרוג יש להכשיר כדרך שאמרו (חולין עט ב): שה, ואפילו מקצת שה (ראה ערך אותו ואת בנו).

• אינו בכלל חסר, שאין כאן חלק מסויים שהוא הלימון, אלא שכל הפרי מקבל קצת שינוי על ידי ההרכבה.

• ומה שנעבדה בו עברה אינו פוסל אלא בקרבן ולא במצוה (ראה ערך נעבדה בו עברה), ועוד שבן נח אינו מוזהר על הרכבה (ראה ש"ך יורה דעה רצז סק"ג. וראה ערך כלאי אילן), ועוד שלימון ואתרוג הם לענין כלאים כמין במינו (ראה על כל זה בשו"ת הב"ח קלו; ט"ז או"ח תרמט סק"ג; שו"ת חתם סופר או"ח קפג; שו"ת השיב משה או"ח כ; שו"ת צמח צדק החדש או"ח סד; גן נעול כפתור ב פרח י; שו"ת חלקת יואב או"ח לב^[59]).

בדרך ההרכבה

מרבני דורנו יש מי שכתב שאם מתברר על ידי בדיקות מעבדה משוכללות שיש באתרוג חלקים מלימון, כגון שבדרך האבקה ברוח או על ידי דבורים עבר חומר מלימון לאתרוג, אין זה פוסל את האתרוג מדין מורכב, כי האיסור הוא דוקא אם מרכיבים יחור מעץ לימון וכיוצא בעץ אתרוג שהיא פעולת ההרכבה האסורה מן התורה מדין כלאים (הרב ש.ז. אויערבאך, הובאו דבריו בספר כשרות ארבעת מינים עמ' קפב)^[60].

ואם מזריקים לאילן האתרוג או לפרי האתרוג מיץ של לימון וכיוצא המשנים את טעמו, דינו לענין נטילת האתרוג כמורכב (שו"ת מנחת שלמה תנינא ק ז. וראה בהליכות שלמה מועדים תשרי-אדר י טז ובדבר הלכה וארחות הלכה שם).

סימני אתרוג מורכב

האחרונים נתנו סימנים להכיר על ידם אם האתרוג הוא מורכב או לא:

• המורכב הוא חלק, ואין בו בליטות (תשובת מהרשי"ק [הר"י פדווא] בשו"ת הרמ"א קכו; מגן אברהם או"ח תרמח ס"ק כג).

• העוקץ שבו האתרוג תלוי באילן הוא בולט, ואינו שוקע (שם).

• תוכו רחב, והמוהל שלו רב, והקליפה דקה (שם).

• גרעינו מושכב לרוחב הפרי ואינו זקוף לארכו (עולת שבת או"ח תחילת תרמח; שיירי כנסת הגדולה תרמח טור ג; מגן אברהם שם)^[61].

והאתרוג הוא היפוכם של כל אלה (ראה לעיל: מהותו).

ומכל מקום יש שפקפקו על סימנים אלה, וכתבו שאין לסמוך עליהם אלא על המסורת שאותו מקום ממנו לקחו את האתרוגים מוחזק שאינם מורכבים (שו"ת חתם סופר או"ח רז; ישועות יעקב או"ח סוף תרמח; משנה ברורה שם ס"ק סה); ובפרט בדורות האחרונים שהשתכללו מאד אמצעי ההרכבה - לא ניתן לסמוך על הסימנים (ראה שו"ת נפש חיה ב; מועדים וזמנים ב קיח; כשרות ארבעת המינים עמ' עח וקפג ואילך; הליכות שלמה מועדים תשרי-אדר י בארחות הלכה 65).

ספק מורכב

מהאחרונים יש מי שכתב שאף ספק מורכב פסול, ואין דנים בו כדין ספק-ספקא שזה דוקא באיסורים אבל במצות עשה שהתורה ציוותה לקחת אתרוג צריך להיות אתרוג ודאי (שו"ת אבני נזר או"ח ב תפד יב).

על אתרוג שפסולו משום "לכם", כגון הגזול, השאול, האסור באכילה ובהנאה וכדומה, ראה ערך נטילת לולב.

על אתרוג של דמאי, של טבל, של מעשר, של ערלה, של תרומה, של שביעית - ראה ערך נטילת לולב ובערכים הנ"ל.

על ברכת הריח באתרוג – ראה ערך ברכת הריח.

ב^[62] - האות השניה מכ"ב אותיות של אלף בי"ת^[63]

צורתה

צורת אות ב' מהאל"ף בי"ת שבכתב-אשורי, בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזה, וכן בגט אשה, היא כמו דלי"ת הנמשכת למטה בתוך גרון של וי"ו (ברוך שאמר, צורת האותיות; בית יוסף אורח חיים לו; משנה ברורה, משנת סופרים).

ריבועה

צריך להיזהר בריבועה שלא תהא נראית ככ"ף (ברוך שאמר, שם; טור לו; שו"ע הרב שם; מ"ב שם), ואם נראית ככ"ף פסולה (שו"ע הרב לו ב; משנה ברורה שם).

תגים

צריך - לכתחילה (שו"ע הרב שם; משנה ברורה שם) - שיהא לה בראשה מצד שמאל תג קטן (רא"ש שם; ברוך שאמר שם; בית יוסף שם), וכך אמרו: אומרין לבי"ת מי בראך, והיא מראה להן בנקודה ואומרת: זה שלמעלן (ירושלמי חגיגה ב א); והספרדים כותבים אותה עגולה מעט כעין רי"ש, לללא תג למעלה^[64] (מור וקציעה לב).

וכן צריך שיהיה לה תג מאחוריה, לצד ימין, למטה (ברוך שאמר שם; משנה ברורה שם), וכך אמרו: אומרין לבי"ת מי בראך וכו' ומה שמו, והיא מראה להן בנקודה שלאחריה ואומרת: אחד שמו, אדון שמו (ירושלמי שם, לגירסת הגהות מימוניות תפילין א יט, אלפא ביתא ב, ואגור, צורת אותיות התפילין).

וכן צריך שיהא לה תג מאחוריה, לצד ימין, למעלה (רא"ש הלכות קטנות, ספר תורה יא, ומעדני יום טוב; ברוך שאמר שם); ויש מי שנסתפק בדיעבד כשהיתה למעלה עגולה ולמטה מרובעת אם פסולה, וכתב שאין להקל (פרי מגדים או"ח לב אשל אברהם בסופו, סדר א"ב, כ; משנה ברורה שם).

עקב

צריך שיהיה לבי"ת עקב עבה למטה, שיהיה במקום ראשה של וי"ו, שהירך של הדלי"ת תיכנס לתוכו (בית יוסף שם; שו"ע הרב שם; משנה ברורה שם); לא היה לה עקב למטה, אין לפסול בדיעבד, כיון שעל כל פנים אינה עגולה מאחוריה כעין כ"ף (חתם סופר יורה דעה רסה).

אורכה ורוחבה

אורך ורוחב הבי"ת כשיעור עובי שלשה קולמוסים, ורוחב חללה כעובי קולמוס (דרכי משה או"ח לו א; משנה ברורה שם).

קיצר הבי"ת עד שנראית כנו"ן כפופה לתינוק שהוא לא חכם ולא טיפש, יש להחמיר ולפסול (פרי מגדים שם, ד"ה כללא דמילתא; משנה ברורה שם).

ביתי"ן גדולות וקטנות

אותיות גדולות

• ב' של בְּרֵאשִׁית (בראשית א א) היא ב' רבתי (מסורה גדולה בראשית א א).

• ויש שכתבו שאף הב' של בְּרַח דּוֹדִי (שיר השירים ח יד) היא ב' רבתי (מחזור ויטרי עמ' 683, בשם רבי יוסף טוב עלם).

אותיות קטנות

הב' ב"הב" הראשונה של הַב הַב (משלי ל טו) היא ב' זעירא (מסורה גדולה ויקרא א א; מחזור ויטרי שם, בשם רבי יוסף טוב עלם)^[65].

הברתה

הברה כפולה לבי"ת: קשה ורכה (ספר יצירה ב א), וצריך לדקדק בקריאת שמע שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה (רמב"ם קריאת שמע ב ט; טוש"ע או"ח סא כג).

ב' במקום ו'

בשמות-גיטין של לעז כותבים שתי ווי"ן במקום בי"ת רפויה (בית שמואל, שמות נשים ב).

בא זה ולמד על זה^[66] - שני נושאים הכתובים בתורה בדין אחד, יש שאחד מהם נכתב בשביל לפרש את השני

הכלל

אפילו כשאחד מן הנושאים מסתבר יותר שינהוג בו הדין האמור בתורה, והיה מספיק שיהיה כתוב רק הנושא המסתבר פחות, וממילא היינו יודעים שכל שכן שהמסתבר יותר נוהג בו דין זה, מכל מקום אם הנושאים אינם מבוארים בתורה בפירוש, אנו אומרים שאילו נכתב אחד מהם היינו מפרשים אותו שזהו המסתבר יותר, ועדיין לא היינו יודעים שאף המסתבר פחות נוהג בו דין זה, אבל עכשיו שנכתבו שניהם, בא האחד ומלמד על השני שהמכוון הוא אף במסתבר פחות.

מפני כן ביארו בכתוב: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר (ויקרא יט יח), שנקימה היא כשאומר לו "איני משאילך כדרך שלא השאלתני", ונטירה היא כשאומר "הילך, איני כמותך שלא השאלתני" (תורת כהנים קדושים פרק ד י-יא; יומא כג א), ואף על פי שנקימה אפשר ללמוד מקל וחומר מנטירה, מכל מקום אם לא היה כתוב אלא לא תטור הייתי אומר שזוהי נקימה, ונטירה הייתי אומר שמותר, לכן כתובים שניהם ובא זה ולימד על זה (משנה למלך ביאת מקדש ב ב, בשם "הקשו בגמרא ותירצו")^[67].

בגוף אחד

אין אומרים בא זה ולימד על זה אלא בשני גופים, שכל אחד מהם יתכן להיות במציאות מבלי השני, אלא שמסברא הייתי יודע הדין של אחד מהם בקל וחומר מהשני; אבל בגוף אחד, שלא תתכן מציאותו של השני מבלי שיוקדם לו הראשון, אין לומר בא זה ולימד על זה, שהרי עכשיו נכתב השני לחינם לגמרי.

מפני כן ביארו בכתוב: וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף (שמות כא יא) - ויצאה חנם אלו ימי בגרות, אין כסף אלו ימי נערות (קידושין ד א), ושאלו: למה צריך לכתוב שיוצאה בבגרות, הרי כל שכן הוא מנערות (גמ' שם), ולא אמרו בא זה ולימד על זה, שאם היה כתוב "אין כסף" לחוד הייתי אומר שאלו ימי בגרות, ועדיין לא הייתי יודע שיוצאה בנערות, שהרי גוף אחד הוא, שאינה באה לימי בגרות אלא אם כן קדמו לה ימי נערות, ואם כבר יצאה בנערות אין במציאות כלל יציאה בבגרות, ואיך כתבה התורה בגרות לחינם, ולכן פירשו "אלו ימי בגרות" או בבגרות של אילונית, שאין לה ימי נערות כלל, ולכן אפשר לומר בא זה ולימד על זה, שהרי שני גופים הם (מהרש"א שם)^[68].

כשהדין אינו ידוע

יש מהראשונים שכתב שאין אומרים בא זה ולימד על זה אלא על ביאור עצם הדבר מהו, כמו נקימה ונטירה, שבא ללמד מהו כל דבר, אבל כשעצם הדבר ידוע לנו אלא שהדין אינו ידוע, אין אומרים בא זה ולימד על זה, אלא שואלים שהיה לו לפסוק לכתוב מפורש את הדין בדבר אשר בו החידוש (ספר כריתות ה ג).

בא ללמד ונמצא למד^[69] - כשכתוב בתורה דבר המלמד על חברו בתורת היקש, יש שאין המלמד בא רק ללמדנו על חברו אלא גם ללמוד ממנו

כלל זה הוא אחת משלשים ושתים מידות שרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי היה דורש (ברייתא דל"ב מידות יב), ונאמר לרוב במדרשי התנאים ובתלמוד בסגנון: "וכי מה למדנו מ..., אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד".

מדוע אינו מלמד

שלשה טעמים יתכנו מדוע אין ההיקש מלמד על חברו:

• שהדין שהמלמד בא לגלות בדבר השני כתוב מפורש בדבר השני גופו, ואינו צריך ללמוד מהמלמד, כמו: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה (דברים כב כו), שאין נערה המאורסה צריכה ללמוד מרוצח שהיא אנוסה ופטורה, שהרי נאמר בה: וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר וגו' צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ (שם כו-כז. פסחים כה ב, ורש"י ד"ה מה למדנו ור"ן שם).

• שהדין שבאים ללמדו בדבר השני הוא פשוט, שמעצמנו אנו יודעים אותו, כמו: וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא יח כב), ש"משכבי אשה" בא ללמד ששני משכבות יש באשה, כדרכה ושלא כדרכה, אבל דין זה אין צורך ללמוד בזכר מאשה, שהרי כל משכב זכר שלא כדרכה הוא (סנהדרין נד א, ורש"י ד"ה ונמצא למד).

• שהמלמד עצמו לא ידוע לנו מה דינו, כמו: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ (שמות כא ט), ואין אנו יודעים מה משפט הבנות (מכילתא משפטים נזיקין ג).

אם בא רק ללמוד או אף ללמד

בא ללמד ונמצא למד מתפרש - על פי רוב - במובן של "ונמצא אף למד", כלומר: ששניהם למדים זה מזה (רש"י סנהדרין עג א ד"ה וכי מה; תוספות שם ד"ה הרי), שהרי עיקר פשט הכתוב הוא שבא ללמד, וכשאנו אומרים שנמצא אף למד אין אנו באים לבטל פשוטו של מקרא שבא ללמד, שהוא העיקר (מהרי"ט אלגזי בכורות ה מא).

ואף על פי שהדין הנגלה שבא ללמד אין בו צורך מחמת אחד משלשה הטעמים שלמעלה, מכל מקום בא ללמד על איזה דין אחר: כגון "משכבי אשה", שאמרו: הרי זה בא ללמד ונמצא למד, שהבא על אשה שלא כדרכה חייב (סנהדרין נד א, ורש"י ד"ה ונמצא למד), שניהם למדים זה מזה, שמשכב זכור למדים מאשה שחייב בהעראה (תוספות סנהדרין עג א ד"ה הרי, על פי גמ' שם נה א).

אולם יש שאמרו "בא ללמד ונמצא למד" ולא מצינו בו אלא מה שהוא למד, כמו "כמשפט הבנות יעשה לה", ולא מצינו שהאמה למדה מהבנות^[70]; ויש שתלה הדבר במחלוקת של תנאים, אם אומרים בא ללמד ונמצא אף למד, או שאומרים ונמצא למד ואינו מלמד כלל (מהרי"ט אלגזי שם, על פי בכורות לג א).

באים כאחד^[71] - שני דברים, שהאחד משמש סיבה וגורם לחלותו או למניעתו של השני, באים וחלים בבת אחת

"באים כאחד" מצינו בשלש דרכים:

• בשני דברים, שחלות כל אחד מהם תלויה בחלותו של השני.

• בשני דברים, שאחד מהם בלבד תלוי בחלותו של השני.

• בשני דברים מנוגדים זה לזה, שאילו קדמה חלות האחד לא היה השני יכול לחול.

תלוים זה בזה

מצינו "באים כאחד" בדברים שכל אחד מהם תלוי בחברו. כגון:

• עבד-כנעני משתחרר בשטר שרבו נותן בידו (משנה קידושין כב ב), ואף על פי שידו תלויה בשחרור, שכל זמן שלא נשתחרר אין לו יד לזכות בשום דבר, שיד עבד כיד רבו (ראה בערך אין קנין לעבד בלא רבו), ונמצא שכשנתן לו רבו את השטר עוד לא יצא השטר מרשותו של הרב, והשחרור הלא תלוי בידו, שכל זמן שאין לעבד יד לא יוכל השחרור לחול, מכל מקום אנו אומרים גיטו וידו באים כאחד (גמ' שם כג א, ורש"י ד"ה באין כאחד. וראה קצות החושן ר סק"ה).

• הזורק גט לאשתו בתוך ביתה או בתוך חצרה, הרי זו מגורשת (משנה גיטין עז א), ואף על פי שחצרה קנויה לבעלה לאכילת פירות, היינו להשתמש בו (ראה בערך נכסי מלוג), ונמצא שהגט לא יצא עדיין מרשות הבעל, שזכיית חצרה תלויה בגירושיה, ועדיין לא נתגרשה, שגירושיה תלוים בזכיית חצרה את הגט, מכל מקום אנו אומרים גיטה וחצרה באים כאחד (גמ' שם ב)^[72].

אחד התלוי בשני

אף מצינו "באים כאחד" בדברים שאחד מהם בלבד תלוי בשני. כגון:

כתב לאשתו גט ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה על חצרו, קנתה אותו ומתגרשת בו (גיטין כא א), שגיטה וחצרה באו לה כאחד (רש"י בד"ה קנאתו). וקניית הגט נמשכת מכח קניית החצר, אבל לא להיפך, שאין קנין החצר תלוי כלל בגט, ואנו צריכים כאן שהגט והחצר יהיו באים כאחד, שאם תקנה את הגט אחרי קנייתה את החצר לא תתגרש בו, שהרי הוא כאומר טלי גטך מעל גבי קרקע, שכבר כלה מעשה נתינתו של הבעל (בית האוצר ב ט).

שני דברים מנוגדים

ומצינו "באים כאחד" בדברים מנוגדים זה לזה, שאילו קדמה חלות האחד לא היה השני יכול לחול. כגון:

לסובר ששתי התודות שהיו מקדשים בהן תוספת העיר ירושלים (ראה בערך תוספת העיר והעזרות) היו מהלכות זו אחר זו, היתה הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת, שהחיצונה שהולכת בראשונה נפסלת ביוצא, שעדיין לא נתקדשה התוספת (שבועות טו ב), ואף על פי שהפסול והקידוש סותרים זה את זה, שתודה פסולה אינה יכולה לקדש את המקום, הרי זה דוקא אם נפסלה קודם לכן, אבל כאן הם באים כאחד, פסול המנחה וקידוש המקום (רשב"א שם)^[73].

באמת אמרו^[74] - פתיחה של הלכה, להורות על תוקפו של הדין

בכמה מקומות במשניות (לדוגמא כלאים ב ב, ותרומות ב א) ובברייתות (לדוגמא ברכות כ ב, וביצה יז א) הקדימו לדינים מסוימים המלים "באמת אמרו", ואמרו על זה: כל באמת הלכה היא (ברייתא שבת צב ב, לגרסתנו; רבי אלעזר בבבא מציעא ס א)^[75], וכל מקום ששנו "באמת" הלכה למשה מסיני (רבי אלעזר בירושלמי כלאים ב א)^[76].

ונחלקו ראשונים בביאור הדבר:

• רוב הראשונים סוברים שמובן הדברים הוא שזוהי הלכה פסוקה, שאין חולק עליה ואין להסס עליה (אור זרוע ח"ג קסה, בשם רבנו חננאל; רש"י סוכה לח א ד"ה באמת, ובבא מציעא ס א ד"ה באמת; רבינו יהונתן בבא מציעא שם), ושבועה היא שנשבע התנא שכן הוא, להודיענו שהלכה כמותו (רבינו יהונתן שם. וראה יד מלאכי כללי התלמוד שכו)^[77], וקראו לה הלכה למשה מסיני, כי היא הלכה הברורה כאילו היא הלכה למשה מסיני, אבל לאו דוקא הלכה למשה מסיני ממש, שהרי אמרו כן אף על דינים שאינם אלא מדרבנן (לדוגמא במשנה שבת יא א. ברטנורא תרומות ב א).

• יש מהראשונים שנראה מדבריהם שמגבילים פירוש זה רק במקום שהלשון "באמת אמרו" נאמרה בדינים דרבנן, אבל לא כשנאמרה בדינים של תורה (רא"ש נדה, מקואות א, בשם רבנו תם).

• ויש מהראשונים שסוברים ש"באמת אמרו" הוא הלכה למשה מסיני ממש (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות)^[78].

ונחלקו אחרונים לדעה זו מה שמצינו לשון זו בדינים דרבנן:

• יש שפירשו בדעתם שגם שם היתה הלכה למשה מסיני שאם החכמים יגזרו בזמן מן הזמנים גזרה ידועה לא יגזרו באופן כך וכך (העמק שאלה קלז ב).

• ויש שפירשו בדעתם שדוקא במקום שאין להוציא הלכה זו מדרכי הסברא סוברים ש"באמת אמרו" הוא הלכה למשה מסיני ממש, אבל כשאפשר להוציא דין זה בסברא, כמו הדינים שהם מדרבנן, שיש טעם וסברא לדבר, "באמת אמרו" פירושו שהדבר ברור כמו הלכה למשה מסיני (שו"ת משיב נפש סי' יז).

בבל^[79] - ארץ בשם זה, צפונית-מזרחית לארץ ישראל

רקע כללי

השם

העיר בבל^[80] נוסדה על ידי נמרוד (בראשית י י), ונקראה בשם זה כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ (שם יא ט)^[81], לאחר שרצו לבנות מגדל וראשו בשמים. לימים הפכה להיות מדינה בשם זה (מלכים ב כ יב, ועוד הרבה).

במקרא מצינו שמות אחדים לבבל: ארץ שנער (בראשית י י^[82], ועוד), ארץ כשדים (ירמיה נא נד), ששך (שם כה כו)^[83].

בתלמוד נקראת בבל בורסיף (שבת לו א)^[84].

תולדות הקשרים עם היהודים

בימי חזקיהו מלך יהודה שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ (מלכים ב כ יב).

בימי יהויקים מלך יהודה עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד (שם כד א).

בימי יהויכין מלך יהודה עָלוּ עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר (שם י), והחלה גלות יהויכין בבבל.

בימי צדקיהו מלך יהודה בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב (שם כה א), החל המצור על ירושלים שבסופו נחרב בית המקדש הראשון ובני יהודה הוגלו לבבל.

גלות בבל נמשכה שבעים שנה, כנבואת ירמיהו (ירמיה כא יא).

גלות בבל הסתימה בימי כורש, שנתן רשות לבני ישראל לחזור לירושלים בימי עזרא ונחמיה.

תורת ישראל פרחה בישיבות בבל כבר בתקופת התנאים, אך בעיקר בתקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים. הישיבות המפורסמות בבבל היו במחוזא^[85], נהר-פקוד^[86], נהרדעא^[87], נציבין^[88], סורא^[89], פומבדיתא^[90], ועוד. שם נכתב ונחתם התלמוד הבבלי.

המחריבה ביתנו

ברכות ראיה מיוחדות נתקנו על ראיית בבל:

ברכות על חורבנה

• הרואה בבל הרשעה אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם^[91] שהחריב בבל הרשעה^[92] (ברכות נז ב; טוש"ע או"ח רכד ג); ויש אומרים שאיננו מברך, אלא אומר חלק מפסוק שניבא ישעיהו עליה: וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד (ישעיהו יד כג. ירושלמי שם ט א, לגירסתנו).

• הרואה ביתו של נבוכדנצר אומר: ברוך שהחריב ביתו של נבוכדנצר הרשע (גמ' שם; ירושלמי שם; טוש"ע שם), ואפילו רואה אותו מרחוק (ערוך השלחן שם ד).

למרות שבשאר מקומות ושאר הרשעים אין אומרים כן, התקינו דוקא באלו שהיו מצירים לנו ביותר, ומברכים לו יתברך שנקם נקמתינו בהם (לבוש שם ג).

ברכה על קללתה

הרואה בבבל מקום שנוטלים ממנו עפר אומר: ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים (ברכות נז ב); או: ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים (ירושלמי שם ט א; רי"ף שם ורא"ש שם ט ז, לגירסתם בגמ'; טוש"ע או"ח רכד ג).

ונחלקו ראשונים בביאור הדבר:

• יש מפרשים שהוא מקום שאין בהמה יוצאה משם אם אין נותנים עליה מעפר המקום, ומקללותיה של בבל היא (רש"י שם ד"ה מקום; טוש"ע שם), שנאמר: וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד (ישעיהו יד כג. ירושלמי שם, לגירסת ר"ש סירליאו; טוש"ע שם).

• ויש מפרשים שנוטלים משם עפר לטיט, ואותו מקום אין בו ישוב ולא זרע ולא נטיעה (רש"י שם, בשם יסוד מורנו הרב רבי יצחק; רבנו יונה שם), וזו בכלל הקללה של "וטאטאתיה", היינו שאעשה ממנה טיט (רבנו יונה שם).

בנוסח הברכה, לגירסא השניה, נסתפקו אחרונים:

• לצד אחד יש לפרש שאומר איזו ברכה שירצה: או אומר ועושה או גוזר ומקיים (לבוש שם ד, בפירוש השני; מעדני יום טוב שם צ).

• ולצד השני יש לפרש, שאף לגירסא זו מברכים ברוך אומר ועושה גוזר ומקיים (לבוש שם, בפירוש הראשון), ולא הוזכר "ברוך" פעם שנייה אלא בשטף הלשון של נוסח "ברוך שאמר" בתפלה (נחלת צבי שם; מעדני יום טוב שם).

• ולצד השלישי יש לומר, שלא נתכוונו כלל לברכה, אלא לאמירה בלא שם ומלכות, שאם היתה בשם ומלכות, לא היה בא כפל המילה "ברוך" (ערוך השולחן שם ד).

ברכות שאינן מיוחדות לבבל

ברכות נוספות נזכרו בראיית בבל, אלא שאינן מיוחדות לה:

• הרואה נהר פרת מברך: ברוך עושה בראשית (ירושלמי ברכות ט א), שהרואה כל נהר - גדול (מגן אברהם רכח ג) - מברך כן (משנה ברכות נד א)^[93].

• הרואה מקום כבשן האש שחנניה מישאל ועזריה ניצלו בו, והרואה גוב אריות שניצל בו דניאל, מברך: שעשה נסים לאבותינו במקום הזה (ברכות נז ב; ירושלמי שם), שהרואה כל מקום שנעשו בו ניסים לאבותינו מברך כן (משנה שם).

• הרואה עבודה זרה של מרקוליס, מברך: ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו (גמ' שם), או: ברוך ארך אפים (ירושלמי שם), שהרואה כל עבודה זרה מברך כן (תוספתא ברכות (ליברמן) ו ב).

מקום גלותנו

עליה לארץ ישראל מבבל

בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם (ירמיה כז כב) - נבואה זו נחלקו בה אמוראים:

• יש אומרים שציווי הוא לישראל שלא יעלו מבבל לארץ ישראל, וכל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה (רב יהודה בכתובות קי ב - קיא א), ואף על פי שפסוק זה בגלות בבל נאמר, מכל מקום מסתבר שאף בגלות אדום האיסור נוהג (תוספות שם ד"ה בבלה; תוספות הרא"ש שם)^[94].

• ויש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בכלי-שרת, שכן הכתוב המלא הוא: כִי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וגו' וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים וגו' אֲשֶׁר לֹא לְקָחָם נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וגו' עַל הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית ה' וגו' (שם יט-כב. רבי זירא שם קיא א)^[95].

• יש מהראשונים שפסקו הלכה כרב יהודה (רמב"ם מלכים ה יב, עי"ש בכסף משנה), ואמרו שכשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות (כתובות שם; רמב"ם שם), שנאמר: בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ (רמב"ם שם. בגמ' לא הוזכר הפסוק בנוגע לשאר ארצות), ואף ארץ ישראל בכלל שאר הארצות (כסף משנה שם); ויש שמפרשים שאיסור היציאה מבבל לשאר הארצות הוא לא משום שנאמר בבלה יובאו, אלא מפני שבבבל היו ישיבות והיה מקום תורה (רש"י. עי' בלחם משנה שם, ובמהר"ם שיף שם).

יציאה מבבל לשאר ארצות

כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות (רב יהודה אמר שמואל בכתובות קיא א), ואפילו מפומבדיתא לבי כובי (רבה ורב יוסף שם), שהוא מקום הקרוב לפומבדיתא, אך אינו חלק מבבל (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדו"ק).

טעם הדבר לפי שיש בבבל ישיבות המרביצות תורה תמיד (רש"י שם ד"ה כך), והשכינה שרויה שם (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדו"ק, על פי מגילה כט א), וכל מקום שחכמה ויראת חטא מצויים שם דינו כארץ ישראל, ואסור לצאת ממנו (מאירי שם)^[96].

סמיכותה לארץ ישראל

הפרשת תרומות ומעשרות

נביאים התקינו שיפרישו תרומות ומעשרות בבבל (ידים ד ג; רמב"ם תרומות א א)^[97], מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם (רמב"ם שם); אכן כתבו גאונים שלא היתה זו תקנה, אלא חומרא בלבד שהחמירו על עצמם (כפתור ופרח טו, ח"ב עמ' קסט במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות, ומהר"י קורקוס ביכורים ה ז, בשם תשובת רב צמח בר מר פלטוי, שכתב בשם גאוני פומבדיתא; תשב"ץ ג ר, בשם הגאונים).

ונהגו כן, עד שבאו הרובין וביטלו אותם (רבי יוחנן בירושלמי חלה ד ד), והרובין הם "תרגמוניא" (ירושלמי שם), ונחלקו ראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שגדולי חכמי ישראל באו שמה ודרשו להם שאין צריכים להפריש (רא"ש עבודה זרה ד ט, בשם יש מפרשים; יוחסין, רובים, בשמו)^[98], והטעם כתבו ראשונים לפי שעכשיו בחוץ לארץ אין הקרקעות שלנו, שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהן מס למלך, ואין להן דין קרקע של ישראל להפריש תרומות ומעשרות, ואף בימי הנביאים לא היו מפרישים אלא מאותן השדות שלא היו נותנים מהן מס (תוספות קידושין לו ב ד"ה כל).

• ויש מפרשים שהעמידו הנוצרים כמרים לדרוש להם ולהחזיק דתם ותיקנו לתת להם מעשרות שדותיהם, ואם היו ישראל מפרישים מעשרות היו צריכים לתת להם (רא"ש עבודה זרה שם, בדפוסים לא מצונזרים, בשם יש מפרשים; יוחסין שם, בשמו, בנוסחא אחרינא).

• יש מהראשונים שכתבו שהמנהג שלא להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, לפי שאנו סומכים על הרובין שבטלו דבר זה (תוספות שם, ועבודה זרה נט א (נח ב) ד"ה בצר, בשם ר' יהודה; רא"ש שם); אכן הפוסקים פסקוהו להלכה (רמב"ם תרומות א א, ומתנות עניים ו ה; טוש"ע יו"ד שלא א).

ישוב ישראל

גיטין

נחלקו אמוראים בענין שליח המביא גט בבבל ממדינה למדינה:

• יש אומרים שבבל דינה לענין גיטין כארץ ישראל, ששליח המביא גט בבבל ממדינה למדינה אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם (ראה בערך שליח להולכה), לפי שישיבות של תורה היו קבועות בבבל ושיירות היו מצויות מישיבה לישיבה, ושני הטעמים שנאמרו בשליח המביא גט מחוץ לארץ שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אינם בבבל, שכן הם בקיאים בדיני גיטין, מאחר שיש שם ישיבות, ועדים מצויים לקיום הגט, אם יצא עליו ערעור שהוא מזויף (רב בגיטין ו א).

• ויש אומרים שבבל דינה כחוץ לארץ, לפי שבני הישיבות שהולכים ממקום למקום טרודים במשנתם, ואין מכירים החתימות של עדי הגט (שמואל שם).

אף במביא גט מבבל לארץ ישראל נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, לפי שרבים מצויים העולים מבבל לארץ ישראל והיורדים מארץ ישראל לבבל (רבי אביתר שם ב).

• ויש המחייבים אמירה זו (רב יוסף שם).

להלכה בזמן הזה בכל מקום אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם (ראה בערך שליח להולכה).

בהמה דקה

בבל דינה כארץ ישראל לענין שאין מגדלים בה בהמה-דקה (בבא קמא פ א).

יוחסין

משפחות ישראל שבבבל היו בחזקת כשרות ליוחסין, ואפילו הסוברים שאין כל הארצות בחזקת כשרות, מכל מקום בבל בחזקת כשרות היא, שלא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (קידושין סט ב), לפי שראה שנתערבו בהם פסולים וראה שחכמי הדור עולים עמו ואין עוד בבבל מי שיתעסק לבדוק אותם ולייחסם, עמד והפריש פסוליהם והוליכם עמו (רש"י שם ד"ה מסייע).

וכל מי שמספר בלשון אנשי בבל היו מחזיקים אותו שהוא מבבל, ומשיאים לו אשה בחזקת שהוא כשר, עד שבאו רמאים שלמדו שיחת בבל כדי שיחזיקום למיוחסים (שם עא ב, ורש"י ד"ה כל שסיחתו).

להלכה שכל הארצות בחזקת כשרות, אין בבל משתנה משאר הארצות לענין יחוס (ראה בערך יוחסין).

טבעה

דינים מסוימים המיוחדים לבבל נובעים מתכונתה:

שינוי זריעת השדה

בבל עמוקה משאר ארצות (שבת קיג ב), וטבועה בבצעי המים, ולפיכך נשתנה דינה בנוגע למקבל שדה מחברו לזרעה תבואה שלא יזרענה קטניות, שלא אמרו אלא בארץ ישראל שהיא מקום הרים והקטניות מכחישות את האדמה, אבל בבבל שהיא במצולה משנה אם ירצה מתבואה לקטניות (בבא מציעא קז א, ורש"י ד"ה הא לן).

שאילת מטר

מטעם זה נשתנה בבבל זמן שאלת הגשמים בברכת השנים, ואיחרוהו עד ששים יום אחר תקופת תשרי, לפי שהיא במקום נמוך, ואין היא צריכה כל כך למטר (תענית ד ב, ור"ן שם).

אכילה מעפרה

מפני שבבל עמוקה משאר ארצות, ירדו לשם כל מתי המבול, ולכן אמרו חכמים שכל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל שקצים ורמשים, לפי שעפרה מביא לידי חולי (שבת קיג ב).

פסי ביראות

בבבל המים מצויים, ולכן יש מהאמוראים שסובר שלא התירו שם למלא מים בשבת מבורות על ידי פסים שעושים סביבות הבור כדי שיחשב הכל רשות-היחיד (ראה בערך פסי ביראות), שלא התירו אלא במקום שיש דוחק במים (אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב, לאיכא דאמרי בעירובין כא א, ורש"י ד"ה דשכיחי מיא).

תחום שבת

בבבל מצויים שטפונות של מים, ולכן אין בורגנין בבבל (עירובין כא א), והם סוכות שעושים שומרי העיר, שאם סוכות אלו היו חוץ לעיר בתוך שבעים אמה ושיריים (ראה בערך תחומין) נכללות בתוך העיר ומודדים תחום שבת משם ולהלן, אבל בבבל מכיון שעלולות להישטף על ידי המים אינן חשובות לכלום (רש"י שם ד"ה אין בורגנין).

רפואות

יש מי שכתב, שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות, ולפיכך לא קשה על הרמב"ם ששינה בענייני רפואה מן התלמוד (כסף משנה דעות ד יח).

בגד^[99] - הראוי ללבישה באדם, בבגד שלם או בחלק ממנו.

מהותו

כל בגד האמור בתורה סתם אינו אלא של צמר או של פשתים, הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים, שנאמר בנגעים: וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת בְּבֶגֶד צֶמֶר אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים (ויקרא יג מז)^[100], הרי זה בנין-אב לכל הבגדים שנאמרו בתורה סתם (תנא דבי רבי ישמעאל שבת כו ב, ורש"י ד"ה הואיל וד"ה פרט; רמב"ם ציצית ג ב).

טומאה

נחלקו תנאים בבגד האמור בטומאת שרצים (ויקרא יא לב) ובטומאת מת (במדבר לא כ) ובטומאת שכבת זרע (ויקרא טו יז):

• יש אומרים שאינו אלא בגד של צמר או של פשתים, ורק הוא לבדו נטמא (תנא דבי רבי ישמעאל שבת כו ב, לפי אביי שם כז א, ורש"י שם כו ב ד"ה הואיל).

• ויש אומרים שבשאר הטומאות, מלבד נגעים, אף שאר בגדים מטמאים, כגון צמר גמלים וארנבים ונוצה של עזים ומשי וכיוצא (תנא דבי רבי ישמעאל שבת כז א), שנאמר בשרצים: אוֹ בֶגֶד (ויקרא יא לב), ו"או" בא לרבות שאר בגדים (גמ' שם).

ציצית

בבגד האמור בציצית: עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם (במדבר טו לח), נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהוא בכלל מה שלמדנו מנגעים שבגד סתם אינו אלא של צמר או של פשתים, ולכן אין שאר בגדים חייבים מן התורה בציצית (רב נחמן בר יצחק שבת כז א-ב), אלא מדרבנן (ראה בערך ציצית), ועוד שכתוב: "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו, גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ" וגו' (דברים כב יא-יב), ונסמכו שני הפסוקים הללו ללמדנו שבגד הנאמר בציצית הוא רק בגד צמר או פשתים (גמ' שם ב).

• ויש אומרים שכל מין בגד חייב מן התורה בציצית, שנאמר: וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר שם), והמילה "הכנף" מיותרת, שהיה לו להיכתב: "ונתנו על הציצית פתיל תכלת", ולא בא אלא ללמדנו שהציצית יהיה ממין הכנף, ואם של משי הוא - ציצית של משי פוטר בה (רבא שם, ורש"י ד"ה כתיב וד"ה מין), ואין למדים כלל מנגעים, וסמיכות הפסוקים לומדים לענין זה של מין הכנף, שלמרות ששל משי פוטר רק בשל משי, הרי שהסמיכות מלמדת אותנו שצמר ופשתים פוטרים אף בשאינו מינם (רבא שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין חייבים בציצית מן התורה אלא בגד של צמר או של פשתים, שבגד סתם הוא צמר ופשתים (רמב"ם ציצית ג א-ב; שו"ע או"ח ט א).

• ויש פוסקים שכל הבגדים חייבים בציצית (תוספות מנחות לט ב ד"ה ורב, בשם רש"י ורבנו תם; כסף משנה שם, בדעת הראב"ד בהשגות; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

עור

בגד העשוי מעור אינו מוגדר כבגד ופטור מציצית אף מדרבנן (שלחן ערוך או"ח י ד, ובמשנה ברורה שם ס"ק יא).

שיעורו

צמר או פשתים של שלש אצבעות על שלש אצבעות (בשיעור אצבע – ראה ערכו), הלקוח מבגד גדול יותר (ראה להלן), נתרבה לקבלת טומאה מהטומאות שנאמר בהן בגד (כלים כז ב; רמב"ם כלים כב א), שנאמר בנגעים: וְהַבֶּגֶד (ויקרא יג מז), והה"א מיותרת, שהיה לו לכתוב: "ובגד" (חידושי הר"ן שבת כו ב), ולא בא אלא לרבות אפילו שלש על שלש, שראוי לעניים להשתמש בו (שבת כו ב) לתופרו לטלאי בבגדו (רש"י שבת כט א ד"ה חוץ), אבל פחות משיעור זה אינו בכלל בגד (רש"י בבא מציעא ז א ד"ה דכמאן), שאין לו חשיבות של תשמישי בגד (דבר אברהם ח"א ב בהג"ה).

בגדי עשירים

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאין הבדל בין בגדי עניים לבגדי עשירים, שכיון ששלש על שלש ראוי לעני, הרי הוא בגד לקבלת טומאה אף בעשיר (תוספות שבת מז א ד"ה בגדי, ועירובין כט ב ד"ה בגדי, בשם רבנו תם; ר"ש כלים כח ח).

• ויש אומרים שדוקא בגדי עניים מקבלים טומאה בשלש על שלש, אבל בגדי עשירים אינם מטמאים אלא בשלשה טפחים על שלשה טפחים (רש"י שבת שם ד"ה בגדי עניים, וד"ה בגדי עשירים, ועירובין שם ד"ה בגדי עניים).

בגדים של שאר מינים

במה דברים אמורים בבגדי צמר או פשתים, אבל בגדים של שאר המינים, לסוברים שנתרבו מ"או בגד" לקבלת טומאה משאר הטומאות, מלבד נגעים (ראה לעיל), נחלקו בהם:

• יש סוברים שלא נתרבו אלא לשלשה טפחים על שלשה טפחים (רבי שמעון בן אלעזר בשבת כו א, ותנא דבי רבי ישמעאל שם ב, לפי מסקנת רבא שם כז א), וכן הלכה (רמב"ם כלים כב א).

• ויש סוברים שנתרבו אף לשלש אצבעות על שלש אצבעות (תנא דבי רבי ישמעאל הראשון והשני שם כו ב, לפי רב פפא ורב נחמן בר יצחק שם כז א; תנא דבי רבי ישמעאל השני שם כו ב, לפי אביי שם כז א).

• ויש מהאחרונים שכתב שלדברי הכל שלש על שלש אצבעות נקרא בגד אף בשאר מינים, כיון שראוי לעניים, ולא נחלקו אלא בשיעור טומאתם (באר יצחק חו"מ ה).

אם המלל בכלל שלש על שלש

המלל - הוא מה שתופרי בגדים כופלים מעט סביב לתפר (רש"י שבת כט א ד"ה חוץ); או מה שמשייר האורג בראש הבגד כשיעור שתי אצבעות, והוא ענף של בגד ושתי בלי ערב (ערוך, מל ד) - נחלקו בו תנאים: יש אומרים ששלש האצבעות הן יחד עם המלל (חכמים בכלים כח ז); וכן הלכה (רב יוסף בשבת כט א; רמב"ם כלים כב א); ויש אומרים שאינו בכלל שלש על שלש (רבי שמעון בכלים שם).

שיעור בגד הנארג

לא אמרו שיעור של שלש על שלש אלא בקרעים שבאו מבגד גדול, אבל האורג בגד בפני עצמו הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא, שאף זה בכלל הריבוי של "או בגד" האמור בשרצים (שבת סג ב, ותוספות ד"ה מנין; רמב"ם כלים כח ז); ודוקא כשאין בדעתו להוסיף יותר, אבל אם דעתו לארוג עוד, אינו מקבל טומאה עד שיארוג בו שלש אצבעות על שלש אצבעות (תוספות שבת כו א ד"ה אין, בשם רשב"א; רמב"ם כלים שם יב)^[101].

מטלית שאין בה שלשה על שלשה טפחים

מטלית שאין בה שלשה על שלשה טפחים, אינה מקבלת טומאה, ואם חישב עליה והכינה, מקבלת טומאה (רמב"ם כלים כב כא, על פי זבחים צד א), והיינו במטלית של שאר מינים, לא של צמר ופשתים, שאינם מקבלים טומאה בפחות משלשה על שלשה טפחים (משנה אחרונה כלים כא א).

מטלית שאין בה שלש על שלש אצבעות

היתה פחות משלש על שלש אצבעות, נחלקו בה ראשונים:

• יש אומרים שאינה מקבלת טומאה כלל, ואף על פי שהכינה (רמב"ם כלים כב כא).

• יש אומרים שאפילו בפחות משלש על שלש מקבלת טומאה אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו (תוספות סוכה טז א ד"ה דלא), או שחשב וייחדו (תוספות נדה ס ב ד"ה במטלניות).

• ויש אומרים שבמחשבה בלבד, שחשב עליה לתקן בה חלוקו, מקבלת טומאה (כן משמע מרש"י זבחים צד א ד"ה דאי).

טלית שבלתה

טלית של עני שבלתה, אם היו רוב שפתותיה קיימות, אף על פי שאין בה שלש על שלש בריא, מקבלת טומאה, ואם אין שפתותיה קיימות, אם יש בה שלש על שלש חזק ובריא, מקבלת טומאה, ואם לאו אינה מקבלת טומאה (תוספתא כלים, בבא בתרא (צוקרמאנדל) ו ג); ויש מהתנאים החולק על זה (רבן שמעון בן גמליאל שם), ואין הלכה כמותו (רמב"ם כלים כח כ).

בגדים עבים ורכים

הבגדים העבים והרכים, אינם מטמאים בשלש על שלש אצבעות (כלים כח ח; רמב"ם כלים כב ב), אלא בשלשה על שלשה טפחים בלבד (רמב"ם שם).

העבים הם הקשים ביותר, כגון הלבדים וכיוצא, והרכים הם הדקים ביותר, כגון בגדי פשתן של מצרים שהבשר נראה מתחתם (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם).

טומאת מדרס

לטומאת מדרס שיעור הבגד בשלשה על שלשה טפחים (כלים כז ב; רמב"ם כלים כב א), לפי שאין טמא במדרס אלא דבר הראוי לישיבה, ופחות משלשה על שלשה טפחים אינו ראוי לישיבה (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם), ואין טומאה זו בתורת בגד אלא בתורת משכב ומושב (ראה בערך מדרס).

לעניינים אחרים

כשם ששלש על שלש אצבעות הוא שיעור בגד לטומאה, כך יש עליו תורת בגד לעוד מספר עניינים:

• לענין היתר טלטול בשבת (ראה בערך מוקצה), שפחות משיעור זה אינו בכלל בגד, ואסור בטלטול (שבת קכה א).

• לענין קנין-סודר, כיון שתפס המקנה שלש על שלש אצבעות מסודרו של הקונה, הרי זה בכלל "שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ" (רות ד ז), שבשיעור זה הוא בכלל כלי כמו נעל, אבל פחות משיעור זה אינו בכלל בגד, כשם שאינו בכלל בגד לטומאה (בבא מציעא ז א, ורש"י ד"ה דכמאן).

• לענין איסור הכנסת טומאה לעזרה, כשמכניס שלש על שלש אצבעות מבגד שלם, הרי זה בגד ועובר, אבל פחות מזה אינו בכלל בגד ואינו עובר (זבחים צה א, ורש"י ותוספות שם).

בכל אלה אין הבדל בין צמר ופשתים לשאר מינים, שבכולם השיעור הוא בשלש על שלש אצבעות (באר יצחק חו"מ ה).

ציצית

בגד, לענין חיובו בציצית יש לו שיעור אחר, שאינו תלוי בגדר בגד עצמו, אלא בתנאי האמור בציצית: אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ (דברים כב יב. ראה בערך ציצית).

ביטולו

השליכה לאשפה

• מטלית של שלש על שלש אצבעות שהשליכה לאשפה - טהורה (כלים כז יב; רמב"ם כלים כב כו), שנתבטלה מתורת בגד (כן משמע בר"ש ורא"ש שם); החזירה - מקבלת טומאה (כלים שם; רמב"ם שם), שהרי חזר והחשיבה (כן משמע בברטנורא שם).

• היתה של ארגמן או של זהורית טובה, אין השלכתה לאשפה מבטלתה מתורת בגד (תנא קמא שם)^[102], מפני שהיא חשובה (פירוש המשניות הרמב"ם ור"ש שם)^[103].

• שלשה על שלשה טפחים שהיה מושלך באשפה, אם היה בריא וראוי לצרור בו רובע הקב מלח^[104] ולא יקרע, אינו בטל מתורת בגד ומטמא, ואם לאו - בטל ואינו מטמא (כלים כז יא ור"ש שם).

• בגד שלם לעולם אין השלכתו לאשפה מבטלתו מתורת בגד, ומותר לטלטלו בשבת (שבת קכד ב), והוא הדין לטומאה (משנה אחרונה כלים כז יא).

עשאה כדור

• שלש על שלש אצבעות שנתנה בכדור, או שעשאה כדור בפני עצמה - שכרך את הבגד בעגול כמין כדור, כמו שהנשים עושות לתינוקות לשחק בו, ותופרות מעט על פיו (ר"ש כלים כח א) - טהורה (כלים שם; רמב"ם כלים כב כז), שנתבטלה מתורת בגד (פירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש שם).

• שלשה על שלשה טפחים שנתנו בכדור - טמא (כלים שם; רמב"ם שם), שאיננו מתבטל בנתינה לכדור אלא שמור שם (ר"ש שם).

• ואם עשאו כדור בפני עצמו, נחלקו ראשונים: יש אומרים שטמא (רמב"ם שם; ברטנורא שם); ויש אומרים שטהור (ראב"ד בהשגות שם; ר"ש שם), שהתפירה והכריכה מבטלות אותו מתורת בגד (ר"ש שם).

התקינו לתשמיש

פחות משלשה על שלשה טפחים שהתקינו לתשמיש שאינו חשוב, כגון לסתום בו את נקבי המרחץ:

• אם הניחו בקופסא, הרי זה גילה דעתו שחשוב לו וטמא (כלים כח ב, לפי שבת כט ב).

• אם תלאו במגוד – יתד או קולב (רש"י פסחים כו ב ד"ה מגוד) - או שהניחו אחורי הדלת, נחלקו תנאים: יש מטמאים (רבי אליעזר כלים שם, לפי שבת שם); ויש מטהרים (רבי יהושע כלים שם, לפי שבת שם). אף להלכה נחלקו ראשונים: יש מטמאים (רמב"ם כלים כב כב); ויש מטהרים (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם)^[105].

• ואם הוא שלשה על שלשה, הוא חשוב ואינו בטל בכך (רש"י שבת כט א ד"ה פחות).

תיקנה לפתילה

שלש על שלש אצבעות שקיפלה ותיקנה לפתילה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין הקיפול מועיל לבטלה מתורת בגד ומקבלת טומאה (רבי אלעזר במשנה שבת כח ב, לפי רוב האמוראים בגמ' שם).

• ויש אומרים שהקיפול מבטלה מתורת בגד והיא טהורה (רבי עקיבא במשנה שם, לפי רוב האמוראים שם)^[106].

בגד המנוגע^[107] - בגד שנטמא בטומאת נגעים^[108]

טומאתו

בגד המנוגע - שנטמא בטומאת נגעים - הוא אב מאבות-הטומאות (רמב"ם בטומאת צרעת יג יג, ובפירוש המשניות, הקדמה לסדר טהרות), ומטמא במגע ובמשא (רמב"ם שם).

ביאה

בגד זה מטמא בביאה, שאם הכניסוהו לבית הרי הוא מטמא כל אשר בבית, בין אדם ובין כלים, ונעשו כולם ראשון לטומאה (רמב"ם טומאת צרעת יג יג), שנאמר: וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת (ויקרא יד נה) - מקיש הכתוב בגד לבית, מה בית מטמא בביאה (ראה בערך בית המנוגע) אף בגד מטמא בביאה (תורת כהנים תזריע פרק טז יב).

מין הבגד

אין הפרש לענין זה בין בגד, או כלי עור, או שתי, או ערב (רמב"ם טומאת צרעת יג יג), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר (ויקרא יג נט), הרי שכולם בכלל בגד, וכשהוקש בגד לבית לטמא בביאה, אף הם בכלל (תנא קמא בתורת כהנים תזריע פרק טז יב, לפי הר"ש נגעים יג ח)^[109].

בגד מוחלט ומוסגר

בגד המנוגע מטמא במגע ובמשא ובביאה, בין אם הוא בגד מוסגר [שהסגירו הכהן, וטרם קבע שיש כאן בודאות צרעות] ובין אם הוא בגד מוחלט [לאחר הקביעה הודאית של הצרעת] (רמב"ם טומאת צרעת יג יג).

טומאת משכב ומושב

אם בגד המנוגע מטמא משכב-ומושב, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמטמא משכב ומושב אפילו תחת האבן, שאפילו אם הניח כזית מהבגד מעל לאבן שמעל למושב, נטמא המושב (רמב"ם טומאת צרעת יג יג), ואף על פי שאבן המנוגעת נתמעטה מדין משכב ומושב (ראה בערך בית המנוגע), בגד המנוגע לא נתמעט (כסף משנה שם).

• ויש אומרים שכשם שאבן המנוגעת אינה עושה משכב ומושב, אף בגד המנוגע כך (ראב"ד שם).

שילוחו

הבגד המנוגע משתלח חוץ לעיר, בין שהעיר מוקפת חומה, ובין שאינה מוקפת חומה (תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ז יד; רמב"ם טומאת צרעת יג טו), לפי שבגד המנוגע הוקש לבית (ראה לעיל), ובית אבניו משתלחות מחוץ לכל עיר (באור הגר"א לתוספתא שם).

שריפתו

בגד מוחלט

בגד המנוגע שהוחלט לטומאה טעון שריפה (נגעים יא ה; רמב"ם טומאת צרעת יב א), שנאמר: וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד וגו' אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא יג נב).

אימרא

האימרא - השפה שסביב לבגד - אינה טעונה שריפה, ואפילו היא של צמר (נגעים יא י; רמב"ם טומאת צרעת יג י)^[110], שנאמר: וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד וגו' בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים (ויקרא יג נב) - להוציא את האמריות (תורת כהנים תזריע פרק טו ב), שמכיון שלא נכתב "הצמר או הפשתים" אלא "בצמר או בפשתים", משמע שישרוף רק חלק מהצמר, ובאה בקבלה שהאימרא ממועטת (פירוש המשניות לרמב"ם שם; קרבן אהרן שם).

בגד מוסגר

בגד מוסגר, כשהוא באופן שצריכים לקרוע את מקום הנגע מהבגד (ראה בערך נגעי בגדים) שורף מה שקרע (נגעים יא ה; רמב"ם טומאת צרעת יב א), שנאמר: וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד (ויקרא יג נו) - יכול יקרע וישליך את הקרעים לאשפות, תלמוד לומר: בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע (שם נז), לימד על הקרעים שהם טעונים שריפה (תורת כהנים תזריע פרק טז ב. וראה מלבי"ם שם).

איסור הנאתו

בגד המנוגע אסור בהנאה (תורת כהנים תזריע פרק יד יא; נגעים יא יב; רמב"ם טומאת צרעת יג יב), שנאמר: צָרַעַת מַמְאֶרֶת (ויקרא יג נא) - תן בו מארה ולא תהנה בו. אין לי אלא מוחלט, מוסגר מנין, תלמוד לומר: צָרַעַת (שם. תורת כהנים שם), שכל זמן שיקרא צרעת, ואפילו מוסגר, תן לו מארה ולא תהנה בו (תוספות יום טוב שם)^[111].

במנין המצוות

יש מהראשונים שמונים איסור הנאה מבגד המנוגע במנין המצוות, כמצות עשה: שנצטוינו להרחיק מליהנות בבגד שנראה בו נגע ונטמא, שנאמר: צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא (ויקרא יג נא), והנהנה ממנו עובר בעשה, ואינה נמנית עם משפט הצרעת בכלל כמצוה אחת, כי אין זה ענין לדין הטומאה והטהרה, אלא הוא דין מיוחד בפני עצמו (הוספות הרמב"ן לספר המצוות מ"ע יד); ויש מהראשונים שלא מנוה כמצוה בפני עצמה, שלדעתם היא חלק מחלקי מצות נגעי בגדים (מגילת אסתר שם, בדעת הרמב"ם).

שיעורו

שיעור איסור ההנאה מן הבגד המנוגע, אפילו בכל שהוא, אף על פי שטומאתו אינה אלא בכזית (משנה אחרונה נגעים יא יב)^[112].

נתערב באחרים

המוחלט שנתערב באחרים כולם טמאים (נגעים יא יב; רמב"ם טומאת צרעת יג יב) וישרפו, אפילו אחד בכמה אלפים (רמב"ם שם); והמוסגר שנתערב באחרים, כולם טהורים (נגעים שם; רמב"ם שם יא. וראה ר"ש רא"ש וברטנורא שם).

אפרו

יש מהאחרונים שנסתפק אם אחר שנשרף הבגד המוחלט אפרו אסור בהנאה, כדרך שאפרה של האבן המנוגעת אסורה; או שאפרו מותר, כדרך כל הנשרפים שאפרם מותר (משנה למלך טומאת צרעת יב א), ויש שכתב בפשיטות שאסור (תפארת ישראל נגעים יא יב).

בגדי כהנה^[113] - הבגדים שהכהנים לובשים בשעת עבודתם במקדש

מהותם

שלשה מיני בגדי כהונה הם:

• בגדי כהן הדיוט.

• בגדי כהן גדול בכל ימות השנה, והם הנקראים בגדי זהב.

• בגדי כהן גדול ביום הכפורים, והם הנקראים בגדי לבן (רמב"ם כלי המקדש ח א).

בגדי כהן הדיוט

בגדי כהן הדיוט הם ארבעה: כתונת, מכנסים, מגבעת ואבנט^[114] (משנה יומא עא ב; רמב"ם כלי המקדש ח א), שנאמר: וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים וּמִגְבָּעוֹת וגו' וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד (שמות כח מ,מב)^[115].

בגדי זהב

בגדי כהן גדול בכל ימות השנה הם שמונה: הארבעה של כל כהן, ומוסיף עליהם: חושן ואפוד ומעיל וציץ (משנה יומא עא ב; רמב"ם כלי המקדש ח ב), שנאמר בבגדי אהרן: וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ^[116] מִצְנֶפֶת^[117] וְאַבְנֵט (שמות כח ד), וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר (שם לו), וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד (שם מב) ו"להם" פירושו לאהרן ולבניו (רש"י שמות שם)^[118].

הבגדים הללו נקראים "בגדי זהב" (משנה יומא לא ב), לפי שבארבעה הבגדים המיוחדים לכהן גדול היה זהב (ראה להלן).

בגדי לבן

בגדי כהן גדול המיוחדים לעבודות המיוחדות של יום הכפורים הם ארבעה: כתונת, מכנסים, מצנפת ואבנט^[119] (רמב"ם כלי המקדש ח ג), שנאמר בעבודת יום הכפורים: כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף (ויקרא טז ד).

הבגדים הללו נקראים "בגדי לבן" (משנה יומא לד ב), לפי שהיו של פשתן לבן (ראה להלן).

ושני מינים היו בבגדים הללו, לעבודת שחרית ולעבודת בין הערבים, ואלו של שחרית הם מובחרים יותר מאלו של בין הערבים (משנה יומא לד ב), שנאמר בבגדי שחרית ארבע פעמים "בַּד" (ויקרא טז ד) לומר שיהיו מובחרים שבבד (גמ' שם לה א, ורש"י ד"ה בד בד), וכן היו צריכים להיות יותר טובים אף מבד של בגדי לבן בשאר ימות השנה (תוספות שם ד"ה בד, בתירוץ הראשון).

מלאכתם^[120]

בגדי כהונה נעשים מחמשה מינים: זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש:

• ארבעה הבגדים השוים בכהן הדיוט ובכהן גדול^[121] הם של שש לבד (יומא עב א; רמב"ם כלי המקדש ח א).

• המעיל נעשה מתכלת לבד (ראה בערך מעיל).

• פעמוני המעיל וכן הציץ הם משל זהב לבד (ראה בערך מעיל ובערך ציץ).

• רמוני המעיל נעשו משלשה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני (ראה בערך מעיל).

• האבנט של כהן גדול בכל ימות השנה הוא של ארבעה מינים: תכלת וארגמן ותולעת שני ושש, ושל בגדי לבן של בד (ראה בערך אבנט).

• האפוד והחושן נעשו מכל חמשת המינים (ראה בערך אפוד ובערך חושן).

מהות החומרים

תכלת האמורה בבגדי כהונה, היא כתכלת האמורה ככל מקום (ראה בערך תכלת).

בארגמן נחלקו ראשונים: יש אומרים שהוא צמר הצבוע אדום (רמב"ם כלי המקדש ח יג)^[122]; יש אומרים שהוא צבע מיוחד ששמו ארגמן (רש"י שמות כה ד ד"ה וארגמן); ויש אומרים שהוא דבר הארוג יחד משני מינים או שלשה צבעים (ראב"ד שם)^[123], שארגמן מלה מורכבת מן "ארוג מין" (כסף משנה שם).

תולעת שני הוא הצמר הצבוע בתולעת (רמב"ם שם) שבהרים (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ט טז), ויש מהראשונים שכתב שהתולעת היא גרגרים אדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים, ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהם (רמב"ם פרה אדומה ג ב)^[124], ואם הביאה שלא מן התולעת שבהרים, פסולה (תוספתא שם; תורת כהנים מצורע פרשה א יד; ספרי חוקת קכד)^[125].

שש, הוא פשתן (תוספתא שם יז)^[126], שנאמר: וְאֶת מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר (שמות לט כח) - ואין "בד" אלא דבר העולה מן הקרקע בד בבד (יומא עא ב; זבחים יח ב), קנה יחידי מכל גזע (רש"י זבחים שם ד"ה העולה), והפשתן אין לו ענפים כעצים אלא עלים, והפשתן בא מן הקנה האמצעי (רש"י יומא שם ד"ה דבר), ואם הביאו שלא מן הפשתן, פסול (תוספתא שם).

שזירת הכתונת, המצנפת ומכנסי הבד

הכתונת, המצנפת ומכנסי הבד נאמר עליהם בתורה "שש משזר": וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ וגו' וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ וְאֶת מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר (שמות לט כז-כח), ונחלקו תנאים בפירושו:

• יש אומרים שצריך שיהיה כל חוט כפול ששה (ברייתא יומא עא ב), וכן הלכה (רמב"ם כלי המקדש ח יד).

• יש אומרים שצריך שיהיה כל חוט כפול שמונה (ברייתא אחת בירושלמי שקלים ח ב).

• ויש אומרים שצריך שיהיה כל חוט כפול שנים עשר (ברייתא שניה בירושלמי שם).

ודבר זה מעכב אף בדיעבד (רמב"ם שם; סמ"ג עשין קעג).

שזירת רימוני המעיל

ברימוני המעיל שנאמר בו משזר לבד: וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר (שמות לט כד) - חוטו כפול שמונה (יומא עא ב; רמב"ם כלי המקדש ח יד).

שזירת בגדי הלבן

בגדי לבן (זבחים יח ב), שנאמר בהם "בד": כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף (ויקרא טז ד), צריך החוט להיות כפול ששה (זבחים שם), ונחלקו ראשונים אם הוא מצוה לכתחילה ובדיעבד אינו מעכב (רמב"ם כלי המקדש ח יד; סמ"ג עשין קעג); או שמעכב אף בדיעבד (רש"י זבחים יח ב ד"ה דברים שנאמר).

שזירת המעיל

אף המעיל צריך חוטו להיות כפול ששה, ולמדים דין זה מהפרוכת (יומא עב א).

שזירת שאר הבגדים

בבגדים שיש בהם מינים הרבה, כגון האפוד, שנאמר בו: וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר (שמות כח ו), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים ששוזר כל המינים כולם לחוט אחד (רש"י שמות כח ו ד"ה זהב; סמ"ג עשין קעג).

• ויש סוברים שכל מין ומין שוזר בפני עצמו, אבל לא היה שוזר כולם יחד (משנה למלך כלי המקדש ח ג, לדעת הרמב"ם).

מעשה רוקם ומעשה חושב

כל מקום שנאמר בתורה "מעשה רוקם", כגון באבנט: וְאַבְנֵט תַּעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה רֹקֵם (שמות כח לט), או "מעשה חושב", כגון באפוד: וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד וגו' מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב (שם ו), נחלקו בו:

• יש אומרים שרוקמים במקום שחושבים (האמורא רבי אלעזר ביומא עב ב), ש"רוקם" ו"חושב" הם דבר אחד, שהרי בפרוכת נאמרו שתי הלשונות (שמות כו לא,לו. כן משמע בירושלמי שקלים ח ב), בתחילה מתקן הצורה על הבגד על ידי צבע, ואחר כך רוקמה במחט (רש"י שם ד"ה שרוקמין).

• ויש אומרים שרוקם הוא מעשה מחט, לפיכך פרצוף אחד; חושב הוא מעשה אורג, לפיכך שני פרצופות (רבי נחמיה בברייתא יומא שם, ובתוספתא שקלים (ליברמן) ג יד; ברייתא ירושלמי שם), וכן הלכה (רמב"ם כלי המקדש ח טו).

ונחלקו בפירוש פרצוף אחד ושני פרצופות:

• יש סוברים שפרצוף אחד הוא ארי מכאן וחלק מכאן, ושני פרצופות הוא ארי מכאן וארי מכאן (חד אמר הראשון, רבי יהודה או רבי נחמיה, בירושלמי שם, לגירסת המשנה למלך כלי המקדש ח טו, והגהות הגר"א לירושלמי שם; רמב"ם שם), שמעשה רוקם הוא שתהיינה הצורות הנעשות באריגה נראות מצד אחד בפני האריג, ומעשה חושב הוא שתהיה הצורה נראית משני הצדדים פנים ואחור, וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש סוברים שפרצוף אחד הוא ארי מכאן וארי מכאן, ושני פרצופות הוא ארי מכאן ונשר מכאן (חד אמר השני, רבי יהודה או רבי נחמיה, בירושלמי שם, לגירסת המשנה למלך כלי המקדש והגר"א שם; רש"י יומא שם ד"ה חושב ושמות כו א ד"ה כרובים, ושם כח ו ד"ה מעשה חושב).

ארי ונשר שאמרו לאו דוקא, אלא שדברו בהוה שכך היו רגילים לעשות, אבל מותר לעשות איזה מין צורה שירצו (משנה למלך שם)^[127].

מעשה אורג

הבגדים עצמם אין עושים אותם מעשה מחט, היינו לחבר חלקי הבגד במחט, אלא עושים אותם מעשה אורג, שאורגים אותם מתחילה כעין מלבוש שלם, שנאמר: מַעֲשֵׂה אֹרֵג (שמות כח לב), מלבד בתי הידים של הכתונת שנארגים בפני עצמם, ומתחברים עם הבגד על ידי תפירה במחט (יומא עב ב, ורש"י ד"ה אלו מעשה מחט; רמב"ם כלי המקדש ח טז).

בגדי לבן

בגדי לבן של כהן גדול, מצותם שיהיו לבנים ולא צבועים, שהרי נאמר בבגדי כהונה: בד, שהוא פשתן (ראה לעיל) בלבד כברייתו, ואם נצבע שוב אינו בד לחוד (קרית ספר כלי המקדש ח)^[128].

לשם קודש

בגדי כהונה צריך שתהא אריגתם בקודש ובקודש יארגו (ברייתא בירושלמי יומא ג ו), היינו שיארגו אותם לשם קודש, וכל מעשיהם יהיו לשם קודש (קרבן העדה שם) בכוונה לשמן (רמב"ן שמות כח ב)^[129].

מצותם

נצטוינו לעשות בגדי כהונה לכהנים, שנאמר: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וגו' (שמות כח ב), ושילבשו אותם הכהנים בשעת העבודה במקדש, שנאמר: וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו (שם כט ח-ט).

במנייתה במנין המצוות נחלקו ראשונים:

• יש שמנו מצות עשה ללבוש בגדי כהונה בשעת העבודה במקדש (ספר המצוות מצות עשה לג; סמ"ג עשין קעג; חינוך צט)^[130].

• ויש שלא מנו אותה (בעל הלכות גדולות במנין המצוות), שלדעתם אינה מצוה מיוחדת אלא חלק מחלקי עבודת הקרבנות (רמב"ן בהשגות לספר המצוות שם)^[131].

סדר לבישתם

לבישת המכנסים קודמת ללבישת כל שאר הבגדים, שנאמר בכהן הדיוט: וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ (ויקרא ו ג. יומא כג ב), ו"על בשרו" מיותר ובא ללמדנו שלובשם בעודו ערום שאין עליו אלא בשרו (רש"י יומא שם ד"ה ילבש); ובכהן גדול: וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ (ויקרא טז ד), ללמד שאף בו לא יהא דבר קודם למכנסים (יומא כה א), ולא היינו למדים כהן גדול וכהן הדיוט זה מזה, כיון שחלוקים הם לכמה ענינים (תוספות יומא כג ב ד"ה מניין)^[132].

אחרי המכנסים לובש הכתונת, ואחר כך חוגר האבנט (רמב"ם כלי המקדש י א).

כהן הדיוט, לאחר חגירת האבנט צונף במצנפת (רמב"ם שם ב, לשיטתו שהמצנפת והמגבעת אחד הם); ואילו הכהן הגדול לובש את המעיל, ועל המעיל האפוד והחושן, וחוגר בחשב האפוד על המעיל מתחת החושן, ואחר כך צונף במצנפת, וקושר הציץ למעלה מן המצנפת (רמב"ם שם ג).

סדר זה אינו מעכב, מלבד המכנסים שהקפידה התורה שלא יהא דבר קודם להם (מנחת חינוך צט יג).

סדר פשיטת בגדי חול עבור לבישתם

כשפושטים את בגדי החול בשביל ללבוש את בגדי הכהונה, אין פושטים את כל בגדי החול, כדי שלא יעמדו ערומים כשהפשיטום, אלא פושטים מכנסי חול ולובשים מכנסי קודש מתחת לבגדי חול שעודם עליהם, ואחר כך פושטים בגדי החול ולובשים שאר בגדי הקודש, וכן כשפושטים את בגדי הקודש פושטים עד המכנסים שנשארים עליהם ולובשים בגדי חול, ואחר כך פושטים את המכנסים (יומא כה א, ורש"י ד"ה דאי; פירוש הרא"ש תמיד ה ג).

חציצה

בגדי כהונה צריכים להיות על בשרו, מבלי הפסק דבר אחר ביניהם, שנאמר: יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ (ויקרא ו ג) - שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו (תורת כהנים צו פרק ב ג; זבחים יט א)^[133], ואפילו נימא אחת, או עפר, או כינה מתה אם היו בין בשר לבגד הרי זו חציצה (גמ' שם; רמב"ם כלי המקדש י ו) ועבודתו פסולה (רמב"ם שם)^[134].

תפילין

איסור זה אינו אלא בבגדים שלובשים על הבשר, שנאמר: יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ (ויקרא ו ג), ולפיכך תפילין של יד חוצצות, ואין הכהן יכול לעבוד בהם, אבל תפילין של ראש אינן חוצצות (גמ' שם; רמב"ם שם), שלגבי המצנפת כתוב: וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ (שמות כט ו. גמ' שם), ושערו של הכהן הגדול היה נראה בין הציץ למצנפת, ועליו מניח התפילין (גמ' שם א-ב, לגירסת רש"י שם ב ד"ה ששם).

כהן שעבד בחציצה

כהן שעבד בחציצה בין בגד לבשרו חייב מיתה בידי שמים, שמכיון שבאותו המקום שחוצץ אין עליו בגדי כהונה הרי הוא כמחוסר בגדים (מנחת חינוך צט טז).

מחוסר בגדים

שמונת בגדי כהן גדול מעכבים זה את זה, וכן ארבעת בגדי כהן הדיוט מעכבים זה את זה (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ו יא), שהעובד כשאין כל בגדי כהונה עליו, עבודתו פסולה (משנה זבחים טו ב, ורש"י ד"ה מחוסר בגדים; רמב"ם כלי המקדש י ד), שנאמר: וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם (שמות כט ט) - בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם (גמ' שם יז ב; רמב"ם שם), והם כזרים שעבודתם פסולה (רש"י שם)^[135], וחייבים מיתה בידי שמים (סנהדרין פג א; רמב"ם שם), ואם התרו בהם – חייבים מלקות (רמב"ם סנהדרין יט ב).

עבודה שאינה מעכבת

אפילו עבודה שאינה מעכבת את כפרת הקרבן, אסור לעבוד מחוסר בגדים, שנאמר: וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא א ז), ותיבת "הכהן" מיותרת, ובאה ללמד שאינו נותן את האש - עבודה שאינה מעכבת את כפרת הקרבן (זבחים יח א) - אלא בכיהונו, לימד על הכהן גדול שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד שעבודתו פסולה (תורת כהנים ויקרא, נדבה, פרק ה ט; גמ' שם), שבשעה שהוא מלובש בגדיו נקרא אהרן הכהן, ולא כשהוא לבוש בגדי הדיוט (רש"י שם ד"ה בכיהונו).

עבודה הכשרה בזרים

אחרונים כתבו שאין מחוסר בגדים פסול אלא באהרן ובניו (אור החיים שמות כח ב; מנחת חינוך צט טז), ולפיכך:

• בת אהרן שעבדה במקדש, פסולה רק משום היותה אשה (ראה בערך אשה), ולא משום היותה מחוסרת בגדים (תוספות קידושין לו ב ד"ה חוץ, בתירוץ השני; מנחת חינוך שם).

• זר שעבד עבודה, והיה שוגג על עבודתו ומזיד על כך שלא לבש בגדי כהונה, אינו חייב מיתה (מנחת חינוך שם).

• שבעת ימי המילואים ששימש משה בעבודה לא הוצרך לבגדי כהונה (אור החיים שם).

יתר בגדים

כשם שהמחוסר בגדים חייב מיתה ופוסל העבודה, כך גם יתר בגדים (רמב"ם כלי המקדש י ה), כגון שלבש שני מכנסים או שני אבנטים וכיוצא (זבחים יח א; רמב"ם שם), או כהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול (תורת כהנים ויקרא, נדבה, פרק ה ט; גמ' שם), שנאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים (ויקרא א ח), ותיבת "הכהנים" מיותרת, ובאה ללמד שאינם עובדים אלא הכהנים בכיהונם (כן משמע בתורת כהנים שם), היינו בבגדים הראויים להם, שהכהונה נתלית בהם (רש"י זבחים שם ד"ה בכיהונן).

ואפילו ייתר שום בגד אחר בעולם העבודה פסולה, שנאמר: מִדּוֹ בַד (ויקרא ו ג), שלא ילבש עמהם בגדים אחרים, ש"בד" משמעו לחוד, שילבש רק אותם (תורת כהנים צו פרק ב א, ורבנו הלל וקרבן אהרן שם); יכול לא ילבש עמהם בגדי פשתן, אבל ילבש עמהם בגדי צמר, תלמוד לומר שם: בד, שלכן קרא הכתוב לפשתים בלשון "בד", להודיע שלא ילבש אלא אותם (תורת כהנים שם, וקרבן אהרן); יכול לא ילבש עמהם בגדי קודש, אבל ילבש עמהם בגדי חול, שהכתוב מדבר על קודש וראוי למעט קודש, תלמוד לומר: וּמִכְנְסֵי בַד (שם), שכפל הכתוב הדיבור עליהם ולא כללם יחד עם הכתונת, ללמדנו שאף בגדי חול בכלל המיעוט (תורת כהנים שם וקרבן אהרן)^[136].

שלא במקום בגדים

יתור בגדים שלא במקום בגדים, כגון שכרך איזה דבר על אצבעו או על עקבו, נחלקו בו אמוראים:

• יש אומרים שאין כלל פסול יתור בגדים שלא במקום בגדים (רבי יוחנן ללשון הראשונה בזבחים יט א).

• יש אומרים שבגד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות נקרא יתור בגדים אף שלא במקום בגדים, ופוסל את העבודה, וכן צלצול קטן - חגורה (ערוך ערך צלצל) - הואיל והוא חשוב בגד בפני עצמו, אף על פי שאין בו שלש על שלש, הרי זה פוסל (רבי יהודה בריה דרבי חייא ורבא שם, ורש"י ד"ה שלש על שלש), וכן הלכה (רמב"ם כלי המקדש י ח).

• ויש אומרים שבגד שיש בו שלש על שלש פוסל את העבודה, אבל צלצול קטן שאין בו שיעור זה אינו בגד (רבי יוחנן ללישנא אחרינא שם).

תפילין

תפילין אין בהן משום יתור בגדים, ולכן מותרים הכהנים להניח תפילין של ראש בשעת העבודה, מכיון שאינן חוצצות (ראה לעיל), שהתפילין אינן בכלל בגדים (זבחים יט ב, ורש"י ד"ה ששם), אכן אינם חייבים בכך, שהעוסק במצוה פטור מהמצוה (גמ' שם א, ורש"י ד"ה מן התפילין).

חשיבותם

בגדי כהונה מצותם שיהיו נאים ומשולשלים כדרך בגדי הגדולים, שנאמר: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח ב. רמב"ם כלי המקדש ח ד (קאפח; פרנקל), על פי זבחים יח ב) - שיהיה הכהן נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כי אלה הבגדים לבוש מלכות הם (רמב"ן שם).

חדשים

ומצותם שיהיו חדשים, שנאמר: וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד (ויקרא ו ג) - שיהיו חדשים (תורת כהנים צו פרק ב א; זבחים יח ב) כשעה שהיו בבדי פשתנם (רש"י שם ד"ה חדשים)^[137].

היו משוחקים - ישנים (רש"י זבחים שם א ד"ה משוחקים) - ועבד, עבודתו כשרה (גמ' שם; רמב"ם כלי המקדש ח ד), שנאמר שם: יִלְבַּשׁ (ויקרא ו ג) - אפילו הם שחוקים (תורת כהנים שם; יומא יב ב), ולא נאמר שיהיו חדשים אלא למצוה ולא לעכב (זבחים שם ב).

מלוכלכים בטיט וקרועים

היו מטושטשים - בטיט (רש"י ד"ה מטושטשין) - או מקורעים, ועבד עבודתו פסולה (זבחים שם; רמב"ם כלי המקדש ח ד)^[138], שנאמר: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כח ב), ואלה אינם לכבוד ולתפארת (רש"י שם ד"ה מקורעין)^[139].

הקורע בגדי כהונה

המקרע בגדי כהונה לוקה, שנאמר: לֹא יִקָּרֵעַ (שמות כח לב. יומא עב א). ואף על פי שלאו זה נאמר במעיל, מכל מקום הוא הדין לכל בגדי כהונה, אלא שאינו עובר בשאר בגדי כהונה אלא אם כן קרעם דרך השחתה (רמב"ם כלי המקדש ט ג), מה שאין כן במעיל שעובר אפילו כשקרע שלא דרך השחתה (כן משמע ברמב"ם שם; משנה למלך שם ומעשה הקרבנות ח כ, בשם קרבן חגיגה)^[140].

טעמו של דבר, שבשאר בגדי כהונה אינו עובר משום אותו הלאו שבמעיל, אלא עובר בלאו שיש בכל המשחית דבר של הקדש, שאיסורו הוא משום וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וגו' לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים יב ג-ד), ולכן אינו עובר אלא כשעושה דרך השחתה, אבל במעיל שכתוב סתם לא יקרע, אין הבדל ולעולם אסור (מנחת חינוך קא א).

כיבוסם

בגדי כהונה שנתלכלכו, נחלקו תנאים:

• יש סוברים שאם היה הלכלוך מועט שאפשר לכבסו במים, מכבסים אותם, בין במים ובין בנתר, ואם היה הלכלוך רב, שאי אפשר לכבסו אלא על ידי נתר, אין מכבסים אותם כל עיקר, לא בנתר ולא במים (תנא קמא בברייתא זבחים פח א-ב).

• ויש סוברים שלעולם אין מכבסים אותם כל עיקר, שאין עניות במקום עשירות (יש אומרים בברייתא שם ב), וכן הלכה (רמב"ם כלי המקדש ח ה).

מידתם

בגדי כהונה צריכים שיהיו לפי מידת הכהן הלובשם, שנאמר: מִדּוֹ (ויקרא ו ג) - כמידתו (תורת כהנים צו פרק ב א; פסחים סה ב), שוה לארץ, לא חסר ולא יותר (גמ' שם, ורש"י ד"ה כמדתו).

כשאינם לפי מידתו

היו ארוכים יותר ממידתו ונגררים בקרקע, או שהיו קצרים פחות ממידתו, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שארוכים כשרים, ולא אמרו שיהיה כמידתו אלא למצוה ולא לעכב; ובקצרים יש הבדל: אם היו הבגדים כמידתו של הכהן, אלא שנעשו קצרים מחמת שסילקם מן הקרקע על ידי אבנט, כשרים, אבל אם הבגדים עצמם קצרים ממידתו, פסולים (רב יהודה בשם שמואל בזבחים יח ב, ורש"י ד"ה כאן, ושם א ד"ה כשרין), שמכיון שאין כל גופו לבוש בהם, הרי הוא כמחוסר בגדים (רמב"ן בהשגות לספר המצוות לא תעשה קסג).

• ויש אומרים שארוכים יותר ממידתו פסולים, אלא אם כן סילק את היתר על ידי אבנט עד למידתו, שאז הם כשרים, לפי שהסילוק שעל ידי אבנט הוא כאילו נחתך וניטל היתר שבהם; ואם היו קצרים פחות ממידתו, בין שהיו בעצמותם קצרים ובין שנתקצרו על ידי סילוק באבנט, פסולים, לפי שהסילוק הוא כאילו חתוך וניטל, והרי הם כקצרים בעצמותם (רב בזבחים שם, ורש"י ד"ה רב תנא), וכן הלכה (רמב"ם כלי המקדש ח ד).

קדושתם

בגדי כהונה עושים משל מעות הקדש, שנאמר בבגדי לבן: בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ (ויקרא טז ד), שיהיו משל קודש, אין לי אלא בגדי לבן בלבד, מנין לרבות בגדי זהב ובגדי כהן הדיוט, תלמוד לומר: בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם (ויקרא שם) - בנין אב לכל הבגדים שיהיו משל קודש (תורת כהנים אחרי פרק א י)^[141], ונקראים כלי שרת (תורת כהנים ויקרא, נדבה, פרשה ד ד, ור"ש; זבחים יג א, ועוד).

אלא שקודם שנתחנכו לעבודה אין עליהם קדושת כלי שרת, רק קדושת בדק הבית, ומשנתחנכו לעבודה, היינו שהכהן עבד בהם במקדש, נתקדשו בקדושת כלי שרת (תוספות קדושין נד א ד"ה בכתנות)^[142].

לבישה שלא בשעת עבודה

בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם אפילו שלא בשעת עבודה (יומא סט א), שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שיהו הכהנים זריזים במלאכתם להפשיטם מיד בגמר העבודה, ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין (קידושין נד א, ורש"י ד"ה בכתנות), ולכן מותר לכהן להיות לבוש בגדי כהונה, בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה (יומא סט א) בהר-הבית (תוספות ישנים שם), אבל במדינה אסור לצאת בהם (יומא שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדוקא כשכבר היה מלובש בהם לצורך עבודה מותר אחר כך לילך בהם במקדש גם שלא לצורך עבודה, אבל לכתחילה אסור ללובשם שלא לצורך עבודה אף בעזרה (תוספות יומא שם ד"ה בגדי); ואפילו כשכבר היה מלובש בהם, מיד כשיכולים להפשיטם צריכים להפשיטם (תוספות קידושין סו א ד"ה הקם).

• ויש אומרים שביום עבודתם מותר גם ללבשם לכתחילה שלא בשעת עבודה (רמב"ם כלי המקדש ח יא).

במה דברים אמורים בבגדים שאין בהם כלאים, אבל בבגדים של כלאים, כגון חושן אפוד ואבנט, נחלקו הראשונים אם מותרים בהם שלא בשעת עבודה אם לאו (ראה בערך אבנט)^[143].

הנאה שלא בהנאת לבישה

הנהנה מבגדי כהונה בשוגג שלא בהנאת לבישה, כגון שקידש בהם את האשה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמועלים בהם (רבי יהודה בקידושין נד א).

• ויש אומרים שאין מועלים בהם, שכיון שניתנו ליהנות לכהנים, אף זר אינו מועל בהם (רבי מאיר שם והמאירי), וכן הלכה (רמב"ם מעילה ה יד)^[144].

בגדי כהונה שבלו

במה דברים אמורים כשלא בלו ועדיין עומדים להנאת לבישתם, אבל בגדי כהונה שבלו, כיון שאינן ראוים עוד לעבודה - מועלים בהם (גמ' שם; רמב"ם שם), ועושים מהם פתילות במקדש: מהמכנסים ומהאבנטים עושים פתילות לשמחת בית השואבה (משנה סוכה נא א; רמב"ם כלי המקדש ח ו), ומהכותנות עושים פתילות למנורת תמיד (שבת כא א; רמב"ם שם). ואף על פי שמועלים בהם - לצורך עבודה מותר, ואף שמחת בית השואבה הואיל ולכבוד הקרבן היו עושים, כצורך קרבן חשוב (תוספות שם ד"ה שמחת, בשם ר"י).

בגדי זהב שבלו

מבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקים את הנרות שבפנים, היינו במנורה שבהיכל, ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקים את הנרות שבחוץ, היינו בשמחת בית השואבה (ירושלמי סוכה ה ג)^[145].

בגדי לבן ששימש בהם

בגדי לבן ששימש בהם ביום כיפורים אחד, לא ישמש בהם ביום כיפורים אחר, שנאמר: וְהִנִּיחָם שָׁם (ויקרא טז כג. תורת כהנים אחרי פרק ו ז; רמב"ם כלי המקדש ח ה).

ונחלקו תנאים: יש שלמדו מכתוב זה גם שהם טעונים גניזה (חכמים בתורת כהנים אחרי פרק ו ז, וביומא ס א), ואסור ליהנות מהם (רמב"ם שם), וכן הלכה (רמב"ם שם); ויש שלא למדו מכתוב זה דין נוסף, ואמרו שכהן הדיוט רשאי ללובשם (רבי יוסי בתורת כהנים שם; רבי דוסא ביומא שם).

שינה בבגדי כהונה

אין הכהנים ישנים בבגדי כהונה (משנה תמיד כה ב; רמב"ם בית הבחירה ח ו) שמא יפיח בהם, וגנאי הוא לבגדי קודש (רש"י יומא סח ב ד"ה שינה; המפרש תמיד כז ב ד"ה שריא), והכהנים השומרים במקדש היו פושטים את בגדיהם ומניחים אותם כנגד ראשיהם (משנה תמיד שם, לפי הגמ' שם כז א, ויומא שם; רמב"ם שם), אבל לא הניחום תחת ראשיהם ממש, אם משום איסור כלאים שבאבנט (פירוש המשניות לרמב"ם תמיד שם; ברטנורא שם), ואם משום שאסור ליהנות מבגדי הכהונה שלא בדרך הנאת לבישה (כסף משנה שם).

כפרתם

בגדי כהונה מכפרים על עונות ידועים, וכך אמרו: למה נסמכה - בפרשת צו - פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה, לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרים (זבחים פח ב), וכל בגד מבגדי הכהונה מכפר על עון מיוחד (ראה בנוגע לכל בגד בערכו).

בדיקת אשה^[146] - בדיקת האשה בזמנים ידועים אם אינה טמאה

לטהרות

בדיקת שחרית ובדיקת בין השמשות

בזמן שהיו הטהרות נוהגות בישראל, היתה כל אשה העסוקה בטהרות צריכה לבדוק עצמה פעמיים בכל יום, שחרית ובין השמשות (משנה נדה יא א, וגמ' שם ב; רמב"ם משכב ומושב ד ז), מתקנת חכמים (שמואל, שם ד ב; רמב"ם שם).

• בדיקת שחרית בשביל להכשיר טהרות של לילה.

• ובדיקת ערבית בשביל להכשיר טהרות של יום (שמואל שם; רמב"ם שם).

שאם תמצא עצמה טהורה בשחרית תדע שלא ראתה בלילה, ואם תמצא בערבית שהיא טמאה יצאו טהרות של לילה מכלל ספק, וכן בבדיקת ערבית בנוגע לטהרות של יום (רש"י שם ד"ה שחרית).

בשעת תשמיש

מלבד זה צריכה היא לבדוק בשעת תשמיש בשני עדים, אחד לפני התשמיש ואחד לאחריו (משנה נדה ב א):

• לאחר תשמיש צריכה לבדוק עבור הטהרות, שמא ראתה דם מחמת תשמיש.

• ומתוך שהיא צריכה בדיקה לטהרות לאחר תשמיש, הצריכוה גם כן בבדיקה לבעלה לפני תשמיש (גמ' שם יא ב, ורש"י ד"ה כאן שלא שמשה)^[147].

כשמשמשות מספר פעמים בלילה

כשמשמשות כמה פעמים בלילה אחד, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שצריכה שני עדים חדשים על כל תשמיש ותשמיש, שמא תראה טיפת דם כחרדל בביאה ראשונה, ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה; ואף על פי שעדיין יש לחוש שמא תחפנה שכבת זרע של ביאה ראשונה עצמה, אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים (בית שמאי במשנה טז א, וברייתא שם ב).

• ויש אומרים שדיה בשני עדים כל הלילה, שאם נחוש לחיפוי זרע אף באותה ביאה עצמה יש לחוש (בית הלל שם ושם)^[148].

כהנות

כהנות יתרות על שאר נשים, שהן בודקות עצמן גם עבור אכילת תרומה (משנה נדה יא א), ונחלקו תנאים בדבר:

• יש אומרים שהבדיקה היא רק כשהן אוכלות בתרומה (תנא קמא שם), וכן הלכה (רמב"ם משכב ומושב ד ז).

• ויש אומרים שהן בודקות עצמן אף כשהן מסתלקות ומסיימות לאכול תרומה (רבי יהודה שם, ורש"י שם ו א ד"ה אף בשעת עברתן), כדי לתקן שירי התרומה שבפניה, שאם תבדוק עכשיו ותימצא טהורה, לכשתבדוק ערבית ותימצא טמאה לא יטמאו שירי תרומה אלו למפרע (רב חסדא שם ו א)^[149].

אשה שיש לה וסת ושאין לה וסת

אפילו אשה שיש לה וסת, שאף אם תראה דם לא תהיה טמאה למפרע, הצריכוה כל הבדיקות הללו כשעסוקה בטהרות (משנה נדה יא א, ורש"י ד"ה אף על פי וד"ה ומשמשת; גמ' שם ב), אלא שיש חילוק בין אשה שיש לה וסת לאשה שאין לה:

• אשה שאין לה וסת הצריכוה בדיקה בין שהיא ערה ובין שהיא ישנה (גמ' שם יב א).

• אבל אשה שיש לה וסת לא הצריכוה בדיקה אלא כשהיא ערה, וראויה לעסוק בטהרות, או שאין טורח בבדיקה; אבל ישנה, שאינה ראויה אז לעסוק בטהרות, או שיש טורח לצערה, לא הצריכוה בדיקה (גמ' שם, ורש"י שם ד"ה ערה).

שאר הנשים שאינן מטמאות למפרע כשראו דם (ראה ערך נדה א), מכל מקום צריכות בדיקה (תוספות נדה ד ב ד"ה כל ויא ב ד"ה ומשמשת; רמב"ם משכב ומושב ד ו)^[150].

נדה ויושבת על דם טוהר

הנדה אינה צריכה בדיקה שחרית וערבית, שהרי אף אם לא תראה טמאה היא, וכן היולדת שיושבת על דם-טוהר אינה צריכה בדיקה, שהרי אף אם תראה טהורה היא (משנה נדה יא א; רמב"ם משכב ומושב ד ו), ואין הבדיקה מועלת להן כלום (רמב"ם שם).

בתולה

הבתולה, כל זמן שדמיה טהורים (ראה ערך דם בתולים) צריכה בדיקה שחרית וערבית, שמא ישתנה מראה הדם שתראה מהדם של בעילה ראשונה ותהיה טמאה, אבל אינה צריכה בדיקה לאחר תשמיש, שאף אם ישתנו דמיה תהיה טהורה, שאנו תולים שמחמת הבעילה נעכר הדם ונשתנה (משנה נדה יא א, וגמ' שם ב), ומתוך שלאחר תשמיש לא הצריכוה בדיקה לטהרות, לא הצריכוה בדיקה לפני תשמיש לבעלה, שהרי בדיקת לפני תשמיש משום בדיקה לטהרות שלאחר תשמיש הוא שגזרו (ראה לעיל. רש"י שם ב ד"ה כאן שלא שמשה).

ימים שבין נדה לנדה וקטנה

באחד עשר יום שבין נדה לנדה (ראה ערך ימי זיבה) האשה בחזקת מסולקת דמים, ואינה צריכה בדיקה לטהרות (משנה נדה לח ב, וגמ' שם לט א), וכן הבנות עד שלא הגיע זמנן לראות דם, הן בחזקת טהרה ואינן צריכות בדיקה, אבל משהגיעו לפרקן צריכות בדיקה (ברייתא שם י ב; רמב"ם משכב ומושב ד ח).

לבעלה

אשה שיש לה וסת

כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן (משנה נדה טו א), ואינן צריכות בדיקה, שלא הוזכרה בדיקה אלא לעסוקה בטהרות (רש"י שם ד"ה כל הנשים). וכן הכרעת הפוסקים באשה שיש לה וסת קבוע לראייתה, שאינה צריכה בדיקה כלל שלא בשעת וסתה, לא לפני תשמיש ולא לאחריו (בית יוסף שם קפד וקפו^[151]), ואין לה אפילו להחמיר על עצמה (ראה להלן), ונהגו כדבריהם (רמ"א שם קפו א). הבדיקה קודם תשמיש היא לברר אם היא טמאה ואסורה לבעלה, ובוסת קבוע עדיין לא הגיע זמנה לראות; והבדיקה לאחר תשמיש היא לדעת אם ראתה דם מחמת תשמיש, ובאשה שיש לה וסת אינה נתונה למקרים, ואין לחוש שמקרה התשמיש יגרום דם (שיעורי שבט הלוי נדה קפו א ג).

ולא עוד אלא שאפילו אם רוצה האשה להחמיר על עצמה ולבדוק בשעת תשמיש - אין לה לעשות כן בפני בעלה, שלא יהא לבו נוקפו ופורש (גמ' שם יב א):

• שלפני תשמיש אם תבדוק יחשוב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת, שהרי חכמים לא תיקנו לבדוק (תוספות שם ד"ה לבו, בשם רבנו חננאל).

• ולאחר תשמיש אם תבדוק יהא לבו נוקפו בפעם אחרת קודם ביאה ופורש (רש"י שם ד"ה א"כ וד"ה לבו)^[152].

והיינו דוקא כשלא הרגישה כלום, אבל אם הרגישה אסורה עד שתבדוק תיכף (חכמת אדם קט א). ואם הבעל מבקש ממנה שתבדוק משום חומרה – צריכה לבדוק לפני התשמיש, שכיון שאינה בודקת אלא לפי ציוויו לא יהא לבו נוקפו (שלחן ערוך הרב קפד ג; כרתי ופלתי קפו סק"א. וראה דרכי טהרה ח); אך אין לבעלה לבקשה לבדוק אחרי התשמיש, שמא תמצא דם ויחשוש לפעם אחרת ויפרוש ממנה (שלחן ערוך הרב שם).

אבל שלא בשעת תשמיש אם היא רוצה לבדוק את עצמה, כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת (משנה שם יג א, לפי תורת הבית ז ב, וטוש"ע יו"ד קפד א), שמתוך כך לא יבואו לידי ספק טומאה וספק איסור (רש"י שם ד"ה בנשים).

אשה שאין לה וסת

באשה שאין לה וסת - קבוע (שו"ע יו"ד קפו א) - נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאסורה לשמש לעולם, שמא תראה דם בשעת תשמיש (רבי מאיר בברייתא נדה יב ב).

• ויש אומרים שמשמשת בשני עדים (רבי חנינא בן אנטיגנוס שם), וכן הלכה (ראה להלן. רב יהודה אמר שמואל נדה יב ב).

ונחלקו בפירוש דעה זו:

• יש מפרשים ששני העדים הם אחד לו ואחד לה, ושניהם לאחר תשמיש, שאם תשמש פעם ראשונה ושניה ושלישית וימצא דם על עד שלה או שלו בכל פעם, הרי שהוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש, ואסורה לשמש עמו לעולם (ראה ערך וסת); ואם שימשה שלש פעמים בשני עדים, ולא נמצא דם לא על שלו ולא על שלה, הרי הם תקנתה, והיא ככל הנשים, ומותרת לשמש בלי בדיקה (רי"ף כתובות ס ב מדפי הרי"ף; תורת הבית הארוך ז ב). טעם החשש בשלש פעמים הראשונות, שכיון שאין לה וסת, נראה שראיותיה באות לה כפי המקרים שקורים לה, בקפיצות או אכילות וכיוצא בהן, ולפיכך יש לחוש שמא אף מחמת תשמיש תראה, ואם נמצאה שלש פעמים טהורה יצאה מחשש זה, ומשמשת בלא בדיקה (ר"ן שבועות יח ב, לדעה זו).

• ויש מפרשים ששני העדים הם לה, אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש - אותו שלאחר התשמיש בא לברר אם לא נתעוותה בראית דם בשעת תשמיש, ואותו שלפני תשמיש בא לתקן אותה ולהתירה לשמש עם בעלה. וכך צריכה לעשות כל ימיה, אלא אם כן נתחזקה לראות שלש פעמים מחמת תשמיש, שאז שוב לא מועילה לה בדיקה זו (רמב"ם איסורי ביאה ד טז; רא"ש נדה א ה).

ונחלקו ראשונים כיצד הלכה כמותו:

• יש אומרים שלא אמרו הלכה כמותו אלא בעסוקה בטהרות, אבל שאינה עסוקה בטהרות אינה צריכה בדיקה כלל, לא לפני תשמיש ולא לאחריו (רש"י נדה יב ב ד"ה מאן דמתני; מרדכי שבועות תשלה, בשם ר"י ורשב"ם; ש"ך יו"ד קפו סק"א. וראה תורת השלמים שם).

• ויש אומרים שאף לבעלה הלכה כמותו (רש"י שם, בשם אית דמפרשי; רא"ש שם, בשם רבנו חננאל; מרדכי שם, בשם רבנו תם), אלא שמהם שפסקו שצריכה בדיקה שלש פעמים אחר תשמיש לו ולה, ושוב אינה צריכה בדיקה לעולם (רי"ף שם; תורת הבית הארוך שם; שו"ע שם, בסתם. וראה לחם ושמלה בשמלה קפט ט; שלחן ערוך הרב קפו ז)^[153]; ומהם שפסקו שלעולם צריכה בדיקה בשני עדים, אחד לפני תשמיש ואחד לאחריו (רא"ש שם; רמב"ם שם; שו"ע שם, בשמם)^[154]. ולדעה זו יש שמצריכים בדיקה גם לבעל לאחר התשמיש (רמב"ם שם; שו"ע שם בשמו); ויש שאינם מצריכים (רא"ש שם).

מרבני דורנו יש שכתבו שכל אשה תנהג כמנהג משפחתה אם הוא מהמנהגים המבוארים לעיל, ואם אין לה או למשפחתה מנהג ברור, תנהג כשיטה המחמירה שהיא דעת רוב הפוסקים (דרכי טהרה ח).

מעוברת ומינקת

מעוברת אינה צריכה בדיקה, כי היא בחזקת מסולקת דמים, ועדיפה על אשה שיש לה וסת קבוע (שלחן ערוך הרב נדה קפו ז; שו"ת מהר"ם פדואה כה), והיינו דוקא אחרי שלשה חדשי הריון, שכבר הוכר עוברה והיא מסולקת דמים (שלחן ערוך הרב שם), ויש מרבני דורנו שכתב שבימינו שרואים שהיא מסולקת דמים כבר בראשית ההריון יש לצדד להקל שלא תצטרך בדיקה כדין אשה שיש וסת קבוע (שו"ת שבט הלוי ג קטז).

מינקת עד כ"ד חודש דינה לענין בדיקה במעוברת, כיון שגם היא מסולקת דמים (שלחן ערוך הרב שם; פתחי תשובה יו"ד קפו סק"ד). ומרבנו דורנו יש מי שכתב שהמציאות בימינו היא שדוקא כשהיא מינקת בפועל היא מסולקת דמים, אבל כשפסקה להניק, אף אם היא בתוך כ"ד חודש, היא רואה דם, ולכן אין להקל לראותה כמסולקת דמים, אלא דינה כאשנ שאין לה וסת קבוע (שו"ת שבט הלוי ד קא א).

לוסתה

אשה שיש לה וסת קבוע, שרגילה לראות בו דם, צריכה לבדוק עצמה כשהגיעה שעת וסתה, שמא ראתה דם, לפי שחזקה אורח-בזמנו-בא - ראיית נשים באה בוסת קבוע [ראה ערכו] (נדה ט א, ורש"י ד"ה וסתות; שו"ע יו"ד קפד ט), ונחלקו תנאים ואמוראים אם חשש זה הוא הלכה למשה מסיני, או דין מדרבנן (ראה ערך וסת), ולהלכה הוא מדרבנן (תוספות נדה טז א ד"ה ורב; רמב"ם איסורי ביאה ח יג-יד, ומשכב ומושב ג ט; בית יוסף יו"ד קפד ב).

חיוב הבדיקה הוא באותה שעה של יום הוסת שרגילה לראות בו, ואם אין לה שעה קבועה תבדוק כל אותו היום על ידי שתשים מוך באותו מקום, ויהיה שם כל עונת הוסת, וכן כשמשנית וסת לשנים או לשלשה ימים - יהיה המוך שם כל אותם הימים (חוות דעת קפד סק"ט).

עבר הוסת ולא בדקה

עבר הוסת ולא בדקה, ובדקה עצמה אחר כך ומצאה טמאה, לדברי הכל היא טמאה למפרע, משעת וסתה; בדקה עצמה ומצאה טהורה, תלוי הדבר במחלוקת האם חשש הראייה בשעה שראתה בחודשים הקודמים הוא מהלכה למשה מסיני או דרבנן:

• לצד הראשון היא טמאה, אלא אם כן בדקה מיד ונמצאה טהורה בתוך שיעור וסת (ראה ערך נדה ב), שאילו היה שם דם היתה מוצאה (נדה טז א).

• ולצד השני כל זמן שבדקה אחר כך ומצאה טהורה, טהורה (גמ' שם)^[155].

לא בדקה עצמה לא בשעת וסתה ולא אחר כך, הרי היא בחזקת טמאה עד שתבדוק עצמה ותמצא טהורה, ואף על פי שלא הרגישה שבא לה האורח (הלכות נדה לרמב"ן ה יא; תורת הבית הארוך ז ב-ג; טור יו"ד קפד; שו"ע שם ט, בשם יש אומרים, וקפט ד, בסתם; רמ"א קפד שם), ודוקא אם יש לה וסת קבוע, או שהוא יום שלשים לראייתה אף על פי שאינו קבוע, אבל וסת שאינו קבוע שלש פעמים, טהורה (תורת הבית הארוך שם; טור יו"ד קפט; שו"ע שם ושם)^[156].

היתה במחבוא

היתה במחבוא מחמת פחד, והגיע וסתה ולא בדקה - טהורה, שחרדה מסלקת הדמים (משנה נדה לט א; טוש"ע יו"ד קפד ח), ואפילו לסוברים שהחשש לוסת הוא הלכה למשה מסיני (גמ' שם וטז א), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאפילו לכתחילה אינה צריכה בדיקה (תורת הבית הארוך ז ג; שו"ע יו"ד קפד ח).

• ויש אומרים שבשעת וסתה אף היא צריכה בדיקה, אלא שבדיעבד כשלא בדקה הוא שאמרו שטהורה (טור ורמ"א שם).

מעוברת ומניקה

מעוברת שהגיע וסתה בימי עבורה, דינה כהיתה במחבוא (נדה ט א; טוש"ע שם ז), והוא הדין מניקה (טוש"ע שם), אלא שבמעוברת ומניקה הכל מודים שאינה צריכה בדיקה אף בשעת וסתה (טוש"ע שם).

להפסק טהרה

כל אשה שהוחזק מעיינה פתוח, בין לדם נידות ובין לזיבה, אף על פי שפסקה מלראות, אינה מוחזקת בטהרה עד שתבדוק עצמה ותמצא טהורה (משנה נדה סח א, וגמ' שם סט א), ובדיקה זו נקראת הפסק טהרה (נדה נג ב), וחיובה מהתורה, שהרי היא בחזקת טמאה מן התורה כל זמן שלא בדקה (חוות דעת קצו סק"ג).

יום ההפסק

הזבה, וכן בזמן הזה כל הנשים שראו דם שהן בחזקת ספק זבות (ראה ערך זבה ב), מכיון שהיום שפוסקות בו בטהרה אינו עולה בחשבון ספירת שבעת הנקיים (ראה ערך הנ"ל) צריכות להפסיק בטהרה על ידי בדיקה ביום קודם שמתחילות לספור (תורת הבית הארוך ז ה, על פי נדה סט א; רא"ש שם י ה; טוש"ע יו"ד קצו א).

ואף על פי שהרגישה שפסקו דמיה, היא בחזקת טמאה עד שתבדוק עצמה (תורת הבית הארוך שם), ואפילו שבדקה עצמה אחר שלשה או ארבעה ימים מיום שפסקה לראות ומצאה עצמה טהורה, הרי זו בחזקת טמאה עד שתפסוק בטהרה, ואז תתחיל למנות מלמחרתו (תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם ה).

זמן ההפסק

בזמן ההפסק נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאפילו אם בדקה עצמה ביום השביעי בשחרית ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה בטהרה, הרי היא בחזקת טהורה, שאפילו אם תבדוק עצמה לאחר זמן ותימצא טמאה - הרי היא בימים שבינתיים בחזקת טהורה (תנא קמא במשנה נדה סח א), ודוקא ביום השביעי לראייתה מועילה בדיקת שחרית, אבל בדיקה שקודם לכן צריכה להיות בין השמשות, ואין בדיקת שחרית מטהרתה (רש"י שם ד"ה אפילו בשנים).

• יש אומרים שכל שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה הרי זו בחזקת טמאה (רבי יהודה שם), שאפילו בשביעי אין בדיקת שחרית מטהרתה (רש"י שם).

• יש אומרים שאפילו בשני לנידתה אם בדקה ומצאה טהורה ובין השמשות לא הפרישה, הרי זו בחזקת טהורה (חכמים שם), אבל ביום ראשון לראייתה אף הם סוברים שאין בדיקת שחרית מועילה, לפי שכבר הוחזק יום זה שמעיינה פתוח (פירוש המשניות לרמב"ם שם), והוא הדין ביום שני ושלישי, ואפילו ביום שביעי, אם באותו יום בבקר בדקה ומצאה טמאה, כבר הוחזק מעיינה פתוח היום והיא בחזקת חוזרת ורואה עד גמר היום, וצריכה בדיקה בין השמשות דוקא (רש"י שם נג א ד"ה לא תהא; תוספות סח ב ד"ה אמרו לו)^[157].

• ויש הסוברים שאפילו ביום ראשון מועילה בדיקת שחרית, שכיון שפסק הדם - פסק, והיא בחזקת טהורה (רבי בברייתא סח ב; חכמים במשנה שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שמיום שני ואילך מועילה בדיקת שחרית, אבל לא ביום ראשון (רמב"ם איסורי ביאה ו כ; הלכות נדה לרמב"ן שם; תורת הבית הארוך והקצר ז ה, בשם יש מחמירין), וכן הלכה (שו"ע יו"ד קצו א-ב).

• ויש פוסקים שאף ביום ראשון מועילה בדיקת שחרית (תורת הבית שם).

ואף על פי שבזמן הזה נוהגים שכל אשה צריכה להמתין חמישה ימים עם יום שראתה בו, ואחר כך תפסוק בטהרה ותספור שבעה נקיים (ראה ערך ספירת זבה), ואם כן אין מקום לבדיקת יום ראשון שראתה בו, מכל מקום נפקא מינה למקרים ידועים שבהם פוסקת ביום שראתה אף בזמן הזה, כגון שחזרה וראתה בתוך ימי הספירה (ש"ך שם סק"ו), או בכלה שסופרת מיד כשפסקה (תורת השלמים סק"ה), ולכתחילה יש להחמיר ולבדוק בין השמשות אפילו כשפוסקת אחרי כמה ימים לראייתה (תורת הבית הקצר שם; טוש"ע שם א).

בין השמשות

"בין השמשות" שאמרו, אין מובנו כבין השמשות בכל מקום, שהוא ספק יום ספק לילה (ראה ערך בין השמשות), שהרי אם הוא לילה אין בדיקת הפסק טהרה מועילה שתוכל לספור אותו היום, שיום שפוסקת אינו עולה בחשבון הנקיים –

אלא מובנו הוא סמוך לבין השמשות בעוד שהוא יום, והוא זמן מן המנחה ולמעלה - שהיא הדעה המחמירה בין דעות התנאים (ראה לעיל) - דהיינו מזמן מנחה קטנה ולמעלה, שהוא שתי שעות וחצי קודם הלילה (בית יוסף יו"ד קצו א (ב)).

ויש שנראה מדבריהם שמן המנחה ולמעלה מובנו מסוף זמן המנחה, שהוא סמוך לבין השמשות (רש"י נדה סח א ד"ה אפילו).

ולכתחילה יש לסמוך הבדיקה כל מה שאפשר שיהיה יותר קרוב ללילה, ולעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא בודקת ביום הפסק טהרתה במוך דחוק ושיהא שם כל בין השמשות, שזו בדיקה שמוציאה מידי כל ספק (תורת הבית הקצר ז ה; טוש"ע יו"ד קצו א).

בדיעבד אם בדקה עצמה סמוך לבין השמשות ומצאה עצמה טהורה, אף על פי שלא היה המוך אצלה כל בין השמשות, הרי זה מועיל אפילו כשפסקה ביום ראשון לראייתה, שמן הדין צריכה לבדוק בין השמשות (רמ"א שם ב).

לאחר ערבית

אם רוצה לבדוק עצמה לאחר תפלת ערבית, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם התפללו הקהל ערבית, אפילו הוא בעוד יום, והיא עצמה עוד לא התפללה, כבר עשוהו לילה, ואינה יכולה לבדוק להפסק טהרה שתתחיל לספור מיום המחרת (תרומת הדשן רמח).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו אם הקהל וגם היא עצמה התפללו ערבית, אם עדיין הוא יום, יכולה להפסיק בטהרה, ואפילו בערב שבת אחרי שקבלו שבת מבעוד יום, שאין דין תוספת שבת שייך לענין נדה (אגור, אלף שעז, בשם מהר"ר יעקב מולן).

ולכתחילה נוהגים להיזהר כדעה הראשונה, ובדיעבד אין לחוש (רמ"א שם א), ובין שהיום ארוך ובין שהוא קצר לעולם בודקת להפסק טהרה עד סוף היום (דגול מרבבה שם).

לבישת לבנים

כשבודקת להפסק טהרה נוהגים שלובשת חלוק לבן, שאם תראה יהיה ניכר בחלוקה, ובלילה תשים סדינים לבנים הנקיים מכתמים על מיטתה (רוקח שיז-שיח; מרדכי שבועות תשלז, בשמו; שו"ע יו"ד קצו ג), ובדיעבד אין זה מעכב (תורת השלמים שם סק"ו).

במה דברים אמורים, בזמנם, שלא היו נשים שמות בגד על בגדיהם מתחת לחלוק, וגם היו ישנות ללא בגדים, אבל בימינו שהן לובשות בגד תחתון הצמוד לגוף באותו מקום, שוב אינן צריכות אלא שיהיה הבגד ההוא לבן (שיעורי שבט הלוי שם סק"ג)^[158]. ואם לובשת תחבושת לבנה מעל לתחתון, אין אפילו צורך שיהיה התחתון לבן, ואינו אלא הידור בלבד (אורות הטהרה יא לא).

ומנהג כשר שתרחץ ותלבש לבנים, אך אם לא רחצה אלא פניה של מטה דיה בכך (רוקח שם; מרדכי שם, בשמו; רמ"א יו"ד קצו ג), ובדיעבד אין כל זה מעכב (תורת השלמים שם).

לספירה

לכתחילה

לכתחילה אשה הסופרת שבעה נקיים חייבת - מן התורה (חוות דעת קצו סק"ד) - לבדוק עצמה בימי ספירתה בכל יום (תוספות נדה ז ב ד"ה רבי אליעזר; רא"ש נדה י ה)^[159], ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שבבדיקה פעם אחת בכל יום דיה (הלכות נדה לרמב"ן ב ד).

• ויש אומרים שצריכה לבדוק עצמה פעמיים בכל יום, שחרית וערבית, שחרית כשעומדת ממיטתה וערבית קודם הלילה, סמוך לבין השמשות (סמ"ג לאוין קיא; סמ"ק רצג; מרדכי שבועות תשלה), דוגמת תקנת חכמים בבדיקת אשה לטהרות (ראה לעיל. בית יוסף וב"ח יו"ד קצו ד), וכן הלכה (שו"ע שם).

כשלא בדקה עצמה בכל יום

בדיעבד, כשלא בדקה עצמה בכל יום, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאפילו אם בדקה ביום ראשון וביום שביעי ומצאה טהורה, ובשאר הימים לא בדקה, הרי היא בחזקת טהרה (רבי אליעזר במשנה נדה סח ב), וכן הלכה (גמ' שם ז ב; רמב"ם איסורי ביאה ו כא; טוש"ע יו"ד קצו ד).

• יש אומרים שאין לה אלא יום הראשון ויום השביעי בלבד, וצריכה להשלים עוד חמשה ימים שתבדוק עצמה בהם (רבי יהושע במשנה שם).

• ויש אומרים שאין לה אלא יום השביעי בלבד (רבי עקיבא שם).

כשבדקה עצמה ביום ראשון וביום שמיני

אם בדקה עצמה ביום ראשון וביום שמיני, היינו לאחר שכבר עברו ימי הספירה, ונמצא שלא היו סופם בטהרה, שביום השביעי לא בדקה:

לדעה השניה ולדעה השלישית, אין לה אלא יום השמיני בלבד, שאין יום השמיני מצטרף ליום הראשון, שלא מאותו סדר הספירה הוא, וצריכה לספור עוד ששה ימים להשלים שבעה נקיים (רש"י נדה סט א ד"ה מהו).

ולדעה הראשונה, שהלכה כמותה, נחלקו אמוראים:

• יש מפרשים שמעיקר הדין די בבדיקת היום הראשון או היום השביעי בלבד, והרי היא טהורה (רב שם סט א).

• ויש מפרשים שמעיקר הדין יש צורך בבדיקה הן ביום הראשון והן ביום השביעי, והרי היא טמאה, וצריכה לספור עוד שבעה ימים להשלים לשבעה נקיים (רבי חנינא שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש שפסקו כפירוש הראשון (רמב"ם שם כב; רא"ש נדה י ה; טור שם; שו"ע יו"ד קצו ד, בסתם).

• ויש שנסתפקו בדבר, ולכן כתבו שראוי להחמיר כפירוש השני (סמ"ג לאוין קיא; ספר התרומה פח; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וכן הלכה (שו"ע שם).

בדקה באחד מהימים האמצעיים בלבד, ולא בדקה לא בתחילתם ולא בסופם, לפוסקים כפירוש הראשון מועיל הדבר כמו בסופם בלבד (רא"ש שם; טוש"ע שם, לדעה זו).

כשבדקה עצמה רק ביום שמיני

לא בדקה בכל שבעה הימים שלאחר בדיקת הפסק טהרה, ובדקה ביום השמיני בלבד, לדברי הכל אין לה אלא יום השמיני, וצריכה להשלים עוד ששה ימים לספירתה, שבדיקה אחת צריכה להיות על כל פנים בתוך שבעה הימים (רא"ש שם; טוש"ע שם)^[160].

כשיש מכה באותו המקום

מכיון שבדיקת הספירה בשבעה הנקיים היא מן התורה, היא מעכבת אפילו במקום שאי אפשר, כגון שיש לה מכה באותו מקום, ואפילו שידוע בודאי שהמכה מוציאה דם, כל שלא יכלה לבדוק לפחות יום אחד משבעה הנקיים בטהרה (ראה לעיל), הרי זו טמאה (חוות דעת קצו סק"ד).

העד

בדיקה באצבע, בלא בגד, אינה בדיקה כלל (הגהות שערי דורא, נדה ח), וצריכה להכניס לאותו מקום מטלית מבגד פשתן לבן ישן, או צמר גפן, או צמר לבן נקי ורך (נדה יז א; טוש"ע יו"ד קצו ו).

• אבל לא תבדוק בבגד אדום או שחור (גמ' שם; טור שם), או הצבוע בשאר צבעים (בית יוסף שם, על פי רמב"ם איסורי ביאה ד טו וסמ"ג לאוין קיא), שאין הדם ניכר יפה אלא בלבן (רש"י שם ד"ה ולא בפשתן).

• וכן לא תבדוק בבגד פשתן חדש, לפי שהישנים לבנים יותר מן החדשים (רש"י שם ד"ה שחקים), או לפי שהחדש הוא קשה ואין הדם נדבק בו (שו"ת מהר"ם (פראג) תרכה), או לפי שהקשה מסרט ותקלקל עצמה (תורת הבית הקצר ז ה; ב"ח שם, בדעת הטור).

פירוש השם

מטלית זו נקראת עֵד (משנה נדה ב א; ערוך, עד א, בסתם, לפי פירוש הגאונים לסדר טהרות עמ' 110 הערה 7), מלשון עדות, שהוא מעיד על האשה אם היא נדה או לא (תוספות יום טוב נדה ח ד); ויש שגרסו: עִד (ערוך שם, בשם יש ששונים, לפי פירוש הגאונים שם), שפירושו: סמרטוט, כמו: וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ (ישעיהו סד ה. פירוש הגאונים שם עמ' 110; ערוך שם; רמ"א יו"ד קצ לג).

סוגי עדים

שלשה עדים הם:

• עד בדוק.

• עד שאינו בדוק, ונקרא גם עד בינוני.

• עד שאינו בדוק לגמרי.

בהגדרת העדים נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שעד בדוק הוא כל שבדקתו היא או חברתה ולא נודע שנכתם בו כתם מצד אחר, ולא העבירתו בשוק של טבחים, ולא בצד המתעסקים בכתמים, אפילו שהניחה העד ושהה זמן ידוע בין בדיקת העד לבדיקתה בו (תורת הבית הארוך ז ד; טוש"ע יו"ד קצ לח); ועד שאינו בדוק הוא כל שנוטלתו ממקום המוצנע, שדרכן של נשים להצניע ולהכין להן עדים, ואין מוליכות אותם בשוק, ולא מתעסקות בהם בכתמים, אבל לא בדקה העד מעולם (רשב"א נדה יד ב), והוא עד בינוני, שאין חזקתו בדוק ולא מלוכלך (רמ"א שם לו).

• ויש אומרים שעד בדוק הוא שבדקתו ולא זז מתוך ידה עד שבדקה בו את עצמה, אבל אם בדקתו ולאחר זמן בדקה עצמה בו, הרי זה בכלל עד שאינו בדוק (תוספות שם ד"ה בעד; רשב"א שם, בשם הרמב"ן, שכתב בשם רבותינו הצרפתים).

הכל מודים שאם לקחה בגד מן האשפה או מן השוק, ואינה יודעת ממי לקחתו, מנכרית או מישראלית, מנדה או מטהורה, או שלקחה עד המזדמן לה בבית, הרי זה עד שאינו בדוק כלל (רשב"א שם; רמ"א שם, בשמו).

בדקה בעד בדוק

בדקה עצמה בעד בדוק ומצאה עליו דם, אפילו טיפה כחרדל, בין עגול ובין משוך (רשב"א נדה יד ב, על פי גמ' שם א; טוש"ע יו"ד קצ לג), טומאתה מן התורה, אפילו שלא הרגישה, שאנו אומרים ודאי הרגישה, אלא שנדמה לה שזוהי הרגשת העד (משמרת הבית ז ד; פלתי קפג סק"א; חוות דעת קצ ס"ק כז)^[161].

ואין חילוק בזה בין שראתה את העד מיד אחר הבדיקה, ובין הניחתו בקופסא ולמחר מצאה עליו הדם (רשב"א שם; טוש"ע שם).

נמצאה כינה מעוכה על העד

נמצאה מאכולת - כינה (רש"י נדה יד א) - מעוכה על העד הבדוק, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שאותו מקום בדוק הוא ממאכולת, ובודאי דם זה מגופה בא, כיון שהעד היה בדוק קודם לכן (רבי זירא בנדה יד א, ורש"י ד"ה בדוק וד"ה רצופה), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קצ לג), ואין חילוק בין שנמצאה המאכולת על הדם, או רחוק ממנו קצת (בית יוסף וב"ח שם).

• ויש אומרים שיש להסתפק שמא בא הדם ממאכולת, והשמש מעכו בשעת תשמיש (איכא דאמרי ברבי זירא שם, וגמ' שם, ורש"י ד"ה רצופה).

נמצא דם למחר על העד

הניחה את העד הבדוק תחת הכר, או תחת הכסת, ולמחר מצאה עליה דם:

• אם היה משוך - טמאה, שחזקתו מהבדיקה בא.

• ואם עגול ואין בו שעור כגריס ועוד - טהורה, שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר, שדרך דם בדיקה להיות משוך (נדה נז ב, ורש"י ד"ה עגול; רמב"ם איסורי ביאה ד יח; טוש"ע יו"ד קצ לד).

שמה את העד הבדוק על ירכה, במקום שאין דם המקור יכול ליפול שם, ולמחר נמצא על ירכה דם, טמאה טומאה ודאית, ואין אומרים שממקום אחר בא הדם על ירכה, אלא מאותו מקום בא על העד, ומשם על ירכה (נדה יד א, ורש"י ד"ה ולמחר וד"ה טמאה, ותוספות ד"ה וטחתו), והוא הדין כשנמצא הדם על העד בלבד, או על העד וירכה כאחת (בית יוסף שם), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדין ירכה כדין הניחתו בקופסא (ראה לעיל), שלעולם טמאה, בלי הבדל בין עגול למשוך (רמב"ם שם יט; טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם לה, בשם יש אומרים).

• ויש אומרים שדינה כדין הניחתו תחת הכר (הלכות נדה לרמב"ן ד מו; תורת הבית הארוך ז ה; שו"ע שם, בסתם).

בדקה בעד שאינו בדוק

בדקה עצמה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שטמאה טומאה ודאית כנדה, ובלבד שהיה בו שיעור כגריס ועוד להוציא מכלל ספק של מאכולת (רבי בנדה יד ב, ובירושלמי נדה ב א).

• ויש אומרים שאין טומאתה אלא טומאת ספק ככתם (ראה ערך כתמים. רבי ישמעאל ברבי יוסי, בשם אביו, בירושלמי שם; רבי יוסי בגמ' שם, לפי תוספות שם ד"ה ורבי, בשם רבנו חננאל; רבי חייא שם).

• ויש מטהרים לגמרי (רבי יוסי שם, לפי תוספות שם, והשגות הרז"ה לבעלי הנפש, הכתמים ג).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם איסורי ביאה ד יט).

• יש פוסקים כדעה השניה (רא"ש נדה י ה, בשם רבנו חננאל).

• ויש פוסקים כדעה השלישית (השגות הרז"ה שם)^[162].

שמה העד שאינו בדוק על ירכה ולמחר מצאה עליו דם, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאפילו כגריס ועוד, טהורה, משום ספק ספיקא: שמא בא הדם על ירכה ממקום אחר, ואפילו אם מן העד בא, שמא היה על העד קודם לכן, שהרי לא היה בדוק (רש"י נדה יד א ד"ה ולמחר; שו"ע יו"ד קצ לז).

• ויש אומרים שאם נמצא על העד אינו בכלל ספק ספיקא, שאם נתחיל מקודם לדון על הספק שמא מהמקור בא על העד ושמא ממקום אחר, שוב אין כאן ספק שני (ש"ך שם ס"ק מה).

בדקה בעד שאינו בדוק לגמרי

בדקה עצמה בעד שאינו בדוק לגמרי, אפילו יש בו יותר מכגריס ועוד, טהורה (רשב"א נדה יד א; רמ"א יו"ד קצ לו).

הבדיקה

בדיקת אשה לטהרות

בדיקת אשה לטהרות צריכה שתהיה בחורים ובסדקים שבאותו מקום (נדה ה א; תורת הבית הארוך ז ה), שמשום חומר הטהרות חוששים שמא כותלי בית הרחם העמידו את הדם בחורים ובסדקים (חוות דעת קפו סק"א, על פי תורת הבית הארוך שם).

בדיקת אשה לבעלה

בדיקת אשה לבעלה אינה צריכה שתהיה בחורים ובסדקים, אלא בבית החיצון (ראה ערך רחם), עד מקום שהשמש דש (בעלי הנפש לראב"ד, הספירה והבדיקה ג, על פי נדה ה א), שלבעלה אין חוששים להעמדת הדם בכותלי בית הרחם, שאם היה בו דם היה יוצא עד עכשיו (חוות דעת שם, על פי נדה ג ב).

הפסק טהרה ושבעה נקיים

בבדיקת הפסק טהרה ובדיקת הספירה של שבעה נקיים, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף הן אינן צריכות להיות בחורים ובסדקים (בעלי הנפש שם).

• ויש אומרים שבדיקות אלו צריכות להיות בחורים ובסדקים, שאם לא כן אין שמה בדיקה אלא קינוח, והרי היא צריכה בדיקה (המאור, בהשגות לבעלי הנפש שם; תורת הבית הארוך שם; רא"ש, קיצור הלכות נדה), שמכיון שאין לה חזקת טהרה קודמת אנו חוששים גם לבעלה שמא כותלי בית הרחם העמידו הדם (חוות דעת שם, על פי תוספות נדה ג א ד"ה ואיבעית), אבל לא נתנו גבול לעומק הכנסת המוך (בית יוסף יו"ד קצו ד (א), לדעה זו); ויש שהוסיפו שיעור גם לעומק, שתכניסו עד מקום שהשמש דש (רא"ש נדה י ה; טוש"ע שם ו); ויש שכתבו שאין לנהוג כן, כיון שאי אפשר לנשים לבדוק עצמן בעומק כזה (תרומת הדשן, פסקים וכתבים עח).

• ויש שהכריעו שבדיקת הפסק טהרה צריכה להיות בחורים ובסדקים, ובדיקת הספירה אינה צריכה (תורת הבית הארוך שם, בשם הרמב"ן).

להלכה הכריעו הפוסקים שלכתחילה תעשה כל הבדיקות בעומק עד מקום שהשמש דש, ואם יקשה בעיניה מאד להכניסו כל כך בעומק, תעשה כן לפחות בבדיקת הפסק טהרה ובדיקה אחת בתוך ספירת שבעה נקיים, אבל בדיעבד אם לא עשתה כן כלל, רק שבדקה יפה בחורים ובסדקים כפי כחה, אף על פי שלא הגיעה למקום שהשמש דש, די לה (בית יוסף שם; שו"ע ורמ"א שם).

בדיקת חורים וסדקים

בדיקת חורים וסדקים כתבו אחרונים שאינה אלא מדרבנן, ומן התורה די בבדיקה בבית החיצון בלא בדיקת חורים וסדקים, ובלבד שתשהה בבדיקתה שיעור זמן רב כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה של מטה, שאם יש דם לא היה שוהה כל כך, שאין דרך דם להתעכב כל כך בחורים וסדקים, ולא גזרו חכמים שתבדוק בחורים ובסדקים אלא במקום שאפשר, אבל כשאי אפשר די לה בבדיקה שמן התורה (סדרי טהרה שם ס"ק כג).

לאור יום

הבדיקה תהיה לאור היום (תורת הבית הקצר ז ה, על פי נדה יז א; רמ"א קצו ד), וטוב להניח המראה על גבי מטלית לבנה - או נייר לבן (אורות הטהרה ב יג) - ולעשות צל בידו על הדם (רמב"ם איסורי ביאה ה יב), אבל אינו מעכב, ומועיל בדיעבד אף לאור הנר (רמ"א שם).

אכן אם ניכר בבירור ביום שהוא טהור, או שהוא טמא, אין צורך להצל בידו (רמב"ם שם), והוא הדין במראה שניכר גם בלילה שאין בו ספק ופשוט שהוא טהור, שאפשר לראות בלילה, אבל בספק יש להמתין ליום (שיעורי שבט הלוי שם ס"ק יא).

ויש מהאחרונים שכתב שלסוברים שצריכה בדיקה בתחילתם ובסופם של שבעה הנקיים (ראה לעיל), הבדיקה היא בגדר ספירה (ראה ערך ספירת זבה), ולכן הבדיקה צריכה להיות ביום דוקא (סדרי טהרה שם ס"ק יט); ויש חולקים וסוברים שלדברי הכל הבדיקה היא רק להחזיקה בטהרה, ולא משום ספירה (צמח צדק יו"ד קנה; שמלה שם ס"ק ה,ז), ולכן לדברי הכל מועילה הבדיקה בלילה (שמלה שם)^[163].

הבודקות

• אשה נאמנת על הבדיקות, שנאמר: וְסָפְרָה לָּהּ (ויקרא טו כח) - לעצמה (כתובות עב א). וכשמשמשים בשני עדים אחד לו ואחד לה (ראה לעיל) רשאי הבעל להניח את אשתו שתבדוק גם בעד שלו, שמתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו (רמב"ם איסורי ביאה ד יד; שו"ע יו"ד קפו ד).

• הסומא, בודקת עצמה ומראה לחברתה (נדה יג ב; רמב"ם שם ח טו; טוש"ע שם קצו ז).

• החרשת, המדברת ואינה שומעת, דינה כפקחת (ברייתא שם; שו"ע שם ח), ולא דיה שבודקת לעצמה אלא אפילו חברותיה יכולות להראות לה שלהן (ברייתא שם), והוא הדין שומעת ואינה מדברת (בית יוסף שם; שו"ע שם); היתה לא שומעת ולא מדברת, וכן השוטה או שנטרפה דעתה מחמת חולי, צריכות פקחות לבדוק אותן (משנה וגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• בנות שהגיעו לפרקן, שצריכות בדיקה לטהרות (ראה לעיל) - נשים בודקות אותן (נדה י ב; רמב"ם משכב ומושב ד ח). ויש מהתנאים שהוסיף שאין בודקים אותן ביד, מפני שמעוותות אותן, שיסרטו אותן בציפורן ויביאו אותן לידי ראיה, אלא סכות אותה בשמן מבפנים ומקנחות אותן מבחוץ, והן נבדקות מאליהן, שסיכת השמן מביאה את הדם אם הגיע זמנו (רבי יהודה בברייתא שם, ורש"י שם ד"ה שמעוותות וד"ה שמבפנים, והרמב"ם השמיט).

בדיקת חמץ^[164] - חיפוש אחרי החמץ, בכל מקום שהוא מצוי להיות שם, בכדי לבערו

החיוב וטעמיו

חייב אדם לפני הפסח לחפש אחרי החמץ בכל מקום שדרך בני אדם להכניס שם חמץ (משנה פסחים ב א; רמב"ם חמץ ומצה ב ג; טוש"ע או"ח תלא א)^[165], וחיוב זה מצוה מדברי סופרים הוא (גמ' שם ד ב; רמב"ם שם), לפי שמן התורה יצא ידי חובתו אם ביטל את החמץ בלבו (גמ' שם).

מרבני דורנו יש מי שכתב שבזמנינו שמנקים ושוטפים היטב את הבית, אף על פי שחיוב הבדיקה במקומו עומד, אין בעל הבית חייב לפשפש בשעת הבדיקה בכל המקומות, אלא ידקדק ויבחן היטב אם ניקו כל מקום מחמץ (הליכות שלמה מועדים פסח ה א)^[166].

כשלא ביטל החמץ

במה דברים אמורים כשביטל את החמץ, אבל אם לא ביטל, חיוב הבדיקה הוא מן התורה^[167], בכדי שיקיים אחר כך מצות "תַּשְׁבִּיתוּ" (שמות יב טו) על ידי ביעור החמץ מן העולם (ראה ערך בעור חמץ), שהשבתה זו היא או על ידי ביטולו בלב, או על ידי ביעורו מן העולם (ר"ן פסחים ב א; מאירי שם; כסף משנה חמץ ומצה ב ג, בפירוש השני, בדעת הרמב"ם; מגן אברהם תלא סק"ז)^[168].

ויש שמחלקים: בחמץ ידוע חייב מן התורה לבדוק אחריו כדי לבערו, אם לא ביטלו; ובחמץ שאינו ידוע אין הבדיקה אלא מדרבנן, אף על פי שלא ביטלו (ב"ח או"ח תלא ב; פני יהושע פסחים ב א)^[169].

טעם החיוב

בטעם הדבר שחכמים חייבו לבדוק אחרי החמץ, אף על פי שביטלו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים לפי שהביטול תלוי במחשבתו של אדם, שיבטלנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי, ואין דעת כל בני אדם שוה, וחששו שמא לא יבטלנו בלבו לגמרי, ונמצא עובר על בל יראה ובל ימצא (ר"ן פסחים ב א, בדעת רש"י).

• ויש אומרים שחששו שאם לא יבערנו יבוא לאכלו בפסח, והחמירו בחמץ יותר מבשאר איסורים להצריכו ביעור, לפי שאדם רגיל בו כל השנה, או לפי שהחמירה התורה בחמץ שעובר בבל יראה ובל ימצא, החמירו בו חכמים לבדוק ולבערו אפילו כשביטלו משום שמא יבא לאכלו (תוספות שם ד"ה אור; מגן אברהם תלא סק"ב).

זמנה

אור לארבעה עשר לניסן, הלילה שלמחרתו ערב פסח, בודקים את החמץ (פסחים ג א; רמב"ם חמץ ומצה ב ג; טוש"ע או"ח תלא א)^[170].

ואף על פי שמותר להשהות את החמץ עד חצות יום ערב פסח (ראה ערך בעור חמץ), מכל מקום קבעו זמן הבדיקה בלילה שלפניו, מחמת שני טעמים:

שבלילה בני אדם מצויים בבתיהם (פסחים ד א; רמב"ם שם), שביום אנשים טרודים הם, ובערב באים לבתיהם (רבנו חננאל שם).

שאור הנר יפה לבדיקה (גמ' שם; רמב"ם שם), ומצות הבדיקה בו, וביום אין הנר מאיר (רבי יוסה בירושלמי שם א א; רש"י שם ד"ה ואור).

ויש שלמדו זמן הבדיקה מהכתוב: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם (שמות יב יז), ושני לימודים בדבר:

"ושמרתם", עשה שיהיו היום והלילה משומרין (רבי מנא בירושלמי שם), היינו יום י"ד וליל י"ד (פני משה שם).

"ושמרתם", שמרהו מלפניו, מאור לארבעה עשר (מכילתא דרשב"י שמות יב יז; הלכות גדולות, הלכות פסחים; רי"ץ גיאת, הלכות פסחים).

זמנה בלילה

הבדיקה צריכה להיות בתחילת הלילה (רמב"ם חמץ ומצה ב ג; טוש"ע או"ח תלא א), כדי שלא יתרשל ולא ישכח (ר"ן פסחים ב א, בשם הראב"ד)^[171], ונחלקו ראשונים בזמנו המדויק:

• יש אומרים שיש להקדים לצאת הכוכבים מעט (ב"ח שם ד, בדעת הראב"ד), בשעה שיש עדיין אור היום, כלשון חכמים: אור לארבעה עשר (כתוב שם לראב"ד פסחים ב א), וכן כתבו קצת אחרונים (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ה; מעשה רב קעח).

• ויש אומרים שאין להקדים לפני צאת הכוכבים (מהרי"ל, הלכות ערב פסח, ה; מנהגים (טירנא) ערב פסח), וכן הכרעת רוב האחרונים (חק יעקב שם סק"א; קונטרס אחרון לשלחן ערוך הרב תלא א; ערוך השלחן שם כה; משנה ברורה שם א). והנוהגים להחמיר בקביעת צאת הכוכבים לפי שיטת רבנו תם – יש מרבני דורנו שכתב שיתחילו הבדיקה אחרי צאת הכוכבים לרבנו תם (הליכות שלמה מועדים פסח ה י); ויש שכתב שיכולים לבדוק חמץ לפני זמן זה (מועדים וזמנים ג רפו, ובשם הגרי"ז מבריסק).

לימוד, אכילה ועשיית מלאכה

תלמיד חכם שיש לו עת קבוע ללמוד, לא יתחיל ללמוד בליל בדיקת חמץ שמא ימשך בלימודו וימנע מבדיקת חמץ בזמנה (פסחים ד א; רמב"ם חמץ ב ג; טוש"ע או"ח תלא ב), בין שקובע מדרש ללמוד ברבים, ובין שלומד בפני עצמו (רמב"ם שם), וכל שכן שאסור לאכול לפני הבדיקה (מגיד משנה שם, בשם התוספות; טוש"ע שם), או להתחיל במלאכה (טוש"ע שם).

ולא אסרו טעימה, היינו פת כביצה או פירות אפילו הרבה (מגן אברהם תלא סק"ד; משנה ברורה שם סק"ו)^[172].

זמן תחילת האיסור הוא בסוף יום שלשה עשר (רמב"ם שם), היינו חצי שעה קודם הלילה (מגן אברהם שם סק"ד; שלחן ערוך הרב שם ה, וקונטרס אחרון שם; ערוך השלחן שם כה).

ולענין למוד נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שגם זמן איסורו חצי שעה קודם הלילה (ט"ז שם סק"ב).

• ויש אומרים שללמוד מותר עד צאת הכוכבים (חק יעקב שם סק"ה; ערוך השלחן שם כז).

ואם התחיל ללמוד קודם זמן זה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו צריך להפסיק (טור שם, בשם רבנו יונה; שולחן ערוך שם).

• ויש אומרים שצריך להפסיק, שכיון שהטעם הוא שמא יטרד בלמודו וישכח מלבדוק, אין חילוק בדבר (טור שם; רמ"א שם).

ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאפילו לדעה האחרונה דוקא אם התחיל באיסור - מפסיק, אבל אם התחיל בהיתר - אינו פוסק (מגן אברהם שם סק"ח).

• ויש אומרים שאפילו אם התחיל בזמן ההיתר - פוסק, שכיון שתיקנו חכמים שזמן הבדיקה בתחילת הלילה, הרי זו עיקר מצותה, ואם יאחר הזמן יעבור על תקנת חכמים, ואינו דומה לקריאת-שמע, שאם התחיל בהיתר אינו מפסיק (ראה ערך קריאת שמע), ששם לא קבעו חכמים עיקר זמנה בתחילת הלילה (שלחן ערוך הרב שם ו, וקונטרס אחרון שם; באור הגר"א שם סק"ח).

הלומדים בחבורה שיעור קבוע בבית הכנסת בהלכות פסוקות, לא יבטלו מלימודם, שהרי מוכרחים הם לבוא אל בתיהם ויזכרו אז לבדוק, ובלבד שלא יעסקו בפלפול, שמא ימשך בפלפול גם כשיבוא לביתו (שלחן ערוך הרב שם ט-י).

תפילה

תפלה בצבור קודמת לבדיקה, שיש טורח לקבץ הצבור אחר כך ותתבטל תפלת הצבור לגמרי, מה שאין כן הבדיקה - אם תתאחר לא תתבטל לגמרי (מגן אברהם תלא סק"ה; שלחן ערוך הרב שם ז); ועוד, שמי שרגיל להתפלל בכל השנה בצבור, יש לחוש שאם יתבטל מהתפלה בצבור על ידי טרדתו והשתדלותו בבדיקת החמץ ישכח לקרוא קריאת שמע ולהתפלל (שלחן ערוך הרב שם), אבל כשמתפלל ביחיד - הבדיקה קודמת (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם)^[173].

קודם זמנה

בדיקה בשלשה עשר

אסור להקדים ולבדוק בשלשה עשר, שאין אור הנר מבהיק יפה ביום, ואפילו בחדר אפל אין הבהקתו ביום דומה להבהקתו בלילה (מלחמות לרמב"ן פסחים ב א, ור"ן שם, לפירושם בירושלמי שם א א; טור או"ח תלג, בשם הראב"ן)^[174], ואפילו בדיעבד אם הקדים ובדק בשלשה עשר חוזר ובודק בלילה (טוש"ע שם יא)^[175].

בדיקה בליל שלשה עשר

אם רוצה לבדוק בליל שלשה עשר, ולהיזהר שלא יכניס עוד שם חמץ, הרשות בידו (באור הגר"א או"ח תלג סק"כ; שלחן ערוך הרב שם ז), אלא שלא יברך כשבודק שלא בזמן שקבעו חכמים (ראה להלן), ולפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל ארבעה עשר, כדי שלא יפסיד בידים את הברכה (שלחן ערוך הרב שם).

בדיעבד, כשבדק הכל בליל שלשה עשר ולא שייר כלום, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שאינו צריך לחזור ולבדוק בליל ארבעה עשר (פרי חדש שם ס"ק יא; חק יעקב שם ס"ק כג).

• ויש אומרים שיחזור ויבדוק לפחות חדר אחד בליל ארבעה עשר, שלא לחלק בינו ובין כל ישראל, שבלילה זה הוא זמן הבדיקה של כל ישראל (ב"ח שם; שלחן ערוך הרב שם; ערוך השלחן תלג יג)

כשערב פסח חל בשבת

ערב פסח שחל להיות בשבת, בודקים בליל ששי, שהוא ליל שלשה עשר (רמב"ם חמץ ג ג; טוש"ע או"ח תמד א), שבשבת אסור לטלטל את הנר לבדוק לאורו (לבוש שם א; שלחן ערוך הרב שם א), ומברכים על בדיקה זו (שלחן ערוך הרב שם; ערוך השלחן שם ד)^[176].

המפרש בים והיוצא בשיירא

המפרש בים והיוצא בשיירא – אם יצא תוך שלשים יום קודם הפסח, חייב לבדוק - בלילה שלפני יציאתו לדרך (מגן אברהם תלו סק"א), ואם יצא קודם שלשים יום אינו חייב (רמב"ם חמץ ב יט, על פי פסחים ו א; טוש"ע או"ח תלו א), ששלשים יום קודם הפסח שואלים ודורשים בהלכות הפסח, וחלה עליו חובת ביעור (גמ' שם).

כשדעתו לחזור

במה דברים אמורים כשאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור חייב לבדוק אפילו מראש השנה (פסחים ו א). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדעתו לחזור היינו בתוך הפסח, שכשיבוא לביתו לא יוכל לבטלו אז, שבפסח כבר אין החמץ ברשותו (ראה ערך בטול חמץ), ויעבור על בל יראה ובל ימצא, אבל אם דעתו לחזור קודם הפסח אין צריך לבדוק (כן משמע בירושלמי פסחים א א; רש"י שם ד"ה דעתו לחזור; ר"ן שם; טור או"ח תלו; שו"ע שם ב, בשם יש אומרים), כיון שהוא קודם שלשים יום (שו"ע שם), ואפילו בתוך שלשים יום יש אומרים שלדעה זו אינו צריך לבדוק אם דעתו לחזור קודם הפסח (ט"ז שם סק"ה).

• ויש אומרים שדעתו לחזור היינו קודם הפסח, שחוששים שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער, ולכן צריך לבדוק אפילו קודם שלשים יום (רמב"ם שם; שו"ע שם א), וכן הלכה (לבוש שם ב; אליה זוטא שם סק"ה; משנה ברורה שם ס"ק כג)^[177], ומכל מקום בשעת הדחק יכול לסמוך על הדעה הראשונה (שלחן ערוך הרב שם י; משנה ברורה שם).

וכל זה כשהלך לדרך רחוקה ואינו יכול לדעת בדיוק את יום חזרתו, אבל אם יצא לדרך קרובה ויודע שיחזור קודם הפסח בזמן שיספיק לבדוק ולבער קודם הפסח, אין צריך לבדוק קודם יציאתו לדרך (מגן אברהם שם סק"ג).

חמץ ידוע

בחמץ ידוע נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאם יש לו חמץ ידוע - חייב לבדוק ולבער אפילו יצא קודם שלשים יום ואין דעתו לחזור, לפי שעל חמץ ידוע חלה עליו חובת השבתה מן התורה, ובשל תורה אין חילוק בין תוך שלשים לקודם שלשים, וממילא חלה עליו גזרת חכמים שאין ההשבתה מתקיימת אלא בבדיקה וביעור (ירושלמי פסחים א א, לפי ר"ן פסחים ו א; כלבו מח; מיוחסות לרמב"ן קסח; ב"ח או"ח תלו א).

• ויש אומרים שאפילו בחמץ ידוע כיון שאין דעתו לחזור, ולא יהיה חמץ זה מצוי אצלו ברשותו, הרי זה כחמץ שנפלה עליו מפולת, שמן התורה אינו עובר עליו (ראה ערך בל יראה ובל ימצא), אלא מדברי סופרים, והם לא חייבוהו קודם שלשים (ר"ן שם, שדחה הירושלמי מהלכה; ריטב"א שם).

כשהניח אחר לבדוק

אפילו במקום שחייב לבדוק קודם יציאתו, אין החיוב אלא כשלא הניח בביתו מי שיבדוק בזמנו (טוש"ע או"ח תלו א), שאם הניח מי שיבדוק, הרי שלוחו כמותו (חק יעקב שם סק"ב).

ברכה

כשבודק לפני הזמן, נחלקו ראשונים אם מברך:

• יש אומרים שאינו מברך (כל בו מח, בשם יש אומרים; מאירי פסחים ו א), לפי שאינו מתחיל לבער בבדיקה זו, שהרי עדיין מרובה זמן אכילת חמץ, ועיקר הברכה הוא מפני שהבדיקה תחילת הביעור (באור הגר"א או"ח תלו סק"ב); ועוד, שאינו בזמן העיקרי שתיקנו חכמים (שלחן ערוך הרב שם א), וכן הלכה (רמ"א שם א; שלחן ערוך הרב שם; ערוך השלחן שם ו).

• יש אומרים שכל זמן שחייב לבדוק חייב לברך (כל בו שם, בשם יש אומרים; ריטב"א שם, בשם הרא"ה; מאירי שם, בשם יש אומרים).

• ויש מחלקים: כשבודק בתוך שלשים יום חייב לברך, אבל קודם שלשים יום אינו מברך (ריטב"א שם; ב"ח שם ח), לפי שבתוך שלשים יום חלה עליו חובת הביעור, אבל קודם שלשים יום, אפילו אם הוא באופן שחייב לבדוק מפני החשש שמא לא יוכל לבדוק אחר כך, מכל מקום אין זה זמן חיובו (ב"ח שם).

אחר זמנה

לא בדק בליל ארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד (חכמים במשנה פסחים י ב)^[178], ונחלקו ראשונים:

• יש הסובר ש"בתוך המועד" היינו בשעה הששית בערב פסח, שהוא מועד הביעור, ו"לאחר המועד" היינו משש שעות ולמעלה עד שתחשך (רש"י שם ד"ה בתוך המועד וד"ה לאחר המועד), אבל בתוך הפסח לא יבדוק, שכיון שאז חייבים כרת על אכילתו, אף חכמים גוזרים שמא ישכח ויאכלנו (ר"ן שם, בדעת רש"י).

• אך דעת רוב הראשונים ש"מועד" פירושו: החג, ובודקים אפילו בתוך הפסח ולאחר הפסח, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, שאסור בהנאה (רי"ף שם; תוספות שם ד"ה ואם; ר"ן שם), וכן הלכה (רמב"ם חמץ ג ה; טוש"ע או"ח תלה א).

בדיקה ביום טוב

ולענין בדיקה ביום טוב נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שביום טוב עצמו לא יבדוק, אלא בחול המועד (רי"ץ גיאת, פסחים; ריטב"א פסחים י ב), שכיון שאינו יכול לבערו, אין להטיל עליו חיוב הבדיקה שהוא מדרבנן (ב"ח או"ח תלה א)^[179].

• ויש אומרים שאף ביום טוב חייב לבדוק (תוספות פסחים י ב ד"ה ואם, וסמ"ג עשין לט, לפי מגן אברהם תלה סק"א), והוא הדין ביום טוב אחרון של פסח (מגן אברהם שם), ואף על פי שאינו יכול לבערו ביום טוב, יוכל לכפות עליו כלי עד מוצאי יום טוב (מגן אברהם שם)^[180].

בדיקה שלאחר החג

על הבדיקה שלאחר החג אינו מברך (רמב"ם חמץ ג ו; טוש"ע או"ח תלה א), שהרי בזמן זה הוא אוכל חמץ, ומה שהצריכוהו לבערו אינו אלא משום חשש תקלה שלא יבוא לאכלו, אבל אין בביעור מצד עצמו מצוה, שהרי אינו עובר אז על בל יראה ובל ימצא אפילו מדרבנן, מה שאין כן כשבודק בתוך הפסח, שיש בביעורו מצוה מצד עצמה, שכיון שגזרו חכמים שאין הביטול מועיל (ראה לעיל), הרי עובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן, ולפיכך מברך (שלחן ערוך הרב שם ד, על פי המגיד משנה והכסף משנה שם).

המקומות

חייבים לבדוק בכל מקום שדרך בני אדם להכניס שם לפעמים חמץ (טוש"ע או"ח תלג ג, על פי משנה פסחים ב א, וגמ' שם ח א), ולכן צריכים לבדוק בכל חדרי הבית והעליות, שלפעמים אדם נכנס בהם ופתו בידו (טוש"ע שם).

מרתפי יין

אוצרות יין שמסתפק משם לשלחנו, צריך לבדקם (פסחים ח א; רמב"ם חמץ ב ו), אבל אוצרות יין שאין מסתפק משם אינם צריכים בדיקה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע תלג ג).

אכן אם יתכן שהכניס חמץ למרתף, חייב לבדקו, וסימן נתנו בדבר: מרתף של יין שאדם בוש לאכול בתוכו - כגון שמעבר של רבים לפניו (פני משה פסחים א א) - אין צריך בדיקה, וכשאינו בוש לאכול בתוכו, צריך בדיקה (ירושלמי שם).

מרתף גדול של יין, שמסתפק ממנו לשלחנו, ומסדרים אותו שורות שורות של חביות זו אצל זו עד שנתמלא כל קרקע המרתף, וחוזרים ומסדרים שורות אחרות על התחתונות עד התקרה, נחלקו תנאים באופן בדיקתו:

• יש אומרים שבודקים שתי שורות על פני כל המרתף (בית שמאי פסחים ב א).

• ויש אומרים שבודקים שתי שורות החיצונות שהן העליונות (בית הלל שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם ט).

ונחלקו אמוראים בפירוש הדעה הראשונה:

• יש אומרים ששתי השורות הן מן הארץ ועד שמי קורה, היינו אותה שרואה את הפתח על פני רוחב כל המרתף והשורה שלאחריה (רב יהודה בגמ' שם ח ב, ורש"י ד"ה שתי שורות).

• ויש אומרים ששתי השורות הן כמין כ"ף סופית: שורה בזקיפה, הרואה את הפתח, ושורה עליונה בשכיבה, הרואה את התקרה (רבי יוחנן שם, ורש"י ד"ה ור' יוחנן וד"ה גאם).

כמו-כן נחלקו אמוראים בפירוש הדעה השניה:

• יש אומרים ששתי השורות הן העליונה ושלמטה הימנה, היינו שורת חביות אחת על פני רוחב המרתף, אבל לא מן הארץ ועד הקורה, אלא אותה שורה הרואה את הכותל שבו הפתח ואת הקורה, ועוד שורה אחת למטה הימנה (רב שם).

• ויש אומרים עליונה ושלפנים הימנה, היינו שבגגה בודק שתי שורות על פני כל המרתף (שמואל שם).

בפסיקת ההלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כפירוש הראשון (רמב"ם שם; רא"ש שם א יד, בשמו ובשם רבנו יונה), וכן הלכה (טוש"ע שם); ויש שפסקו כפירוש השני (רי"ף שם; רא"ש שם, בשם יש מן הגאונים; אורחות חיים ח"א, הלכות חמץ ומצה יו, בשם רב שרירא ורב האי ורי"ץ גיאת ורבנו אפרים)^[181].

אוצרות יין ואוצרות שמן

אוצרות שמן, אפילו כשמסתפק מהם, אינו צריך לבדוק, לפי שאדם יודע כמה שמן הוא צריך לסעודה, ומביא כל הצריך לו קודם הסעודה, מה שאין כן יין שאין לו קבע (גמ' שם לגירסתנו, ורש"י ד"ה יש קבע; טור או"ח תלג); ויש אומרים שאין הבדל בין אוצרות שמן ליין, שאם מסתפק מהם לעולם צריכים בדיקה (רמב"ם שם, לגירסתו בגמ').

חדרים שמונחים שם דברים שמוציאים מהם בשעת הסעודה

חדרים שמונחים שם פירות וכבושים וגבינות וכיוצא בהם, שדרך להיכנס לשם בתוך הסעודה ליטלם, חייב לבודקם (משנה ברורה תלג ס"ק יד), וכן בית העצים ובית המלח והנרות והתמרים ובית דגים קטנים, לפי שלפעמים עומד מתוך הסעודה להביא משם דברים אלה (פסחים ח א, ורש"י ד"ה ובי קירי; טור שם), אלא אם כן יודע שלא הכניס שם חמץ (רמב"ם שם).

חורים וזיזים

חורי הבתים והזיזים הבולטים מן הכתלים, אם אינם גבוהים ולא נמוכים, צריכים בדיקה, אבל הגבוהים או הנמוכים אינם צריכים בדיקה (פסחים ח א; רמב"ם חמץ ב ו; טוש"ע או"ח תלג ד).

נמוכים הם פחות משלשה טפחים (טוש"ע שם).

ובגדר גבוהים נחלקו הדעות: יש אומרים שהם אלה שאין יד אדם מגעת לשם (כן משמע בשו"ת הרא"ש יד ג, ורבינו ירוחם ה א), וכן הלכה (טוש"ע שם); ויש אומרים שהם למעלה מעשרה טפחים (ירושלמי שם), מפני שהנחת חמץ בחורים ובזיזים, הוא דבר שהתינוקות מצוים בו יותר מהגדולים, וכין שאין תשמישם לעולם יותר מעשרה, אין צריכים בדיקה ביותר מזה (בית יוסף שם).

בבית שהתינוקות מצויים שם, צריך לבדוק אפילו בחורים נמוכים, שמא הצניעו שם חמץ (אורחות חיים ח"א, הלכות חמץ ומצה י ו, וכסף משנה חמץ ב ה, בשם הראב"ד; מגן אברהם שם סק"ח), וכן אם ידוע שנשתמשו שם חמץ אפילו פעם אחת, צריך בדיקה (חק יעקב שם סק"ט).

ומכל מקום אין חיוב לבדוק אחרי פירורים בסדקים שבין מרצפות הבית (ארחות רבנו ב פסח ט, בשם החזון איש והגרי"י קנייבסקי).

חורים וסדקים שבקרקעית הבית

וכל זה בחורים שבכתלים, אבל חורים וסדקים שבקרקעית הבית, צריכים בדיקה, אפילו כשאין תינוקות מצויים שם, שיש לחוש שמא נפל ונתגלגל שם מעט חמץ (שלחן ערוך הרב או"ח תלג יח).

גגות שאינם ראוים לשימוש

גגות המשופעים שאינם ראוים לשימוש, כגון גג היציע והמגדל וכיוצא, אינם צריכים בדיקה (פסחים ח א, ורש"י ד"ה וגג היציע; טוש"ע או"ח תלג ה), אפילו הם בתוך הבית (טוש"ע שם).

רפת ולול

רפת בקר ולולים של תרנגולים, אינם צריכים בדיקה, שאם היה שם חמץ כבר אכלוהו הבהמות והתרנגולים (ברייתא פסחים ח א, ורש"י ד"ה ורפת; רמב"ם חמץ ב ו; טוש"ע שם ו).

חצר

החצר אינה צריכה בדיקה, שהעורבים ושאר עופות מצויים שם וכבר אכלוהו (גמ' פסחים ח א; טוש"ע שם). ודוקא מבדיקת ספק חמץ פטור, אבל כשהיה שם ודאי חמץ צריך לבדוק (סמ"ק צח; בית יוסף שם, בשמו; שו"ע שם), שאין ספק אכילת התרנגולים מוציא מידי ודאי חמץ (ב"ח שם).

מרפסת

מרפסת סגורה אפילו משלשה צדדים ויש לה גג - חייבת בבדיקת חמץ (סידור פסח כהלכתו יב ה).

חור בכותל

חור שבכותל שבין ישראל לחברו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו (ברייתא פסחים ח א; רמב"ם חמץ ב ה; טוש"ע או"ח תלג ז).

חור שבין ישראל לנכרי, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שדינו כחור שבין ישראל לחברו (תנא קמא בברייתא שם ב).

• ויש אומרים שאינו צריך בדיקה כלל, שמא יאמר הנכרי כשפים הוא עושה לו ונמצא בא לידי סכנה (פלימו שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שבסכנה הולכים אחרי המיקל (רא"ש פסחים א יג).

בתי כנסיות ובתי מדרשות

בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה - בליל ארבעה עשר (מגן אברהם תלג ס"ק יט) - שלפעמים עושים שם סעודות מצוה (ירושלמי פסחים א א; טור שם), ואפילו במקומות שאין עושים סעודות אלו, מכל מקום דרך התינוקות להכניס שם חמץ (טוש"ע שם י. וראה שו"ת מהרש"ם ה מט). ולענין ברכה – יש מהאחרונים שכתבו שיכול השמש לברך על בדיקה זו (שלחן ערוך הרב שם לו; משנה ברורה שם ס"ק מג); ויש מי שכתב שלא יברכו שם, כיון שיסוד הבדיקה היא כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא, ובבתי כנסיות ובתי מדרשות אין מי שיעבור בזה (ערוך השלחן שם יב).

משרדים ומקומות עבודה

משרדים ומקומות עבודה יש להיזהר לבודקם בליל י"ד לאור הנר כדין בדיקת הבית (הליכות שלמה מועדים פסח ה ד).

כיסים

הכיסים או בתי יד של בגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכים בדיקה (מהר"י וייל קצג, על פי שבת יב א; רמ"א שם), אלא אם כן אין דרכו לעולם ליתן שם חמץ (דרכי משה שם ה; מגן אברהם שם ס"ק כב, בשמו)^[182].

בית כסא

מנהג העולם שאין בודקים חמץ בבית הכסא אפילו במקום שמצויים שם ילדים קטנים, משום שסומכים על השטיפה והניקיון, ונחשב כמקום שאין מכניסים בו חמץ (שו"ת רבבות אפרים ג שה).

מכונית פרטית

אדם שיש ברשותו מכונית פרטית, יבדוק אותה לאחר בדיקת החמץ בביתו, ואין לחזור ולברך על בדיקה זו (יחוה דעת א ה; הליכות שלמה שם), שאין הליכה ממקום למקום נחשבת הפסק (ט"ז או"ח ח ס"ק יא; משנה ברורה תלב סק"ז).

חשש שמא גררה חולדה חמץ

אין חוששים שמא גיררה חולדה חמץ ממקום שמכניסים בו חמץ למקום שאין מכניסים בו חמץ (רמב"ם חמץ ב ז, לפירושו במשנה פסחים ט א).

נקיון לפני בדיקה

כל מקום הצריך בדיקה, צריכים לכבדו קודם הבדיקה (רוקח רסה, ומרדכי פסחים תקלו, על פי נדה נו ב; רמ"א או"ח תלג יא).

האור

אין בודקים את החמץ לא לאור החמה ולא לאור הלבנה, אלא לאור הנר (ברייתא בפסחים ז ב; רמב"ם חמץ ב ד; טוש"ע או"ח תלג א), מפני שאור הנר יפה לבדיקה (ברייתא שם ח א, וגמ' שם ד א). והסמיכו חכמים לפסוקים, שנאמר: שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם (שמות יב יט), ובמציאה צריכים חיפוש, שנאמר: וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה (בראשית מד יב), וחיפוש הוא בנר, שנאמר: אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת (צפניה א יב), ונאמר: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן (משלי כ כז. פסחים ח א).

ואפילו עבר ולא בדק בליל ארבעה עשר, שדינו לבדוק ביום ארבעה עשר, לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר (ירושלמי פסחים א א; טוש"ע שם), ואפילו כשבודק לאחר המועד יבדוק בנר אפילו ביום (רוקח רסז; ט"ז או"ח תלה סק"ב).

אבוקה

וכן אין בודקים לאור האבוקה [ראה ערכה] (ברייתא פסחים ח א; רמב"ם חמץ ב ד; טוש"ע או"ח תלג ב), והיא קליעת שני נרות יחד (ערוך השלחן שם ב) שיש ריוח ביניהם ומכירים כל פתילה כשהיא לעצמה (פרי מגדים או"ח תלב אשל אברהם סק"ו), מחמת מספר טעמים:

• לפי שאינו יכול להכניסה לחורים ולסדקים כמו נר (רב נחמן בר יצחק בגמ' שם).

• שהאבוקה אורה לאחריה, והאדם האוחזה בודק לפניו (רב זביד בגמ' שם, ורש"י ד"ה אורו).

• שמתירא שלא יבעיר את הבית, ואין לבו יפה על הבדיקה (רב פפא בגמ' שם, ורש"י ד"ה בעית).

• שאור האבוקה דולק בקפיצות ואינו נמשך (רבינא בגמ' שם, ורש"י ד"ה האי).

הרבה אחרונים כתבו שאפילו בדיעבד שעבר ובדק לאור האבוקה לא יצא, וצריך לחזור ולבדוק לאור הנר (מגן אברהם תלג סק"ה; פרי חדש שם סק"ב; חק יעקב שם סק"ה; משנה ברורה שם סק"י); ויש שפסק שבדיעבד יצא באבוקה (ט"ז שם סק"ג), ויש לחוש לדבריו שלא לברך כשחוזר ובודק (שלחן ערוך הרב שם ט).

נר של שעוה

לכתחילה יש להיזהר שלא לבדוק בנר של חלב ושל שומן ושל שמן, אלא בנר של שעוה, לפי שמתירא שלא יטיף מן הנר על בגדיו, ולא יבדוק יפה (ארחת חיים, בדיקת חמץ ח, וכלבו מח, בשם הראב"ד; מאירי פסחים ב א, בשם גדולי המפרשים; רא"ש שם א יא, שכן נוהגים באשכנז; טור או"ח תלג, בשמו; שו"ע שם ב), או שמתירא שמא יטיף מהחלב על הכלים ויפסידם (משנה ברורה שם סק"ט), אך בדיעבד כשבדק באחד מנרות הללו יצא, ואין צריך לחזור ולבדוק בנר של שעוה (רבנו מנוח חמץ ב ד; ב"ח שם; פרי חדש שם סק"ב; חק יעקב שם סק"ה), ובשעת הדחק, שאין לו נר של שעוה, בודק אפילו לכתחילה בנר אחר (חק יעקב שם). ובימינו שנרות חלב עשויים מחומרים כימיים ונפט ואינם אוסרים את הכלים (דעת תורה יו"ד סד א), יש שכתבו שמותר להשתמש בהם לבדיקה אף לכתחילה (נטעי גבריאל פסח א יז יד).

פנס

מעיקר הדין מותר לבדוק חמץ לאור פנס (שערים המצוינים בהלכה קיא ד; חק לישראל (וועלץ) עמ' טז; באר משה (שטרן) ו קונטרס אלקטריק סג; יחוה דעת א ד; הליכות שלמה מועדים פסח ה יא)^[183], שאינו נחשב כאבוקה (יחוה דעת שם)^[184], ונר החשמל נקרא נר (בית יצחק יו"ד א קכ, ושם ב לא ה), אלא שהמנהג לבדוק בנר שעוה (שערים המצוינים בהלכה שם).

אכן, מקומות שאי אפשר לבדוק בנר מחשש דליקה, כגון במכונית ותחת רהיטים וכיוצא, יכול לכתחילה לבדוק לאור הפנס (באר משה שם; נטעי גבריאל פסח א יז יט), וכן אם אי אפשר לבדוק היטב לאור הנר, והפנס בודק בצורה טובה יותר, יש לבדוק לאור הפנס, כי העיקר הוא לבדוק שלא יהיה חמץ, ואור הנר הוא רק מכשיר למצוה (שבט הלוי א קלו).

אור החשמל המאיר בחדר

אין צורך לכבות את החשמל בשעת הבדיקה (ארחות רבנו ב פסח ו; נטעי גבריאל פסח א יז יב)^[185], אכן אין לבדוק רק לאורו, מפני שאינו נכנס בחורים ובסדקים (נטעי גבריאל שם יח, על פי הלל אומר או"ח רלא).

אכסדרה

אכסדרה (ראה ערכו), שאורה רב, נבדקת לאור החמה (פסחים ח א)^[186], ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שאפילו לכתחילה מותר לבדקה ביום לאור החמה (רש"י שם ד"ה לאורה; רי"ף שם).

• יש מפרשים שדוקא אם שכח או עבר ולא בדק בליל ארבעה עשר בודקה למחרתו ביום לאור החמה, אבל לכתחילה בודקה בליל י"ד (רמב"ם חמץ ב ד; אגודה פסחים א א; המאור והר"ן שם); וכן הלכה (טוש"ע או"ח תלג א).

• ויש מפרשים שיכול לבדקה לאור החמה בי"ד, אבל לא בי"ג (רבינו ירוחם ה א).

ברכתה

נוסח הברכה

קודם שמתחיל לבדוק יברך (פסחים ז א; רמב"ם חמץ ג ו; טוש"ע או"ח תלב א), ונחלקו אמוראים בנוסח הברכה:

• יש אומרים שברכתה "לבער חמץ" (רב פפי בשם רבא שם), לפי ש"לבער" פירושו להבא, וכך הוא צריך לברך, שהרי הברכה היא קודם עשית המצוה (ראה ערך ברכת המצוות), אבל "על ביעור חמץ" פירושו על ביעור שכבר ביער, והרי עדיין לא בדק (גמ' שם א-ב).

• יש אומרים שברכתה "על ביעור חמץ" (רב פפא בשם רבא שם א), לפי שאף "על ביעור" פירושו להבא (גמ' שם ב).

• ויש אומרים שברכתה "על מצות ביעור חמץ" (רב בירושלמי פסחים ב ב).

ומסקנת הגמרא שלהלכה מברכים "על ביעור חמץ" (גמ' שם), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שהברכה היא דוקא "על ביעור" ולא "לבער" (רמב"ם ברכות יא טו; תוספות שם ד"ה והלכתא, בפירוש השני; מאירי שם; אגודה פסחים א ח), לפי שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור, קודם שיבדוק, ו"לבער" משמעה ברכה על מה שצריך עוד לעשות (רמב"ם שם), או לפי שהברכה היא על הביעור, והביעור אינו נעשה עד למחר, ולכן אין ראוי לברך "לבער", שכל שהוא מברך בלמ"ד משמעה שהמעשה תכוף לברכה (מאירי שם).

• ויש מפרשים שיכול לברך בין "לבער" ובין "על ביעור", שהברכה היא על להבא, שעיקר הברכה היא על הבדיקה והביעור שיבוא, שהיא השריפה שלמחר, אלא שגם "על ביעור" משמע בין לשעבר ובין להבא (רש"י שם ד"ה והלכתא; תוספות שם, בפירוש הראשון; רא"ש שם א י), ואף על פי שאינו מבער אלא למחר, מכל מקום מברך "על ביעור", שהבדיקה היא תחילת הביעור, וגם מפני שמבטל מיד לאחר הבדיקה (רא"ש שם; טור שם), ומכל מקום יש סוברים שיותר טוב לברך "על ביעור", כדי שיהא ניכר מברכותיו שהוא תלמיד חכם ויודע שאפשר לברך "על ביעור" (ר"ן שם, בשם הראב"ד; מאירי שם, בשם גדולי זקנינו).

לכן, יברך "על ביעור חמץ" (טוש"ע או"ח תלב א), ואם ברך "לבער חמץ", לא יברך שנית, שספק ברכות להקל (המאור פסחים ז ב; ב"ח שם א; ערוך השלחן שם א).

מדוע אין מברכים "על בדיקת חמץ"

מספר טעמים ניתנו מדוע נוסח הברכה אינו "על בדיקת חמץ":

• מכיון שהביעור של החמץ שאינו ידוע לו נעשה בביטול בלב, הנעשה מיד אחרי הבדיקה, אם כן הבדיקה היא עצמה תקנת הביעור (ב"ח או"ח תלב א, בדעת הרא"ש והטור).

• לשון "ביעור" כולל הכל: בדיקה ובעור וביטול, כמו: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג. כלבו מח), והוא לשון פינוי, שמפנה אותו מבית, אף כאן שמפנה אותו להוציאו (שבלי הלקט רו).

• שהבדיקה אינה עיקר המצוה אלא הביעור (מאירי פסחים ז א; בית יוסף שם), שאם יבדוק ולא יבער לא קיים כלום (בית יוסף שם), ואנו מברכים על העיקר (מאירי שם).

מדוע אין מברכים "על בטול חמץ"

מספר טעמים ניתנו מדוע נוסח הברכה אינו "על בטול חמץ":

• הביטול הוא בלב, ואין מברכים על דברים שבלב (בית יוסף או"ח תלב א).

• בכלל הלשון "בעור" ישנו לביטול, ואין בכלל הלשון "ביטול" ביעור (בית יוסף שם).

ברכת שהחיינו

נחלקו ראשונים אם מברכים שהחיינו על מצות הבדיקה:

• יש אומרים שיש לברך שהחיינו, מפני שמצוה זו באה מזמן לזמן (עיטור, עשרת הדברות הלכות ביעור חמץ, דף קכ טור ג, במהדורת רמ"י, בשם איכא דבריך; שו"ת הרשב"א א רכג, בשם יש מי שמברך).

• יש אומרים שאין חיוב בדבר, אך הרשות נתונה למי שרוצה לברכה (מסקנת העיטור שם).

• ויש אומרים שאין לברכה (עיטור שם, בשם איכא דלא בריך; שו"ת הרשב"א שם, בשם יש שאינו מברך, ובמסקנתו), וכן הלכה (כן משמע בטוש"ע או"ח תלב א)^[187].

מספר טעמים נאמרו לדעה זו:

• שאין המצוה תלויה בזמן, שהרי המפרש בים והיוצא בשיירא אם דעתו לחזור חייב לבדוק אפילו מראש השנה, ולכן אין כאן ברכת הזמן (עיטור שם; שו"ת הרשב"א שם)^[188].

• שהבדיקה אינה עיקר המצוה, אלא הביעור, ומי שבדק ומצא חמץ ולא ביער, לא עשה דבר (שבלי הלקט רו).

• שכיון שהבדיקה הוא צורך הרגל, סומך על ברכת שהחיינו שמברך ברגל (רא"ש פסחים א י; טור שם, בשמו).

• שאין לברך שהחיינו על מצוה שלא באה אלא כדי להרחיק מעבירה, שלא ימצא חמץ בביתו (מאירי פסחים שם; כן משמע מרבינו ירוחם ה א, בשם רבי פרץ).

• שאין מברכים שהחיינו אלא על דבר שיש בו קצת הנאה (מאירי שם), וכאן אדרבה אין לו שמחה והנאה בדבר, כי מצטער על איבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו (אבודרהם, ברכת המצוות ומשפטיהם).

זמן הברכה

בזמן ברכת "על ביעור חמץ" נחלקו ראשונים:

• רוב הראשונים אומרים שיש לברך לפני תחילת הבדיקה, שכל הברכות מברך עובר לעשייתן (רי"ף פסחים ז ב; רמב"ם חמץ ג ו), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תלב א).

• ויש אומרים שיש לברך בככר הראשון שמוצא (מרדכי פסחים תקלו, בשם ספר הפרדס; מאירי פסחים ז א, בשם יש אומרין), שמא לא ימצא חמץ ולא יבערו (מאירי שם).

יש מי שכתב שתיכף אחר הברכה יתחיל לבדוק במקומות שמכניסים בהם כזית חמץ, שבהם יש חיוב בדיקה לכל הדעות, ורק לאחר מכן יבדוק במקומות שמכניסים בהם פחות מכזית, שבהם יש מחלוקת האם יש חובה לבדוק (אורח משפט או"ח קכח א ה).

התחיל לבדוק ללא ברכה

התחיל לבדוק בלי ברכה, מברך כל זמן שלא סיים בדיקתו (כלבו מח; רמ"א או"ח תלב א), שכל מצוה שיש לה משך זמן כל עוד שמברך לפני סיום המצוה, נחשב הדבר כעובר לעשייתו (כלבו שם).

סיים הבדיקה וטרם ברך

אם סיים הבדיקה וטרם ברך, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שמברך מחר בזמן שריפת החמץ, שהרי הברכה היא "על ביעור חמץ", והיה ראוי לברך על שרפת החמץ, אלא שנפטר בברכה שבשעת הבדיקה, וזה שלא בירך אז יברך בשעת השריפה (מגן אברהם תלב סק"ב).

• ויש אומרים שלעולם אינו מברך אלא בשעת הבדיקה (ב"ח שם א).

ולכן יברך בשעת שריפה בלי שם ומלכות (חק יעקב שם סק"ו; שלחן ערוך הרב שם ה).

דבור בזמן הבדיקה

אין לשוח בין הברכה לתחילת הבדיקה (רא"ש פסחים א י; טוש"ע או"ח תלב א), וטוב שלא ישוח עד גמר הבדיקה (שו"ע שם), ואם שח בדברים שאינם צורך הבדיקה יחזור ויברך, שהפסיק בין הברכה לתחילת המצוה (מגן אברהם שם סק"ג).

אם שח לאחר שהתחיל לבדוק, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שחוזר ומברך (מרדכי פסחים תקלו, בשם תשובת הגאונים; רא"ש וטור שם, בשם יש מוסיפין), ואינו דומה לשח באמצע סעודתו בסוכה שאינו חוזר ומברך (ראה ערך סוכה), לפי שאם ירצה שלא לאכול עוד ולא לישב בסוכה הרשות בידו, אבל בבדיקת חמץ מוכרח הוא לגמור הבדיקה שלאחר השיחה (ט"ז שם סק"ג).

• ויש אומרים שאינו מברך שנית, כיון שכבר התחיל במצוה שבירך עליה (רא"ש שם), ואינו דומה למפסיק בין שחיטה לשחיטה, שחוזר ומברך (ראה ערך שחיטה), שכל שחיטה מצוה מיוחדת היא, אבל כל הבדיקה היא מצוה אחת (ר"ן שם), וכן הלכה (טוש"ע שם), ומכל מקום טוב שלא ידבר בדברים אחרים עד שיגמור כל הבדיקה, כדי שישים אל לבו לבדוק היטב בכל המקומות (רא"ש שם; טוש"ע שם).

אם עשה צרכיו בתוך הבדיקה יברך ברכת "אשר יצר" (נטעי גבריאל פסח א יד הערה ח).

ברכה אחת על מספר בתים

בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים – שאין הליכה ממקום למקום נחשבת הפסק (ט"ז או"ח ח ס"ק יא; משנה ברורה תלב סק"ז) - ואם בעל הבית רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שמברך, ויתפזרו לבדוק איש במקומו, שעשרה שעושים מצוה אחת - אחד מברך לכולם (טוש"ע שם ב).

אם בעל הבית אינו בודק בעצמו כלל ומצוה לאחר לבדוק, השליח הבודק מברך (מגן אברהם שם סק"ו).

נטילה לפני הברכה

נהגו ליטול ידים - ללא ברכה (חק יעקב או"ח תלב סק"א) - לפני ברכת בעור חמץ (מהרי"ל, הלכות בדיקת חמץ ב; ב"ח שם ה; מגן אברהם שם, בפתיחה, בשמם), שכל ברכה צריכה נטילת ידים לפניה (מהרי"ל שם), או שמאחר שבדיקת החמץ באה לטהרת הרגל, אם כן מצוה חשובה היא וראויה להיות בנקיות (שו"ת מהרש"ל פו. וראה משנה ברורה שם סק"ב).

ויש אומרים שאין ראוי לעשות כן אלא כשאין הידים נקיות, אבל כשהן נקיות העושה כן הוא מגסי הרוח (ב"ח שם, בשם מהרש"ל), ומכל מקום יכול ליטול ידיו לאחר היסך ושפשוף (שו"ת מהרש"ל שם; ב"ח שם, בשמו).

הבודק מיד לאחר תפלתו, ונטל ידיו קודם תפלת ערבית ולא הסיח דעתו מהנטילה, אינו צריך ליטול ידיו (ערוך השלחן שם א).

הנחת פתיתי חמץ

נהגו להניח - עשרה (פרי עץ חיים כא ה; ערוך השלחן או"ח תלב ד)^[189] - פתיתי חמץ קודם הבדיקה (מהרי"ל, הלכות בדיקת חמץ ח, שיש נוהגים כן ביש ארצות; רמ"א שם ב).

• יש מהראשונים שחלק על מנהג זה וכתב שזהו מעשה נשים, ואין לו שורש (תמים דעים לראב"ד כט).

• ויש מהאחרונים שכתב שמוטב לבטלו, כי יש לחשוש שמא לא ימצא הבודק את הפתיתים (ט"ז שם סק"ד).

מספר טעמים נאמרו להנחה זו:

• כדי שימצאם הבודק, ולא תהיה ברכתו לבטלה (רמ"א שם), שעיקר הבדיקה היא הביעור, ואם אין לו מה לבער תהיה ברכתו לבטלה (ראה להלן. שבלי הלקט רו; מאירי פסחים ז א)^[190].

• כדי שיזכור ביום לבטל החמץ בשעה שמבערו, אבל אם לא יניח פתיתי חמץ ולא יהיה לו מה לבער, יש לחוש שישכח לבטל החמץ (מהר"י וייל קצג).

• כדי לזרזו בדבר, שאם יבדוק ולא ימצא זמן מה יתרשל שוב ויתייאש מן הבדיקה ולא יבדוק עוד היטב, לכך מניחים לו פתיתים, שעל ידי זה שימצא חמץ יתן לבו לבדוק היטב אולי ימצא עוד (חק יעקב שם ס"ק יד).

• בחמץ שאינו ידוע די בביטול בלבד, ולא שייך לברך על הביטול, שהרי אין מברכים על מחשבה שבלב, וכיון שמיד שרוצה לבער החמץ הרי נתבטל ממילא ואינו מחויב לבערו, לכן מניחים חמץ ידוע כדי שיוכל לברך על ביעורו (ישועות יעקב שם סק"ג).

• כיון שמנקים הבית קודם הבדיקה ובודקים היטב שלא יהיה בו חמץ, מעיקר הדין נחשב הדבר לבדיקה, ואם לא יניח פתיתי החמץ לא יוכל לברך על הבדיקה (העמק הלכה קכח).

לדברי הכל אם לא נתן לא עכב, ואין כאן ברכה לבטלה, שכך היא המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא, ואם לא ימצא אין בכך כלום (מהרי"ל שם; רמ"א שם).

יש להניח פתיתים נוקשים, שלא יתפררו, ובמקום המשומר מתינוקות ועכברים (מהרי"ל שם; משנה ברורה שם ס"ק יב)^[191], ונהגו שבני הבית מניחים אותו ולא הבודק (כן משמע בתרומת הדשן קלג, ובחק יעקב שם)^[192], בליל י"ג, לפני הבדיקה (דברי הגאונים תלב סא)^[193].

הבודקים רק כדי למצוא הפתיתים, ואינם שמים על לבם לבדוק הבית מחמץ, אינם עושים כראוי (תרומת הדשן שם).

בבית שכור

המשכיר בית לחברו ומסר את המפתחות לשוכר, השוכר חייב לבדוק, אף על פי שהחמץ הוא של המשכיר, אבל אם לא מסר לו את המפתחות, המשכיר חייב לבדוק (פסחים ד א; רמב"ם חמץ ב יח; טוש"ע או"ח תלז א), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמסירת המפתח הוא הקנין, שהשוכר קונה בו את הבית לשכירותו, ולכן מסירת המפתח הוא שגורם לחיוב הבדיקה (רש"י שם ד"ה מסירת מפתח).

• יש אומרים שמסירת המפתח אינו קנין, אלא שחיוב הבדיקה חל על השוכר, אף על פי שעוד לא קנה את הבית באחד מדרכי הקנינים, כל שהמפתחות בידו, והמשכיר אינו יכול להיכנס לשם (תוספות שם ד"ה אם, בשם ר"י; ריטב"א שם; רשב"א בבא קמא נב א), ובלבד שלקח את המפתחות על דעת לקנות ולזכות בבית אחר כך, אבל אם המפתחות הם בידו בתורת פקדון, אינו חייב לבדוק (תוספות שם). והוא הדין כשקנה את הבית באחד מדרכי הקנינים, אף על פי שעוד לא נמסרו לו המפתחות, חייב השוכר לבדוק (ב"ח שם א, וט"ז שם סק"א, לדעה זו).

• ויש אומרים שאין מסירת המפתחות מחייבת את השוכר לבדוק אלא אם כן קנה את הבית באחד מדרכי הקנינים, אלא שהקנין בלבד בלי מסירת המפתחות עדיין אינו מחייבו לבדוק, כיון שגוף הבית של המשכיר, ואף החמץ הוא שלו, והשוכר אינו יכול עדיין להיכנס לשם מפני שהמפתחות בידו של בעל הבית (ר"ן שם; מאירי שם; מגיד משנה חמץ ב יח), וכן הלכה (שו"ע או"ח תלז א).

מסירת המפתח לאחר ליל ארבעה עשר

במה דברים אמורים כשמסירת המפתחות היתה קודם שנכנס ליל ארבעה עשר, אלא שהשכירו לצורך ארבעה עשר וממנו ואילך, אבל אם חל ארבעה עשר קודם שמסר לו המפתח, כבר חל חיוב הבדיקה על המשכיר (רי"ף ור"ן פסחים ד א; רמב"ם חמץ ב יח; טוש"ע או"ח תלז א), וכן לסוברים שקנין בלבד בלי מסירת מפתח מחייב את השוכר לבדוק, הרי זה כשהקנין היה קודם שנכנס ליל ארבעה עשר (ב"ח שם א, וט"ז שם סק"א, לדעה זו).

אם הודיע המשכיר לשוכר שלא בדק ושתק לו, חייב השוכר לבדוק אף אם לא מסר לו את המפתחות, שהרי קיבל עליו הבדיקה, ויחזור אחרי המפתחות (מאירי שם, בשם קצת גאונים)^[194].

כששכר בארבעה עשר ואינו יודע אם הבית בדוק

השוכר בית מחברו בארבעה עשר, ואינו יודע אם הוא בדוק או לא, אם המשכיר בעיר - שואלו אם בדקו (פסחים ד א; טוש"ע או"ח תלז ב), שבכל מקום שאפשר לברר אין סומכים על החזקה (ראה ערך חזקה. ט"ז שם סק"ג; מגן אברהם שם סק"ד); ואם אינו בעיר - חזקתו בדוק (פסחים שם ב; רמב"ם חמץ ב יז; טוש"ע שם), שהכל חברים הם אצל חמץ, וחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (פסחים שם), ומבטלו בלבו ודיו (טוש"ע שם).

בבית מלון

השוכר חדר במלון או באכסניא תמורת תשלום, והגיע לשם לפני ליל י"ד בניסן, וקיבל את מפתח החדר – על השוכר לבדוק את החדר ובברכה, כדין שוכר המבואר לעיל (סידור פסח כהלכתו א יב ח; הליכות שלמה מועדים פסח ה יט); ואם הגיע למלון ביום י"ד או באמצע הפסח – יברר אם בדקו את החדר כדין, ואם לאו – יבדוק בברכה (סידור פסח כהלכתו שם).

בבית חולים

חולה המאושפז בבית חולים אור לי"ד בניסן, חייב לבדוק את החמץ בארון שליד מיטתו, אך לא יברך על בדיקה זו, כיון שאינו שוכר את המקום, וניתן להעבירו מחדר לחדר (תורת היולדת מג א)^[195]; אבל אם הוא מאושפז בבית חולים פרטי, ושוהה בחדר פרטי, יכול לברך (סידור פסח כהלכתו שם).

הנאמנים בבדיקה

הכל כשרים לבדוק את החמץ, אפילו נשים ועבדים וקטנים, אם יש בקטנים דעת לבדוק (רמב"ם חמץ ב יז), ונאמנים להעיד ולומר שאנו בדקנו את הבית, אפילו אם הבית ידוע לנו שלא היה בדוק מבלעדיהם (פסחים ד ב; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח תלז ד), לפי שחיוב הבדיקה הוא מדברי סופרים, שהרי מן התורה די בביטול, וחכמים האמינום באיסור שהוא מדבריהם (פסחים שם).

ולפיכך לאחר שש שעות, שאינו יכול עוד לבטל (ראה ערך בטול חמץ), אינם נאמנים, שהרי אז חיוב הבדיקה הוא מן התורה (שלחן ערוך הרב שם ו; משנה ברורה שם ס"ק טז).

נאמנות נשים

ואף על פי שהנשים נאמנות על איסורי תורה כשבידן לתקן האיסור, כגון בטבילת נדה ושחיטה וכיוצא (ראה ערך אשה), אבל מתוך שהבדיקה יש בה טורח גדול, והנשים עצלניות הן, לא האמינו להן חכמים אלא כשהבדיקה היא מדברי סופרים (תוספות שם ד"ה הימנוהו, על פי ירושלמי שם א א), ולכתחילה אין לסמוך מטעם זה על נשים אפילו כשכבר ביטל את החמץ (ב"ח או"ח תלו ב; מגן אברהם תלז סק"ח); ויש מהראשונים החולק וסובר שלא הוצרכו לומר טעם שחיוב הבדיקה הוא מדברי סופרים אלא בשביל עבדים וקטנים, אבל הנשים נאמנות אפילו באיסור תורה בכל מקום שעד אחד נאמן (מאירי שם), ולא אמרו שהנשים עצלניות הן ואינן טורחות בבדיקה, אלא אדרבה הן עצלניות ועושות מלאכתן במתון, ואינן טרודות בעסקים אחרים, ובדיקתן בדיקה מדוקדקת ביותר (מאירי שם, בפירוש הירושלמי).

אחר הבדיקה

החמץ שמשייר לצורך אכילתו

מה שמשייר אחר הבדיקה לצורך אכילתו בלילה ולמחר בבוקר, יניחנו בצנעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו (משנה פסחים י ב, ור"ן שם, וברייתא שם ט ב; רמב"ם חמץ ג ב; טוש"ע או"ח תלד א), שאם תטול חולדה החמץ בפניו, או אם ימצא חסר ממספר החתיכות שהניח, יצטרך לבדוק פעם אחרת (גמ' שם ט ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כפיית כלי

כיצד הוא עושה? כופה עליו כלי (ירושלמי שם א ג; שו"ע או"ח תלד א), או יתלנו באויר, או יניחנו בתיבה, מקום שאין עכבר יכול לבוא לשם (טוש"ע שם).

כפה עליו כלי וכיוצא ולא מצאו, אינו צריך לבדוק שנית, שבודאי אדם נטלו משם (ירושלמי שם; טוש"ע שם), אלא אם כן הניחו במקום שהתינוקות יכולים להגיע לשם, שאז צריך לבדוק שנית (מגן אברהם שם סק"ג).

אם לא כפה כלי

לא כפה עליו כלי ואינו יודע אם חסר מהחמץ או לא, אינו צריך לבדוק, ואין חוששים שמא גררתו חולדה (טוש"ע או"ח תלד א), וכן אין חוששים שמא בשעת הבדיקה גררה חולדה מזוית שבדק לזוית שעוד לא בדק, או לבית שבדק מבית שעוד לא בדק, שאם כן יש לחוש אף מחצר לחצר, שבעל חצר זו בדק קודם בעל חצר אחרת, וכן מעיר לעיר, ואין לדבר סוף (משנה פסחים ט א, ורש"י ד"ה אין, וד"ה שאם כן; רמב"ם חמץ ב ז).

החמץ שמצא בשעת הבדיקה

נחלקו ראשונים מתי מבער החמץ שמצא בשעת הבדיקה:

• יש אומרים שמבערו למחר, בשעת ביעור חמץ (רמב"ם חמץ ג א; סמ"ג עשין לט; סמ"ק צח)^[196], וכן המנהג (ב"ח או"ח תלד א; שלחן ערוך הרב שם א; משנה ברורה שם סק"ב).

• ויש אומרים שחייב לבער תיכף לאחר הבדיקה, שמא תגררנו חולדה, ולא התירו לסמוך על זה שיצניעו אלא לצורך אכילתו בלבד (מרדכי פסחים תקמא, בשם רבינו יעבץ; הגהות מיימוניות שם ב, בשם רבינו יהודה משפיר"א).

בטול חמץ

על פי שתיקנו חכמים לבדוק את החמץ כדי לבערו, ומן התורה כל שבדק שוב אינו צריך לבטל, שהרי החמץ שמצא בבדיקה יבער מן העולם (ר"ן פסחים ו ב), מכל מקום תיקנו שאחר הבדיקה יבטל את החמץ שלא מצא (רב יהודה אמר רב שם), שמא ימצא גלוסקא יפה לאחר זמן האיסור ודעתו עליה (רבא וגמ' שם), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שכעת אינו יודע כלל מהגלוסקא, וימצא אותה בתוך הפסח, והיא חשובה בעיניו, ויחוס עליה לבערה תיכף, וישהנה מעט אפילו רגע אחד עד שתתיישב דעתו להכריח טבעו מצד המצוה, ובאותו שיהוי עובר בבל יראה ובל ימצא (רש"י שם ד"ה ודעתו; ר"ן שם; מאירי שם).

• יש מפרשים שחששו שמא ימצא גלוסקא יפה, ומתוך חשיבותה אינה בטלה מאליה כפירורים קטנים שבטלים ממילא, ואפילו אם לא יחוס עליה כשימצאנה עובר בבל יראה (תוספות שם ד"ה ודעתיה), אם יתרשל מלשרפה כשימצאנה (מאירי שם).

• ויש מפרשים שחששו שמא יעבור על בל יראה למפרע כשימצא גלוסקא יפה, שלא בטלה מאליה כפירורים, וידע בה קודם לכן בשעת הבדיקה, ושכחה אחר כך בשעת הביעור (רא"ש שם א ח, לפי הב"ח או"ח תלד ב, והמגן אברהם שם סק"ב; רמב"ם חמץ ג ח, לפי המגן אברהם שם)^[197].

אמירה בשעת הבטול

בשעת בטולו יאמר: "כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו - יבטל" (רב בירושלמי פסחים ב ב), כדי להוציא מכלל הביטול את החמץ הידוע לו שמשאיר לאכילתו למחר, שאינו מבטלו עכשיו (מאירי פסחים ו ב; רבינו ירוחם ה א; כלבו מח), ויש מוסיפים בו: "והרי הוא כעפר" (רמב"ם חמץ ג ז). וגאונים כתבו שאומרה בארמית: "כל חמירא דאיכא ברשותי ולא ידענא ביה - ליבטיל וליהוי עפרא" (הלכות גדולות יא), כדי שיבינוהו עמי הארצות שבבבל (דרכי משה או"ח תלד ב), ובכל לשון שאומרה יוצא ידי חובה (כלבו מח), אם יודע ענין הביטול, שמבין שמפקיר חמצו (מגן אברהם שם סק"ו), ועדיף לאומרה בלשון שמבין (דרכי משה שם, בשם מהר"י ברין).

ועיקר הביטול הוא הביטול בלב, והאמירה מנהג שנהגו בו (טור או"ח תלו; ב"ח או"ח תלד ב), משום עמי ארצות שישכחו לבטל בלב (מנהגים (טירנא), הגהות המנהגים ערב פסח ע; ב"ח שם), ולא תקנת חכמים (טור שם; ב"ח שם).

נוסחאות האמירה בראשונים

הראשונים כתבו נוסחאות שונות באמירה זו, השונות מנוסח הגאונים:

• יש שהוסיפו "כל חמירא וחמיעא" - כל חמץ ושאור (מאירי פסחים ו ב; כלבו מח), לפי שאין השאור בכלל החמץ (כן משמע בתרומת הדשן קלד); ויש שכתבו שאין בכך צורך, שבלשון ארמית "חמירא" כולל שניהם (תרומת הדשן שם), ורק כשמבטל בלשונות אחרים יש לפרט חמץ ושאור כל אחד בפני עצמו, והוא הדין בלשון הקודש (רמ"א או"ח תלד ב)^[198].

• יש שכתבו שאין לומר "בתוך ביתי", או "בהדין ביתא", אלא "ברשותי", כדי לכלול אף חמץ שיש לו במקומות אחרים (טור שם; רבינו ירוחם ה א; כלבו מח).

• יש ששינו במקום "ולא ידענא": "דלא חזיתיה" (רי"ף שם; רא"ש שם א ט; טוש"ע שם), או כשאומר בלשון הקודש: שלא ראיתיו (רמב"ם חמץ ג ז), כדי לכלול גם מה שהיה ידוע לו אלא שלא ראהו עכשיו (ב"ח שם ב).

• יש שכתבו שצריכים לומר גם: "ולא ידענא ביה", כדי להוציא מכלל הביטול גם את החמץ שהצניע קודם הבדיקה לאכילתו למחר, שלא ראהו אבל ידוע לו, ואינו מבטל עכשיו (מאירי שם; כלבו שם).

• יש שהוסיפו גם "ודלא ביערתיה" (רי"ף שם; רא"ש שם; טוש"ע שם), כדי לכלול גם מה שראה בשעת הבדיקה ושכח ליטלו (ב"ח שם), או לכלול מה שלקח כדי לאכול למחר, אם ישתייר וישכח למחר מלבערו (דריש שם סק"א).

• יש מוסיפים: "ולהוי הפקר כעפרא דארעא" (הגהות מיימוניות חמץ ג ז, בשם ראבי"ה), לחוש לסוברים שביטול הוא מטעם הפקר (ראה ערך בטול חמץ).

נוסח האמירה בימינו

בימינו נוהגים לומר לאחר הבדיקה בלילה: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה, ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא" (נוסח רוב ההגדות, על פי נוסח הב"ח שם)^[199] – ובלשון הקודש: כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו ושאינני יודע אותו, יבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ; ויש שנהגו שלא לומר בלילה "הפקר", אלא רק ביום (לוח לארץ ישראל, ערב פסח), לחוש הן לסוברים שביטול הוא מטעם הפקר, והן לסוברים שביטול הוא משום חיוב ההשבתה (ראה ערך בטול חמץ). ובביטול היום יאמר: דחזיתיה ודלא חזיתיה, דביערתיה ודלא ביערתיה (שו"ע או"ח תלד ג).

ספק חמץ בבית בדוק

עכבר שנכנס לבית בדוק עם ככר

עכבר שנכנס לבית בדוק וככר בפיו, צריך לבדוק הבית שנית, ואין תולים לומר שמא אכלו, שהחמץ שהכניס לבית הוא ודאי ואכילתו ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי (פסחים ט א), ואפילו נכנס אחריו ומצא פירורים, אין אומרים שהם מאותו הככר שהכניס העכבר, שאין דרכו של עכבר לפרר, ובודאי הפירורים הם ממקום אחר (גמ' שם י ב; רמב"ם חמץ ב ח; טוש"ע או"ח תלח א), ואפילו שהפירורים הם כדי כל הככר (רא"ש שם א יד; ור"ן שם; טוש"ע שם)^[200].

נכנס העכבר עם חמץ לבית, ובדק אחריו ולא מצא כלום - אם ביטלו, לדברי הכל אין צריך יותר בדיקה (תוספות שם ד"ה על), ואם לא ביטלו, תלוי הדבר במחלוקת תנאים:

• יש אומרים שאין הבדיקה מועילה כלום, וצריך לבטלו (גמ' שם, לרבי מאיר).

• ויש אומרים שכיון שבדק ולא מצא תולים שעכבר אכלו, ואין צורך לבטלו (גמ' שם, לחכמים), וכן הלכה (רמב"ם חמץ ב יא; טוש"ע או"ח תלט ב).

בדק אחריו קצת מן הבית ומצא חמץ, ואינו יודע אם הוא אותו שהכניס העכבר או חמץ אחר - אם ביטלו, לדברי הכל אין צריך לבדוק יותר (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם לא ביטלו, אף זה תלוי במחלוקת תנאים:

• יש אומרים שתולים שאותו שאבד הוא אותו שמצא (גמ' שם, לרבי).

• ויש אומרים שצריך לגמור בדיקת כל הבית (גמ' שם, לרבן שמעון בן גמליאל), וכן הלכה (טור שם).

תינוק שנכנס לבית בדוק עם ככר

תינוק שנכנס לבית בדוק וככר בידו, ונכנס אחריו ומצא פירורים, אין צריך לחזור ולבדוק, שדרך התינוק לפרר (גמ' שם), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאפילו אין בפירורים כדי כל הככר, שחזקתו שאכלו, ואלו הפירורים נפלו ממנו בעת אכילתו (רמב"ם שם ט; שו"ע שם, בסתם).

• ויש אומרים שאם אין בפירורים כדי כל הככר - צריך לחזור ולבדוק (תוספות שם ד"ה מפני; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

עכבר הנוטל מערימות של מצה וחמץ

הניח תשעה צבורים של מצה ואחד של חמץ, ובא עכבר ונטל ונכנס לבית בדוק, ולא ידענו אם חמץ נטל או מצה נטל, צריך לחזור ולבדוק, שכל קבוע כמחצה על מחצה, וספק איסור לחומרא (פסחים ט ב ורש"י ד"ה היינו; רמב"ם חמץ ב י; טוש"ע או"ח תלט א), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא כשלא ביטל, אבל אם ביטל ספק דבריהם להקל (תוספות שם ד"ה היינו, לדעת רש"י; ראב"ד בהשגות לרמב"ם שם; טור שם).

• ויש אומרים שאפילו ביטלו, שאין הבדיקה אלא מדרבנן, כך הדין, לפי שהבדיקה נתקנה בתחילה על הספק, לפיכך החמירו בספיקה יותר מבשאר ספיקות של דבריהם (מגיד משנה שם, בשם הגאונים, ולדעת הרמב"ם; ראב"ד בהשגות למאור שם).

היה הככר קטן, שהעכבר יכול לאכלו, אין צריך לבדוק אפילו אם לא ביטלו, שהרי הוא ספק-ספיקא: שמא היה מצה, ושמא אכלו (טור ורמ"א שם).

פירש הככר ממקום קביעתו ונטלו העכבר, בכל ענין אינו צריך לחזור ולבדוק, שאנו אומרים שמן הרוב נטלו והוא מצה (גמ' שם; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם).

הניח חתיכות חמץ לאחר בדיקתו ומצא לאחר מכן מספר שונה

הניח תשע חתיכות חמץ ומצא עשר, או שהניח עשר ומצא תשע, יש לתלות במחלוקת תנאים:

• יש אומרים שהראשונות מונחות במקומן, אלא שחתיכה אחת נתווספה או נתחסרה על ידי אדם, ולכן במקרה הראשון אין צריך לבדוק כלום, ובמקרה השני צריך לבדוק רק עד שימצא האחת החסרה (פסחים י א, לרבי, ורש"י ד"ה היינו סיפא).

• ויש אומרים שיש לחוש שהראשונות גיררו חולדות, ואלו אחרות הן, ולכן בשני המקרים צריך לבדוק כל הבית (גמ' שם, לחכמים, ורש"י שם), וכן הלכה (רמב"ם חמץ ב יב; טוש"ע או"ח תלט ג), ואין חילוק בזה בין אם ביטל ובין אם לא (טור שם; שלחן ערוך הרב שם ז).

אכן חילוק אחר יש, בין אם היו קשורות ובין אם לא:

• בהניח עשר ומצא תשע, אין לומר שאחרות הן אלא כשהיו קשורות יחד, אבל אם לא היו קשורות - אין צריך לבדוק אלא עד שימצא האחת החסרה בלבד (תוספות שם ד"ה הניח; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), אם ביטל, או שעדיין יכול לבטל (שלחן ערוך הרב שם).

• אבל בהניח תשע ומצא עשר אין הבדל בין קשורות לאינן קשורות (מגן אברהם שם ז; שלחן ערוך הרב שם ח); ויש אומרים שאף בזה אין צריך לבדוק כשאינן קשורות (חידושי הגהות על הטור שם, בשם מהרל"ח; מהר"ם חלווא פסחים שם).

הניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת

אף כשהניח חמץ בזוית זו ומצא בזוית אחרת, יש לתלות במחלוקת תנאים:

• יש אומרים שאין צורך לבדוק שנית את הבית, שאנו אומרים הוא עצמו נטלו מזוית לזוית ושכח (גמ' שם ב, לרבן שמעון בן גמליאל, ורש"י ד"ה חסורי מיחסרא).

• ויש אומרים שצריך לחזור ולבדוק כל הבית, שמא זהו חמץ אחר, והראשון גירר עכבר למקום אחר בבית (גמ' שם, לחכמים, ורש"י שם), וכן הלכה (רמב"ם חמץ ב יב; טוש"ע או"ח תלט ד)^[201].

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהדין כך אפילו ביטלו (משנה למלך שם, ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שאם ביטלו אינו צריך לחזור ולבדוק (טור שם; לבוש שם ד; שלחן ערוך הרב שם ט), אם יודע מנין הככרות שהניח, ומצא כמנין שהניח (שלחן ערוך הרב שם, על פי תוספות שם ד"ה הניח).

צבור חמץ שנטל עכבר ממנו

צבור של חמץ בחצר, שבא עכבר ונטל ממנו, ואין ידוע אם נכנס לבית בדוק או לא נכנס, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין צורך לחזור ולבדוק (פסחים י א; טור או"ח תלט) אם ביטלו, או שאין הככר גדול, שיש גם ספק שמא אכלו, ואף על פי שהבית קרוב מאד (טור שם).

• ויש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת של תנאים, והלכה שצריך בדיקה (רמב"ם חמץ ב יב; מגיד משנה שם, בשם הגאונים), שבדיקת חמץ תחילתה על הספק נתקנה, ולכן דנו בה ספק זה לחומרא (מגיד משנה שם).

אף להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמ"א שם ב; משנה ברורה ס"ק יא); ויש פוסקים כדעה השניה (שו"ע שם).

ואם היו שני בתים בדוקים, וידוע שנכנס העכבר לאחד מהם, ואין ידוע לאיזה:

• אם הבתים הם של שנים, ובאו לשאול זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אין אף אחד מהם צריך בדיקה, אם ביטלו (גמ' שם, ורש"י ד"ה ור' יהודה; טור שם).

• ואם באו לשאול בבת אחת, או שבא האחד לשאול עליו ועל חברו, או שהיו הבתים של אדם אחד, שניהם צריכים בדיקה, אפילו אם ביטלו (גמ' שם, ורש"י שם; טור שם); ויש שלא חלקו בדבר וסוברים שלעולם אף אחד מהם אינו צריך בדיקה (רמב"ם שם; שו"ע שם)

שני צבורים של חמץ ומצה, שנטלו שני עכברים מהם

שני צבורים, אחד של חמץ ואחד של מצה, ולפניהם שני בתים, אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ובאו שני עכברים, אחד מהם נטל חמץ ואחד נטל מצה, ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ, תולים שנכנס לבית שאינו בדוק, אם ביטל את החמץ, שהבדיקה אז מדרבנן (פסחים י א; רמב"ם חמץ ב יא; טוש"ע או"ח תלט ב).

בדיקת סימני טהרה^[202] - בדיקת בהמות וחיות העומדות לאכילה, אם יש בהן סימני טהרה שבתוכה

החובה

מצוה לדעת הסימנים שמבדילים בהם בין בהמה וחיה ועוף ודגים וחגבים שמותר לאכלם, ובין אלה שאין מותר לאכלם, שנאמר: וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר (ויקרא כ כה), ונאמר: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל (שם יא מז. רמב"ם מאכלות אסורות א א), שחייב אדם להכיר אותם ולהבדיל בין הטמאים והטהורים, ולא לשנות בפיו בלבד, אלא שידע ויכיר איזה טמא ואיזה טהור (ראב"ד לתורת כהנים שמיני פרק יב ו).

אין חיוב זה אלא כשאינו מכיר את המין, אבל כשהוא מכירו שהוא ממינים הטהורים, אינו צריך לבדוק (רמב"ם שם ח).

המצוות הכלולות

מצוה זו נמנית במנין המצוות לארבע מצוות מיוחדות^[203]:

לבדוק בסימני בהמה וחיה שמותרים לאכלם (ספר המצוות מצות עשה קמט; סמ"ג עשין נט; חינוך קנג), שנאמר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ וגו' אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (ויקרא יא ב-ג), ודרשו: אותה באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה (תורת כהנים שמיני פרק ג א), שהבהמה שיהיו בה הסימנים האלו מותר לאכלה, והבהמה שאין בה אלו הסימנים אינה מותרת באכילה, וזהו לאו-הבא-מכלל-עשה שהוא עשה, ולכן אמרו (תורת כהנים שם) ש"אותה תאכלו" הוא מצות עשה (ספר המצוות שם; חינוך שם).

לבדוק בסימני העוף שמותרים באכילה (ספר המצוות מצות עשה קנ; סמ"ג עשין ס; חינוך תע), שנאמר: כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ (דברים יד יא) - זו מצות עשה (מדרש תנאים דברים יד א; ספר המצוות שם, בשם הספרי).

לבדוק בסימני חגבים המותרים באכילה (ספר המצוות מצות עשה קנא; סמ"ג עשין סא; חינוך קנח), שנאמר: אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ אֶת הָאַרְבֶּה וגו' (ויקרא יא כב. ספר המצוות שם).

לבדוק בסימני דגים המותרים באכילה (ספר המצוות מצות עשה קנב; סמ"ג עשין סב; חינוך קנה), שנאמר: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם (ויקרא יא ט), ואמרו: האוכל דג טמא עובר בעשה ולא תעשה (חולין סו ב), שמתוך שנאמר: "תאכלו", שומע אני שזולתו לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה, עשה (ספר המצוות שם; חינוך שם).

גדר המצוה

בגדרה של מצוה זו נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שזוהי מצוה בקום ועשה, שעצם הבדיקה וההבדלה כשנרצה לאכלם היא המצוה, ואין זה כשאר לאו הבא מכלל עשה שהוא רק מצוה של מניעת האיסור (חינוך קנג, בדעת הרמב"ם; מגילת אסתר, מרגניתא טבא, קנאת סופרים ולב שמח בספר שורש ו, בדעתו), ואם אכל אחד ממיני בעלי חיים האמורים ולא בדק הסימנים, אף על פי שמצא אחר כך שהיה ממין המותר ואכל היתר, הרי זה בטל מצות עשה של בדיקת הסימנים (חינוך קנג, קנה וקנח, בדעת הרמב"ם; קנאת סופרים שם).

• ויש מפרשים שאין זו מצות עשה של קום ועשה, אלא מניעת האיסור, והוא לאו הבא מכלל עשה, שאנו רשאים לאכול הטהורים ולא הטמאים (מגיד משנה מאכלות אסורות א א, בדעת הרמב"ם; הגהות משנה למלך לחינוך קנג), ונמצא שעשה של הבדיקה ועשה של האכילה אחד הוא, שצורך הבדיקה הוא מפני איסור האכילה (לחם משנה שם).

בדיקת סימנים^[204] - ראיית הקנה והושט של בעל חי שנשחט, אם נשחטו כראוי.

חיובה ומהותה

השוחט צריך שיבדוק בסימנים - הקנה והושט - אחר השחיטה (חולין ט א; רמב"ם שחיטה א יב; טוש"ע יורה דעה כה א), לראות אם נשחט רובם (רא"ש שם א יד), לפי שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה (טור שם, על פי הגמ' שם)^[205].

בדיקה שמא נעקרו או ניקבו הסימנים

נחלקו ראשונים אם מלבד בדיקה זו, יש צורך לבדוק שמא נעקרו הסימנים:

• יש אומרים שאין צורך לבדוק דבר זה, שסומכים בזה על הרוב, כדרך שסומכים על הרוב בשאר הטריפות, ואין בודקים אחריהן (רא"ש חולין א יד; ר"ן שם יט א; טור יו"ד כה ורמ"א שם א).

• ויש אומרים שיש צורך לבדוק הדבר (כן משמע מהלכות גדולות, שחיטת חולין; שאלת רבי יחיאל בן הרא"ש בשו"ת הרא"ש כ יג, בשם רבנו יונה ואבי העזרי), ואינו דומה לשאר הטריפות שסומכים על הרוב, לפי שעיקור הסימנים ממקומם הוא מהלכות השחיטה, וכל זמן שאין יודעים שנשחטה כהוגן אומרים בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (ב"ח שם; שו"ע הרב שם ג, לדעה זו)^[206].

האחרונים הכריעו להחמיר לכתחילה ולבדוק, לפי שדבר המצוי הוא שתיעשה שמוטה בשעת שחיטה (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ב), ובפרט בעופות שרגילים הסימנים להישמט על ידי משיכתם לכאן ולכאן, או על ידי נעיצת רגלי התרנגולים וכיוצא (ב"ח שם).

בדיקה אם שחט במקום שחיטה

כמו-כן נחלקו ראשונים אם צריך לבדוק אם נשחטו הסימנים במקום שחיטה:

• יש אומרים שיש צורך לבדוק הדבר (מאירי חולין יט א; שו"ת הרא"ש כ יג; ארחות חיים, שחיטה כו א; בית יוסף יו"ד כה א, בשמו; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

• ויש אומרים שדי אם נראה בעיני השוחט מאומד הדעת שנשחט במקום שחיטה (בית יוסף שם).

האחרונים הכריעו, שאם שחט באמצע הצוואר או סמוך לו, אין צורך לבדוק אם שחט במקום שחיטה, אבל אם שחט למעלה או למטה, באופן שיש מקום לחוש שמא לא היתה השחיטה במקומה הראוי, צריך לבדוק אחר זה (תבואות שור שם סק"ב; שו"ע הרב שם ז).

צורת הבדיקה

כתבו ראשונים שהבדיקה יכולה להיות על ידי ראיה בעיניו בשעת שחיטה (טוש"ע יו"ד כה א) שנשחטו רוב הסימנים (ט"ז ס"ק א); ויש מהראשונים שכתב שבראיה אין הבדיקה יפה, שבית השחיטה מלא דם, ולכן ראוי ונכון להעביר ידו בתוך חתך שחיטת הבהמה להרגיש במשמוש ששחט כראוי (מהרי"ל, הלכות שחיטה ז), וכן הכריעו האחרונים (ט"ז שם; שו"ע הרב שם א)^[207].

זמן הבדיקה בעוף

יש לבדוק הסימנים קודם שיזרוק העוף מידו, שמא על ידי הפרכוס יתרחב החתך של השחיטה (מהרי"ק לח, בשם הלכות שחיטה מהאשכנזים; רמ"א יו"ד כה א). ויש שהחמירו לאסור אף בדיעבד כשבדק אחר שזרק מידו (מהרי"ק שם, בשם הלכות שחיטה מהאשכנזים); אבל נחלקו עליהם והוכיחו שבדיעבד אין לחוש כלל (מהרי"ק שם; רמ"א שם).

כשלא בדק

כשלא בדק בסימנים, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שהיא טריפה ואסורה באכילה (רבי אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אליעזר בר ינאי בחולין ט א), לפי שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת - אם בחזקת איסור אבר-מן-החי, או בחזקת איסור אינה זבוחה^[208] - עד שיוודע לך במה נשחטה, וכשנולד ספק בשחיטה יש להעמיד הבהמה על חזקתה הקודמת; אבל אינה מטמאה טומאת נבלה, שהרי בחייה אינה מטמאה, ואין לה חזקה קודמת של טומאה (גמ' שם, ורש"י ד"ה ומר סבר, וד"ה לא אמרינן).

• ויש אומרים שהיא אף מטמאה במשא כנבלה (ברייתא שם), שכיון שמעמידים אותה בחזקתה הקודמת שלא נשחטה, הרי ממילא עכשיו היא מתה לפנינו, ומטמאה טומאת נבלות (חולין ט א, ורש"י ד"ה מר סבר).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין האיסור אלא מדרבנן, לפי שרוב פעמים שוחט כהוגן, ומותרת מדאורייתא אף באכילה, אלא שמדרבנן החמירו, ולכן לא החמירו לדעה הראשונה לעשותה גם נבלה לענין טומאה (תוספות שם ד"ה ואסורה), ולדעה השניה החמירו חכמים גם בטומאה (גליון רבי עקיבא איגר יו"ד כה ג, ובינת אדם, רוב וחזקה ב, בדעת התוספות שם). טעם חומרת חכמים: הרוב הזה שרוב פעמים הוא שוחט כהוגן הוא רוב התלוי במעשה, והמיעוט שאינו שוחט כהוגן אינו תלוי במעשה (רשב"א שם).

• ויש סוברים שהרוב הזה הוא רוב שאיננו מבורר, שכמה פעמים שוחטים ואין רוב הסימנים נשחטים (מרדכי חולין תקעח, בתירוץ השני), וכשלא בדק הסימנים הרי זו אסורה ודאית (אור זרוע ח"א תנח), ונבלה גמורה (הגהות אש"רי חולין ז לג, בשמו), ולוקה עליה משום נבלה (תבואות שור כה סק"ג, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שהיא ספק נבלה, ואין לוקים עליה (הגהות אש"רי שם, בשם רבי יעקב צרפתי).

וביארו אחרונים לדעה זו שמהות האיסור כשלא בדק הסימנים היא מפני שיש כאן חזקת הגוף שלא נשחט רוב הסימנים, שבשביל שנעשה מעשה במקצת הסימנים אין לנו להוציא את השאר מחזקתם, ולכן אם סוברים שהרוב הוא רוב שאיננו מבורר, הרי זו נבילה ודאית. ספק זה אינו דומה לשאר ספק בשחיטה, כגון הספק אם היתה הסכין פגומה, ששם אינו אלא ספק לפי שאין חזקת הגוף, שהרי שחוטה היא לפניך, והספק הוא אם הוציאתה שחיטתה מידי נבילה, ואין שם אלא חזקת הדין, היינו חזקת איסור אינה זבוחה, אבל נגד זה יש לה חזקת טהרה, שמחיים טהורה היתה ודאי, ולכן אינה אלא ספק נבילה. אכן כשלא בדק הסימנים, שיש שם חזקת הגוף שעדיפה מחזקת טהרה, שאינה אלא חזקת הדין (ראה בערך חזקה ב), הרי הוא ודאי נבילה (ראש אפרים כללי חזקה א; בית הלוי ב כא ו; אחיעזר יו"ד ב ב)^[209].

בדיקת סכין^[210] - בדיקת הסכין של שחיטה, אם אין בה פגימות

חיובה

הסכין ששוחטים בה חייבים לבדקה אם אין בה פגימות, כיון שאם ישחט בסכין פגומה - ינקוב הושט ותהיה הבהמה טריפה (חולין יז ב), וסתם סכין אינה בחזקת יפה, שהפגימות מצויות בה (פרישה יורה דעה יח סק"ז). פגימה זו שיעורה בכל שהוא, ובלבד שתאגור בה כל שהוא, אפילו חוט השערה (תורת הבית הארוך א ב; שו"ע שם ב).

סמך לדין זה (רד"ק שמואל א יד לד ד"ה ושחטתם, על פי הגמ' שם) מהכתוב: וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם (שמואל א יד לד), שאמר שאול לעם, שאמירתו "בָּזֶה", משמעה שבדק להם סכין מסוימת, וראה שניתן לשחוט בה (רש"י חולין שם ד"ה ושחטתם).

זמן הבדיקה

הבדיקה צריכה להיות קודם שחיטה, ולא יסמוך על זה שיבדקנה אחר השחיטה (תורת הבית הארוך א ב; טוש"ע יו"ד יח ג), וכן מורה הסמך מ"וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם" (פרישה שם סק"ח).

מספר טעמים נאמרו בדבר:

• שמא ישכח לבדוק אחר כך, והרי הוא כאוכל נבלה (תורת הבית שם; ש"ך שם סק"ה).

• שלא יוכל לברך על השחיטה, שמא הסכין היא פגומה ואין כאן שחיטה, ונמצאה ברכתו לבטלה (ב"ח יו"ד ב ג).

• שאסור לנבל בהמה חנם, שעובר על בל-תשחית (תבואות שור יו"ד יח סק"א)^[211].

בדיקה לאחר השחיטה

נחלקו ראשונים אם יש צורך בבדיקה נוספת לאחר השחיטה:

• יש מצריכים בדיקה זו, שמא נפגמה הסכין בעור הצואר של הבהמה (רש"י חולין י ב ד"ה לא כרב חסדא; רמב"ם שחיטה א כד; תורת הבית הארוך א ב), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד יח יב), ויש מהראשונים שכתב שתקנת הגאונים היא (מאירי חולין י א).

• ויש שלא הצריכו בדיקה זו (ראב"ד שחיטה שם; בדק הבית א א).

שחיטה מרובה

השוחט בהמות או עופות הרבה, צריך לבדוק הסכין בין כל אחת ואחת, שאם לא יבדוק עד אחר שחיטת האחרונה, שמא תמצא הסכין פגומה, והרי הכל ספק נבלה, אפילו הראשונה (רי"ף חולין י ב; רא"ש שם א טז; רמב"ם שחיטה א כד; טוש"ע יו"ד יח יא), ובדיקה זו שבינתיים אינה אלא עצה טובה, שכשיבדוק בינתיים הרי הוא מכשיר כל אותן שנשחטו לפניה, אבל מי שרוצה להכניס עצמו בספק, אין צריך לבדוק בין שחיטה לשחיטה (המאור שם; תרומת הדשן קפד; רמ"א שם; ש"ך שם ס"ק יח)^[212].

מהותה

אופנים שונים הוזכרו בגמרא (חולין יז ב) לבדיקת הסכין, ולהלכה בודקים על הבשר^[213], ועל הציפורן, ומשלש רוחותיה (רמב"ם שחיטה א כג; טוש"ע יו"ד יח ט) בהולכה ובהובאה, ונמצא שהן שתים עשרה בדיקות: בציפורן בשלשה צידי הסכין בהולכה וכן בהובאה, וכן בבשר (רמב"ם שם; רא"ש חולין א כד; טוש"ע שם)^[214], ואין הבדל באיזו אצבע הוא בודק, וכן אין קפידא אם מקדים אחת משתים עשרה הבדיקות לחברתה (שמלה חדשה שם ז).

בדיקה בימינו

בימינו אין נוהגים לבדוק בבשר, אלא בציפורן בלבד, ומספר טעמים נאמרו בדבר:

• שאין אנו מרגישים בבדיקה בבשר (פרי תואר יח ס"ק יג; מחזיק ברכה שם).

• שאנו בודקים בציפורן באופן שמרגישים אף פגימה כל שהיא (קונטרס אחרון לשלחן ערוך הרב שם).

• שאנו נוהגים לבדוק אף בראיית העין (דעת קדושים שם ס"ק ח).

ויש שקראו תגר על מנהג זה (פרי מגדים שם משבצות זה סק"ב; תורת יקותיאל שם סק"ד).

הולכת הסכין או הולכת הציפורן

הבדיקה בזמן התלמוד והראשונים היתה בהולכת הסכין על הציפורן והבשר, אבל בימינו בודקים בהולכת הציפורן על הסכין, שכך אנו מרגישים יותר (ט"ז יו"ד יח סק"ג), ואין קפידא בדבר, אלא כל אדם יעשה לפי מה שהוא מרגיש יותר (פרי תואר שם ס"ק יד; שמלה חדשה שם ז).

פרטי דינים בענין הבדיקה

• הבדיקה צריכה להיות לאט ובכונת הלב, שלא יפנה לבו לדברים אחרים (טוש"ע יו"ד יח ט), כי פעמים הרבה יבדוק אדם פעמיים ושלש ולא ירגיש בפגימה דקה, וכשבודקה בכוונת הלב ימצאנה, שבחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב (שערי תשובה ג צו).

• אין להשתמש באותה הציפורן לכל הבדיקה, אלא צריך לשנות הציפורן אחר קצת בדיקתה, שמא נפגמה הציפורן בחודה של סכין, ואולי יש פגימה שלא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימת הציפורן (כלבו קז, בשם הראב"ד; שו"ע שם).

• לא יבדוק שני צדדי הסכין ביחד, אלא כל אחד בפני עצמו (רמ"א שם).

י*ש לרחוץ הסכין קודם הבדיקה שלאחר שחיטה, שהדם פעמים שהוא נקרש בתוך הפגימה (משמרת הבית א א, בשם הראב"ד; ש"ך שם ס"ק יד).

בדיקת החכם

מן הדין הכל נאמנים על בדיקת הסכין, שהרי עד אחד נאמן באיסורים (ראה בערך עד אחד), אבל תיקנו חכמים שהטבח צריך להראות סכינו לחכם, מפני כבודו של חכם (חולין י ב ויז ב), והסמיכו לכתוב: וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם (ראה לעיל. שמואל א יד לד), ששאול בדק להם הסכין לשחיטה (גמ' שם יז ב, ורש"י ד"ה ושחטתם).

לא הראה ונמצאה סכינו יפה

עבר ולא הראה הסכין לחכם, ונמצאה סכינו יפה, מנדים אותו (חולין יח א; רמב"ם שחיטה א כו, ותלמוד תורה ו יד; טוש"ע יו"ד יח יז ושלד מג)^[215], ומספר טעמים נאמרו לדבר:

• שכן מנדים על כבוד הרב (רש"י שם ד"ה נמצאת; ר"ן שם), ולטעם זה אם החכם רוצה - יכול למחול לו, ואין צריך לנדותו (שלטי גיבורים חולין ה א מדפי הרי"ף, ג), וכן הלכה (רמ"א יו"ד יח יז; ש"ך שם ס"ק כח), אלא שכתבו ראשונים שכיון שיש תועלת גדולה בדבר, שבדיקת סכין צריכה דקדוק ביותר, ומי כחכם יודע להיזהר, אין ראוי לחכמים למחול על כבודם (רשב"א חולין י ב, בשם הראב"ד).

• לפי שיסמוך על עצמו פעם אחרת ותהיה פגומה וישחט בה (רמב"ם שחיטה שם; סמ"ג עשין סג; כלבו קז), שלא אמרו עד אחד נאמן באיסורים אלא בכשר, וזה שלא הראה סכינו לחכם אינו כשר, שעבר על תקנת חכמים, וחוששים שמא יעשה איסור (ספר הארוך לש"ך, יח, בסופו)^[216], ולדעתם אפשר שאין החכם יכול למחול (ש"ך יו"ד יח ס"ק כח).

ויש מהראשונים שכתב שקונסים אותו ומכריזים על בשרו שהיא טריפה (ריטב"א חולין יח א, בפירוש הראשון).

לא הראה ונמצאה סכינו פגומה

נמצאה סכינו של זה שלא הראה לחכם פגומה - מנדים אותו, ומעבירים אותו שלא ימכור עוד בשר (חולין יח א; רמב"ם שחיטה א כו; טור יו"ד יח; רמ"א שם יז), ומכריזים על בשרו שהוא טריפה (גמ' שם; רמב"ם שם)^[217].

לא הראה ואבדה סכינו

יש מהראשונים שכתב שאף אם נאבדה ולא נמצאה סכינו, קונסים אותו ומכריזים על בשרו שהיא טריפה (ריטב"א חולין יח א, בפירוש השני).

בימינו

כתבו ראשונים שבזמן הזה שנהגו כל ישראל שממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה, ואינו דומה לימי התלמוד, שאז היו הקצבים שוחטים בעצמם, מחלו להם חכמים את כבודם, כי הם זהירים וזריזים (רא"ש חולין א כד; טוש"ע יו"ד יח יז), ומתוך כך נתבטלה בדיקת החכם לגמרי, אף למי ששוחט לביתו, אף כי אינו נכון (רא"ש שם; טור שם).

החשודים בבדיקה

מומר אוכל נבלות לתיאבון

ישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון, שכשאינו מוצא דבר היתר מוכן אוכל איסור, בודקים לו סכין ונותנים לו לשחוט, שכשאין לו סכין בדוקה לא יטרח לחזור אחרי סכין יפה אם זוהי פגומה, ואם שחט בלי שבדקו לו קודם השחיטה, בודקים סכינו אחר השחיטה ואם נמצאת יפה מותר לאכול משחיטתו, ואם נאבדה הסכין קודם שבדקה אסור לאכול משחיטתה (חולין ג א-ב ורש"י ד"ה לתיאבון; טוש"ע יו"ד ב ב).

ואסור ליתן לו לכתחילה לשחוט בלי בדיקת הסכין על סמך שיבדוק אחר השחיטה:

• שמא ישכח אחר כך ולא יבדוק (תוספות שם ב ד"ה בודק; תורת הבית הארוך א א; טוש"ע שם).

• או שמא יחשבו הרואים שמותר לסמוך על בדיקת המומר, וימסרו לו לשחוט בלי בדיקת הסכין (ר"ן שם). ולטעם זה אפילו אם בדקו לו סכין שלא בפני הרואים, לא יתנו לו לשחוט אלא אם כן יחזור ויבדקנו בפני הרואים (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ח), או שיאמר בפני הרואים בדקתי לו סכין זו (ש"ך שם).

ונחלקו הפוסקים כשבדקו לו הסכין קודם שחיטה אם צריך שיבדקנה גם אחר השחיטה, שמא נפגמה בעור (רבינו ירוחם טו ה, בשם הגאונים; ב"ח וש"ך שם), או שמעמידים על חזקתה, שהרי בדקוה קודם השחיטה (תורת הבית הארוך שם; רבינו ירוחם שם, בשם יש אומרים).

מומר לאחד משאר עברות

מומר לאחד משאר עברות שבתורה, כשאינו מומר להכעיס, שמותר לו לשחוט אפילו בינו לבין עצמו (ראה בערך שוחט), נחלקו ראשונים בבדיקת סכינו:

• יש אומרים שאין צריך לבדוק לו הסכין תחילה או סוף, שהרי הוא כישראל גמור ונאמן לכל דבר (תורת הבית הארוך א א; רא"ש חולין א ה; שו"ע יו"ד ב ו; באור הגר"א שם ס"ק יז).

• ויש אומרים שצריך לבדוק לו סכין, שחזקתו שאינו טורח לבדוק (רמב"ם שחיטה ד יד; טוש"ע שם, בשמו), ואפילו בדיעבד הבדיקה מעכבת, שאם לא בדקו לו הסכין תחילה או סוף שחיטתו אסורה (ש"ך שם סק"ח), וכן הלכה (תבואות שור שם סק"כ; פרי מגדים שם שפתי דעת סק"ב).

במה דברים אמורים במומר לעברה, שהוא מועד לעבור על אותה מצוה ופרק עולה מעל צוארו, אבל מי שהוא פסול לעדות בעברה מן העברות של תורה בשביל שעבר עליה פעם אחת (ראה בערך פסולי עדות) לדברי הכל אין צריך לבדוק לו סכין (רמב"ם שם טו וכסף משנה שם; שו"ע שם).

היה פסול לעדות משום שאכל נבלות, אף על פי שאינו מומר לכך, דינו כמומר לנבלות (בית יוסף שם; רמ"א שם).

העובר על איסור קל

העובר על איסור שנדמה קל בעיני ההמון, ומורים בו היתר מחמת חסרון ידיעה, אין צריך לבדוק לו סכין (שו"ת מהרי"ל קצד; שמלה חדשה ב יז).

כשלא בדק

לא בדק הסכין קודם שחיטה, ונאבדה אחר שחיטה ולא בדקה גם אחר כך, שחיטתו פסולה (תורת הבית הארוך א ב; רא"ש חולין א טו; טוש"ע יו"ד יח יד), שסתם סכינים אינן בדוקות (תורת הבית שם), שחזקתה חזקת איסור, שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה (בית יוסף שם).

סכין המיוחדת לשחיטה

במה דברים אמורים בסתם סכין, אבל טבח שיש לו סכין מיוחדת לשחיטה, ומקום מיוחד שמצניעה שם תמיד, בחזקת בדוקה היא, ואם שחט בה בלא בדיקה ונאבדה, שחיטתו כשרה (תורת הבית הארוך א ב; רא"ש חולין א טו; טוש"ע יו"ד יח יד)^[218], שמעמידים הסכין על חזקתה (תורת הבית שם), ומכל מקום לכתחילה יבדוק גם סכין זו (רמ"א בשו"ע שם, ועי' באור הגר"א ס"ק כג).

ודוקא כששהתה בלא בדיקה שנים או שלושה ימים, אבל כששהתה יותר מזה, יתכן שעם עמידתה נפגמה מעצמה, והשחיטה אסורה כשנאבדה (פלתי שם סק"כ; תבואות שור שם סק"ל).

כשבדק קודם השחיטה בלבד

בדק הסכין קודם שחיטה ולא בדקה אחר שחיטה ונאבדה, שחיטתו כשרה, ואפילו שחטו הרבה בהמות זו אחר זו, ולא בדק בינתיים ולא אחר כך, ואין חוששים שמא נפגמה בעור או במפרקת של אחת מהן, כל זמן שאין אנו רואים ריעותא בסכין, אלא מעמידים אותה על חזקתה, שהיתה בדוקה קודם שחיטה (תורת הבית הארוך א ב; רא"ש חולין א טו; טוש"ע יו"ד יח יב).

ואם נגע במפרקת של אחת מהן, נחלקו ראשונים:

יש אומרים שכל אותן הבהמות ששחט אחר שנגע במפרקת מבלי בדיקת הסכין - אסורות, שחוששים שמא נפגמה הסכין על ידי נגיעתה במפרקת (תורת הבית שם, בשם הרמב"ן ומורי הרב; רא"ש שם, בשם מקצת גדולים), וכן הלכה (שו"ע שם).

ויש אומרים שאין דרך עצם המפרקת לפגום בדרך הולכה והבאה של הסכין עליה, ולכן כשנאבדה הסכין מבלי בדיקה, כולן מותרות (תורת הבית שם; רא"ש שם).

בדיקת ריאה^[219] - בדיקת הריאה של בעל חי אחר שחיטתו אם אינו טריפה

חיובה

החיוב

אף על פי שרוב בעלי חיים הם בחזקת בריאים וכשרים ואין צריך לבדוק שמא יש בהם אחת מן הטריפות, שהולכים אחר הרוב, מכל מקום את הריאה צריכים לבדוק (רש"י חולין יב א ד"ה פסח; רמב"ם שחיטה יא ג - ז; טוש"ע יורה דעה לט א).

ודרשו חכמים: וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל (ויקרא יט כג), וסמוך לו: לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם (שם כו), מה ענין זה לזה, אמר הקדוש ברוך הוא, לערלה אתה ממתין שלש שנים, ולבהמה אי אתה ממתין עד הפשט וניתוח (שו"ת הריב"ש קסג). ודרשה זו היא אסמכתא (ריב"ש שם. וראה בעל הטורים על התורה דברים ב כא). וכן אמרו: ראיית טריפה מדבריהם (ירושלמי ביצה ג ד)^[220].

אין מברכים על בדיקה זו, שאין מברכים על לאוין (ספר הפרדס לרש"י (ערנרייך) עמ' קכח), והבדיקה אינה מצוה לעצמה אלא בשביל להיזהר מאיסור אכילת טריפה, שהוא לאו (מחזיק ברכה לט ב); ויש אומרים שהטעם הוא שבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת (רוקח שסו), ומן הדין מותרת בלא בדיקה, ורק לחומרא הצריכו לבדוק (ראש אפרים יו"ד לט ס"ק יט).

הטעם

ישנם כמה טעמים שהצריכו לבדוק את הריאה:

• לפי שהטריפות מצויות בה (רש"י חולין יב א ד"ה פסח), מחמת הסירכות הרגילות להיות בריאה (רשב"א חולין ט ב; טור יו"ד לט א), ולמיעוט המצוי חששו (רשב"א חולין שם; רמב"ן במלחמות חולין יב א).

• מפני שהסירכות ניכרות לעינים, ואם לא היינו בודקים יבוא הדבר לידי מכשולים גדולים, שפעמים שימצא סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלם לפני הכלב, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו ויכעס, וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע (רשב"א שם).

• מפני שהוא קרוב ומזומן לראותו, שאם יש בה סירכא מיד בפתיחת הבהמה תיראה לעינים, ואם אינו בודק נראה כמעלים עין מן האיסור. ולפי הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה קודם שפתח אותה, אלא שאין נכון לעשות כן, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר (רשב"א חולין שם, בשם מורו הרב).

• יש מהאחרונים שכתבו עוד טעם, לפי שכשאפשר לברר הדבר מבלי טורח, צריך לברר, ואין סומכים על הרוב, והריאה אפשר בנקל לברר, מה שאין כן שאר הטריפות שיש טורח רב בבדיקתן (פרי מגדים יו"ד בפתיחה לסי' לט, בשם פוסקים)^[221].

חומרת החיוב

נחלקו הפוסקים מהי חומרת החיוב לבדוק את הריאה:

• חיוב בדיקת הריאה אינו מן התורה, אלא מדרבנן (ירושלמי ביצה ג ד; רשב"א ור"ן חולין ט ב; רמב"ן במלחמות חולין יב א; רמ"א יו"ד לט יז; ש"ך שם סק"ג וסק"ח).

• יש סוברים שאינו אלא חומרא בעלמא, שמצד הדין סומכים על הרוב (אור זרוע א תיא, בשם תשובת רש"י), ואין כאן איסור גמור כשאוכל לפני הפשט וניתוח (תוס' ביצה כה ב ד"ה אורח); ומנהג הוא שנהגו ישראל לבדוק הריאה (רמב"ם שחיטה יא ז). ומנהג זה נתפשט אחר התלמוד, שבימי התלמוד לא היו מצריכים לבדוק הריאה אלא כשנמצא בה ריעותא (מרדכי חולין רמז תריט, בשם רבנו ברוך); והגאונים הם שהנהיגו בדיקה זו (מאירי חולין ט א).

ומכל מקום יש אומרים שאף לדעה זו לא אמרו אלא בבעלי חיים שאין טריפות הריאה מצויות בהם, או שבזמן התלמוד בכלל לא היו מצויות טריפות הריאה כל כך, אבל בזמננו בבעלי חיים שטריפות הריאה מצויות, מן הדין אסור לאכול בלי בדיקה (ים של שלמה ביצה ג יב).

• יש נוטים לומר שחיוב הבדיקה הוא מן התורה (פרי תואר יו"ד לט סק"ג, בדעת חלק מהראשונים), ולשון אחד הראשונים: ובדיקת הבהמה היא לא תעשה, שאמרו רבותינו זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ (ויקרא יא ב) - חיה אכול, ושאיננה חיה לא תאכלו (ראה חולין מב א; ספר הפרדס לרש"י (ערנרייך) עמ' קכח)^[222].

כשיש ריעותא בריאה, לדברי הכל חיוב הבדיקה הוא מן התורה, ולא אמרו שהוא מדרבנן או מנהג אלא בסתם ריאה, שלא ראינו בה ריעותא (באר היטב יו"ד לט סק"ב)^[223].

אין סומכים על בדיקת מקצת הריאה, אלא צריך לבדוק את כולה (שו"ת הרשב"א א רעד).

הפוסקים הפליגו בעונשם של המזלזלים בבדיקה זו, ואמרו שהם משחיתים ופורצים גדרם של חכמים וגבול ראשונים (שו"ת ריב"ש קסג); ואוי להם מענשם, והם בכלל אפיקורסים שאין להם חלק לעולם הבא (תשב"ץ א סז); והפורץ גדר לאכול בלי בדיקה ישכנו נחש (רשב"א תורת האדם ב ג; שו"ע יו"ד לט א).

מיני הבעלי חיים

חיוב הבדיקה הוא בין בבהמה ובין בחיה (רמב"ם שחיטה יא ז; טור יו"ד כח, בשם העיטור; שו"ע יו"ד לט א), שהרי עיקר הטריפות בתורה נאמר בחיה, אלא שבהמה בכלל חיה (בית יוסף יו"ד לט א, בשם מהרי"ן חביב). ואפילו החיות הגדלות ביער צריכות בדיקה (ים של שלמה חולין א כא). וכן אין הבדל בין גדולים ובין קטנים, כגדיים וטלאים, ואפילו יונקים צריכים בדיקה (שמלה חדשה לט א).

עוף אינו צריך בדיקת הריאה, אלא אם כן נולד בו חשש (רמב"ם שחיטה יא יב); או אם באיזה זמן ומקום מצויות ריעותות בריאה של עוף (לבושי שרד לט סק"ג)^[224].

הבדיקה

עיקר התקנה היתה לבדוק אחרי הסירכות המצויות בריאה (רשב"א בתורת האדם ג ב; רמב"ם שחיטה יא ז; טוש"ע יו"ד לט א), או אחרי נקב (רש"י חולין יב א ד"ה פסח; רמב"ם שחיטה יא יא) ובועות המצויות (שו"ת הב"ח קכז); אבל לא אחר שאר טריפות הריאה, אלא שאגב שבודקים אחרי הסירכות נהגו לבדוק גם אחרי כל הטריפות, כמו חסר ויתר וכדומה (שו"ת הב"ח שם).

ויש שנראה מדבריהם שעיקר התקנה היתה לבדוק מכל הטריפות שבריאה (ראה ש"ך יו"ד לט סק"ב, ופרי מגדים בשפתי דעת שם, ותבואות שור ס"ק ג).

ישנן שלש דרגות לבדיקה:

• בדיקת פנים - בעוד הריאה בפנים הבהמה קורעים את הטרפש (ראה בערך כבד), ובודקים את הריאה במקומה (רמב"ם שחיטה יא ז) על ידי שמכניס ידו לפנים בנחת, וימשש בכל חלקי הריאה במתון וישוב הדעת (שמלה חדשה לט ב). וכשפותח את הטרפש יטה לצד הצלעות, ולא יותר מכדי כניסת ידו, כדי שלא יחתוך שם איזו סירכא, ויש שמפני חשש זה אין חותכים הטרפש בסכין רק בצפורן, או שחותכים נקב קטן כדי להכניס אצבעו ולבדוק סביב, ואחר כך מרחיב הנקב (שמלה חדשה לט ג).

• בדיקת חוץ - מעיקר הדין היה די בבדיקת פנים בלבד (רמב"ם שם; ים של שלמה חולין א כ; תבואות שור לט סק"ד); אלא שנהגו גם להוציא אחר כך את הריאה לחוץ כדי לבדקה במראית העין; וכמה גדולים גזרו חרם על הבודקים שלא יסמכו על בדיקת פנים בלבד (שמלה חדשה לט ב)^[225].

• נפיחה - יש מהראשונים שמצריך בדיקת נפיחה, דהיינו לנפוח הריאה ולבדקה (אור זרוע א תיא, בשם בעל הלכות גדולות; מרדכי חולין רמז תרטז, בשמו), לפי שכשהיא נפוחה יותר יש לראות ולהכיר הריעותות שבה (שמלה חדשה לט ב); או שנופחים לראות אם אינה מוציאה רוח על ידי נקב שבה (לבושי שרד שם ס"ק יא). ואף על פי שיש מפרשים דבריו שלא אמר לנפוח אלא כשרואים איזו ריעותא בריאה ולא בכל ריאה (ב"ח יו"ד לט), מכל מקום יש מקומות שנוהגים לנפוח כל ריאה (רמב"ם שחיטה יא יא; רמ"א בשו"ע יו"ד לט א)^[226]. אבל בדיעבד אם לא בדק בניפוח לא אוסרים את הבהמה גם באותם מקומות (דרכי משה שם אות ב). והעידו ראשונים: ומעולם לא נפחנו ריאה בספרד ובמערב אלא אם נולד לנו דבר שחוששים בו (רמב"ם שם, וראה רמ"א בשו"ע שם).

בא גוי או ישראל שאינו בקי בבדיקה (שמלה חדשה לט ו), והוציא את הריאה קודם שתיבדק והרי היא קיימת, נופחים אותה (רמב"ם שחיטה יא יד; שו"ע יו"ד לט ג), אפילו במקומות שאין נוהגים בבדיקת נפיחה אחר בדיקת פנים (לחם משנה שם).

יש שכתב שהבדיקה היא במים פושרים לראות אם לא יבצבצו מחמת נקב שיש בה, ובזמן הזה אין אנו בקיאים בבדיקה זו, ואין תקנה לבהמה (ט"ז שם ס"ק ב וס"ק ו); אבל נחלקו עליו והוכיחו שהבדיקה היא בלי פושרים רק לראות אם יש שם סירכות שניתקו, ורוב סירכות הניתקות ניכרות בעור על ידי נפיחה בלבד, וגם אם ניתקו היתה מוציאה רוח בנפיחה, ואף בזמן הזה בקיאים בכך (תבואות שור ס"ק יא; לבושי שרד ס"ק כ. ועי' פתחי תשובה ס"ק ב).

כשלא בדק

נאבדה הריאה בלי בדיקה, נחלקו הראשונים מה דין הבהמה:

• יש סוברים שהבהמה מותרת באכילה, שבהמה משנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך שטריפה, ורוב בהמות כשרות הן (רש"י חולין יב א ד"ה פסח; רמב"ם שחיטה יא יג; רא"ש חולין א טז; טוש"ע יו"ד לט ב).

• יש סוברים שהבהמה אסורה, ולא אמרו נשחטה בחזקת היתר עומדת אלא בטריפות שבשאר אברי הבהמה, ולא בריאה שמצויות בה סירכות (ר"י הלוי רבו של רש"י בתשובות רש"י סא; בעל הלכות גדולות בתשובה שם; מרדכי חולין רמז תקפ, בשם ראב"ן וכל חכמי הדור; רמ"א יו"ד לט ב, בשם יש מחמירין).

ואפילו הסוברים שבדיקת הריאה היא תקנת חכמים ומן הדין בחזקת היתר עומדת, מכל מקום אף זו בכלל התקנה שגם בדיעבד תהיה אסורה בלא בדיקה, שאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם, שכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה (ש"ך יו"ד לט סק"ח).

• ויש שמחלקים בין גדיים וטלאים, שאין הסירכות מצויות בהם, ולכן יש להתיר אותם בנאבדה, לשאר בהמות, שאסורות כשנאבדה (ספר התרומה הלכות טריפות יט).

והכריעו הפוסקים שבגדולות אין להתיר אלא במקום הפסד גדול; ובגדיים וטלאים וכן חיות יש להתיר אף שלא במקום הפסד (רמ"א יו"ד ט ב, ואחרונים שם), והוא הדין בעגלים הרכים (ש"ך שם סק"ט).

אם בדק את הבהמה מסירכות ולא בדק משאר טריפות, כגון שאין הבודק בקי בהלכות טריפות ויודע רק להרגיש כשיש סירכא, יש להתיר אף בלא הפסד גדול, אפילו לפי המנהג לבדוק מכל הטריפות (ראה לעיל: הבדיקה). הטעם: כיון שעל כל פנים עשה את עיקר הבדיקה, שהיא מסירכות, הרי זה דומה לגדיים וטלאים שנאבדה הריאה קודם בדיקה (שמלה חדשה יו"ד לט ד).

כל זה כשנאבדה הריאה בשוגג או באונס, אבל אם איבד את הריאה במזיד, לדברי הכל הבהמה אסורה באכילה, ודינו כדין המבטל איסור לכתחילה שקנסוהו (שו"ת הריב"ש תצח; ש"ך יו"ד לט סק"ו).

הבודק

יש מהגאונים שפסק שהבודק את הריאה צריך שיהיה בקי בכל שבעים הטריפות (ראה ערך טרפה), ואם הוא בקי בסירכות שבריאה בלבד אסור לאכול מבדיקתו עד שיהיה בקי בכל הטריפות שמנו חכמים (בית יוסף יו"ד א, בשם ספר מחזיק הבדק בשם רב עמרם גאון).

אבל נחלקו על זה וכתבו שאינו צריך להיות בקי אלא בטריפות הריאה בלבד שהן שכיחות (רמ"א בדרכי משה יו"ד א סק"ט; זבחי צדק על שחיטות מהרי"ו סי' ו; הארוך לש"ך לט), וכן המנהג (דרכי משה שם, וארוך שם).

הבודק צריך שיהיה בקי לא בדיני הטריפות בלבד אלא אף בצורת הריאה ומקומה ודרך הנחתה בתוך הבעל חי, ויוכל להרגיש ביד השינויים שישנם בריאה (שו"ת הריב"ש תצח; שמלה חדשה לט ב). ואם אינו בקי בכל אלה ובדק, דינו כמאבד הריאה בידים בלי בדיקה (ריב"ש שם).

כשם שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם (ראה ערך שוחט) כך רוב מצויים אצל בדיקה מומחים הם (שו"ת הריב"ש שם; משנה למלך שחיטה ד ז). ומכל מקום לכתחילה מי שבא לבדוק צריכים לבדוק אותו אם הוא יודע הלכות בדיקה, כדרך שצריכים לבדוק את מי שבא לשחוט, ואין סומכים על הרוב (רמ"א יו"ד א א), שמיעוט העוסקים בבדיקה שאינם מומחים שכיח (שו"ע הרב יו"ד א טו). ולכן נהגו ליטול קבלה על הבדיקה מחכם, כדרך שנוטלים קבלה על שחיטה (שו"ע הרב שם; פרי תבואה לט יח).

ויש אומרים שאין צריך לבדוק את הבודק, ואינו דומה לשוחט, שבשחיטה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, מה שאין כן בבדיקה שרוב בהמות כשרות (שו"ע הרב שם, לדעת הרמב"ן; פרי מגדים יו"ד א שפתי דעת סק"ד), ולדעתם אין צריך ליטול קבלה על הבדיקה (שו"ע הרב שם).

בימינו נוהגים שהשוחט הוא גם הבודק, ואין לנו שוחט בפני עצמו ובודק בפני עצמו (מקדש מעט יו"ד לט ס"ק יז)^[227].

בדיקת תולעים^[228] - ברירת פירות העומדים לאכילה מתולעים

הבדיקה וחיובה

החיוב

כל מיני פירות שדרכם להתליע בעודם מחוברים לקרקע, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת (רמב"ם מאכלות אסורות ב טו; ר"ן חולין נח ב; תורת הבית הארוך להרשב"א ג ג; טוש"ע יורה דעה פד ח).

הטעם: אותה תולעת אסורה משום שרץ השורץ על הארץ^[229], וכל שהאיסור מצוי חוששים לו וצריך בדיקה, אף על פי שאינו מצוי ברוב אלא במיעוט, כשם שבודקים את הריאה מפני הסירכות המצויות בה (רשב"א תורת הבית הארוך ג ג, ובשו"ת א רעד; מגיד משנה מאכלות אסורות ב טו; ר"ן חולין נח ב).

בדיקת רוב הפירות אינה מועילה, אלא צריכים לבדוק את כולם, שבמיעוט המצוי אין סומכים על בדיקת הרוב, כדרך שאין סומכים בבדיקת הריאה על בדיקת מקצתה (שו"ת הרשב"א א רעד; רמ"א יו"ד פד ח, וש"ך ס"ק כח); ולפיכך צריך לבדוק כל פרי ופרי בפני עצמו (ים של שלמה חולין ג ק; ט"ז שם ס"ק יד)^[230].

צורת הבדיקה

פרי שניכר מבחוץ, על ידי ריעותא של נקב או נקודה שחורה, שיש בו תולעת מבפנים, בודקים אותו מבחוץ (ב"ח יו"ד פד י); ופרי שדרכו להיות בו תולעת מבפנים מבלי סימן של היכר מבחוץ, בודקים אותו מבפנים דוקא (ב"ח שם; פרי מגדים שם שפתי דעת ס"ק כב).

פירות שדרכם לאכלם מבושלים, בודקים לפני הבישול; ואם לא בדקום קודם - אם לא נימוחו ואפשר לבדוק לאחר הבישול, בודקים אחר כך (טוש"ע יו"ד פד ט).

אבל בדיקה על ידי מים רותחים שימותו התולעים אינה מועילה, שהרי גם שרץ מת אסור, וכן אינה מועילה בדיקה על ידי מים צוננים בכדי שהפירות המתולעים יעלו למעלה, לפי שאין כולם עולים על ידי כך למעלה (רא"ש חולין ג נג); ועוד שאותם שהתליעו במחובר אין טבעם שצפים למעלה כאותם שהתליעו בתלוש (ר"ן חולין נח ב).

במה דברים אמורים כשלא שהה הפרי אחר שנעקר מן הארץ י"ב חודש, אבל אם שהה י"ב חודש - אין צריך בדיקה, שכל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת י"ב חודש (רשב"א ור"ן חולין נח ב; רא"ש חולין ג נג; טוש"ע יו"ד פד ח).

ומכל מקום צריך לבדקם שמא יש תולעים ביניהם מבחוץ או על גבי הפרי, מאותם שהתליעו בתלוש, שאף על פי שבעוד התולעים בפנים מותרים, שלא שרצו על הארץ, אבל כשפירשו לחוץ אסורים (רא"ש שם; טוש"ע שם).

ואם רוצה לבשל הפירות, אין בדיקת החוץ מועילה, שהרי יש לחוש שמא כשיתנם בתוך הקדרה במים יצאו לחוץ, ולפיכך הבא לבשלם לאחר י"ב חודש יתנם לתוך מים צוננים, והמתולעים והמנוקבים יעלו למעלה, ואחר כך יתן בקדרה מים רותחים, שאם נשארה בו תולעת תמות מיד, והרי לא פירשה ומותרת (תורת הבית הארוך שם; רא"ש שם; טוש"ע שם)^[231].

יש מהאחרונים שהורה שבדיקה על ידי הנחת הפרי בתוך תנור חם מאד, כדרך שמחממים לאפות בו פת, מועילה כמו י"ב חודש, שמחמת החום הגדול הם נשרפים וחוזרים לעפרם (בינת אדם שער איסור והיתר לו ס"ק נב, בשם המ"ץ הזקן דווילנא); ויש שערערו על בדיקה זו (דרכי תשובה יו"ד פד ס"ק קב, בשם כמה אחרונים).

ויש מחלקים: לתולעים הקטנים הנקראים "מילבין" מועילה בדיקה זו, שלקטנותם הם נעשים על ידי החום עפר ואפר ואין בהם ממש, אבל לתולעים הגדולים קצת אין בדיקה זו מועילה (כרתי ופלתי יו"ד פד סק"ז).

ויש שחלקו אפילו בתולעים הקטנים בין כשידוע לנו ברור שיש כאן תולעים, שאין לסמוך על בדיקה זו, לשאין ידוע לנו בודאי, רק שמצוי בהם תולעים, שאז יש לסמוך על זה (דרכי תשובה שם, בשם אחרונים).

הבדיקה צריכה להיעשות בראיית עין של רוב בני האדם, ואין צורך לבדוק באמצעי עזר אופטיים כמו זכוכית מגדלת (שו"ת טוב טעם ודעת תניינא קונטרס אחרון נג; שו"ת שבט הלוי ז קכב)^[232]. אבל אם קיים חשד שמדובר בתולעת, או אם ראייתו חלשה משאר בני אדם, צריך להיעזר בזכוכית מגדלת לבירור המצב (ראה שו"ת שאילת יעב"ץ ב קכה; שו"ת שבט הלוי שם)^[233].

מרבני דורנו יש שכתבו שאם בראיה בעין של רוב בני אדם נראית רק נקודה שחורה, ועין אדם רגילה לא מבחנת בזחילה, אף אם על ידי זכוכית מגדלת, או בעדות של מומחים לדבר נקודה זו היא תולעת – אין זה בגדר איסור תולעים שאסרה התורה מדין שרץ השורץ (שו"ת שבט הלוי ז קכב; הרב שלמה משה עמאר, תנובות שדה 85 תשס"ט, ט-כא; שו"ת שיח נחום יו"ד מה)^[234].

כשלא בדק

עבר ובישל הפירות תוך י"ב חודש בלא בדיקה, ואי אפשר עכשיו לבדקם, מותרים באכילה, שמעמידים אותם בחזקת היתר, ועוד שיש כאן ספק ספיקא: שמא לא היו בהם תולעים, ואם תימצי לומר היו - שמא נימוחו ונתבטלו (תורת הבית הארוך ג ג; ר"ן חולין נח ב; טוש"ע יו"ד פד ט וש"ך ס"ק כט).

ואפילו אם נמצאו מעט תולעים בקדרה, משליכם ואוכל את התבשיל (תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם), שאין בהם כל כך שתאסור פליטתם בתערובת (תורת הבית הקצר ג ג; טור ובית יוסף יו"ד פד בשמו), שאין לך פרי שלא יהא בו יותר מששים נגד התולע שבו (שו"ת הרא"ש כ ג; רמ"א יו"ד פד ט)^[235].

במה דברים אמורים כשלא נמצא אלא אחד או שנים, אבל נמצאו שלשה או ארבעה תולעים, הכל אסור, שכיון שנמצאו כל כך הוחזק תבשיל זה שיש שם יותר, ואף על פי שיש ספק שמא נימוחו, משום ספק אחד אין להתיר (ר"ן חולין נח ב, בשם הראב"ד; שו"ת הרשב"א א קיג; שו"ע יו"ד פד ט, בשם יש מי שאומר).

ודוקא מאכל שאי אפשר לסננו, אבל אם הוא דבר צלול שאפשר לסננו ולהעביר משם התולעים הנמצאים שם, השאר מותר (שו"ת הרשב"א שם; רמ"א בשו"ע שם). ואפילו אם ידוע בודאי שנתבשלו שם תולעים, מועיל הסינון (ש"ך שם ס"ק לג).

בפירות מיוחדים

מיני הפירות שדרכם להתליע וצריכים מחמת כן בדיקה, משתנים לפי המקומות ולפי הזמנים (ראה ש"ך יו"ד פד ס"ק כב; פרי חדש שם ס"ק כב; חכמת אדם לח יג)^[236]. ומכל מקום הוזכרו ביחוד כמה מיני פירות וקטניות פרטיים בנוגע לרגילותם להתליע ולאופן בדיקתם^[237].

פירות

• התמרים דרכם להתליע במחובר לקרקע (חולין נח ב, לפירוש הרא"ש והר"ן שם); וכן הזיתים (שו"ת הרשב"א א רעד).

• ענבים לפעמים מוחזקים בתולעים (פרי תואר יו"ד פד ס"ק טו; פרי חדש קטז סק"ח); וכן תאנים ורמונים (פרי חדש שם).

• גודגדניות ושזיפים, במדינות שהפירות שמנים, מוחזקים בתולעים, ובמדינות שהפירות כחושים מאד אין התולעים מצויים בהם. אבל השזיפים היבשים שמביאים לשם ממדינות אחרות מוחזקים בתולעים וצריכים בדיקה (חכמת אדם לח יג).

• בדיקת השזיפים היבשים היא על ידי שפותחים כל שזיף מבפנים לשנים, כיון שמבחוץ אי אפשר להכירם (פרי מגדים שפתי דעת ס"ק כב), ואותם שנמצא בהם כעין גרגרים מבפנים שאינם חלקים ויפים משליכים אותם, שחוששים שהגרגרים הם התולעים שנתרסקו, או שזהו ריקום התולעת (ערוך השלחן יו"ד פד סא).

• צימוקים דרכם להתליע בתלוש, ולכן אינם צריכים בדיקה כשאוכלם חיים, משום ספק ספיקא: שמא אין בהם תולעים, ושמא לא פירשו (ט"ז יו"ד פד ס"ק יב).

• התותים מוחזקים בתולעים עד שכמעט אי אפשר לבדקם, וכתב אחד האחרונים שהוא מעודו לא אכלם, ושכן ראוי לכל ירא שמים (חכמת אדם כלל לח טז).

• תפוחים ואגסים בקיץ מצויים בהם תולעים וצריכים בדיקה, ואת הגרעינים שלהם יזרוק ולא יאכלם שמצויים בהם תולעים (ערוך השלחן יו"ד פד ס,סג).

• קליפות תפוחי זהב מוחזקים בתולעים, ויש להניחן בתנור חם מאד (בינת אדם לו ס"ק נב, בשם המ"ץ הזקן)^[238].

קטניות

• הפולים מצויים בהם שני מיני רחשים, אחד קטן הגדל במחובר, והוא גדל בין הקליפה לבשר או בבשר סמוך לקליפה; ואחד גדול הגדל בתלוש, הנוקב ויורד פעמים עד אמצעו (בית יוסף יו"ד פד ז-ח בשם תורת הבית).

זה שגדל במחובר מיד נודע מקומו, שהוא משחיר, וקטן מאד, ולפיכך בכל מקום שמשחיר נוטלו קצת בעומק, וזו היא בדיקתו (שו"ת הרשב"א א רעה).

• עדשים מצוי בהן הרחש במחובר (רשב"א תורת הבית הארוך ג ג, ובשו"ת א רעד; רא"ש חולין ג נג). ויש שכתב ששני מיני עדשים הם, קטנות וגדולות - הקטנות מוחזקות בתולעים, והגדולות אינן מוחזקות (ערוך השלחן יו"ד פד ג).

• הקטניות (שקורין "ארבעס") נחלקו בהם אם דרכן להתליע במחובר, וצריכות בדיקה כל אחת ואחת בפני עצמה, או שאין דרכן להתליע אלא בתלוש, ואינן צריכות בדיקה אפילו תוך שנתן, מלבד בדיקת צוננים ורותחים, והדבר משתנה לפי המקום והזמן (ש"ך יו"ד פד ס"ק כב)^[239].

ונוהגים לברור אותן תוך י"ב חודש על גבי השולחן על ידי שבודקים את המנוקבות שבהן וזורקים אותן, וחושבים לבדיקה זו כאילו בירר כל אחת ואחת בפני עצמה (תורת חטאת מו ז; פרי מגדים שם שפתי דעת ס"ק כב), לפי שבקטניות אם יש בה תולע ניכר מבחוץ (פרי מגדים שם). והקטניות הירוקות כשעודן בשרביטים שלהן מוחזקות מאד בתולעים, ואסור לאכלן עד שיפתח כל שרביט ושרביט, ויבדוק אותן כל אחת בפני עצמה (חכמת אדם שם טו).

• אורז (ראה ערכו) אין דרכו להתליע אלא בתלוש (פרי חדש ס"ק כב; שאילת יעבץ ב קכד). ונמצאים בו שני מיני תולעים, ושניהם ישנם בבדיקה: המין האחד הוא תולעים גדולים לבנים ונראים מיד, ולכן בודקם ומשליכם והשאר מותר, וגם נבדקים על ידי מים, שצפים ועולים למעלה; והמין השני הוא הכנימה של "מילבין", וזה ישנו בבדיקה על ידי חימום ומראית העין יפה, ונבדקים גם בשמש או על ידי כלי זכוכית מגדילה הראות (שאילת יעבץ שם). ויש שכתבו שאנשי מעשה נהגו שלא לאכול אורז (באר היטב שם ס"ק יז, בשם בית הלל)^[240].

• דוחן וגרש, בימות הקיץ מצויים בהם "מילבין", ויש לבדקם בתנור חם מאד (ערוך השלחן סעיף סג).

ירקות

הירקות מצויים בהם תולעים, וכשהם חיים יש להם בדיקה יפה, אבל כשהם מבושלים אי אפשר לבדקם. ולפיכך כשנמצאו אחר הבישול שלשה תולעים בירקות - אסורים הירקות באכילה, ואת הרוטב יבדוק על ידי סינון (שו"ת הרשב"א א קיג).

וכתבו אחרונים שהירקות בכל המדינות מוחזקים בתולעים, והבהוב הירקות באש שנוהגות הנשים אינו מועיל (חכמת אדם לח טו). ועיקר הבדיקה בירקות הוא להעמיד כל עלה ועלה נגד השמש ונראית התולעת, ולפעמים אינה נראית, וצריך מישוש בידים למצאה (פרי חדש יו"ד פד ס"ק לד).

כרוב שכובשים, נוהגים לבדוק כל עלה ועלה בפני עצמו פעמיים ושלש, ואחר כך חותכים אותם ומניחים מיד בחבית לכבישה, שאם יניחום עד מחר יתהוו תולעים גם באותם העלים שנבדקו (ערוך השלחן יו"ד פד סב).

כמהים ופטריות יבשים מוחזקים בתולעים מרובים, עד שאף לאחר הבדיקה והברירה נמצאים בתבשיל כמה תולעים בתחתית הקדרה, ולכן נהג גדול אחד שלא לאכלם כלל (ים של שלמה חולין ג ק, הביאו הט"ז יו"ד פד ס"ק יז)^[241].

נאמנות נשים

יש סוברים שאין הנשים נאמנות בבדיקת תולעים אלא בפירות גדולים שאין טורח בבדיקתם, אבל בפירות קטנים שיש טורח גדול אינן נאמנות, שהנשים עצלניות הן (ים של שלמה חולין א ב, ג קג).

ויש חולקים וסוברים שלעולם הנשים נאמנות, אף בבדיקת קטניות וכיוצא שיש טורח בבדיקתן, כי לא הוחזק כאן איסור, וגם יש כמה צדדים להקל (תורת חטאת מו ט; ש"ך יו"ד פד ס"ק לה), דהיינו שמא לא היה כאן תולע, ושמא בדקה יפה, ושמא נימוח (פרי מגדים בשפתי דעת שם).

ויש שחלקו בין ירקות חיים שהוא ספק של תורה, שהרי אין שם ספק שמא נתבטלו התולעים או נימוחו, שאין הנשים נאמנות, למבושלים, שנאמנות (כרתי שם ס"ק יט).

ומהאחרונים כתבו שבימינו לא שמענו אפילו על צדיקים וגאוני עולם שלא יסמכו על נשותיהן הכשרות בבדיקת תולעים, וכן על בנות ישראל המשרתות אצל בעל הבית בשכירות, אם בעל הבית מכיר אותה שהיא יראת ה' ומדקדקת באיסורים (ערוך השלחן שם פב)^[242].

מי שראייתו חלשה אין לסמוך על בדיקתו (שו"ת חתם סופר אורח חיים קלב).

בדק הבית^[243] - תיקון בניני בית המקדש

הבנין

מקומות מקולקלים והרוסים, בקעים וסדקים, של בניני בית המקדש, נקראים בדק הבית, כמו שכתוב: וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק (מלכים ב יב ו, ובפסוקים הבאים, ורש"י ורד"ק שם). ויש שהוסיפו שנקרא בדק לפי שצריכים לבדקו ולעמוד עליו מה יצטרך (רד"ק שם). ולפיכך התיקונים של אותם הקלקולים נקראים גם כן בשם בדק הבית (ראה משנה שקלים ד ז); וכך נקראו במקרא: כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ (מלכים ב יב ח).

הדברים וכן המעות המיועדים לבדק הבית, נקראים בשם קדשי בדק הבית (משנה תמורה ז א); או קרבנות בדק הבית (שם א ו)^[244].

כל תיקון ובנין שנעשה בבית המקדש במחובר לקרקע, הם בכלל בדק הבית. כגון מזבח העולה, שהוא מזבח החיצון, שהיה בנין של אבנים, הלשכות והעזרות (כתובות קו ב, ורש"י ד"ה כלי שרת, וד"ה מזבח הזהב).

בנינים אלו היו באים מקדשי בדק הבית (כתובות שם); ולשכה מיוחדת היתה במקדש, ונקראת לשכת בדק הבית (משנה שקלים ה ו, וירושלמי שם ד), שבה היו נותנים קדשי בדק הבית (רמב"ם ערכין א י).

אבל צרכי הקרבנות ומזבח הזהב, שהיה כלי ואינו מחובר לאדמה (ראה ערך מזבח הפנימי), והבנינים שהם מחוץ לחומת העזרה, כגון עזרת נשים והחיל (ראה ערכיהם) וחומת ירושלים ומגדלותיה, לא היו באים מקדשי בדק הבית (כתובות קו ב, ורש"י ד"ה חוץ).

יש סוברים שמזבח העולה וההיכל והעזרות באים משירי הלשכה של השקלים (ראה ערך שירי לשכה); ומחוץ לעזרות באים מלשכת בדק הבית (ירושלמי שקלים ד ב). ופירשו ראשונים שאף הם סוברים שמזבח והיכל ועזרות באים מבדק הבית, אלא שסוברים שאף שירי הלשכה הם קדושים ולכן באים אף משירי הלשכה, וכל שכן מבדק הבית, וסוברים שגם חוץ לחומת העזרה קדוש ולכן באים אף מבדק הבית (תוס' קדושין נד ב ד"ה תרי); ויש מהראשונים שפסק שבין המזבח והיכל ועזרות ובין חומת העיר ומגדלותיה באים משירי הלשכה (רמב"ם שקלים ד ח).

כלי שרת

כלי שרת (ראה ערכו), שמשתמשים בהם על מזבח החיצון, הם צורך קרבן ולא צורך מזבח, ולכן אינם באים מקדשי בדק הבית. אבל אם גבו מעות לצורך בדק הבית והותירו, שאין צריכים לכל המעות, עושים משאר המעות אף כלי שרת, שלב בית דין מתנה עליהן בתחילת הקדשן שאם הוצרכו – הוצרכו, ואם לאו - יהיו לכלי שרת (כתובות קו ב).

צורת התיקון

האומנים הנכנסים לקודש הקדשים לתקן, היו משלשלים אותם בתיבות, כדי שלא יזונו עיניהם בראיית בית קדשי הקדשים (משנה מדות ד ה). והתיבות היו סתומות משלשה צדדים ופרוצות מצד אחד, לצד הכותל שהיו צריכים לתקנו (תוספות יום טוב ותפארת ישראל שם). והוא הדין הנכנסים להיכל לתקן שעשו להם תיבות (רמב"ם בית הבחירה ז כג).

אם אין שם תיבות, או שאי אפשר להם שיעשו בתיבות, יכנסו דרך פתחים (תוספתא כלים בבא קמא (צוקרמאנדל) א יא; רמב"ם שם).

הכל נכנסים להיכל לבנות לתקן, אלא שמצוה בכהנים, אין שם כהנים נכנסים לוים, אין שם לוים נכנסים ישראלים; מצוה בטהורים, אין טהורים נכנסים טמאים; מצוה בתמימים, אין תמימים נכנסים בעלי מומים (תוספתא כלים בבא קמא (צוקרמאנדל א יא); עירובין קה א; רמב"ם בית הבחירה ז כג).

מעילה

המקדיש דבר לבדק הבית מועלים בו (תמורה ג א; מעילה טו א); אבל דבר שקדוש בקדושת בדק הבית והוא מחובר לקרקע, אין מועלים בו (מעילה יח ב; תוס' סנהדרין פד א ד"ה גמר).

בה"ב^[245] - תענית של ימי שני וחמישי ושני שאחר חג הפסח וחג הסוכות

המנהג

אחר פסח וסוכות

נהגו להתענות בשני וחמשי ושני שאחר חג הפסח וחג הסוכות (תוס' קדושין פא א ד"ה סקבא; רא"ש תענית א כ; מרדכי תענית רמז תרכט; רוקח ריב; כלבו סא; טור אורח חיים תכט, וטוש"ע שם תצב).

המנהג נתפשט בעיקר באשכנז וצרפת (רא"ש ורוקח ומרדכי וטור שם; רמ"א או"ח תצב א). אבל בספרד ועוד מקומות לא נהגו בתעניות אלו (כף החיים תצב א סק"ח).

אחר שבועות

אחר שבועות אין מתענים בה"ב, שכל הטעמים האמורים (ראה להלן) אינם שייכים בו, וגם הטעם של קלקול בשמחת החג אינו שייך בשבועות, כיון ששבועות הוא רק יום אחד (בארץ ישראל) או שנים (בחוץ לארץ), אין שמחה יתרה מצויה בה (בית יוסף או"ח תכט; מגן אברהם תצב סק"א).

ויש מהראשונים שכתב שמתענים בה"ב גם אחרי חג השבועות (תמים דעים קעז), והנוהגים כן ימתינו מלהתענות עד י"ג ימים לחודש סיון (כף החיים תצב א סק"א)^[246].

טעמו

בטעם המנהג כתבו הראשונים, לפי שבמועדים עלולים לבוא לידי חטא, כמו שאמרו חז"ל: "סקבא דשתא ריגלא" (קדושין פא א), שהריעוע של כל השנה לאיסור יחוד ולעברה הם ימות הרגל, שאז מתקבצים אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנים עין זה על זה (תוס' שם ד"ה סקבא); ועוד שהמועדים הם ימי משתה ושמחה, ושמא באו מתוך כך לידי עברה (רא"ש תענית א כ; טור או"ח תכט), שברגל אוכלים ושותים שבעת ימים יותר מדאי, ומרוב אכילה ושתיה והשמחה פוחזים וחוטאים (כלבו סא). ולפיכך קבעו ימי תענית אחריהם לתשובה ולכפרה, כענין האמור באיוב (איוב א ה): וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וגו' וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וגו' (רא"ש וטור וכלבו שם).

ויש אומרים שהטעם שמתענים במרחשון הוא כדי שהיורה ירד לברכה על הזרעים, ובאייר שלא תלקה התבואה בשדפון וירקון (ספר חסידים רכז; מרדכי תענית רמז תרכט, בשם ראבי"ה).

ויש אומרים לפי שאחר פסח וסוכות האויר משתנה וגופו של אדם נחלש, כי לא הורגל לאותו אויר, ולפיכך מתענים ומתפללים שיחזק הקדוש ברוך הוא את גופנו (מטה משה תשטז).

דיניו

"מי שברך" לפני התענית

בשבת הראשונה שאחר ראש חודש אייר ואחר ראש חודש מרחשון מברכים בבית הכנסת ב"מי שברך" למי שיתענה בה"ב (מנהגים הר"י טירנא, ראש חודש אייר; ש"ך יורה דעה רכ ס"ק לא; מגן אברהם תצב סק"ג). ואומרים אותו אחר אשרי קודם "יהללו" (מנהגים הר"י טירנא שם).

מי שעונה אמן אחר "מי שברך" אינו צריך לקבל שוב את התענית במנחה שלפניו, כדרך שמקבלים בכל תענית יחיד (מנהגים שם; מגן אברהם שם). וכל מי שלא קיבל עליו בפירוש את התענית, אינו מחויב להתענות מחמת ענייתו אמן (לבוש או"ח תצב; מגן אברהם תקסג סק"א, תקסח ס"ק יא; משנה ברורה תצב סק"ג).

בשבת שמברכים את החודש או בשבת ראש חודש אין עושים מי שבירך למי שיתענה בה"ב, ודוחים זאת לשבת הבאה, וסמכו על הפסוק בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב (קהלת ז יד; מהרי"ל ימים שבין פסח לשבועות ב). ואם יש ברית מילה או חתן בבית הכנסת נוהגים לברך במנחה, משום: מהיות טוב אל תקרי רע (בבא קמא פא ב. מגן אברהם או"ח תצב סק"ג)^[247].

"עננו", "ויחל"

יש סוברים שתענית בה"ב הואיל ואינה חובה, ויש מתענים בה ויש שאינם מתענים בה, אין דינה כתענית ציבור, ואין הש"ץ אומר "עננו" ברכה בפני עצמה בין "גואל" ל"רופא", אלא כוללה ב"שומע תפלה", וגם אין קוראים בה בתורה בפרשת "ויחל" (רא"ש תענית א כ, בשם הראב"ד).

אבל נחלקו עליהם הראשונים וכתבו שתענית בה"ב שפשט מנהגה כמעט בכל תפוצות ישראל נקראה תענית ציבור לתפילת "עננו" ולקריאת "ויחל" (רא"ש תענית שם, בשם ראבי"ה ועוד; טוש"ע או"ח תצב א, תקסו ב); ואפילו בשחרית דוחים פרשת השבוע וקורים ויחל, אף על פי שבשאר תעניות צבור שאינן קבועות קורים פרשת השבוע (רמ"א או"ח תקסו ב). נטעם: לפי שתענית בה"ב קבעוה כל ישראל ברוב הארצות (ט"ז שם ס"ק ג)^[248].

בזמננו

בדורותינו הואיל והעם מזלזלים בתענית בה"ב, עושים אותה כשאר תעניות ציבור בלתי קבועות שחלו בשני ובחמשי, וקורים בשחרית פרשת השבוע (משנה ברורה תקסו סק"י).

זמן התענית

יש שכתבו שמתענים מיד לאחר החגים, בתוך חדשי ניסן ותשרי עצמם (טור או"ח תכט).

אבל מתוך שנהגו לבלי להתענות בחודש ניסן, לפי שרוב החודש אסור בתענית (ראה ערך ניסן), ולא בחודש תשרי אחר החג לפי שרובו מועדות (ראה ערך תשרי); לפיכך נהגו להתענות בה"ב במרחשון ובאייר (טוש"ע תצב א). ואף לנוהגים היתר בתענית בתשרי אחר אסרו חג (ראה ערך תשרי), מכל מקום לכתחילה אין קובעים בו תענית (מגן אברהם תצב סק"ב)^[249].

באייר מתענים מיד אחר ראש חודש, בבה"ב הראשונים של החודש, עד ל"ג בעומר (מהרי"ל ימים שבין פסח לשבועות ה; רמ"א או"ח תצב א). וכן במרחשון נוהגים שמתענים מיד בבה"ב הראשונים שאפשר להתענות (רמ"א או"ח תצב א).

בהמה^[250] - בעל חי ביתי הגדל בישוב והולך על ארבע

דברים הנוהגים בבהמה ולא בחיה

חיה היא בכלל בהמה, שנאמר: זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ (דברים יד ד), ומונה ביניהן: אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וגו' (שם ה) שהן חיות (ראה ערך חיה), וכן הבהמה בכלל חיה, שנאמר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (ויקרא יא ב. חולין עא א), ובמקום שנזכר בהמה בתורה גם חיה בכלל, כגון לענין נזיקין (בבא קמא יז ב).

בכמה דברים הבדילה התורה בין בהמה לחיה:

• חֵלב הבהמה אסור, וחֵלב החיה מותר (ראה ערך חֵלב).

• בשר בחָלב אינו אסור מן התורה אלא בבהמה (ראה ערך בשר בחלב).

• בבהמה נוהג איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד, ולא בחיה (ראה ערך אותו ואת בנו).

• השוחט את הבהמה אין דמה טעון כיסוי, מה שאין כן בחיה (ראה ערך כיסוי הדם).

• השוחט את הבהמה חייב ליתן ממנה מתנות כהונה לכהן, מה שאין כן בחיה (ראה ערך זרוע ולחיים וקיבה).

• בבהמה נוהג דין בכורה, ולא בחיה (ראה ערך בכורה).

• מעשר בהמה נוהג בה, ולא בחיה (ראה ערך מעשר בהמה).

• הבהמה קרבה למזבח, ואין החיה קרבה למזבח (ראה ערך קרבנות).

• בהמה נקנית בכסף מעשר - לצורך זבחי שלמים ולא לבשר תאוה - ואין חיה נקנית בו (ראה ערך מעשר שני).

• וכן יש הבדל בין בהמה לחיה לענין מי שמכר או נתן או הקדיש בהמתו או חיתו (בכורים ב יא), ולמי שאמר הריני נזיר שזו בהמה או שזו חיה (שנות אליהו שם ח).

בעלי חיים אם הם בהמה או חיה^[251]

בכמה בעלי חיים פרטיים דנו ביחוד אם הם ממין הבהמה או ממין החיה^[252]:

• ג'אמוס^[253], מין בקר מבוית שמוצאו מדרום מזרח אסיה (תחומין כז 379), ומכונה בפוסקים בופל"ו (שו"ע יו"ד כח ד), נחלקו בו גאונים וראשונים: יש אומרים שהוא המריא (שמואל ב ו יג; ישעיהו א יא. רב סעדיה גאון שם ושם; ערוך, מריא) והוא בהמה ממין בקר הכשר באכילה, וכשר לקרבן כשאר פרים (כפתור ופרח נח, י, ח"ג עמ' שטז במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות, בשם רס"ג), וחלבו אסור (תוספות זבחים קיג ב ד"ה אורזילא), ואין צורך לכסות את דמו (אגור אלף צט, לדעה זו; שו"ע שם); ויש אומרים שהוא חיה הכשרה באכילה, ופסול לקרבן, וחלבו מותר (כפתור ופרח שם, בשם רב האי גאון), וחייבים לכסות את דמו (מרדכי חולין תרנג, לדעה זו); ויש אומרים שאנו מסופקים אם הוא מין חיה או מין בהמה, ולכן יש לכסות את דמו מספק (מרדכי שם ואגור שם, בשם רבנו חננאל; מהרי"ל, הלכות שחיטה י; רמ"א שם).

• חולדת הסנאים^[254] - והיא חיה קטנה שרגליה דקות וגבוהות, הרועה בין עצי הסנה (בבא קמא פ א) - מין חיה היא (תנא קמא בכלאים ח ה; תורת כהנים שמיני פרק ו ה), ש"וְכֹל הוֹלֵךְ" (ויקרא יא כז) מרבה את חולדת הסנאים (תורת כהנים שם)^[255].

• החזיר מין בהמה הוא (כלאים ח ו; רמב"ם כלאים ט ח; שו"ע יו"ד רצז י), אבל חזיר הבר^[256] (חולין קכב א) הוא מין חיה (כן משמע מרש"י ישעיהו לה ט; הון עשיר כלאים שם).

• חתול מין חיה הוא (כן משמע בבכורות ח א), ואין חילוק בזה בין חתול בית לחתול בר (כן משמע מרש"י פסחים כא א ד"ה בהמה, וברטנורא שם ב א).

• בכלב נחלקו תנאים: יש אומרים שהוא מן חיה (חכמים בכלאים ח ו, ובתוספתא שם (ליברמן) ה ז), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם); ויש אומרים שהוא מין בהמה (רבי מאיר שם ושם). כלב כופרי לדברי הכל חיה (ירושלמי כלאים א ו; כן משמע בתוספתא שם ח), ונחלקו בפירושו: יש מפרשים שהוא כלב קטן וננס (רש"י בבא קמא פ א ד"ה כלבים כופריים, בפירוש הראשון; רימב"ץ כלאים שם); יש מפרשים שהוא כלב גדול של ציידים (רש"י שם, בפירוש השני; פירוש המשניות לרמב"ם כלאים שם); יש מפרשים שהוא כלב של מקום שנקרא כופרי (שיטה מקובצת שם, בשם גאון); ויש מפרשים שהוא כלב שחור, שהישמעאלים קורין אותו "כלב ציני" (אוצר הגאונים בבא קמא, התשובות קעג).

• נחש הוא כחיה (ירושלמי כלאים ח ד), וכן דרשו: וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (בראשית א כח) - זה הנחש (סנהדרין נט ב); ויש מן הראשונים שכתבו שאף על פי שנחש הוא בכלל חיה, כמו שנאמר: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ג א), לאחר שנקצצו רגליו (ראה בראשית רבה כ ה) אינו נקרא חיה סתם אלא "חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת" (בראשית א שם), ולפיכך במקום ששנינו חיה אין הנחש בכלל (תוספות נדה כג א ד"ה ליתני).

• בעז הבר^[257] נחלקו אמוראים: יש אומרים שהוא מין בהמה, שכיון שלא נמנית בין החיות, סימן שהיא מין עז (רב המנונא ועוד, בחולין פ א); ויש אומרים שהוא מין חיה (אמימר שם), וכן הלכה (תורת הבית הארוך ג א; רא"ש חולין ה ג; טור יו"ד פ)^[258], ואין הוכחה ממה שלא נמנית בין החיות, שיתכן שהיא ממין של אקו או של זמר (אמוראים אחרים שם), שאין אנו בקיאים בהם (רש"י שם ד"ה מתקיף).

• ערוד - והוא חמור הבר^[259] (רש"י עבודה זרה טז ב ד"ה דבי מר; פירוש המשניות לרמב"ם כלאים ח ו) - מין חיה (כלאים שם)^[260].

• פיל מין חיה (כלאים ח ו), למרות שאינו הולך לבדו עד שמסרגין אותו, והייתי אומר שאינו נקרא "הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו" (ויקרא יא כז. ראב"ד לתורת כהנים שמיני פרק ו ה, בפירוש השני), שנאמר: בְּכָל הַחַיָּה (ויקרא יא כז) - להביא את הפיל (תורת כהנים שם).

• קוף מין חיה (כלאים ח ו), אף על פי שדומה לאדם (ראב"ד לתורת כהנים שם), שנאמר: וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו (ויקרא יא כז) - זה הקוף (תורת כהנים שם).

• קופד - והוא הקיפוד^[261] שבמקרא (ישעיהו יד כג. רא"ש כלאים ח ה) - מין חיה (כלאים שם), אף על פי שדומה לשרץ (ראב"ד לתורת כהנים שם), ש"וְכֹל הוֹלֵךְ" (ויקרא יא כז) מרבה את הקופד (תורת כהנים שם).

קרש, והוא בעל חי שיש לו קרן אחת - ולא נודע מהו בימינו - מין חיה (שבת כח ב; בבא בתרא טז ב; חולין נט ב).

• שור הבר - מין בקר שנכחד בימינו^[262] - נחלקו בו תנאים: יש אומרים שהוא מין בהמה (חכמים בכלאים ח ו), שעיקרו מן הישוב אלא שברח למדבר (ירושלמי שם ד); ויש אומרים שהוא מין חיה (רבי יוסי שם), שעיקרו מן המדבר (ירושלמי שם). ונחלקו בפירוש מחלוקתם: יש אומרים שלדעה הראשונה "תְאוֹ" האמור בתורה (דברים יד ה) בריה לעצמה, ושור הבר בריה לעצמה (תוספתא כלאים (ליברמן) א ט; ירושלמי שם), ומתרגמים "תאו": "תור בלא" (אונקלוס שם; נימוקי יוסף (בשיטת הקדמונים) חולין פ א, שהוא כדעה זו), שתרגומו לעברית: שור היער (רש"י עה"ת שם ד"ה ותאו), ולדעה השניה שור הבר זהו תאו (תוספתא שם; ירושלמי שם)^[263], ומתרגמים אותו "תורי בר" (תרגום יונתן שם; ירושלמי שם, שהוא כדעה זו); ויש אומרים שלדברי הכל שור הבר זהו תאו האמור בתורה, שאף "תור בלא" הוא שור הבר, שהלמ"ד מתחלף ברי"ש (העיטור, שער ב, שחיטה, דף מג טור ג במהדורת רמ"י), אלא שלדעה הראשונה כיון שנקרא שור הרי הוא מין בהמה, אף על פי שיש לו סימני חיה (בבלי חולין פ א, לפי העיטור שם)^[264]. אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שהוא מין בהמה (רמב"ם מאכלות אסורות א ח; טוש"ע יו"ד פ ג); יש פוסקים שהוא מין חיה (העיטור שם); ויש שנסתפקו בדבר (אור זרוע ח"א רפט ושצ), ולפיכך הכריעו שיכסו דמו ללא ברכה (רמ"א שם כח ד); ויש שכתבו שיש שני מיני שור הבר, אחד מהם מין בהמה, והשני מין חיה (רדב"ז כלאים ט ה)^[265].

• תחש שהיה בימי משה (שמות כה ה) אמרו שבריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה, וקרן אחת היתה לו במצחו, ונזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז (רבי מאיר בשבת כח ב); ויש אומרים שהוא קרש (ראה לעיל. רבי אבון בירושלמי שבת ב ג), והוא מין חיה (רבי מאיר בירושלמי שם).

על בהמה כקרבן – ראה ערך קרבנות.

בהמה גסה^[266] - בהמה ממין הבהמות הגדולות, כשור וכיוצא בו^[267]

לידתה

יציאה מידי חשש נפל

בהמה גסה טהורה יולדת לתשעה חדשים משנתעברה (בכורות ח א), ואם ילדה לזמן זה, הרי זה סימן שכלו לו חדשיו לאותו ולד, ואין בו חשש נפל, ומותר מיד באכילה (רמב"ם מאכלות אסורות ד ד, על פי שבת קלו א; טוש"ע יו"ד טו ב).

אם בהמה טהורה יולדת גם לשבעה חדשים כאשה, הדבר ספק (נדה כד ב).

בהמה טמאה גסה יולדת לשנים עשר חודש (בכורות שם).

הפלה הפוטרת מן הבכורה

סימן ולד בבהמה גסה שליא (ראה ערכו), שאין שליא בלא ולד, ולפיכך בהמה גסה שהפילה שליא הרי זה סימן ולד, והיא פטורה מן הבכורה כשתלד אחר כך (משנה בכורות יט ב; רמב"ם בכורות ד י; טוש"ע יו"ד שטו ז).

וכן בהמה גסה שהפילה חררת דם, חזקתה שהולד בתוכה אלא שרבה עליו הדם והפסידו ובטלו, ונפטרה מן הבכורה (רמב"ם שם יא, על פי בכורות כא ב).

גידולה

אף על פי שאסרו לגדל בהמה דקה (ראה ערכה) בארץ ישראל (משנה בבא קמא עט ב; תוספתא שביעית (ליברמן) ג יג) - משום ישוב ארץ ישראל, שהיא מפסידה את השדות (רש"י שם ד"ה אין מגדלין בהמה); או משום שאסור להזיק ממון חברו (רמב"ם נזקי ממון ה א-ב,ח) - בהמה גסה התירו, לפי שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה (גמ' שם; תוספתא שם), שבהמה דקה אפשר להביא מחוץ לארץ, ובהמה גסה אי אפשר להביא מחוץ לארץ (גמ' שם), והיא צריכה בישוב למשא ולחרישה (רש"י שם ד"ה בהמה גסה).

ודוקא לגדל בבית, אבל לרעות בשדה אסור אפילו בהמה גסה (תוספות שם ד"ה אין, על פי סנהדרין כה ב), שהבהמה נכנסת בשדה של אחרים (רש"י סנהדרין שם ד"ה מגדלין).

רעייה ביערות

לרעות ביערות בהמה גסה חמורה יותר מבהמה דקה, שאף על פי שמתנאים שהתנה יהושע בעת חלוקת הארץ הוא שמותר לרעות בהמה דקה ביערות שאילנותיהם גסים, ולא יקפיד בעל היער על כך (ראה ערך בהמה דקה), בהמה גסה אסור לרעות ביערות, בין שאילנותיהם גסים ובין שאילנותיהם דקים, אלא מדעת בעליהם (בבא קמא פא א; רמב"ם שם ג; טור חו"מ רעד).

איסור מכירתה לגוי

אין מוכרים בהמה גסה לגוי (משנה עבודה זרה יד ב; רמב"ם שבת כ ג; טוש"ע יו"ד קנא ד)^[268], שבהמה גסה מיוחדת למלאכה, ותעשה בהמתו מלאכה בשבת (רש"י שם ד"ה ובכל מקום), ושני הסברים לדבר:

• שמא ימכור לגוי הבהמה בתורת ניסיון, שאחרי שיעברו כמה ימים ותיטב בעיני הגוי תתקיים המכירה, ואם לא - יחזירנה לו, וכשיחזירנה לו נמצא שהגוי עבד עבודה בשבת בבהמתו של ישראל, ועובר משום שביתת בהמתו (רבי אמי בבליא, בשם רבנין דתמן, בירושלמי עבודה זרה א ו).

• שמא ישאיל או ישכיר הבהמה לגוי, והגוי יעשה בה מלאכה בשבת, ונמצא הישראל עובר על שביתת בהמתו (גמ' שם טו א), ושמא ימכור לו בערב שבת בין השמשות, והגוי ינסה אותה אם היא הולכת בטוב כשהיא טעונה משא, והבהמה תשמע את קול הישראל שהיא רגילה בו, ותלך מחמתו, ונמצא עובר על מחמר אחר בהמה בשבת (גמ' שם)^[269].

בהמות קטנות

אפילו כשהבהמות קטנות, כגון עגלים וסייחים, שאינם ראויים עכשיו למלאכה, אסור למכור לגוי (משנה עבודה זרה יד ב), שלא יחליפו למכור להם גדולות (רש"י שם ד"ה עגלים); או משום שכשיגדלו יהיו בני מלאכה (תוספות שם טו א ד"ה אימור, בשם הרשב"ם; מאירי שם יד ב).

שבורה

היתה הבהמה שבורה - שנשבר או נקטע אחד מאבריה, בצורה המונעת אותה מלהיות ראויה למלאכה (מאירי עבודה זרה יד ב) - נחלקו תנאים: יש אוסרים למכרה לגוי (חכמים במשנה שם); ויש מתירים (רבי יהודה שם), ונחלקו בביאור מחלוקתם:

• יש מפרשים שהכל מודים בנקבה שאסור למכרה, מפני שיכול להביא עליה זכר, והוא רובעה והיא יולדת, ולא נחלקו אלא בזכר (ירושלמי עבודה זרה א ו), ונחלקו אחרונים בביאור שיטה זו: יש מפרשים שהדעה הראשונה סוברת שזכר שבור אינו רובע, אך נקבה שבורה נרבעת, ולדעה השניה אין חילוק בין זכר ונקבה (קרבן העדה פסחים ד ג); ויש מפרשים שלדעה הראשונה אסור למכרו, מפני שלדעה זו מה שנקבע שאין קישוי אלא לדעת אינו אלא באדם, אבל לא בבהמה, ויכול להביאו על נקבה בעל כרחו וללדת ולדות, ולדעה השניה מותר למכרו, מפני שסוברת שאין קישוי אלא לדעת הוא אף בבהמה (פלתי נז סק"ח).

• ויש מפרשים שנחלקו גם בנקבה (גמ' שם טז א), שלדעה הראשונה הדבר אסור, שהגוי משהה אותה לגדל ולדות (ברייתא שם), ומתוך כך יש חשש שיראו אותה אצל הגוי ויבואו למכור שלימה לגוי (רש"י שם ד"ה שאינה; מאירי שם יד ב, בפירוש השני), או שהרואים יאמרו שמכר אותה שלימה (תוספות שם טז א ד"ה אבל; מאירי שם, בפירוש הראשון), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מגיד משנה שבת שם כ ג); והדעה השניה סוברת שהשבורה אינה מקבלת זכר ולא תלד, ולכן לא ישהה אותה הגוי, ואין כאן חשש של הרואים (ברייתא שם טז א, ורש"י ד"ה והלא)^[270].

הכל מודים בשבורה שיכולה להתרפאות שאסור למכרה, והוא הדין עובר במעי אמו, שאף על פי שעכשיו אינו ראוי למלאכה, כשיגדל יעשה מלאכה (ירושלמי שם; בכורות ב ב).

סוס

בסוס נחלקו תנאים: יש מתירים למכרו לגוי (בן בתירא במשנה עבודה זרה יד ב וברייתא שם טז א, ותוספתא שם (צוקרמאנדל) ב ג); ויש אוסרים (תנא קמא במשנה שם; רבי בברייתא שם ובתוספתא שם). ונחלקו בפירוש מחלוקתם:

• יש מפרשים שלדעה הראשונה מותר למכור סוס, מפני שלדעתם איסור רכיבה על סוס בשבת הוא רק איסור שבות, מפני שהחי נושא את עצמו (ראה ערך מוציא), ואין בו חיוב חטאת, ולא החמירו בו לאסור למכרו משום כך; ולדעה השניה הרוכב על סוס בשבת חייב חטאת, ולכן אסור למכרו (רבי יוסה בי רבי בון בשם רבי חונה בירושלמי פסחים ד ג, ועבודה זרה א ו, לפי הקרבן העדה פסחים שם).

• יש מפרשים שהכל מודים שהרוכב על סוס בשבת אינו חייב אלא משום שבות, ולכן לדעה הראשונה מותר למכור כל סוס, ואין חילוק בזה בין סוס העומד לרכיבת אדם לסוס העומד לרכיבת עופות, שאף בעופות אומרים שהחי נושא את עצמו; ולדעה השניה באדם אומרים שהחי נושא את עצמו, אבל לא בעופות, אך אין עושים חילוק בין הסוסים, ולפיכך כל הסוסים אסורים במכירה (רבי יוחנן בשבת צד א, לפי תוספות שם ד"ה בסוס), ועוד שיש לאסור כל סוס משום תורת כלי זיין, שמלמדים אותו להרוג בני אדם במלחמה, ומשום תורת בהמה גסה (רבי בתוספתא עבודה זרה שם, ובברייתא שם), כלומר: משום אותו האיסור שבמכירת כל בהמה גסה, לפי שכשיזקין הסוס יטחינו ברחיים, ויעשה מלאכה בשבת (גמ' שם טז א).

• יש מפרשים ששלש דעות הן מהטעמים הנ"ל: יש מתירים כל סוס, שסוברים שאף בעופות אומרים החי נושא את עצמו; יש אוסרים כל סוס, משום תורת כלי זיין, ולפי שכשיזקין הסוס יטחינו ברחיים; ויש מחלקים - סוס העומד לרכיבת אדם מותר, מפני שבאדם החי נושא את עצמו, וסוס העומד לרכיבת עופות אסור, שאין אומרים בהם שהחי נושא את עצמו (רבי יוחנן בשבת שם, לפי תוספות עבודה זרה טז א ד"ה אלא; רבי יוסה בי רבי בון בשם רבי חונה בירושלמי שם ושם, לפי הפני משה שם ושם).

• ויש מפרשים המחלוקת בענין אחר: הכל מודים שאסור למכור לגוי סוס נקבה, מחמת הטעמים הנ"ל, ולא נחלקו אלא בסוס זכר: יש אוסרים, שכשיזקין יטחינו ברחיים; ויש מתירים, מפני שהורג בעליו במלחמה, אם מפני שהוא רץ אחר הנקיבות^[271], או מפני שסוס זכר עומד ממרוצו על מנת להשתין (ירושלמי שם ושם).

דעה נוספת מצינו בתנאים, שמוכרים לגוים סוס זכר וזקן במלחמה (נחום המדי עבודה זרה ז ב)^[272].

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שמותר למכור כל סוס, שסתם סוס עומד לרכיבת אדם (רי"ף עבודה זרה טז א, על פי הגמ' שם; רמב"ם שבת כ ד, לפי המגיד משנה שם).

• ויש פוסקים שמותר למכור רק סוס העומד לרכיבת אדם, אבל לא סוס העומד לרכיבת עופות (רמב"ם שם, לפי צפנת פענח שם, ושם יח טז; פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה יד ב; ברטנורא שם).

על ידי ספסור

על ידי ספסור מותר למכור בהמה גסה לגוי (עבודה זרה טו א)^[273], ונחלקו בפירוש הדבר:

• יש אומרים שהוא סרסור, שאין הבהמה שלו אלא של המוכר (רש"י שם ד"ה אידא; מאירי שם; רמב"ם שבת כ ג; שו"ע יו"ד קנא ד).

• ויש אומרים שהוא זה שקונה בהמות לעצמו כדי לחזור ולמכרן מיד להרויח בהן, אבל על ידי סרסור אסור למכור (כן משמע מהרי"ף שם; רא"ש שם א טז; טור שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים).

ומספר טעמים להיתר זה:

• שאין לחוש בו שמא ישאיל או ישכיר (גמ' שם; רמב"ם שבת כ ג; טוש"ע יו"ד קנא ד).

• ואין לחוש לחשש איסור חימור, שאין הבהמה יודעת קולו שתלך מחמתו (גמ' שם).

• ואין לחוש למכירה לניסיון, שאין דרכו של ספסור למכור בתנאי שיוכל לחזור בו (מאירי שם).

כשיש לתלות שהגוי קונה את הבהמה לשחיטה

כשיש לתלות שהגוי קונה את הבהמה לשחיטה ולא למלאכה, מותר למכרה לו (עבודה זרה טו ב), ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שלעולם יש לתלות שקנה לשחיטה, וסתם בהמה טהורה מותר למכור לו, ולא אסרו אלא בהמה טמאה, או בטהורה כשהגוי אמר בפירוש שקונה למלאכה (רש"י שם א ד"ה אימור), ועגלים שאסרו למכור (משנה שם יד ב), הוא לפי שאין דרך לקנותם ולגדלם לשם שחיטה, ומסתמא למלאכה קנה (תוספות שם טו א ד"ה אימור, בשם רבנו תם)^[274].

• ויש סוברים שאין לתלות שקנה לשחיטה אלא אם כן ניכרים הדברים שהגוי הזה אינו לוקח אותה אלא לשחיטה (המקח והממכר לרב האי, י, בסופו; רא"ש שם א טז וטור יו"ד קנא, בשמו), או שהגוי היה טבח, שדרכו לשחוט, ואף על פי שקונה גם לחרישה, תולים להקל (רמב"ן שם טו א; רא"ש שם וטור שם, בשמו), או כגון שהגוי עושה סעודת נשואין לבנו (ריטב"א שם; מגיד משנה שבת כ ד, בשם הרשב"א).

ויש אוסרים לעולם, אלא אם כן מוכר לו בפירוש לשחיטה, והגוי שוחט אותה בפניו (רמב"ם שם).

שור פטם

שור פטם, שמחמת פיטומו נעשה שמן ואינו ראוי למלאכה, הדבר ספק אם סתמו לשחיטה עומד, או שאפשר שישהה אותו עד שיכחיש, שאז יהיה ראוי למלאכה יותר משוורים אחרים (עבודה זרה טז א)^[275], ונחלקו ראשונים: יש שפסקו לאיסור (רמב"ם שבת שם; ר"ן עבודה זרה שם, בדעת הרי"ף); ויש שפסקו להיתר (ריטב"א שם; מאירי שם).

התנה שקונה הבהמה לשחיטה

התנה הגוי בפירוש שקונה הבהמה על מנת לשחוט, נחלקו תנאים: יש מתירים, בתנאי שישחטנה לפניו (רבי יהודה בעבודה זרה כ ב); ויש אוסרים (רבי מאיר שם)^[276]. אף להלכה נחלקו ראשונים: יש שפוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם שבת כ ד; ריטב"א שם, בשם הרמ"ה); ויש שפוסקים כשניה (רי"ף שם; ריטב"א שם טו א, בשם הגאונים, וכ ב, בשם הרמב"ן; מאירי שם).

עבר ומכר

עבר ומכר בהמה גסה לגוי, נחלקו בקנסו:

• יש אומרים שקונסים אותו לחזור ולקנותה ממנו, אפילו עד עשרה בדמיה (ריש לקיש בגיטין מד א), וכן הלכה (רמב"ם שבת כ ג)^[277].

• ויש אומרים שקונסים אותו לקנותה אפילו עד מאה בדמיה (איכא דאמרי בריש לקיש שם).

חיה גסה

חיה גסה דינה כבהמה גסה לאיסור מכירה לגוי (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ב ב)^[278].

בימינו

בזמן הזה נוהגים - ממנהג גאונים שבגולה (תוספות עבודה זרה טו א ד"ה אימור) - היתר למכור לגוי כל בהמה גסה, אפילו טמאה, שבודאי עומדת למלאכה, ואפילו שהגוי אמר בפירוש שקונה למלאכה (שו"ע יו"ד קנא ד), ומספר טעמים נאמרו בדבר:

• שהבהמות שלנו אינן מכירות בקולנו שילכו מחמת המוכר, ואין חשש מחמר, וגם אין רגילות אצלנו להשאיל ולהשכיר לגוי, ואין החשש של שאלה ושכירות (תוספות שם).

• שלא אסרו אלא כשיש הרבה יהודים ביחד, ואפשר למכור לישראל חברו ולא יפסיד, אבל כשיהודים פזורים בין האומות, ואם לא ימכרנה לגוי יפסיד, ולטעם זה אין להתיר אלא כשנזדמנה לו בהמה שלו למכור, אבל אסור לקנות לכתחילה לצורך מכירה לגוי בשביל להרויח (תוספות שם).

• שהגוים מגינים עלינו בגולה (המאור שם; מאירי שם), ואנו נעזרים מהם במה שלוקחים ממנו (מאירי שם).

ואין היתר זה בשאילה ושכירות, ואסור להשאילו ולהשכירו לגוי, ובעל נפש יחוש וימעט אף במכירה (ר"ן שם; ט"ז שם סק"ה, בשמו).

בהמה דקה^[279] - בהמה ממין הבהמות הקטנות כעז וכבש וכיוצא בהם^[280]

לידתה

יציאה מידי חשש נפל

בהמה דקה טהורה יולדת לחמשה חדשים משנתעברה (בכורות ח א), ואם ילדה לזמן זה, הרי זה סימן שכלו לו חדשיו לאותו ולד, ואין בו חשש נפל, ומותר מיד באכילה (רמב"ם מאכלות אסורות ד ד, על פי שבת קלו א; טוש"ע יורה דעה טו ב), ובפחות מזמן זה, אינה יולדת (נדה כד ב).

הפלה הפוטרת מן הבכורה

סימן ולד בבהמה דקה הוא הטינוף (משנה בכורות יט ב), היינו דם היוצא מרחמה (רבנו גרשום מאור הגולה שם), ונחלקו אמוראים בפירושו:

• יש אומרים שנימוח העובר בגלל עצירת הרחם ויצא המיחוי (רב בבכורות כא ב, לגירסת הרא"ש שם ג ג, ורש"י שם ד"ה אצר), וכן הלכה (רמב"ם בכורות ד י; טוש"ע יו"ד שטו ז).

• ויש אומרים שפולטת אבעבועות של דם (שמואל שם, ורש"י ד"ה בעבועי).

וצריך להראותו לרועה חכם (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם יאמר שהוא עובר ונפסדה צורתו, הרי זו פטורה מן הבכורה כשתלד אחר כך (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אחר טינוף

עוד סימן אמרו בטינוף, שאין טינוף פחות משלשים יום (בכורות כא ב), ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים שאחר הטינוף אינה מקבלת זכר עד שלשים יום (רש"י שם ד"ה לקבל).

• ויש מפרשים שאינה מתעברת, ואינה מקבלת ולד אחר (רש"י שם ד"ה לאו, בלישנא אחרינא; רמב"ם בכורות ד יב).

גידולה

איסור גידולה בארץ ישראל

אין מגדלים בהמה דקה בארץ-ישראל (משנה בבא קמא עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ב; טוש"ע חושן משפט תט א) במקום השדות והכרמים (רמב"ם שם; טור שם), ושני טעמים נאמרו בדבר:

• משום ישוב ארץ ישראל, שבהמה דקה מפסידה את השדות (רש"י שם ד"ה אין מגדלין), ואפילו בזמן חורבן הארץ אסור, שנצטוינו בישובה כל הימים, אף על פי שאין הארץ בידינו (כפתור ופרח י, ח"א עמ' רטו במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות), וכל שדות ארץ ישראל של ישראל הן (כפתור ופרח שם, בשם רש"י בבבא קמא).

• משום שאסור להזיק ממון חברו, אפילו אם רוצה לשלם, ובארץ ישראל רוב השדות של ישראל (רמב"ם שם א-ב, ח), ולפיכך בזמן שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות, מותר (שו"ע שם).

כשמוסר לרועה

אין הבדל בזה בין שמגדל בעצמו למגדל על ידי אחרים, כגון שמוסר לרועה, ואין אומרים שמכיון שאין הבהמה שלו ודאי ישמרנה שלא תזיק שדות אחרים, שהרי אין לו הנאה מזה (תוספות בבא קמא עט ב ד"ה אין; רא"ש שם ז יג; טור חו"מ תט)^[281].

בבית

אפילו בבית אסור לגדל (תוספות שם; רא"ש שם; טור שם), ואפילו שהיא קשורה בכרעי המטה (ברייתא שם פ א), שאי אפשר לשומרם שלא ירוצו לשדות אחרים (ים של שלמה שם ז לה)^[282].

במדבריות וביערות

במדבריות וביערות של ארץ ישראל מותר לגדל (משנה וברייתא שם עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ב; טוש"ע חו"מ תט א), שאין שם תבואה ואין הפסד (שיטה מקובצת שם, בשם גאון), וכן מצינו בדוד שהיה רועה צאן (שמואל א יז לד), והיה רועה במדבר, שנאמר: וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר (שם כח. כפתור ופרח י, ח"א עמ' ריז).

ביער של חברו

מהתנאים שהתנה יהושע בשעת חלוקת הארץ שמותר לרעות בהמה דקה ביער גס של חברו, ולא יהא בעל היער מקפיד, אבל ביער דק אין רועים אלא מדעת הבעלים (גמ' שם פא א; רמב"ם שם ג; טור חו"מ רעד), ונחלקו בפירוש החילוק ביניהם:

• יש מפרשים שיער גס הוא שאילנותיו גסים, ודק שאילנותיו דקים (רמב"ם שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים; טור שם).

• ויש מפרשים שגס הוא שהיער גדול ומסובך, שאין ההיזק ניכר בו כל כך (רבנו יהונתן שם; מאירי שם, בסתם).

סוריא

בסוריא מותר לגדל בכל מקום (משנה בבא קמא עט ב; רמב"ם שם).

• לטעם הראשון באיסור, מותר בסוריא לפי שאין לה קדושת ארץ ישראל (ראה ערך סוריא), ולא חששו לישובה, ואם תפסיד הבהמה ישלמו בעליה (רש"י שם ד"ה אבל).

• ולטעם השני לפי שאין רוב השדות של ישראל (כן משמע ברמב"ם שם ח).

בבל

בבל עשו כארץ ישראל לאיסור גידול בהמה דקה (בבא קמא פ א), שהיה שם רוב ישראל וישוב קבוע (רש"י שם ד"ה בבבל), ורוב השדות והכרמים באותם הימים היו שם של ישראל (רמב"ם שם ה).

חוץ לארץ

שאר מקומות ישוב ישראל בחוץ לארץ, אין בהם איסור כלל (טור חו"מ תט; ערוך השלחן שם א, בדעת הרמב"ם)^[283].

היתר השהייה

שלשים יום קודם הרגל, וכן שלשים יום קודם משתה בנו, מותר להשהות בהמה דקה בארץ ישראל (ברייתא בבא קמא עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ז; טור שם), ובלבד שלא ישהה את האחרונה שבהן, שקנה סמוך לרגל, עד לאחר הרגל, למלאות שלשים יום למקח (ברייתא שם, ורש"י ד"ה שלא ישהה).

וכן הטבח שקונה בהמות ליום השוק, לוקח ושוחט, או לוקח ומשהה עד יום השוק שלשים יום, ובלבד שלא ישהה עד לאחר יום השוק למלאות שלשים הימים (ברייתא שם פ א, ורש"י ד"ה לוקח וד"ה ובלבד); ויש מפרשים שהטבח מותר לעולם להשהות שלשים יום, לפי שרגיל לקנות הרבה ביחד, ושוחט אותן מעט מעט (תוספות שם ד"ה והטבח, בשם ר"י, על פי תוספתא שם (ליברמן) ח יב; כן משמע ברמב"ם וטור שם).

אותם שהתירו להשהות, לא התירו שתצא ותרעה בעדר, אלא שתהא קשורה בכרעי המטה (תוספתא שם יג; רבן גמליאל בברייתא שם, לפי התוספות שם ד"ה מהו), ולאו דוקא קשורה אלא שישהנה בתוך ביתו כדי שלא תזיק (תוספות שם; רמב"ם שם; טור שם)^[284].

חיה דקה

כשם שאין מגדלים בהמה דקה, כך אין מגדלים חיה דקה^[285] (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ח יז; ברייתא בבא קמא פ א; רמב"ם נזקי ממון ה ב,ח), כגון צביים ושועלים (רש"י שם ד"ה חיה דקה), אבל מגדלים כלבים הכופרים^[286], וחתולים^[287], וקופים, וחולדות סנאים – חולדות שגדלות בסנה (רש"י), מפני שעשויים לנקר את הבית (רבי שמעון בן אלעזר בתוספתא שם; רבי ישמעאל בברייתא שם), מן העכברים (רש"י שם ד"ה לנקר).

חזיר

אין מגדלים חזירים בכל מקום (משנה בבא קמא עט ב; רמב"ם נזקי ממון ה ט; טוש"ע חו"מ תט ב), משום מעשה שהיה כשצרו בית חשמונאים זה על זה, והיו אותם שבפנים משלשלים מעל החומה דינרים לאותם שבחוץ לקנות להם תמידים, והיו מעלים להם, פעם אחת העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזה ארץ ישראל ארבע-מאות פרסה על ארבע-מאות פרסה, באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים (ברייתא שם פב ב)^[288].

ואסור לגדלם אפילו בשביל למשוח עורות בשומנם (תוספות שם ד"ה לא; טוש"ע שם).

כלב

וכן אין מגדלים את הכלב - הרע (רמב"ם נזקי ממון ה ט; טוש"ע חו"מ תט ג) - בכל מקום (משנה בבא קמא עט ב; תוספתא שם (ליברמן) ח יז; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהיזיקו מרובה ומצוי (רמב"ם שם), שנושך ומנבח ואשה מפלת מיראתו (רש"י שם ד"ה את הכלב), ואף המגדל כלב עומד בארור כמו המגדל חזיר (ברייתא שם פג א; רמב"ם שם).

אכן אם היה קשור בשלשלת - מותר לגדלו (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאף על פי שמנבח, כיון שיודעים שהוא קשור בשלשלת אין יראים ממנו (סמ"ע שם סק"ה).

בעיר הסמוכה לספר מותר לגדלו, וקושרו ביום ומתירו בלילה (תוספתא שם; ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

יש אומרים שבזמן הזה מותר לגדל כלב בכל אופן, מכיון שאנו שרויים בין הגוים, ודומה הדבר לספר (שלטי גבורים על המרדכי בבא קמא עד, א, בשם הגהות; רמ"א שם, ובאור הגר"א סק"ב), אבל כלב רע שיש לחוש שיזיק לבני אדם – אסור, אם אינו קשור בשלשלת (רמ"א שם).

העושה תשובה

רועה בהמות דקות שעשה תשובה, וכן מי שנפלו לו בירושה כלבים וחזירים, אין מחייבים אותם למכור מיד, אלא מוכרים מעט מעט (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ח טו; גמ' שם פ א; רמב"ם נזקי ממון ה י; טוש"ע חו"מ תט ד).

מכירתה לגוי

מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוי - מוכרים, מקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרים (משנה עבודה זרה יד ב; רמב"ם שבת כ ה; טוש"ע יו"ד קנא ד).

במקום שחשודים על הרביעה

ואין איסור למכור להם אפילו במקום שחשודים על הרביעה, לפי שהגוי חס על בהמתו שלא תיעקר, וכשרובעים את הבהמה היא נעשית עקרה (גמ' שם טו א).

טעם הנוהגים לאסור

מספר טעמים נאמרו למנהג שלא למכור:

• שמפקיעה ממתנות כהונה (ירושלמי עבודה זרה א ו)^[289], ואין לאסור מחמת זה חטים ושעורים שמפקיעם מחלה, ויין ושמן שמפקיעם מברכה עליהם (דחיית הירושלמי שם), מפני שחיי נפש הם, ואי אפשר זולתם (מאירי שם יד ב).

• שמא יבואו להעמיד בהמה בפונדקאות של גוים, שאסור מן הדין, שעל בהמת ישראל אינו חס שלא תיעקר, וירביעה ויעבור הישראל על לפני עור לא תתן מכשול (ר"ן שם), שהרי בן-נח מוזהר על הרביעה (ראה ערכו).

• שלא רצו לסמוך על זה שהגוי חס על בהמתו, וחששו שמא יהא יצרו תוקפו ולא יחוס אף בשלו וירביע אותה (מאירי שם, בשם יש מפרשים).

• שמא יבואו למכור להם בהמה גסה, שחכמים אסרו מכירתה לגוי (ראה ערך בהמה גסה. רש"י פסחים נג א ד"ה מקום; מאירי פסחים שם; ברטנורא שם).

• שסוברים שאין חילוק בין דקה לגסה, ובכלל הגזרה שלא למכור גסה היתה גזרה שלא למכור דקה (מאירי עבודה זרה שם, בשם יש מפרשים).

כשיש לתלות שהגוי קונה את הבהמה לשחיטה

במקום שנהגו שלא למכור, אין תולים שהגוי קונה אותה לשחיטה, כדרך שתולים בבהמה גסה (ראה ערכו), שסתם בהמה דקה עומדת לגדל - עז לחלבה, ורחל לגיזתה (תוספות עבודה זרה יד ב ד"ה מקום).

בהמה טמאה^[290] - בהמה האסורה באכילה

מיני הטמאה וסימניה

כל בהמה שאין לה שני סימני טהרה שנאמרו בתורה: מפרסת פרסה ומעלת גרה, ואפילו שיש לה סימן טהרה אחד, הרי זו בהמה טמאה, שנאמר: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ, אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ וגו' אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס (ויקרא יא ג-ד), וכן השפן והארנבת (שם ה-ו), וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר (שם ז).

סימני הטהרה

מפרסת פרסה היינו שפרסותיה סדוקות (חולין נט א; טוש"ע יו"ד עט א), שמובדלות מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים, אבל אם הפרסות סדוקות למעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שלמטה הן מחוברות, הן טמאות (רש"י ויקרא שם ג ד"ה ושסעת שסע; חינוך קנד).

מעלה גרה היינו שמעלה ומקיאה המאכל ממעיה, ומחזרת לתוך פיה לכתשו ולטחנו היטב (רש"י שם ד"ה מעלת גרה; סמ"ג עשין נט; חינוך שם).

החיה

החיה בכלל בהמה לסימני טהרה (חולין נט א; רמב"ם מאכלות אסורות א ב; טוש"ע יורה דעה עט א), שנאמר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וגו' (ויקרא שם ב-ג. חולין עא א).

בהמות וחיות אחרות

אין בכל בהמה וחיה שבעולם שמותרת באכילה חוץ מעשרת המינים המנויים בתורה (דברים יד ד-ה): שלשה מיני בהמה, והם שור, ושה, ועז, ושבעה מיני חיה, והם אַיָּל^[291], וצבי^[292], ויחמור^[293], ואקו^[294], ודישון^[295], ותאו^[296] וזמר^[297], הם ומיניהם, כגון שור הבר שהוא ממין השור (רמב"ם מאכלות אסורות א ח, על פי חולין פ א). וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורות, לפיכך מנה הכתוב את הטהורות (חולין סג ב), ולפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים (רמב"ם שם).

ומי שאינו מכירן, נאמרו כמה דרכים בבדיקתו:

שינים וניבים

כל בהמה וחיה שאין לה שינים בלחי העליון ולא ניבים, בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר בן גמל, שאין לו ניבים עד שיגדיל, לפי שכל שאין לה שינים למעלה היא מעלה גרה, וכל המעלה גרה היא גם מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל והשפן והארנבת, שהם מעלי גרה ואינם מפריסי פרסה, ולהם אין לחוש, שלגמל יש ניבים, ולשפן וארנבת יש שינים למעלה (חולין נט א; טוש"ע יו"ד עט א).

בפירוש המושג "ניבים" נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהניבים הם תלתלי בשר כעין שינים בולטים בחניכים (רש"י שם ד"ה ניבי, בשם מורי; תורת הבית הקצר ג א; טוש"ע שם, בסתם).

• ויש מפרשים שהם שתי שינים למעלה, אחת מכאן ואחת מכאן, בקצות הלסתות, והן ניכרות משאר השיניים (רש"י שם, בפירוש הראשון; שו"ע שם, בשם יש אומרים), וכן הלכה (ש"ך שם סק"ב; פרי חדש שם סק"ב; כף החיים שם סק"ד).

בהמה שפיה חתוך

כל בהמה וחיה שמפרסת פרסה היא גם מעלת גרה, חוץ מן החזיר, ולפיכך מצא בהמה שפיה חתוך ואינו יכול לבדוק בשינים וניבים, יבדוק ברגליה, אם פרסותיה סדוקות, בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר חזיר (חולין נט א; רמב"ם מאכלות אסורות א ג; טוש"ע יו"ד עט א).

יש לה קרנים, יצא מכלל ספק חזיר (תורת הבית הארוך ג א שם; מגיד משנה שם; טוש"ע שם), שהרי חזיר אין לו קרנים (בית יוסף שם).

בהמה שפיה חתוך ורגליה חתוכות

אין בהמה טמאה שבשרה תחת העוקץ - עצם האליה (רש"י חולין נט א ד"ה תחת העוקץ) - הולך שתי וערב לאיזה צד שיחתכו אותו, אלא הערוד - והוא חמור הבר (רש"י עבודה זרה טז ב ד"ה דבי מר; פירוש המשניות לרמב"ם כלאים ח ו) - לפיכך המוצא בהמה שפיה חתוך ורגליה חתוכות, ואינו יכול לבדוק בהם, יבדוק אחר שישחטנה בבשר שתחת כנפי העוקץ, ואם הולך שתי וערב טהורה, ובלבד שיכיר ערוד (חולין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שסועה

השסועה, אף על פי שיש לה סימני טהרה, היא בכלל הטמאות, שנאמר: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה (דברים יד ז) - שסועה זו היא בריה בפני עצמה (אבא חנן משום רבי אליעזר בספרי ראה צח; רב חנן בר רבא בחולין ס ב ובנדה כד א), שיש לה שני גבים ושתי שדראות (רב חנן בר רבא שם ושם), ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין בעולם מין בריה מיוחדת כזאת, אלא שלפעמים יש שנמצאת במעיה של בהמה טהורה, וזוהי השסועה שאסרה תורה (רב בנדה כד א, ורש"י ד"ה רב), וכל שכן כשיצאה לאויר העולם, שאסורה משום נבלה, שאינה יכולה להתקיים, והרי היא נפל (רש"י שם ד"ה בבהמה), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות א ו; טוש"ע יו"ד יג ו).

• ויש אומרים שיש בעולם מין בריה מיוחדת כזאת והיא האסורה, אכן אם נמצאת במעי בהמה טהורה מותרת, ככל הנמצא במעי בהמה שנשחטה (ראה ערך בן פקועה. שמואל שם).

במספר בהמות דנו ביחוד בדורות האחרונים אם הן טהורות:

האיל האדום

הָאַיָּל האדום הבא מאוסטרליה, יש בו שתי שינים קטנות בקצוות הלסתות, ודינו תלוי במחלוקת מהו פירוש ניבים (ראה לעיל), לדעה הראשונה הרי הוא מותר באכילה, ולדעה השניה, שהלכה כמותה, אסור (תשובות הרב שלום משאש, הרב שלמה עמאר, הרב שמואל וואזנר בבארה של מרים י-יב)^[298].

ג'ירף

זמר, הנזכר בתורה בין החיה הטהורות (דברים יד ה), כתבו גאונים שהוא הג'ירף (רס"ג שם; יבין שמועה, טרפות ה ב, בשם הגאון; ספר השרשים לרבי יונה אבן ג'נאח, זמר), וכתבו אחרונים שבדקו וראו בחיה זו שהיא מעלת גרה ומפריסת פרסה (דברי יוסף (שוורץ) קנט ב, ותבואות הארץ החי שסו)^[299].

אכן, הרבה אחרונים כתבו שאין לאכול בהמה וחיה, אף אם יש לה כל סימני הכשרות, אלא אם כן יש מסורת מאבותינו באכילתה (ש"ך יו"ד פ סק"א; חכמת אדם לו א; חזון איש יו"ד יא ד), ואין זה מעיקר הדין, אלא חומרא ופרישות שקבלנו מגאוני אשכנז, שגדרו גדר שלא לאכול בהמה שאין לגביה מסורת, שמא ילמדו מזה להתיר בספק טמאה (תשובות והנהגות ה ז)^[300].

ז'בו^[301]

השור ההודי המכונה ז'בו, שני מינים בו:

• המין הבא מהודו, והוא כמו השור שלנו, אלא שחטוטרתו גבוהה יותר.

• המין שהתפתח במדגסקר, לאחר שבא במקור מהודו, ויש לו חטוטרת גבוהה מאוד, ואין לו ניבים ושיניים למעלה (תשובות והנהגות שם).

בשני המינים כתבו אחרונים שהם בהמה, ואין לחשוש בהם שמא הם חיה (כתבים ופסקים (הרצוג) ד כ; קול מבשר א ט), אלא שנחלקו בכשרותם:

• יש שכתבו שאין לסמוך להתיר שום בהמה שאין בה מסורת, ויש לאסור במין השני (חזון איש שם), וכן יש לחוש ולהחמיר אף במין הראשון, אך במקומות שבהם נהגו בו היתר, יש להם על מה לסמוך, שהתפשטות ההיתר היא עצמה נחשבת כמסורת על כשרותו (תשובות והנהגות שם).

• ויש שכתבו שאף לדעה שאין לסמוך אלא על המסורת, הרי שינויים אלה אינם נחשבים שינויים מהותיים בינם לבין שור שלנו, ושני המינים מותרים באכילה (כתבים ופסקים שם; קול מבשר שם), כפי שגם הכבשים הבאים מחוץ לארץ, רובם ללא אליה, ולא שמענו מי שחשש שהם מין אחר מהכבשים שלנו (תשובות והנהגות שם).

האיסור

כל האוכל בהמה טמאה עובר בלאו, שנאמר: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה וגו' (ויקרא יא ד), ואף על פי שהכתוב מדבר באלה שיש להם סימן אחד של טהרה, אנו למדים בקל וחומר לאלה שאין להם אפילו סימן אחד (תורת כהנים שמיני פרק ג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ב א)^[302].

לאו זה נמנה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קעב; סמ"ג לאוין קכז; חינוך קנד).

האוכל ממנו כזית (ראה ערך אכילה) לוקה עליו (רמב"ם שם ב)^[303].

ומלבד הלאו עובר אף בעשה, שנאמר: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (ויקרא שם ג) - "אֹתָהּ" באכילה, ואין בהמה טמאה באכילה (תורת כהנים שם א), ולאו-הבא-מכלל-עשה, עשה (זבחים לד א), הא למדת שעובר בלא תעשה ועשה (תורת כהנים שם ב; רמב"ם שם א).

אכל ממקום שאינו ראוי לאכילה

האוכל מבהמה וחיה הטמאות מן העור, ומן העצמות, ומן הגידים, ומן הקרנים, ומן הטלפים, ממקומות שהדם מבצבץ משם כשיחתכנו, ומן השליא שלהן, אף על פי שהוא אסור הרי זה פטור, שאינם ראויים לאכילה, ואינם מצטרפים עם הבשר לכזית (רמב"ם שם ד יח, על פי חולין קיז ב).

טמאה שילדה טהורה, ולהיפך

טמאה שילדה טהורה

בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה - אסורה באכילה, שהיוצא מן הטמא, טמא (משנה בכורות ה ב; רמב"ם מאכלות אסורות א ה; טוש"ע יו"ד עט ב), ואפילו שיש לו כל סימני טהרה, והרי הוא כמין שור או כמין שה לכל דבר (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ושני לימודים בדבר:

• שנאמר: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה (ויקרא יא ד), ודרשו: יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו, ואיזה? זה טהור שנולד מן הטמא (ברייתא בכורות ו א).

• שנאמר: טָמֵא הוּא לָכֶם (ויקרא שם ז) - לרבות טהור הנולד מן הטמא, הואיל ויצא מן הטמא (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמיני דף ל עמוד א)^[304].

אם הנולד הוא בהמה טמאה

כתבו אחרונים שלמרות שהנולד נראה כבהמה טהורה, הרי הוא בהמה טמאה לכל דבר - כגון שאין כותבים על עורו ספר תורה - ולא לאיסור אכילה בלבד (חידושי רבי חיים הלוי מאכלות אסורות ג יא; נחלת ברוך א ד)^[305].

בגדרי איסורו

ונחלקו אחרונים במהות איסורו של הולד:

• יש סוברים שהוא אסור מפני שיצא מן הטמא [ראה ערך יוצא מן הטמא] (בית שלמה יו"ד א קמד; חידושי רבי חיים הלוי שם; אבני נזר יו"ד עה).

• ויש סוברים שכיון שהוא בריה בפני עצמו, אין שייך בו דין "יוצא מן הטמא", ואיננו נאסר אלא משום גזירת הכתוב (חוות דעת פא סק"ב; אמרי משה ד יז).

הניחה מעוברת ולאחר לידתה מצא מין טהור הולך אחריה

בהמה טמאה שהניחה מעוברת ולא ילדה בפנינו, ואנו רואים ולד ממין טהור כרוך אחריה, אנו חוששים שמא זהו הולד שילדה, ואסור (לבוש יו"ד עט שם ב; ש"ך שם סק"ז), ואפילו היה מין טהור בעדרו, שיש לחוש שאינה מרחמת על ילוד שאינו ממינה (פרי חדש שם סק"ט, וראה להלן).

טהורה שילדה טמאה

בבהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמותרת באכילה, שהיוצא מן הטהור, טהור (משנה בכורות ה ב; תנא קמא בברייתא שם ו ב), וכן הלכה, ואפילו שיש לו כל סימני טומאה, והוא כמין סוס או חמור לכל דבר (רמב"ם מאכלות אסורות א ד; טוש"ע יו"ד עט ב). שנאמר בגמל: טָמֵא הוּא (ויקרא יא ד) - הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא (ברייתא שם), או לפי שנאמר: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה (ויקרא שם ג), "כל" לרבות טמא הבא מן הטהור שהוא טהור, אף על פי שאינו מפריס פרסה ולא מעלה גרה (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמיני דף כט עמוד ב).

• ויש אומרים שאסור באכילה, שנאמר: "גָּמָל" "גָּמָל" שתי פעמים (ויקרא שם ד, דברים יד ז), אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה (רבי שמעון שם; רבי אליעזר ורבי יהושע ברייתא שם ז א)^[306], ואין חילוק בזה בין גמל לשאר החיות, ואף החזיר הנולד מן הטהור אסור באכילה (מהרי"ט אלגאזי שם ה, בדעת הרא"ש שם א ה; מזבח כפרה שם, בשם תוספות חיצוניות)^[307].

לדעה השניה נחלקו אם היה במקצת דומה לאמו:

• יש אומרים שאינו מותר אלא אם כן היה בראשו ורובו דומה לאמו (רבי שמעון שם, לפי הגמ' שם ז א).

• ויש אומרים שאפילו אם בסימן אחד דומה לאמו - מותר (רבי אליעזר ורבי יהושע שם, לפי הגמ' שם).

ונחלקו ראשונים בפירוש דעה זו:

• יש אומרים שסימן אחד זה הוא אחד מסימני טהרה, או מפריס פרסה או מעלה גרה (רש"י בבא קמא עח ב ד"ה דאיעבר; ראב"ד שם).

• ויש אומרים שלא בסימני טהרה המדובר, אלא שדומה במקצת סימנים לאמו, כגון ביד וברגל ובצמרו (תוספות בכורות ז א ד"ה זה; שיטה מקובצת שם).

הניחה מעוברת ולאחר לידתה מצא מין טמא הולך אחריה

במה דברים אמורים כשילדתו בפנינו, אבל הניחה מעוברת ואחר כך מצא מין טמא הולך אחריה, אף על פי שכרוך אחריה ויונק אותה, הרי זה ספק ואסור, שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה (רמב"ם מאכלות אסורות א ד, על פי בכורות כד א; יו"ד עט ב), שכיון שילדה אנו מסופקים שמא היא מרחמת אפילו על ולד שאינו ממינה (בכורות שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין חוששים לדבר אלא אם כן היה ממין הטמאה בעדרו (השגות הראב"ד שם, ויד המלך (לנדא) שם).

• ויש אומרים שחוששים לדבר, אפילו אם אין ממין הטמא בעדו, אף על פי שאינו מצוי שיבוא ולד מעדר אחר ויכרך אחר זו, שהרי אינו מצוי גם כן שבהמה טהורה תלד בדמות בהמה טמאה, וספק תורה להחמיר (מגיד משנה שם).

בן טמא הנולד מטהורה

אין טמאה מתעברת מן הטהור, ולא טהורה מתעברת מן הטמא (בכורות ז א; רמב"ם מאכלות אסורות א יג), אכן גמל הנולד מפרה, יכולה בהמה טהורה להתעבר ממנו (גמ' שם).

וכשנתעברה וילדה, נחלקו תנאים:

• יש אוסרים, שנאמר: שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים (דברים יד ד) - עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה (רבי יהושע בברייתא שם), ש"שה כשבים" משמעו שה הבא משני כבשים (רש"י שם ד"ה שה כשבים).

• ויש מתירים, שדורשים: שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים - מכל מקום (רבי אליעזר שם), שלפיכך נאמר שתי פעמים שה, לרבות שאפילו אם הוא שה מצד האם בלבד ולא מצד האב, מותר (רש"י שם ד"ה מ"מ).

בדעה הראשונה נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאם יש לאב סימן אחד של טהרה, שהוא מותר באכילה (ראה לעיל), מכל מקום בנו מן הפרה אינו ניתר בסימן אחד של טהרה (רש"י בבא קמא עח ב ד"ה דאיעבר; ראב"ד שם).

• ויש סוברים שדוקא כשהאב לא היה דומה כלל למין טהור, והוא אסור באכילה, בנו מן הפרה אסור, ואיסור בנו הוא לפי שנולד משני גורמים, איסור והיתר, היינו גמל ופרה, ואפילו אם בכל מקום זה-וזה-גורם מותר (ראה ערכו), כאן גילתה תורה שאסור, ולפיכך אפילו אם הבן היה טהור לגמרי ודומה בכולו לאמו, אסור (תוספות שם א ד"ה לטמא).

הערות שוליים