מיקרופדיה תלמודית:בנין אב

הגדרה^[1] - דבר המפורש בתורה במקום אחד, או בשנים ושלשה מקומות, משמש יסוד ללמוד ממנו גם במקומות דומים אחרים

המידה וגדרה

גדרה ושמה

מידת 'בנין אב' נמנית בין המידות שהתורה נדרשת בהן^[2].

גדר המידה הוא, שהתורה, מפני שדרכה לקצר דבריה, תגלה ותפרש במקום אחד, וממנו למדים לכל המקומות הדומים לו (הליכות עולם שער ד).

נקרא בנין אב, לפי שאותו המקום שהוא עיקר וממנו למדים דברים אחרים נקרא אב, שהמלמד הוא כאב והלמדים ממנו כיוצאי ירכו (שו"ת הרי"ף א, הליכות עולם שם. וראה ערך אב (ג)).

במה מצינו

מידת 'מה מצינו' היא בנין אב (רש"י שבת כו ב ד"ה ופרט ועוד) היינו: מה מצינו בענין פלוני שיש בו דין ידוע ונוהג בו דין שני, אף ענין אחר שיש בו אותו הדין הידוע נוהג בו גם הדין השני (ראה משנה מנחות קד ב).

ויש אומרים שמה מצינו אינו נקרא בנין אב, שאין שם בנין עליו (ספר הכריתות בית ג).

ביאור מילה או דין

יש בנין אב שמלמד ביאור מילה בלבד (ראה כללי הגמרא להר"י קארו על הליכות עולם ויבין שמועה שם קכב), כגון: עֵז בַּת שְׁנָתָהּ (במדבר טו כז) - זה בנה אב לכל מקום שנאמר בו עֵז שצריכה להיות בת שנתה (ספרי שם), וכיוצא (וראה להלן: בנין אב משני כתובים); ויש בנין אב שמלמד דין, כגון: נאמר בזב שמשכבו מטמא אדם לטמא בגדים, ואנו למדים בבנין אב שכל כלי העשוי לנחת אדם דינו כמשכב (הדוגמא לבנין אב בברייתא של ר' ישמעאל)^[3].

באגדה

באגדה יש בנין אב שגדרו הוא שהנאמר תחילה מלמד על כל מה שאחריו, וכך אמרו בברייתא: מבנין אב כיצד, זה היסוד המלמד על כל מה שאחריו, מאימתי נקרא יסוד משיהיה הוא נאמר תחילה, אמר ר' חייא מנין שכל דיבור ודיבור שהיה הקדוש ברוך הוא מדבר עם משה היה קורא: משה משה, ומשה משיב ואומר הנני, תלמוד לומר: וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג ד), זה בנין אב לכולם, לפי שהוא תחילה לדברות נמצא מוכיח על הכל (ברייתא ל"ב מידות של ר"א מידה ח).

בדרבנן

אין למדים בבנין אב מדבר שהוא מדרבנן, אלא אם כן יש לו סמך מן התורה (תוספות קדושין ג א ד"ה מה ירק. וראה ערך דברי סופרים).

בנין אב מכתוב אחד

בשלש עשרה מידות של ר' ישמעאל נמנה בנין אב בשני אופנים: בנין אב מכתוב אחד, ובנין אב משני כתובים (ברייתא דר' ישמעאל בתחילת תורת כהנים). יש אומרים ששניהם אינם אלא צורות שונות של מידה אחת, בנין אב, ונחשבות לאחת (פירוש רבי סעדיה גאון ורש"י לברייתא של ר' ישמעאל); ויש אומרים שנמנו כשתי מידות נפרדות (רשב"ץ בספר יבין שמועה).

ונחלקו ראשונים בפירוש "בנין אב מכתוב אחד":

• יש סוברים שפירושו ממלמד אחד, והוא מה שקוראים בתלמוד בכמה מקומות: "חדא מחדא", היינו לָמֵד אחד ממלמד אחד (רש"י ורבי סעדיה גאון בפירוש לברייתא דר' ישמעאל; ראב"ד בתורת כהנים).

• ויש חולקים וסוברים שהלימוד ממלמד אחד, שהוא מה מצינו, אין בו חידוש, ולא הוזכר בין שלש עשרה המידות, ובנין אב מכתוב אחד הוא לימוד משני מלמדים בצד השוה שביניהם (ראה להלן אופן הלימוד), שכך מורה הלשון "בנין", שכשיש שתי אבנים ועל גביהן אבן אחת, הרי זה בנין, אבל אבן על גבי אבן אינו בנין, שלא יתקיים כך, וכן שני המלמדים הם שתי אבנים, והצד השוה שבשניהם הוא אבן אחת על גביהן המחברן יחד (הכריתות בית ג; הליכות עולם שער ד, בשם יש מי שאומר). ואף השם "אב" מורה לדעתם על כך, שהאב פועל בשלישי, האיש באשה והאשה בולד, וכן כשהמלמדים שנים יולידו בין שניהם צד שוה שהוא השלישי, וממנו ילמדו כל הדומים אליו (מידות אהרן פרק ד), ולא נקרא בנין אב זה "מכתוב אחד" אלא מפני ששני המלמדים הם בענין אחד, או בפרשה אחת (הכריתות שם), כמו משכב ומושב ששניהם כתובים בענין אחד, הוא הזב (מידות אהרן שם).

בנין אב משני כתובים

משני כתובים לדברי הכל הוא משני מלמדים, אלא שלדעת המפרשים שאף מכתוב אחד הוא משני מלמדים, הרי משני כתובים המלמדים הם בשני עניינים או בשתי פרשיות (הכריתות בית ג; הליכות עולם שער ד ).

אופן הלימוד משני מלמדים הוא בצד השוה שבשניהם, שאם אי אפשר ללמוד ממלמד אחד מפני שיש בו חומרא ידועה שאינה בדבר הלָמֵד, ויתכן שאותה החומרא היא הגורמת את הדין שאנו רוצים ללמוד, מוכיחים מהמלמד השני, שאין בו אותה החומרא ובכל זאת נוהג בו הדין הנדון, ואם כן לא החומרא ההיא גורמת את הדין, וכשמוצאים במלמד השני חומרא אחרת שאינה בלמד ונאמר שאולי היא הגורמת את הדין, חוזרים ומוכיחים מהמלמד הראשון שאין בו אותה חומרא, ואם כן אף לא חומרא זו גורמת הדין, וכן חוזר חלילה, ולפיכך יש לראות את הצד השוה שבשני המלמדים ולומר שאותו צד השוה הוא שגורם את הדין, וממנו יש ללמוד לכל דבר שיש בו הצד השוה ההוא שנוהג בו אותו דין שבשני המלמדים (ראה מידות אהרן שם).

יש מפרשים בנין אב משני כתובים שחצי הדין של הלמד למדים מכתוב זה, וחצי השני מהכתוב השני (ספר הכריתות שם בפירוש ראשון). כגון, במומי אדם נאמר: אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק וגו' (ויקרא כא כ), ולא נאמרה יבלת, ובמומי בהמה נאמר: עַוֶּרֶת וגו' אוֹ יַבֶּלֶת (שם כב כב), ולא נאמרו המומים שבאדם, ואמרו: כל מקום שנמצא בתורה מום סתם, נותנים בו חומר מומי אדם וחומר מומי בהמה (רש"י בברייתא דר' ישמעאל, כדוגמא לבנין אב משני כתובים), היינו שחלק מהלמד למדים ממומי אדם, וחלק ממומי בהמה (עזרת כהנים בתורת כהנים שם).

יש שחילקו שבבנין אב משני כתובים, היינו משני עניינים, אין למדים אלא פירוש של מילה, כגון: כל מקום שנאמר צַו אינו אלא זירוז מיד ולדורות, ובשאר דינים שלא נאמר בהם צַו לא נלמד כך, לפי שהלימוד הוא משני עניינים, אבל בבנין אב שהוא מענין אחד למדים דבר מדבר אף על פי שלא נאמרה בו המילה שיש במלמד, אם דומה למלמד ואין בו פירכא (בית יוסף בכללי הגמרא על הליכות עולם שם).

לא ראי זה כראי זה

דבר שהתחלנו ללמוד בו דין ידוע בקל וחומר מדבר שני, ואחרי שמצאנו פירכא מחומרא שישנה בדבר המלמד ואינה בדבר הלמד, אמרנו דבר שלישי יוכיח, שאין בו אותה חומרא והדין הנדון נוהג בו, ואחרי שמצאנו פירכא בדבר השלישי חזרנו ואמרנו הדבר השני יוכיח, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבשניהם כך וכך, אף כל דבר שיש בו הצד השוה למד מהם (ראה ערך קל וחומר) - נחלקו בו:

• יש אומרים שעכשיו חוזרים מהקל וחומר ודנים בבנין אב, ואותו הצד השוה הוא לימוד של בנין אב בלבד (הליכות עולם שער ד פרק ב; מידות אהרן פרק ב חלק ט).

• ויש אומרים שהקל וחומר במקומו עומד, וככחו אז כן כחו עתה, כי בהסתלק הפירכא נשאר הקל וחומר (של"ה תורה שבעל פה מידת קל וחומר; מידות אהרן שם בשם ר"י אלמושנינו. וראה שושנת העמקים כלל א, וגינת ורדים כלל יח. וראה ערך הנ"ל).

בנין אב משלשה מלמדים

יש גם בנין אב משלשה מלמדים, אם יש להשיב על הצד השוה שבשני המלמדים שיש בהם חומרא שאינה בלמד, שיתכן שהיא הגורמת את הדין, ומוכיחים שבמלמד השלישי אין אותה החומרא ודין זה נוהג בו (ראה מכילתא בא יג יג, ומשפטים כא יז, חולין סה ב ועוד).

סתירת בנין אב

משיבים על בנין אב וסותרים אותו, אם מוצאים במלמד חומרא שאין בלמד, כשאנו רוצים ללמוד דין חמור מהמלמד, או כשמוצאים קולא במלמד שאינה בלמד, כשאנו רוצים ללמוד דין קל מהמלמד. כגון: כשרצו ללמוד שהאשם (ראה ערכו) טעון שחיטה בצפון במה מצינו מעולה (ראה ערכו), סתרו ואמרו מה לעולה שכן כליל, מה שאין כן באשם (זבחים נ א).

וכן סותרים בנין אב משני מלמדים.

גדר הפירכא הוא שאנו אומרים שאותה החומרא או הקולא המיוחדת במלמד היא שגורמת את הדין שרוצים ללמוד ממנו, ומכיון שחומרא או קולא זו אינה בלָמֵד אין ללמוד הלמד מהמלמד (ראה רש"י מכות ד ב ד"ה צד).

פירכא כל דהוא

כל דבר הלמד בצד השוה, ויש להשיב שום דבר שהמלמדים שוים בו והלמד אינו שוה להם בו, אפילו שאינו לא קל ולא חומר אנו מפריכים את הלימוד, וזהו "פירכא כל דהו" (חולין קטו ב).

על בנין אב ממלמד אחד, אם יש להשיב פירכא כל דהו, נחלקו בדבר: יש אומרים שאפשר שמשיבים (חידושי הר"ן חולין קטו ב ד"ה אמרת); ויש אומרים שאין משיבים, כשם שאין משיבים פירכת כל דהו על קל-וחומר (הליכות עולם שער ד. וראה ערך קל וחומר).

יש מהראשונים שכתבו שרבי יהודה חולק, וסובר שאף על מה הצד אין משיבים פירכא כל דהו (ריטב"א מכות ד ב ד"ה ור' יהודה).

פירכא מעלמא

אם יש מלמד אחר השוה לדבר הלמד כמו המלמד הראשון, ובו אין נוהג הדין שאנו רוצים ללמוד בבנין אב מהמלמד הראשון, ואז אפשר ללמוד להיפך מהמלמד השני, הרי אנו באים לכלל של כל שיש לנו ללמוד לקולא ולחומרא - למדים לחומרא (ראה ערך לקולא ולחומרא מקשינן), אלא אם כן יש סברא מיוחדת ללמוד מהקל (ראה תוספות קדושין לד ב ד"ה ונילף).

במה דברים אמורים בבנין אב ממלמד אחד, אבל בבנין אב משני מלמדים בצד השוה שבשניהם, אין משיבים פירכא ממה שמצינו במלמד שלישי שגם בו יש הצד השוה ואותו דין שאנו רוצים ללמוד אין נוהג בו, וכך אמרו: "כל מה הצד מגופו פרכינן מעלמא לא פרכינן", כלומר: אם יש פירכא על גוף הצד השוה ולומר "מה להצד השוה שבמלמדים שכן יש בהם כך וכך, תאמר בהלמד שלא הושווה להם במידה זו" - משיבים, אבל פירכא "מעלמא", ממקום אחר, כגון "דבר פלוני יוכיח שיש בו גם כן הצד השוה ואין אותו דין נוהג בו" - אין משיבים (חולין קטו ב)^[4].

שתי פירכות שונות בשני כתובים

אין משיבים על מה הצד פירכא של "צד חמור", היינו שבכל אחד מהמלמדים יש חומרא מיוחדת שאינה בדבר הלמד, שהואיל ואין חומרו של זה כחומרו של זה, ודאי לא באותן החומרות תלוי הדין, ואילו היינו משיבים צד חמור, הרי בכלל אי אפשר היה ללמוד שום בנין אב מהצד השוה, שכל עיקר הלימוד הוא כשיש בכל אחד מהמלמדים חומרא שאין בחברו, ותמיד יש להשיב או צד חמור כשלמדים חומרא, או צד קל כשלמדים קולא (ראה תוספות כתובות לב א ד"ה שכן. וראה הליכות עולם שער ד: לא הנחת חיי לכל מה הצד).

אימתי פורכים בצד חמור

אמנם יש מקומות שכן מצינו מחלוקת תנאים בדבר האם אומרים פירכת צד חמור בשני כתובים^[5], ובביאור החילוק נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שבמקום שאין בלמד שום חומרא לגבי המלמדים, ובמלמדים יש חומרות שאין בלמד, אז משיבים גם בצד חמור, אבל אם גם בדבר הלמד, יש חומרא, אין משיבים צד חמור, ואדרבה למדים מהם במה הצד (שיטה מקובצת כתובות לב א, בשם הרמב"ן והרא"ה).

• יש אומרים שאם החומרות הן משונות, שאינן בכל התורה, משיבים פירכת צד חמור (תוספות כתובות שם ד"ה שכן).

• יש אומרים שמשיבים צד חמור אם שתי החומרות הן באותו ענין שאנו רוצים ללמוד מהם, כגון כשדנים על העונש של מי שיש בו חיוב ממון ומלקות, הרי הצד החמור של עדים זוממים וחובל הוא גם כן בעיקר ענשם, שהזוממים נענשים בלי התראה והחובל נענש בחמשה דברים, אבל כשהחומרות הן לא באותו הענין שאנו באים ללמוד מהם, אין משיבים צד חמור כשאין החומרות שוות (ריטב"א כתובות שם ד"ה ורבינו).

• יש אומרים שמשיבים צד חמור אם החומרא של מלמד אחד תוכל להזדמן גם במלמד השני, כגון החומרא של חמשה דברים שבחובל, שתוכל להיות גם בעדים זוממים, כשהעידו על אחד שחבל בחברו והוזמו (תוספות בשם ר"ת).

• יש אומרים שאם התחלת הלימוד היתה בדרך קל וחומר, ואחר כך באנו לצד השוה, אז אין לפרוך בצד חמור, שהרי גם הלמד יש בו יתרון לגבי המלמדים בצד חמור (וראה ערך קל וחומר), אבל אם התחלת הלימוד היתה בבנין אב, שאין הלימוד מצד היתרון שיש בלָמֵד על המלמד, אלא מצד השיווי שביניהם, יש להשיב גם בצד חמור, שמכיון שיש יתרון חומר במלמדים שאינו בלמד, שוב אין כאן שיווי ביניהם ובטל הלימוד (מידות אהרן ב חלק יב).

או שאילו היה הדין נוהג גם בלָמֵד, למה כתבה התורה בשני מקומות, היינו במלמדים, הרי היתה יכולה לכתוב רק בלמד בלבד, והיינו יכולים ללמוד במלמדים מקל וחומר (כללי הגמרא לבית יוסף בשם ר"מ ממוסה).

הבדל משאר המידות

מקל וחומר

המלמד והלמד בבנין אב צריכים להיות מענין אחד, מה שאין כן בקל וחומר, שלמדים אפילו כשהלמד והמלמד הם משני עניינים (כללי הגמרא לבית יוסף על הליכות עולם שער ד, בשם הרא"ש. וראה ערך קל וחומר).

שלא כמידת קל וחומר, שלפעמים כתוב בתורה בפירוש מה שאפשר ללמוד בקל וחומר (ראה ערך מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא), כשלמדים בבנין אב הדבר פשוט יותר, ואין על זה לימוד מפורש בתורה, אבל כשלמדים במה הצד, אפשר שתכתוב התורה בפירוש, כמו בקל וחומר (תוספות שבת קלא ב ד"ה אי).

אף על פי שאין עונשים מן הדין, בדבר הלמד בבנין אב יש סוברים שעונשים (ראה ערך אין עונשין מן הדין: עונש בשאר מדות, בטעמי המחלוקת שבדבר)

ראה ערך אין דנין אפשר משאי אפשר אם למדים בבנין אב אפשר משאי אפשר.

מהיקש

כשההשוואה של הלמד למלמד באה על ידי סמיכות העניינים זה לזה, אין זה בנין אב אלא היקש [ראה ערכו] (רש"י בבא קמא סג ב ד"ה היקישא).

מגזירה שווה

במקום שהבנין אב הוא ללמד על מלה שוה שפירושה כמו במלמד, נאמרו כמה דרכים במה הוא שונה מגזירה שווה (ראה ערכו):

• יש אומרים שנבדל הוא מגזרה-שוה בזה שאין המילה השוה מופנית ומיותרת כמו בגזרה שוה, ולכן אי אפשר ללמדה בגזרה שוה (ראב"ד בתורת כהנים בבנין אב משני כתובים; יבין שמועה כלל קכב).

• יש אומרים שגזרה שוה אין אדם דן מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו (ראה ערך גזרה שוה), ובנין אב דן מעצמו (מדות אהרן פסקא ו)^[6].

• יש אומרים שבבנין אב משני כתובים אי אפשר ללמוד בגזרה שוה, שאילו כן היה די בפסוק אחד ולמה נכתבו שניהם, אבל בבנין אב הרי אנו מוצאים חומרא או קולא שיש באחד מה שאין בשני, ומההכרח היה לכתוב שניהם, שנלמד מהצד השוה שבהם (מידות אהרן שם).

• ויש אומרים שאם הלמד אינו במקום ידוע אחד, אלא למדים על כל המקומות שנאמרה בהם אותה מילה, אין זו גזרה שוה אלא בנין אב (ספר תחילת חכמה לר"י חאגיז), כגון בעונש בעל-אוב (ראה ערכו) שנאמר בתורה: בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם (ויקרא כ כז), ואמרו: זה בנין אב שכל מקום שנאמר בתורת דמיהם בם הוא בסקילה (תורת כהנים שם. וראה כריתות ה א שקראוהו גזרה שוה).

מגלוי מילתא

יש מהראשונים שכתבו שיש הבדל בין בנין אב ובין גלוי-מלתא (ראה ערכו) בעלמא, שאינו אלא לימוד סתום מן המפורש ועדיף מבנין אב, שאפילו אם דבר הלמד מהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב (ראה להלן) בגילוי מילתא מלמד (תוספות שבועות ט א ד"ה הואיל). ויש אומרים שאף זה הוא בנין אב, אלא שבנין אב זה אינו מלמד על כל הענין רק על המיעוט, ולפיכך עדיף משאר בנין אב, שאין משיבים עליו פירכא (רש"י שבועות שם ב ד"ה גילוי וד"ה שעיר).

היחס לשאר מידות

אם יש גזרה-שוה (ראה ערכו) המלמדת את ההיפך מבנין אב, למדים מהגזרה שוה ולא מהבנין אב (ראה קדושין לד ב ורש"י ד"ה בשלמא),

וכן היקש ובנין אב, היקש עדיף (ראה קדושין לה א ורש"י ד"ה למען תהיה),

וכן קל וחומר ובנין אב, קל וחומר עדיף (גינת ורדים כלל יג).

כשם שלמדים בבנין אב דין הכתוב מפורש במלמד, כך למדים דין שהמלמד עצמו נלמד באחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, כגון מצות עשה שהזמן גרמא שלמדים בבנין אב מתפילין שהנשים פטורות, אף על פי שבתפילין גופן לא ידענו שפטורות אלא מהיקש [ראה ערכו] (קדושין לה א).

בקדשים, שאין למדים בהם למד מן הלמד (ראה ערך למד מן הלמד), דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב (זבחים נא א: פשוט מהא חדא כו').

דבר הלמד בהיקש אם חוזר ומלמד בבנין אב, נסתפקו בגמרא, ולפי דעת ר' ירמיה אין חוזר ומלמד, אבל דחו דבריו (זבחים נ א).

וכן נסתפקו אם דבר הלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בבנין אב (שם ב, ומנחות עו א).

דבר הלמד בקל וחומר, לפי ר' ירמיה חוזר ומלמד בבנין אב, אבל דחו ראייתו (זבחים נא א).

דבר הלמד בבנין אב אם חוזר ומלמד בהיקש ובגזרה שוה ובקל וחומר, נסתפקו בגמרא (שם). יש מהראשונים סוברים שלפי המסקנה כל הלמד בשאר המידות חוזר ומלמד בבנין אב, וכן דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בשאר המידות (רש"י שבועות ט ב ד"ה שעיר); ויש חולקים וסוברים שהדבר נשאר בספק (תוספות שם א ד"ה הואיל).

כשדנים בבנין אב דין המפורש במלמד, יש מהראשונים שכתב שאז דנים מהמלמד גם דין שאינו מפורש בו אלא נלמד בהיקש (ריטב"א שבועות ט א ד"ה הואיל).

בסיס לדבר האסור^[7] - דבר המשמש מושב לדבר האסור בטלטול בשבת ויום טוב

גדרו ודיניו

הדין

בסיס לדבר האסור הוא אחד מסוגי המוקצה, האסורים בטלטול בשבת ויום טוב (ראה ערך מוקצה); שכיון שמשמש בסיס לדבר אחר הרי הוא טפל לו (ראה רש"י שבת מז א ד"ה לדבר האסור), ונעשה אף הוא מוקצה (רש"י שם קמב ב ד"ה נעשה).

ולכן כר שהניח עליו מעות, שהן אסורות בטלטול (ראה ערך מוקצה) - נאסר אף הוא בטלטול, וכשצריך לכר לשכב עליו, אסור להטותו כדי שיתנערו המעות מעליו (שבת קמב ב; רמב"ם שבת כה יז; טוש"ע אורח חיים שט ד). ואף אם ניטלו ממנו המעות בשבת אסור לטלטלו, שכיון שנאסר בבין השמשות, כשהיו עליו המעות, נאסר לכל השבת כולה (שבת מד ב; רמב"ם שם; רמ"א או"ח שט ד, שי ז).

ונחלקו הראשונים בדבר:

• רוב הראשונים סוברים שאסור בטלטול בין לצורך גופו של הכר, כגון שצריך לשכב עליו, ובין לצורך מקומו (בית יוסף שט; רמב"ם שבת שם; בעל המאור שבת קכג א), כיון שהבסיס לדבר האסור נעשה כדבר האסור שעליו בעצמו, וכשם שהמעות של הכר אסורות בטלטול בין לגופן ובין למקומן (ראה ערך מוקצה), אף הבסיס כך (לבושי שרד או"ח שי ז; משנה ברורה שם ס"ק כד).

• ויש מי שאומר שלצורך גופו בלבד הוא שאסור, אבל לצורך מקומו מותר לטלטלו (שבלי הלקט קכ, בשם יש מפרשים; רבנו ירוחם יב יג).

היה המוקצה שעל הבסיס כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר בטלטול לצורך גופו ומקומו (ראה ערך מוקצה) –

• יש מהאחרונים שנסתפק אם נאסר כלל הבסיס, שיתכן שאין דין בסיס לדבר האסור אלא כשהמוקצה שעליו אסור בטלטול לגמרי (פרי מגדים משבצות זהב שח בהקדמה).

• יש שצידדו שאינו חשוב בסיס לדבר האסור (ישועות יעקב או"ח שח סק"ה).

• ויש שכתבו שחשוב הוא בסיס לדבר האסור (תהלה לדוד או"ח שח סק"א, בדעת הרמב"ן והרשב"א; ערוך השלחן או"ח שי ט).

ולכל הדעות מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו כדין כלי שמלאכתו לאיסור (תהילה לדוד שם; שמירת שבת כהלכתה כ נ).

האיסור משמש להיתר

• יש מהראשונים שסוברים שאין דין בסיס להיאסר בטלטול אלא כשהבסיס משמש את הדבר האסור שעליו, ולא כשהאיסור שהונח עליו משמש את הבסיס (בעל המאור שבת קכג א; רשב"א וריטב"א שבת נא א)^[8]. ולדעה זו אם הניח אבן על כסוי כלי כדי שלא יפתחוהו חתולים - מותר לטלטל את הכלי (שמירת שבת כהלכתה כ נד).

• ויש חולקים וסוברים שאף כשהאיסור משמש את ההיתר נאסר הדבר המותר מתורת בסיס, ואבן שעל פי החבית, שהחבית נעשתה לה בסיס, הוא אפילו כשהניח את האבן לשמש כיסוי לחבית (רמב"ן במלחמות שבת קכד ב; שיטה מקובצת ביצה ב א)^[9].

דבר אסור שאינו חשוב כלל ואין אדם מצניעו, המונח על דבר היתר, כתבו ראשונים שאין ההיתר נעשה בסיס לו, ולכן:

• עצמות וקליפות שעל השולחן, שלא הניחם אלא כדי שלא יטנפו את הבית, ולא להצניעם מחמת חשיבותם, אין השולחן נעשה בסיס להם, ומותר להגביהו ולטלטלו כדי לנערם מעליו (רשב"א ביצה ב א).

• גרעיני תמרים שהם מוקצים, מותר להניחם על הפת או על ספל של מים ולטלטלם, ואין הפת והספל נעשים בסיס להם, כיון שלא הניחום עליהם אלא כדי לזרקם (ר"ן שבת קמג א).

היתר על האיסור

אין תורת בסיס על ההיתר אלא כשהאיסור מונח עליו, אבל אם ההיתר אינו מונח על האיסור, כגון חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה לתלות בו לייבשו, החלוק אינו נעשה בסיס להקנה, ומותר לשמטו מעל הקנה, אף על פי שהקנה אינו כלי והוא מוקצה (ב"ח שח ט).

היה ההיתר משמש לאיסור והוא מונח על האיסור, כגון שהניח כלי היתר על פמוט לשיווי המשקל, נסתפקו אחרונים אם יש על ההיתר תורת בסיס (פרי מגדים שח בהקדמה, ובמשבצות זהב ס"ק יד).

הנחה על עיקר הכלי

לא נקרא בסיס אלא אם כן האיסור מונח על עיקר הכלי, אבל אם המוקצה מונח על דבר הטפל לכלי אינו נעשה בסיס. ולכן מותר לטלטל בגד, שמעות מונחות בכיס שאינו תפור לכל ארכו בבגד, אלא פיו לבדו תפור והכיס כולו תלוי, ואין הבגד נעשה בסיס, שהואיל ואין המעות על עיקר הבגד, הכיס בטל לעיקר הבגד (שו"ת תרומת הדשן א סט; בית יוסף או"ח שט ה בשמו; רמ"א או"ח שי ז). ואפילו אם הניח את המעות בכוונה בתוך הכיס - מותר, אלא שלכתחילה אסור להניחם שם, שמא ישכח ויצא בו ברשות הרבים (מגן אברהם שי סק"ז).

וכן מגירה שבשולחן, העשויה באופן שאי אפשר להוציאה לגמרי מן השולחן, ויש בתוכה מעות, נתבטלה לשולחן ומותר לטלטלו (מגן אברהם שם)^[10].

אבל אם היה כיס מלא מעות קשור לבגד, אסור לטלטל את הבגד, כיון שהכיס הוא כלי בפני עצמו. וכן כשהתיבה שבשולחן עשויה באופן שאפשר להוציאה משם אסור לטלטל את השולחן (מגן אברהם שי סק"ז).

היה הכיס תפור כולו בבגד, כל הבגד נעשה בסיס (מגן אברהם שם)^[11].

ויש חולקים וסוברים שאפילו כשאין האיסור מונח על עיקר הכלי אסור לטלטלו, אם אפשר לנער את המוקצה במקומו, ולדעתם בכיס שבבגד אם אפשר לנער – ינער, ולא יטלטל (מגן אברהם שי סק"ז).

הניח מוקצה על מכסה של כלי או ארגז, למרות שהכלי נעשה בסיס, מה שבתוכו לא נעשה בסיס, ואם אפשר להוציאו בלא להסיר את המכסה מותר להוציאו. כגון חבית יין או מיחם מים שהניח עליו מוקצה, ויש בהם ברז, או שנפל מהם המכסה, מותר להשתמש ביין ובמים (תהילה לדוד שט סק"ז; שמירת שבת כהלכתה כ ס).

באוכל

יש מהראשונים שסוברים שאין אוכל נעשה בסיס לדבר האסור. ולכן מותר לטלטל כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה, ואין הפירות גופם נעשים בסיס לאבן (מאירי שבת קמב א); וכן צנונות שטמן בארץ מותר לנערם, כשמקצת עליהם מגולים, ואינם נעשים בסיס לעפר שעליהם, שאין באוכלים דין בסיס (כלבו לא; רמ"א או"ח שיא ח).

והאחרונים כתבו לפרש שאין הבדל בין כלים לאוכלים, אלא שאוכלים אלו דהיינו הצנונות לא נעשו בסיס, שלא היתה כוותו שהאוכל ישמש לעפר, ואדרבה העפר משמש לאוכל (מגן אברהם שיא ס"ק כג; משנה ברורה שיא ס"ק כט; ביאור הגר"א שם ח; שו"ע הרב שם י). אבל אם היתה כוונתו שהאוכל ישמש למוקצה נהפך האוכל להיות מוקצה (משנה ברורה בשער הציון שיא ס"ק לג, שמירת שבת כהלכתה כ פא).

תנאי

נחלקו הראשונים אם מועיל תנאי להתיר טלטול של בסיס לדבר האסור:

• יש סוברים שאם התנה מבעוד יום על הנר (פמוט) שיטלטלנו אחר שיכבה - מועיל התנאי (רמב"ן ור"ן שבת מה א); ואף על פי שאין תנאי מועיל במוקצה (ראה ערך מוקצה), בבסיס לדבר האסור מועיל תנאי, כיון שאין איסורו מחמת עצמו, אלא מחמת האיסור שעליו, כל שהתנה מבעוד יום שיהיה מותר לטלטלו כשיוסר הדבר האסור מעליו, ולכן מותר לטלטלו (בית יוסף או"ח רעט ד, בשם שו"ת הרשב"ש תז).

• יש סוברים שלא הותר התנאי אלא בנר (פמוט), שהוא בסיס לשלהבת, שכיון שהוא עומד להיכבות מותר לטלטלו אם התנה על כך מבעוד יום (מגיד משנה שבת כה י, בדעת רמב"ן ורשב"א; שו"ע או"ח רעט ד).

• ויש אוסרים גם בנר (תוס' שבת מד א ד"ה שבנר), כיון שעיקר הקצאתו הוא בין השמשות, והרי דחהו בידים לצורך בין השמשות (מגן אברהם רעט סק"ז). וכן נוהגים, אלא שבאמירה לנכרי שיטלטלו נהגו להתיר (רמ"א או"ח רעט ד), שבאמירה לנכרי שאיסורו קל סומכים על המתירים בתנאי (שו"ע הרב שם ה).

שלא בכוונה

שוכח

דבר היתר שמונח עליו דבר איסור אינו נעשה בסיס אלא כשמניח בכוונה את האיסור על ההיתר, אבל בשוכח אינו נעשה בסיס (שבת קמב ב). ולכן אם הניח את האיסור עליו בימות החול, ולא היתה כוונתו שישאר עליו בשבת, ואחר כך שכחו להסירו משם אינו נעשה בסיס; אבל אם הניחו בערב שבת, אפילו בסתם, הרי זה כאילו נתכוין שישאר שם גם בשבת (תרומת הדשן כתבים קצג); ויש אומרים שאפילו אם הניחו בערב שבת, כל שלא חשב בפירוש שישאר שם בשבת, ובין השמשות שכחו, הרי זה בכלל שוכח (בית יוסף או"ח שט ד).

ומכל מקום אפילו בשוכח אסור לטלטל את ההיתר טלטול גמור, אלא אם הוא צריך לו לגופו מטהו על צדו ומנער את האיסור מעליו. כגון, ששכח אבן על פי החבית או מעות על הכר, מטה החבית על צדה והאבן נופלת, או מנער הכר והמעות נופלות; אבל לא יגביה את ההיתר עם האיסור שעליו ויטלטלו למקום אחר לנערו שם. ואם אי אפשר בניעור במקומו, כגון שהיתה החבית בין חביות אחרות, וירא שלא תיפול האבן על חביות אחרות ותשברן, או שצריך למקומו של ההיתר, מותר לטלטל את ההיתר למקום אחר, ולנער שם האיסור ממנו (שבת קמב ב; רמב"ם שבת כה יז; טוש"ע שט ד,ה).

לא היה צריך לא לגופו של ההיתר ולא למקומו, אלא חושש שמא יגנבו המעות שעל הכר, אסור לטלטל הכר או לנער את המעות ממנו (רבינו ירוחם יב יג; בית יוסף שט ה, בשמו; מגן אברהם שט סק"ה), כיון שאין טלטול וניעור זה אלא לצורך דבר האסור (שו"ע הרב שט ו)^[12].

דבר העשוי להיות המוקצה עליו, אף על פי שלא הניחו בידים, הרי זה כהניחו, ונעשה בסיס. כגון קן של תרנגולת שיש בה ביצת אפרוח, שהיא מוקצה (ראה ערך מוקצה), נעשה הקן בסיס לה, כיון שהקן עשוי לתרנגולות (תוס' שבת מה ב ד"ה דאית; ריטב"א שם; מגן אברהם שט סק"ו), וכן כסף שבארנק נעשה הארנק בסיס לו גם אם לא חשב שיהיה שם בשבת, כיון שדרכו להיות בארנק (שמירת שבת כהלכתה כ נג).

הנחה לחלק מהשבת

נחלקו הראשונים מה הדין במניח דבר איסור על ההיתר בכוונה לחלק מהשבת בלבד:

• יש אומרים שאינו נעשה בסיס אלא כשהניח על דעת שישאר שם האיסור כל השבת, אבל כשהניח בכוונה לסלק האיסור משם בשבת, על ידי ניעור או על ידי נכרי, אין לו דין בסיס לדבר האסור, והרי זה כשוכח (תוס' שבת נא א ד"ה או, ביצה ב א ד"ה ובית הלל, בשם רבינו תם; יראים השלם רעד; רוקח קכג; ספר התרומה רמט; דעה א בטוש"ע שט ד); והוא שחשב בפירוש לסלק המוקצה מההיתר בשבת, או שהוא דבר שדרכו בכך לסלקו; אבל אם חשב סתם שיהיה מונח עליו המוקצה בשבת, אף שלא חשב בפירוש שישאר שם כל השבת, הרי זה בסיס (משנה ברורה שט ס"ק כא).

ומכל מקום אף בהניחו על מנת לסלק בשבת אין דינו לגמרי כשוכח, שיהיה מותר בטלטול כשאי אפשר בניעור במקומו, שלא היה לו להניח באותו ענין שיצטרך טלטול, ולכן אפילו כשאי אפשר בניעור אסור בטלטול, אלא אם כן אי אפשר היה לו מבלי שיניחו שם, כגון עצמות וקליפות שאי אפשר שלא יניחם על השולחן (תוס' שבת קכג א ד"ה האי פוגלא).

• יש חולקים וסוברים שאפילו אם הניח בכוונה שיהיה עליו בכניסת השבת בלבד ובתוך השבת יטלנו משם, נעשה בסיס לדבר האסור (רש"י שבת נא א ד"ה או שטמן; רשב"א שבת שם, וביצה ב א; דעה ב בטוש"ע שט ד); אלא אם כן הניח האיסור עליו בשבת בכוונה לנערו ממנו בשבת, שאז אינו נעשה בסיס (רשב"א שבת קמג א; מגן אברהם רסה סק"ב, ושם רסו ס"ק יד); אבל אם לא היתה דעתו לנערו בשבת, נעשה בסיס אף כשהניח עליו את האיסור בשבת, ולא היה עליו בבין השמשות (רשב"א שבת שם).

• ויש שנראה מדבריהם שאף בהניח בשבת בכוונה לסלק בשבת - נעשה בסיס (עי תוס' שבת מד ב ד"ה יש עליה). ולדברי הכל כשניטל האיסור ממנו בשבת מותר בטלטול, שכיון שלא היה עליו בבין השמשות לא הוקצה לכל השבת (תוס' שבת שם; מגן אברהם שח ס"ק נ)^[13].

הנחה ללא צורך

כשאינו מניח דבר המוקצה על ההיתר לצורך מסויים, אלא מניח בלי שום כוונת צורך, כגון כשמניח בתיבה חפצים אלה על אלה, מפני שאינו רוצה לפנות לכל חפץ מקום בשולי התיבה, נחלקו הפוסקים אם נעשה בסיס:

• יש סוברים שהחפץ התחתון נעשה בסיס לעליון, הואיל שכשמניח בערב שבת יודע הוא שהאיסור יהיה מונח על החפץ בשבת, והרי זה בכלל מניח (תרומת הדשן כתבים קצג; בית יוסף או"ח שט ד בשמו).

• ויש חולקים וסוברים שאין דינו כמניח אלא כשוכח (מגן אברהם שט סק"ו; שו"ע הרב שט ט). ולכן מותר לטלטל את המפה שעל השולחן, אף על פי שהמנורה עומדת עליה, לפי שאין צריך לו שתהא המנורה על המפה אלא על השולחן, ואינו מעמידה על המפה אלא מפני שאי אפשר לו לפנות מקום למנורה בגוף השולחן, או מפני שאינו חושש לפנות לה מקום, ולפיכך לא נעשית המפה בסיס למנורה (שו"ע הרב שם)^[14].

חפץ של חבירו

מכיון שאין נעשה בסיס אלא כשמניחו בכוונה, לכן אם הניח מוקצה על כלי של חברו אין הכלי נעשה בסיס, שאין אדם אוסר דבר של חברו שלא מדעתו (שלטי הגבורים על המרדכי שבת רמז שיז סק"א, בשם אור זרוע; רמ"א או"ח שט ד; מגן אברהם שט סק"ח)^[15].

ואם עשה כן לטובת חברו, שמן הסתם נוח לו לחברו דבר זה שעשה לטובתו, כגון שנטל כלי של חברו ושמו תחת הנר של חברו, כדי שיפול הנר לתוכו ולא ישרף הבית, ונפל הנר לתוכו קודם בין השמשות, נסתפקו הראשונים אם יכול לאסור את הכלי בתורת בסיס (מגן אברהם שם, בדעת השלטי גיבורים). ויש שהוכיחו שבאופן זה נאסר הכלי (מגן אברהם שם, בדעת התוספות; שו"ע הרב שט יא; שמירת שבת כהלכתה כ נב)^[16].

בסיס לאיסור ולהיתר

הדין

אין ההיתר נעשה בסיס לדבר האסור אלא אם כן דבר איסור בלבד מונח עליו, אבל לא כשמונח עליו איסור והיתר. לפיכך: כלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה, מותר לטלטל את הכלכלה, שנעשית בסיס לאסור ולמותר (שבת קמב א), אלא שמכל מקום אם אפשר לנער האיסור ממנו צריך לנערו ואחר כך יטלטל את ההיתר בלבד, ורק אם אי אפשר לנער, או שיהיה הפסד בדבר על ידי הניעור, כגון שהיו בכלכלה תאנים וענבים רכים שאם ינערם יטנפו בקרקע ויפסדו, מותר לטלטל ההיתר עם האיסור שעליו (שבת שם; רמב"ם שבת כה טז, טוש"ע או"ח שט ג). וכן אם צריך למקומו, שאז הניעור לא יועיל לו לפינוי המקום שצריך, מותר לטלטלו משם (בית יוסף שם).

כלי שמונח בתוכו דבר המותר ועל גבי הכלי מונח דבר האסור, כתבו אחרונים שאין לו תורת בסיס לאסור ולמותר, אלא נעשה בסיס לאיסור בלבד. ולכן אבן שעל פי החבית נעשית החבית בסיס לה ואסור לנערה, אף על פי שיש בה גם יין המותר, שכיון שעל פי החבית אין יין, נעשתה בסיס לאבן בלבד (תוספות שבת שט ס"ק יד; מחצית השקל שט סק"ו).

צרור מפתחות שיש בו מפתחות שאינם מוקצה ומפתח מוקצה כגון מפתח הרכב, לכתחילה יוציא את המפתח המוקצה בערב שבת; ואם לא הוציאו אין לאחוז את כל הצרור ולטלטלו כיון שבזה מטלטל את המוקצה בידיים, אלא יאחז בטבעת שהיא בסיס לאיסור ולהיתר אם המפתח של האיסור אינו חשוב יותר מההיתר, או שיאחז במפתחות של ההיתר וכך יטלטל את הצרור; ואם יש באפשרותו לנער את המפתח של האיסור בלא שיאחזו בידיו יעשה כך (שמירת שבת כהלכתה כ ס"ק שט; ארחות שבת ב יט שיא).

חשיבות החפץ

בסיס לאיסור ולהיתר אינו מותר בטלטול אלא כשההיתר הוא חשוב יותר מהאיסור, שאז האיסור מתבטל אגב ההיתר, ואין הכלי נעשה בסיס לו אלא להיתר, כגון בכלכלה ופירות, שהאבן לגבי הפירות אינה חשובה, ולכן היא בטלה; אבל כשהאיסור הוא יותר חשוב, או אף כששניהם שוים בחשיבותם (משנה ברורה שי ס"ק לג, ושער הציון שם ס"ק ל), האיסור אינו בטל להיתר, והבסיס אסור בטלטול ובניעור, כבסיס לדבר האסור בלבד (טוש"ע שי ח).

ומכל מקום כתבו הראשונים שתיבה שיש בה דבר המותר בטלטול ומעות, אם המעות אינן עיקר - מותר לטלטלה כמו שהיא, שהתיבה היא בסיס לאסור ולמותר (הגהות מיימוניות שבת כו סק"ז; שו"ע או"ח שי ט), שהולכים אחר חשיבות החפץ לאדם, ולא אחר ערכו הכספי של החפץ, ולכן אם ההיתר נצרך וחשוב לו יותר מהאיסור מותר לטלטל את הבסיס (אגרות משה או"ח ב סו כב ס"ק יז; שמירת שבת כהלכתה כ ס"ק רלא).

החשיבות נקבעת לפי מה שהדבר חשוב או אינו חשוב אצלו, ולא לפי מה שחשוב או אינו חשוב לכל העולם (מגן אברהם שי סק"ט).

השולחן שהנרות עומדים עליו, שהוא בסיס לדבר האסור, אם היו מונחים עליו בין השמשות גם ככרות ושאר דברים, הם חשובים יותר מהנרות, דהיינו משלהבת הנר הדולקת (ראה מחצית השקל רעז סק"ח), ונעשה השולחן בסיס לדבר האסור והמותר, ומותר לטלטלו כשאי אפשר לנער הנר, או כשצריך למקומו של השולחן, אפילו בעוד הנרות דולקים (מגן אברהם רעז סק"ח).

ומטעם זה נתפשט המנהג שהנשים נזהרות להשים ככר הצריך לשבת על השולחן קודם הדלקת הנרות, כדי שיהיה מותר לטלטל את השולחן כשיצטרך לזה (משנה ברורה רעז ס"ק יח).

פמוט שהודלק לשבת אסור לטלטלו על ידי שנותנים עליו לחם מבעוד יום כדי שיהיה בסיס לדבר האיסור שהוא השלהבת ולדבר המותר, אפילו כשהלחם הוא יותר חשוב מהשלהבת, שכיון שהנר עשוי בשביל השלהבת, הוא נעשה טפל אליה ולא ללחם (רא"ש שבת כא ב; שו"ת הריב"ש צג; שו"ע או"ח רעט ג).

דבר מוקצה המונח על דבר היתר, והמוקצה אינו חשוב כלל לגבי ההיתר, אינו עושה את ההיתר לבסיס גם כאשר לא מונח עליו דבר היתר נוסף. ולכן מטבע פחות ערך המונח על השולחן, או חפץ מוקצה התלוי על דלת החדר, אינו הופך אותם למוקצה (משנה ברורה שי ס"ק לא; שמירת שבת כהלכתה כ נו)^[17].

הנחה בשבת

אין בסיס לאסור ולמותר מותר אלא אם כן הניח עליו את ההיתר מבעוד יום, אבל אם האיסור בלבד היה עליו בין השמשות, לא יועיל מה שמניח אצלו היתר בשבת (בית יוסף או"ח שי; רמ"א שי ח).

הניח עליו דבר האסור בשבת, כיון שאין מוקצה לחצי שבת, ואינו אסור אלא כל זמן שהאיסור עליו (ראה לעיל: שלא בכוונה), מותר להניח עליו דברים של היתר החשובים יותר מהאיסור ומטלטלם (ט"ז שי סק"ח).

מכשיר חשמלי

עם חוט להט

נורה חשמלית או מכשיר חשמלי, שיש בהם חוט להט מאיר או גוף חימום, שדינם כגחלת של מתכת (ראה ערך חשמל: חוט להט) –

• יש שכתבו שאסור לטלטלם בשבת בשעה שהחוט המאיר וגוף החימום לוהטים, שהם מוקצה כדין שלהבת, והנורה והמכשיר הם בסיס לדבר האסור, כדרך שאמרו שהנר והשמן והפתילה אסורים בטלטול, לפי שהם בסיס לשלהבת שהיא דבר האסור (חלקת יעקב א מ, ב מא; ציץ אליעזר ו ו סק"ד), ומכל מקום מותר לכסות מנורת חשמל כדי להסתיר אורה, אף על פי שמנדנדה בכך, שהרי זה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר (שערים מצויינים בהלכה ב קונטרס אחרון פח יב; לקט הלכות שבת א א יט). ויש שכתבו שמטעם זה אסור לטלטל פנס כיס דולק (חלקת יעקב ב מא).

• ויש חולקים וסוברים שאין דין חוט להט כדין שלהבת, ואינו מוקצה (אגרות משה או"ח ג נ; מאורי אש עמ' 63, 69; מנחת שלמה א יד), שדוקא שלהבת היא מוקצה שכן אינה כלי (ראה ערך מוקצה), אבל חוט הלהט אף על פי שנעשה גחלת ודינו כאש, דין כלי עליו ואינו מוקצה (אגרות משה ומאורי אש שם), או שדוקא שלהבת היא מוקצה שהרי יש חלק בשלהבת שנוסף בשבת, והוא מוקצה כדין דבר הנולד בשבת, מה שאין כן חוט להט שהאש שבו קבוע כל הזמן ואינו נולד (מנחת שלמה שם). לדעה זו דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, ואסור לטלטלו אלא לצורך גופו או מקומו (מאורי אש שם).

ונהגו שלא לטלטל מנורת חשמל - גם כשעשויה לטלטול בחול - אף לצורך גופה או מקומה, ואין לשנות מנהג זה, שהרי נראה כמעשה של חול, כ"עובדין דחול", וכן יש לחוש שאם יטלטלוה יאמרו על חוט הלהט שאינו אש, ויבוא להדליקה ולכבותה (מאורי אש עמ' 78).

ללא חוט להט

מכשיר חשמלי שאין בו חוט מאיר או גוף חימום, כגון מאוורר וכיוצא, אף על פי שהוא בסיס לחוטים שהחשמל זורם בהם, אינו נדון כבסיס לדבר האסור, לפי שהזרם אין בו ממש, ואין דינו כשלהבת (חלקת יעקב ג קפא; אז נדברו ח לג ב). ואף אם מותקנת במכשיר נורת סימון, שהיא מוקצה, לסוברים כן, יש מצדדים לומר שאין המכשיר כולו נדון כבסיס לנורה (מנחת שלמה א ט ס"ק 3).

בשעה שהמכשיר אינו פועל, דינו ככלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור להפעילו בשבת וביום טוב, ואסור לטלטלו אלא לצורך גופו או מקומו (מנחת שלמה א ט). בשעה שהמכשיר מופעל יש מצדדים שדינו ככלי שמלאכתו להיתר, שהרי אז אין מלאכתו אלא להעבירו ממקום למקום (מנחת שלמה שם, וראה שו"ת אז נדברו ז מח, ח לג ב).

ויש מצדדים לומר שכיון שהכח העושה בו את המלאכה, היינו זרם החשמל, נוצר באיסור על ידי חיבור המכשיר לרשת החשמל, הרי זה ככלי שמלאכתו לאיסור אף על פי שעצם מלאכתו של הכלי אינה מלאכת איסור (אגרות משה או"ח ג מט; חלקת יעקב ב מא), או לפי שכיון שאסור להפעילו, אף כשהוא מופעל כלי שמלאכתו לאיסור הוא (ציץ אליעזר ו ו סק"ד), ומותר לטלטלו רק לצורך גופו ומקומו.

בעולה לכהן גדול^[18] - איסור נשואי בעולה לכהן גדול

האיסור

איסור בעולה

אשה בעולה אסורה לכהן גדול (יבמות כ א, ורש"י ד"ה קפסיק; רמב"ם אישות א ח), שנאמר: וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח (ויקרא כא יג), מכאן אתה למד שאשה שאינה בתולה לא יקח, ולאו הבא מכלל עשה עשה (ירושלמי בכורים א ה; רמב"ם אישות שם; רש"י יבמות שם, וקדושין סח א ד"ה בבעולה). ואין לוקים על איסור זה (רמב"ם איסורי ביאה יז טו), לפי שאינו אלא לאו הבא מכלל עשה (ראה ערך לאו הבא מכלל עשה)^[19].

הכהן

אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה, ואחד מרובה בגדים - הכהנים שהיו בבית שני, שלא היה אז שמן המשחה - ואחד כהן גדול העובד, ואחד כהן גדול שעבר - שאירע פסול בכהן גדול ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו של הראשון, שחוזר לעבודתו, והשני הוא כהן שעבר - כולם בכלל האיסור של בעולה (משנה הוריות יא ב; רמב"ם איסורי ביאה יז א).

אף כהן משוח מלחמה - כהן שמשחוהו למלחמה לדבר דברי מערכי המלחמה (רש"י יומא עב ב) - בכלל האיסור (הוריות יב ב; רמב"ם שם).

אף כהן גדול שנפסל מחמת מומו, הוא בכלל איסור בעולה (הוריות יב ב)^[20].

תנאי האיסור

אין האיסור אלא כשבא עליה דרך נישואין, אבל אם בא עליה שלא בדרך נישואין אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר, ואין בו איסור מיוחד של כהונה (מגיד משנה איסורי ביאה יט ד, בדעת הרמב"ם).

והוא הדין כשבא עליה לשם קידושין אסור, ואף על פי שבביאה זו אינה נעשית אלא ארוסה ולא נשואה (ראה ערך נשואין) - עובר, שלא נתמעט אלא ביאת זנות בלבד (משנה למלך מכירה א ד).

ויש אומרים שאף בביאת זנות עובר עליה משום בעולה לכהן גדול (משנה למלך איסורי ביאה יז טו, יח ב).

כשם שהכהן הגדול מוזהר על הבעולה, כך היא מוזהרת עליו (תוס' חגיגה יד ב ד"ה בתולה; שיטה מקובצת בבא מציעא ל א, בשם תוספות שנץ), שנאמר: וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח, ונקרא בו: יקיח (תוס' חגיגה שם); או לפי שכלל הוא באיסורי כהונה שכל מקום שהוא מוזהר היא מוזהרת (שיטה מקובצת שם)^[21].

נבעלה בהעראה (ראה ערך ביאה: העראה, וערך טענת בתולים) - הרי זו בעולה, ואסורה לכהן גדול (תוס' הרא"ש נדה ח ב; משנה למלך איסורי ביאה יז יג).

עבר ונשא את הבעולה, חייב להוציאה בגט (רמב"ם איסורי ביאה יז טו).

דין הולד והאשה הבעולה

נחלקו תנאים אם הולד של בעולה לכהן גדול נעשה חלל: ר' אליעזר בן יעקב אומר שהולד חלל, שאף מחייבי עשה מתחלל הולד; וחכמים אומרים שהולד כשר, שאין חלל מחייבי עשה (יבמות נט ב). הלכה כר' אליעזר בן יעקב (יבמות שם; רמב"ם איסורי ביאה יט ג).

ואף האשה הבעולה עצמה, שנשא אותה כהן גדול ובא עליה, מתחללת (רמב"ם שם. וראה ערך חללה).

המצוה בבתולה

מלבד האיסור לישא בעולה, ישנה מצווה על הכהן הגדול ליקח בתולה (רמב"ן ויקרא כא יג-יד), שנאמר: כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה (ויקרא כא יד), ואמרו: מלמד שהוא מצווה על הבתולה (ספרא אמור ב ב), ומצות עשה גמורה היא זו (זוהר הרקיע לרשב"ץ עשה מד; שו"ת הרדב"ז ו שני אלפים ש). ויש ממוני המצוות שמנו אותה במנין העשין (בה"ג הקדמה עמ' יז. וראה ערך בתולה).

בעולת עצמו

הדין

אף בעולת עצמו, כגון כהן גדול שאנס או פיתה בתולה, אסור לו לישא אותה (יבמות נט ב; רמב"ם איסורי ביאה יז טז).

ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש אומרים שבעולת עצמו אסורה לו מן התורה, כמו בעולת אחרים (רמב"ם שם; תוס' יבמות נט א ד"ה אילימא, כתובות ל א ד"ה איכא בינייהו; שיטה מקובצת כתובות שם ד"ה בעולה, בשם הר"ח).

• יש אומרים שבעולת עצמו אינה אסורה לו אלא מדרבנן (משנה למלך איסורי ביאה יח ב, בדעת רבינו תם; שער המלך איסורי ביאה יז יג, בשם שיטה מקובצת).

עבר ונשא

עבר ונשא, צריך להוציאה בגט (יבמות נט ב; רמב"ם איסורי ביאה יז טו-טז). ואף בזו נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שמוציאה מן התורה, והיא מתחללת, והולד ממנה חלל (משנה למלך שם, בדעת הרמב"ם).

• יש אומרים שאף על פי שאסורה לו מן התורה ומוציאה, מכל מקום אין האשה והולד נעשים חללים, כיון שלעצמו נבעלה והרי סופה להיות בעולה תחתיו (שיטה מקובצת כתובות ל א, בשם רבינו חננאל); ויש סוברים שאף חיובו להוציאה אינו אלא מדרבנן, ואף על פי שאיסורה לכתחילה הוא מן התורה, מכל מקום כיון שסופה להיות בעולה תחתיו, מן התורה אם נשא - נשוי, ואינו חייב להוציאה אלא מדרבנן (תוס' יבמות ס א ד"ה שאינו).

• ויש חולקים על עיקר הדין וסוברים שאם עבר ונשא מותר לקיימה, ואין צריך כלל להוציאה, מטעם זה שסופה להיות בעולה תחתיו (תוס' כתובות ל א ד"ה איכא; שלטי הגבורים כתובות שם, בשם ריא"ז).

כהן גדול שנשא את הקטנה שנתקדשה לו שלא על ידי אביה, אסור לו לקיימה משגדלה, שהרי כשבא עליה בקטנותה לא היתה עדיין נשואה לו מן התורה, ונמצא שמשגדלה נושא בעולת עצמו (יבמות סא ב).

אסור לכהן גדול לקדש אשה בביאה (ראה ערך קידושין), כיון שכל המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה (ראה ערך ביאה), ונמצא שבזמן שקונה אותה, דהיינו בגמר ביאה, היא כבר בעולת עצמו משעת העראה (קידושין י א, ורש"י ד"ה אי נמי).

שלא על ידי בעילה

בוגרת ושלא כדרכה

בוגרת, שבתוליה כלים (ראה ערך בוגרת: דיניה), ובעולה שלא כדרכה (ראה ערך ביאה), נחלקו בהן תנאים אם אסורות לכהן גדול:

ר' מאיר סובר שהבוגרת אסורה, ובעולה שלא כדרכה מותרת; ור' אלעזר ור' שמעון סוברים שהבוגרת מותרת לו, ובעולה שלא כדרכה אסורה (יבמות נט א). רב ור' יוחנן אמרו שלא ישא את הבוגרת, ואם נשא אין צריך להוציאה, לפי שסופה להיות בוגרת תחתיו (יבמות ס א).

להלכה יש פוסקים שנבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלה כדרכה ואסורה, ואף הבוגרת אסורה לכהן גדול מן התורה, אלא שאם נשא אותה - יקיימה (רמב"ם איסורי ביאה יז יג,טו; מאירי יבמות נט א, בשם רוב הפוסקים); ויש שכתבו שאין איסור בוגרת לכהן גדול אלא מדרבנן, ולכן אמרו רב ור' יוחנן שאם נשא יקיימה (רשב"א יבמות ס א ד"ה בוגרת; מאירי שם, בשם קצת גאוני ספרד).

כחן גדול שאירס את הקטנה ובגרה תחתיו קודם נישואין, הרי זה לא יכנס, מפני שנשתנה גופה בין האירוסין לנישואין; ואם כנס לא יוציא (יבמות נט א; רמב"ם איסורי ביאה יז יז).

מוכת עץ

אסור לכהן גדול לישא מוכת עץ - שנתקע לה עץ באותו מקום (רש"י כתובות יא א) - (יבמות נט א; רמב"ם איסורי ביאה יז יד), הואיל ונפקעו בתוליה, אף על פי שלא נבעלה לאיש (מאירי יבמות שם); ואם נשא - אין צריך להוציאה (יבמות ס א; רמב"ם שם טו), כיון שסופה להיות מוכת עץ תחתיו, כלומר שסופה להיבעל לו ולאבד בתוליה (יבמות שם, ורש"י ד"ה סופה).

מוכת עץ שלא כדרכה לדברי הכל מותרת, שאם לא כן אין לך אשה שכשרה לכהונה שלא נעשית מוכת עץ על ידי צרור (יבמות נט ב).

נבעלה לקטן

נבעלה לקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד, שאין ביאתו ביאה (ראה ערך ביאה: בני ביאה), נחלקו אמוראים בדינה: רב אמר עשאה מוכת עץ, ואסורה לכהן גדול; ושמואל אמר שמותרת לכהן גדול (כתובות יא ב).

יש מפרשים שמחלקותם היא בלא השיר בתוליה, אבל אם השיר בתוליה אינה גרועה ממוכת עץ ואסורה לדברי הכל (תוס' שם ד"ה ושמואל; רא"ש כתובות א כד); ויש מפרשים שמדובר בהשיר בתוליה, ומכל מקום לדעת שמואל אינה כמוכת עץ ומותרת לכהן גדול (שיטה מקובצת כתובות שם).

הלכה כשמואל, שמותרת לכהן גדול (רא"ש כתובות שם).

בעור חמץ^[22] - מצות השבתת חמץ של ישראל קודם הפסח על ידי איבודו מן העולם

מצותו

המצוה

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ מרשותו בארבעה עשר בניסן, שנאמר: אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב טו). מצוה זו נמנית במנין המצוות (ספר המצות עשה קנו; סמ"ג עשין לט; חינוך ט).

אף הנשים חייבות במצוה זו (חינוך ט; שאגת אריה פב).

נחלקו הראשונים האם מצות תשביתו שנאמרה בתורה היא ביעור החמץ או ביטולו:

• לדעת כמה מהראשונים עיקר מצות השבתה היא איבוד החמץ מן העולם, שהביטול בלב אינו מועיל אלא בתורת הפקר שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא (ראה ערך בטול חמץ), אבל אינו מקיים בזה מצות תשביתו (תוס' פסחים ד ב ד"ה מדאורייתא; רא"ש פסחים א ט-י; סמ"ג עשין לט).

• יש סוברים שגם בביטול מקיים מצות תשביתו, לפי שבזה הוא כמוציא את החמץ מרשותו (ראה ערך ביטול חמץ), ומכל מקום כשאינו מבטלו - מצות ההשבתה היא באיבוד החמץ מן העולם (רמב"ן ר"ן ומאירי פסחים ב א).

• יש אומרים שעיקר ההשבתה האמורה בתורה היא השבתה בלב, והוא הביטול (רמב"ם חמץ ומצה ב ב). ואין מצוה מן התורה לאבד החמץ מן העולם אלא בחמץ ידוע, לדעת הסוברים שלחמץ ידוע אין הביטול מועיל (כסף משנה שם לפי גירסא אחת ברמב"ם שם); או בחמץ הנמצא לאחר זמן איסורו, שאז אין הביטול מועיל (ראה ערך ביטול חמץ).

יש מהאחרונים שנסתפק בגדרה של מצוה זו אם זוהי מצוה בשב ואל תעשה, דהיינו שהחמץ יהיה מושבת מרשותו ולא יהיה אצלו חמץ ברשותו, ולכן אפילו אם אין לו כלל חמץ לבער הוא מקיים מצות תשביתו; או שזוהי מצוה בקום ועשה, שישבית את החמץ שברשותו, ואם אין לו חמץ לא עבר על המצוה, אבל גם לא קיים אותה, ולכן מצוה לחזר שיהיה לו חמץ כדי שיקיים מצות השבתה (מנחת חינוך ט סק"א)^[23].

בשל אחרים

כשם שאין עוברים על בל יראה ובל ימצא אלא בחמץ שלו, ולא בשל אחרים (ראה ערך בל יראה ובל ימצא: חמץ שאינו שלו), כך אין חייבים במצות עשה של תשביתו אלא בחמץ שלו, שהוקש שאור של השבתה לשאור של ראיה. ומטעם זה כשעובר על בל יראה אף בחמץ שאינו שלו, כגון במקרה שקיבל עליו אחריות (ראה ערך בל יראה ובל ימצא שם), חייב גם כן במצות תשביתו (שאגת אריה עח).

ומכל מקום ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר פקדון, אפילו אם לא קיבל עליו אחריות שאינו עובר עליו בבל יראה, כשהגיע זמן ביעורו (ראה להלן: זמנו), ולא מכרו קודם לכן לנכרי, חייב לבערו (טוש"ע אורח חיים תמג ב), כדי שלא יעבור עליו המפקיד בבל יראה (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ה), שכל ישראל ערבים זה בזה [ראה ערכו] (שו"ע הרב תמג ז).

אם יש לו חמץ בביתו בערב פסח, שאם לא יבערנו או ימכרנו לנכרי יאסר בהנאה, כתבו אחרונים שאם אין האיש בביתו יכול אחר למכור חמצו שלא מדעתו, מטעם זכין לאדם שלא בפניו (שו"ת פנים מאירות ב נב; שו"ת חתם סופר אבן העזר א א); וכל שכן במכירת חמץ הנהוגה בזמננו שאינה אלא להפקיע איסור חמץ וידוע, שהנכרי יחזירנו אחר הפסח, שאין בעל החמץ מקפיד כלל למי ימכור ובכמה ימכור (שו"ת נאות דשא לט)^[24].

מדרבנן

מלבד מצות הביעור מן התורה, ישנה מצות ביעור חמץ מדברי סופרים, כאשר כבר ביטל את החמץ, ויצא ידי חובתו מן התורה, אם בתורת הפקר, ואם בתורת השבתה (ראה ערך בטול חמץ), שמכל מקום חייבו חכמים לבדוק את החמץ ולבערו מן העולם, שמא לא יבטלנו בלב גמור, או שמא יבוא לאכלו בפסח.

אבל אם ביטלו מתורת אוכל על ידי שייחדו לישיבה (ראה ערך בל יראה: חמץ שאינו ראוי לאכילה), אפילו אם החמץ ראוי לאכילה, אין צריך ביעור אפילו מדרבנן, שכיון שייחדו לישיבה לא יבוא לאכול ממנו (משנה ברורה בשער הציון תמב ס"ק סט).

מהותו

צורת הביעור

נחלקו תנאים מהו הביעור:

ר' יהודה אומר שאין ביעור חמץ אלא שריפה; וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים (משנה פסחים כא א; מכילתא יב טו).

ולא אמר ר' יהודה שביעורו בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר (פסחים יב ב). ונחלקו הראשונים בפירוש הדבר:

• יש אומרים שבשעת ביעורו הכוונה משעה שהוא מוזהר מן התורה בהשבתתו, דהיינו בתחילת שעה שביעית (ראה להלן: זמנו), שאז השבתתו בכל דבר, ושלא בשעת ביעורו, הכוונה קודם לכן אפילו זמן רב (טור או"ח תמה, בדעת רש"י), שאז השבתתו בשריפה דווקא (רש"י פסחים יב ב ד"ה שלא).

• יש אומרים שבשעת ביעורו הכוונה בשעה ששית, שזהו הזמן שמבערים אותו מדרבנן, וכיון שאינו מצווה אז מן התורה על ביעורו, השבתתו בכל דבר; ושלא בשעת ביעורו הוא אחר שש, שחייבים לבערו מן התורה, שאז מצותו בשריפה, ונקרא "שלא בשעת ביעורו", שרוב העולם מבערים בשש כתיקון חכמים (תוס' פסחים יב ב ד"ה אימתי).

• ויש אומרים שלעולם סובר ר' יהודה שמצותו בשריפה, אלא שקודם זמן הביעור אפילו אם אין לו עצים לשרפו חייב לחזר אחר עצים עד שימצא, וכשהגיע זמן הביעור - אם יש לו עצים ביעורו בשריפה, ואם אין לו עצים השבתתו בכל דבר (מאירי פסחים יב ב, בשם יש מפרשים).

בדברי חכמים נחלקו אמוראים אם גם במטיל לים הם מצריכים פירור:

רבה אמר שבין בזורה לרוח, ובין במטיל לים צריך פירור; ורב יוסף אמר שלים מותר להטיל ללא פירור, ורק בזורה לרוח צריך לפרר (פסחים כח א).

ולא נחלקו אלא במטיל לשאר נהרות, אבל כשמטיל לים המלח לדברי הכל אין צריך פירור; ואף בשאר נהרות לא נחלקו אלא בלחם שהוא רך והמים ממסים אותו אף בלא פירור, אבל בחטים שהחמיצו, מודה רב יוסף שצריך פירור (פסחים שם), דהיינו פיזור על פני המים, שלא יתנן בשק ויזרקן, אלא יפזרן שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים (רש"י שם ד"ה בחיטי); ויש אומרים שפירור של חטים הוא שיחתכן דק דק, לפי שהן קשות ואינן נמסות, ואין המים מחתכים אותן מהרה (מגן אברהם תמה ס"ק ב).

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש פוסקים כר' יהודה, שאין ביעור חמץ אלא שריפה (טור או"ח תמה, בשם רש"י; תוס' כז ב ד"ה אין); ויש פוסקים כחכמים שהשבתתו בכל דבר, ושורפו, או פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים (רמב"ם חמץ ומצה ג יא; שו"ע או"ח תמה א), או לנהר (משנה ברורה שם סק"ג), או לבית הכסא (מגן אברהם שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ה)^[25].

• ויש סוברים שאף לחכמים עיקר המצוה בשריפה (באור הגר"א תמה סק"א).

במחלוקת של רבה ורב יוסף בדעת חכמים, יש פוסקים כרבה שגם לחם רך צריך פירור בנהר (רבנו חננאל פסחים כח א; העיטור הלכות ביעור חמץ דף קכ טור ד; רא"ש וריטב"א פסחים שם); ויש פוסקים כרב יוסף שלחם אינו צריך פירור בנהר (רמב"ם חמץ ומצה ג יא; שו"ע או"ח תמה א)^[26].

המנהג בזמנינו

המנהג לשרוף את החמץ (ראה בשו"ע שם), אף על פי שאנו מבערים אותו קודם זמן איסורו, שחוששים לדעת ר' יהודה ולדעת הסוברים בדעתו שקודם הזמן בשריפה (באור הגר"א סק"ד).

יש נוהגים לשרוף את החמץ בערבות שחבטו בהושענא רבה (שו"ת מהרש"ל פז; חק יעקב תמה סק"ג), שדבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בו מצוה אחרת (שו"ע הרב תמה יב).

אם אין לו חמץ לשרוף, ישרוף את הכלי שהזמין לבדיקת חמץ, כדי שלא ישכח חובת ביעור (מהרי"ל הלכות בדיקת חמץ ח; רמ"א או"ח תמה ג).

טוב לעשות לחמץ מדורה בפני עצמה, אפילו כששורפו קודם זמן איסורו, שהוא מותר בהנאה (ראה ערך חמץ), כדי שלא יבוא ליהנות ממנו כשישרפנו אחר זמן איסורו (בית יוסף תמה בדעת הטור). ונוהגים לשורפו בחצר (שו"ת מהרש"ל פז; מגן אברהם תמה סק"ד).

נפלה עליו מפולת

חמץ שנפלה עליו מפולת, כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, והוא בגובה של שלשה טפחים, הרי הוא כמבוער (פסחים לא ב; רמב"ם חמץ ומצה ג יא). ומהתורה אפילו לכתחילה יכול להפיל עליו מפולת, אף לאחר זמן הביעור, ובכך הוא מבוער מן העולם (פר"ח תלח ב; שו"ע הרב תלג ל).

וצריך שיבטלנו בלבו (פסחים שם; רמב"ם שם; טוש"ע תלג ח), קודם שהגיעה שעה ששית (רמב"ם שם), גזירה שמא יתפקח הגל בתוך הפסח ויעבור בבל יראה (רש"י שם ד"ה צריך; ר"ן שם). ואם עברה שעה שישית ולא ביטל - אינו חייב לפקח את הגל ולבער החמץ, שהוא כמבוער (שו"ע הרב תלג ל).

ויש חולקים וסוברים שאין זה ביעור, וחייב מן התורה לבטלו, אלא שחכמים לא גזרו כאן שלא יועיל ביטול שמא יבוא לאכלו, שכל שאין הכלב יכול לחפש אחריו - אין לחוש שמא יבוא אדם לאכול ממנו (סמ"ק צח), ולכן אם לא ביטלו קודם שעה שישית חייב מן התורה לפקח ולבערו (מגן אברהם תלג סקי"ז, לדעתו).

ומכל מקום אם נפל עליו גל גדול, שאי אפשר לפקחו, הרי חמץ זה אבוד מבעליו ומשאר כל אדם, והוא כמבוער מן העולם לגמרי לדברי הכל, ואין צריך לבטלו אפילו לכתחילה (מגן אברהם שם; שו"ע הרב תלג ל).

זמנו

מהתורה

זמנה של מצות ביעור חמץ הוא בארבעה עשר בניסן, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב טו), מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו, תלמוד לומר: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שמות לד כה) - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים (מכילתא בא מסכתא דפסחא ח; פסחים ה א; רמב"ם חמץ ומצה ב א). ושחיטת הפסח בארבעה עשר בניסן (רש"י ד"ה לא).

מן התורה חייב אדם לבער את החמץ בחצות היום, שנאמר: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים (ראה לעיל), וזמן שחיטת הפסח הוא מתחילת שבע, שהוא בין הערבים (פסחים ה א, ורש"י ה א ד"ה לא תשחט; רמב"ם חמץ ומצה ב א. וראה ערך קרבן פסח).

הלכה שמחצות ואילך הביעור מן התורה (פסחים ד ב, ה א; רמב"ם חמץ ומצה ב א). ואף על פי שמתחילת שעה שביעית אסור שיהיה חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית, כדי שלא ימצא בתחילת שבע, אלא רק מתחילת שבע ואילך הוא שמחוייב לבערו (שו"ע הרב תמה א).

מצות תשביתו נמשכת אף בכל שבעה ימי הפסח, שיש חיוב להשבית את החמץ כל זמן שעוברים בבל יראה (שו"ת נודע ביהודה ב או"ח ס-סא).

אם בעל החמץ נמצא במדינה אחת, והחמץ נמצא במדינה אחרת, ויש הפרשי שעות בין המקומות –

• יש מי שאומר שהולכים אחר המקום שהחמץ נמצא בו, וכשהגיע שם שעה שישית חייב לבער (עונג יום טוב או"ח לו).

• דעת רוב הפוסקים שהולכים אחר המקום שנמצא בו בעל החמץ (חסד לאברהם א לה; לבושי מרדכי ב מז; ארץ צבי א פג; מקראי קודש פסח א נה).

• ויש שכתבו שלמרות שמעיקר הדין הולכים אחר המקום של בעל החמץ, לכתחילה יש להחמיר וללכת גם אחר המקום שהחמץ נמצא בו לחומרא (מנחת יצחק ז כה; אגרות משה או"ח ד צד-צה, משנה הלכות ו צג)^[27].

מדרבנן

חכמים הקדימו שעה אחת לחובת הביעור, לפי שבני אדם טועים בשעה אחת ויבואו לידי איסור תורה, ולפיכך חייב לשרוף בתחילת שעה ששית (פסחים יא ב; רמב"ם חמץ ומצה א ט).

ואף על פי שבכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו מתחילת שש ואילך ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שש, אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו (שו"ע הרב תמה א).

ומכל מקום טוב לשרפו קודם שעה ששית, כדי שיוכל אחר כך לבטל את החמץ (ראה ערך בטול חמץ, שלאחר שנאסר בהנאה אין בידו לבטלו), שאם יבטלו קודם שישרפנו לא יקיים מצות שריפה בחמץ שלו (רא"ש פסחים א ט; שו"ע תלד ב, ומגן אברהם שם סק"ז).

טוב לשרוף את החמץ ביום, דומה לנותר שמצותו לשרפו ביום (מגן אברהם או"ח תמה א). אבל אם רוצה לשרפו בלילה, מיד אחר הבדיקה, כדי שלא תגררנו חולדה וכיוצא, הרשות בידו (רמ"א שם). ויש שכתבו לשרוף דוקא ביום, כדי שיזכור לבטלו (מגן אברהם תמה סק"ג).

ערב פסח שחל בשבת

ערב פסח שחל להיות בשבת, נחלקו תנאים בזמן ביעור החמץ:

ר' מאיר אומר מבערים את הכל, בין חולין ובין תרומה, מלפני השבת; וחכמים אומרים שמבערים את הכל בזמנו, ביום השבת; ר' אלעזר ברבי צדוק אומר תרומה מלפני השבת, שאינו יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמת זרים, וחולין בשבת, שיכול למצוא להם אוכלים הרבה (פסחים מט א, ורש"י ד"ה תרומה).

להלכה יש מהראשונים שפסקו לבער הכל מלפני השבת, ולא לשייר כלל (העיטור הלכות ביעור חמץ דף קכא טור ד, בשם רבינו אפרים; יש פוסקים במאירי פסחים שם); אבל כל הפוסקים פסקו שמשיירים מזון שתי סעודות לאכילת שבת, ומה שישאר מאותן הסעודות יבער בשבת (הרי"ף פסחים שם; רמב"ם חמץ ומצה ג ג; העיטור שם, בשם רב אחא ורב נטרונאי ורב האי ומנהג שתי ישיבות; ראב"ד ומלחמות ומאירי פסחים יג א; טוש"ע תמד א).

הביעור של ערב שבת, אף על פי שמצד הדין מותר לעשותו כל היום, שהרי הוא זמן של היתר חמץ, מכל מקום הנהיגו ראשונים לשרפו קודם חצות, כדי שלא ישהה לשנה הבאה אחר חצות (מרדכי פסחים רמז תקמג, שכך הנהיג רש"י; טוש"ע תמד ב).

במועד

ביום טוב

מצא חמץ ביום טוב, כופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב (פסחים ו א; רמב"ם חמץ ומצה ג ח; טוש"ע תמו א) כדי שלא ישכח ויאכלנו (רש"י שם ד"ה כופה), ולערב יבערנו (רמב"ם וטוש"ע שם); אבל אסור לטלטלו כדי לבערו, שכיון שהחמץ אסור בהנאה הרי הוא מוקצה ואסור בטלטול (רש"י שם; תוס' כתובות ז א ד"ה מתוך; רמ"א בשו"ע שם).

ונחלקו הראשונים בדבר:

• יש אומרים שדוקא כשביטל את החמץ קודם הפסח, שמן התורה כבר אינו עובר, אלא שיש עליו חיוב מדרבנן לבער, ומשום זה איסור דרבנן לא התירו לו טלטול מוקצה; ואף לשרפו במקומו בלי טלטול אסור, שאין אומרים מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך (ראה ערך מתוך) אלא כשיש צורך היום קצת, אבל כאן כיון שמן התורה אין צורך בשרפתו, אין זה צורך היום (ר"ן פסחים ו א; הגהות מיימוניות חמץ ומצה ג ח סק"ט, בשם ריב"א).

אבל כשלא ביטלו, שמן התורה חייב לבערו, מותר לטלטלו ולבערו (רש"י פסחים ו א ד"ה כופה; ר"ן פסחים שם; סמ"ג עשין לט; הגהות מיימוניות שם; שו"ת הרשב"א א עא; אור זרוע ב רנו), על ידי שישליכנו לכלבים או יטילנו לים (ראה רש"י ה ב ד"ה אין), או שיפרר ויזרה לרוח, שאין בזה אב מלאכה (ראה בעל המאור פסחים יג א)^[28]. ואפילו על ידי שריפה מותר, שכיון שיש מצוה מן התורה בביעורו הרי זה כצורך היום, ואומרים מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך (סמ"ג ורשב"א ואור זרוע שם). אלא שמהם יש שסוברים שאין השריפה מותרת אלא לר' יהודה, שאין ביעור חמץ אלא שריפה, אבל לחכמים שהשבתתו בכל דבר אסור לשרפו, אלא יבערנו על ידי השלכתו לכלבים וכיוצא (שו"ת הרשב"א שם, בדעת רש"י ה ב ד"ה אין).

• ויש חולקים וסוברים שאפילו אם לא ביטל את החמץ אסור לבערו ביום טוב (תוס' כתובות ז א ד"ה מתוך; מגיד משנה חמץ ומצה ג ח, בדעת הרמב"ם; באור הגר"א תמו א, בדעת השו"ע) משום איסור טלטול של מוקצה (תוס' כתובות שם), ואף על פי שאיסור מוקצה הוא מדרבנן, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (כסף משנה שם; מגן אברהם תמו סק"ב).

ואפילו לשרפו במקומו בלי טלטול, אסור, שאין השריפה צורך היום, אלא צורך מצוה, ואין אומרים מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בצורך היום של הנאת האדם (כסף משנה ומגן אברהם שם).

על ידי נכרי

יש מתירים לשרוף על ידי נכרי אפילו אם ביטלו קודם הפסח, שכיון שמקיים מצות תשביתו מדבריהם הרי זה דוחה איסור אמירה לנכרי של שריפה, שאינה אלא שבות מדבריהם (מגן אברהם תמו סק"ב, בשם של"ה. וראה ערך אמירה לנכרי שבות, אופני ההיתר).

וכתבו האחרונים שאף על פי שאין שליחות לנכרי (ראה ערך שליחות) הרי הוא מקיים מצות תשביתו על ידי שרפת הנכרי, שתכלית המצוה היא שהחמץ יהיה מבוער מן העולם, וכשגורם לביעורו על ידי שהנכרי מבער הוא מקיים המצוה (שו"ת אבני נזר או"ח מב).

ויש מתירים רק להטילו לים על ידי נכרי, שאין בו אלא איסור טלטול מדרבנן, ובאמירה לנכרי הרי זו שבות של שבות במקום מצוה (מגן אברהם תמו סק"ב).

כשהוא מבער על ידי נכרי, לא יברך עליו (שו"ע הרב תמו ו).

בשבת

אף בערב פסח שחל בשבת, אם נשאר חמץ אחר אכילתו, כופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו (רמב"ם חמץ ומצה ג ג; טוש"ע תמה ה). והוא שאין לו נכרי או כלב וכיוצא ליתנו לו, שבשעה רביעית שמותר באכילה, ואפילו בשעה חמישית שמותר רק בהנאה (ראה ערכים חמץ, ערב פסח), אינו מוקצה ומותר לטלטלו ולהאכיל לבהמה חיה ועוף, או ליתנו לנכרי, או לזרוק לבית הכסא, אבל בשעה ששית שאסור בהנאה מדרבנן, אסור לטלטלו, וצריך לכפות עליו כלי (ראה מגן אברהם תמו סק"ג, וט"ז שם סק"ב).

בחול המועד

מצא חמץ בחול המועד, יבערנו מיד (שו"ע או"ח תמו א), ומברך עליו על ביעור חמץ. ואף על פי שכבר ביטלו קודם הפסח ויצא ידי חובתו מן התורה, כיון שמתקנת חכמים חייב לבערו מברך עליו כמו שמברך על כל מצוה שמדברי סופרים (מגן אברהם שם סק"א; שו"ע הרב שם א).

ויש מצדדים לומר שאינו מברך, שברכת הבדיקה של ארבעה עשר חלה אף על החמץ שימצא בתוך הפסח (אליהו רבה תלה ג)^[29].

אבל אם נתחמצה לו עיסה בתוך הפסח - לדברי הכל מברך על ביעורה (אליה רבה שם).

יום טוב שני של גלויות דינו כחול המועד, ומותר לשרוף בו את החמץ (בית יוסף תמו ב, בשם ארחות חיים; שו"ע שם ב). ומכל מקום אם אפשר לבער שלא על ידי שריפה, כגון להשליך לבית הכסא או לנהר וכיוצא, לא ישרפנו (ט"ז ומגן אברהם תמו סק"ד).

שיעורו

פחות מכזית חמץ - יש אומרים שאינו צריך ביעור (מגן אברהם תמב ס"ק יב, לדעת הרא"ש פסחים ג ב; תרומת הדשן כתבים קסד); ויש אומרים שצריך ביעור (מגן אברהם שם, בדעת המגיד משנה והרד"ך והכסף משנה).

ואפילו לדעת הסוברים שאין צריך ביעור, יש שכתבו בדעתם שצריך ביטול, ואם לא ביטל חייב לבער (מגן אברהם תמב ס"ק יב); ויש שחלקו עליהם וסוברים שאין צריך ביטול כלל, שפחות מכזית אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא (ראה ערך בל יראה שכך דעת רוב האחרונים; ט"ז תמב סק"ה).

להלכה כתבו האחרונים שצריך לבער גם פחות מכזית, אפילו כשביטלו, ואפילו כאשר נתערב בדבר אחר ויש בתערובת טעם חמץ (ראה להלן: בתערובת), גזרה שמא ישכח ויאכל ממנו; אלא שאין צריך לברך על ביעורו, שכיון שיש סוברים שאין צריך ביעור הרי ספק ברכות להקל (שו"ע הרב תמב ג,כח, תמו ג)^[30].

מי שיצא מביתו ונזכר בדרך שיש לו חמץ בתוך ביתו, שצריך לחזור ולבער (ראה להלן: במקום מצוה) - נחלקו תנאים בשיעור החמץ שיחזור על ביעורו:

ר' מאיר אומר שחוזר על חמץ בכביצה; ר' יהודה אומר בכזית (פסחים מט א); ר' נתן אומר בכשתי ביצים (פסחים נ א).

הלכה שחוזר על חמץ בכביצה (רמב"ם חמץ ומצה ג ט; טוש"ע תמד ז). במה דברים אמורים קודם זמן איסורו, שבידו לבטל, אבל משהגיעה שעה ששית, שביעורו מן התורה, חוזר לבער אפילו על כזית, אבל על פחות מכזית אינו חוזר (מגן אברהם שם ס"ק יד).

בתערובת

ראויה לאכילה

תערובת חמץ, לדעת הסוברים שאין עוברים עליה בבל יראה ובל ימצא אם אין בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס (ראה ערך בל יראה), נחלקו הדעות אם חייבת בביעור:

• יש אומרים שמותר גם לכתחילה להשהות את התערובת ואינה צריכה ביעור, אף על פי שיש איסור לאו באכילתה מן התורה (סמ"ג לאוין עט; יראים השלם שא; רא"ש פסחים ג א, לדעת רבינו תם בטעם השני). שלא גזרו חכמים שמא ישכח ויאכל אלא במקום שהחמירה תורה בבל יראה, שכיון שהחמירה בו התורה כל כך הוסיפו חכמים לגזור גם שמא יבא לאכול, אבל כשהתורה לא אסרה בבל יראה אף חכמים לא גזרו (רא"ש שם).

• יש אומרים שכל שאסור באכילה מן התורה, חששו חכמים שמא ישכח ויאכל, וחייב לבערו (טור או"ח תמב). ואפילו אם אין בתערובת ממשות החמץ אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין כלום מממשו, שכתבו אחרונים שאין עוברים עליו בבל יראה מן התורה, שהטעם כמבוער שהרי אינו נראה (ראה ערך בל יראה), מכל מקום מדברי סופרים חייב לבער אפילו את הטעם הבלוע, כדי שלא יבוא לאכלו, מכיון שיש בו איסור אכילה מן התורה, שטעם כעיקר דאורייתא (ראה ערך טעם כעיקר). אלא שלא יברך על ביעורו, מאחר שאין בו מצד עצמו מצות ביעור, אפילו מדבריהם, רק משום חשש תקלה בלבד (שו"ע הרב תמב ז); אבל תערובת שאינה אסורה באכילה אלא מדרבנן, כגון תערובת חמץ מין במינו שבטל ברוב מן התורה ומותר באכילה (ראה ערכים בטול אסורים, בטול ברוב), מותר להשהותה בפסח, ואפילו לכתחילה מותר לערב ולהשהות את התערובת (טור או"ח תמב; מגן אברהם שם סק"א, בשם סמ"ק).

• ויש אומרים שאפילו בתערובת שאיסור אכילתה היא מדבריהם חוששים שמא ישכח ויאכלנה, וצריכה ביעור (תוס' פסחים ב א ד"ה אור בשם רשב"א; שו"ע הרב תמב יג)^[31]; אלא שאין לברך על ביעור זה, כיון שאינו מצד עצמו, שלא לעבור על בל יראה מדבריהם, אלא משום חשש תקלה (שו"ע הרב שם).

נתערב מין במינו יבש ביבש, כגון חטים שנתבקעו ונתחמצו ואין ביקוען ניכר, שנתערבו עם חטים שלא נתחמצו –

• לדעת הסוברים שבשאר איסורים האיסור נהפך להיות היתר, ומותר לאכלם בבת אחת (ראה ערך בטול ברוב: איסור בהיתר), אף כאן מותר להשהותן בפסח ואין צריך לבערן.

• אבל לדעת הסוברים שמדבריהם אין האיסור נהפך להיתר אף בשאר איסורים, ואינו מותר אלא לאכלם זה אחר זה (ראה ערך ביטול ברוב שם), אסור להשהותן בפסח, שאיסור השהייה דומה לאכילה בבת אחת (מגן אברהם תמז ס"ק יא; שו"ע הרב תמב יט,טו)^[32], אלא יטחנן יחד קודם הפסח באופן שיהיו נבללות יחד כמו לח בלח, ואז אינו חוזר וניעור בפסח (שו"ע הרב שם. וראה ערך לח בלח).

אינה ראויה לאכילה

תערובת חמץ שאינה ראויה לאכילה, באופן שאין עוברים עליה על בל יראה (ראה ערך בל יראה: בתערובת חמץ), אף מדרבנן אינה צריכה ביעור, ואין חוששים שמא יבוא לאכלה, כיון שאינה ראויה לאכילה כלל (חק יעקב תמב ס"ק ה, וראה שו"ע או"ח תמב א-ב).

ולכן משחות, זריקות, טיפות עינים אף ואזנים, וכיוצא בהם, אינם חייבים בביעור, כיון שהחמץ המעורב בהם אינו ראוי לאכילה (אגרות משה או"ח ג סב).

וכן תרופות שבזמנינו שלפעמים יש בהם תערובת חמץ אינם חייבים בביעור משום שהחמץ שבהם אינו ראוי לאכילה (שו"ת כתב סופר או"ח קיא; חזון איש או"ח קטז סק"ח; אגרות משה או"ח ב צב, ג סב; יחוה דעת ב ס).

וכן תרופה שאין בה חמץ הנתונה בקפסולה שיש בה תערובת חמץ - מותר לשהותה בפסח (ציץ אליעזר י כה כ; ארחות רבינו פסח כד).

מוצרי קוסמטיקה המצויים בזמנינו שלפעמים מעורב בהם אלכוהול חמץ, או שאר דברים מחומצים –

• יש מתירים להשהותם ולהשתמש בהם, כיון שהחמץ שבהם אינו ראוי לאכילה כלל (שו"ת שואל ומשיב ג ב קמח; שו"ת חזון נחום מו).

• ויש שאוסרים להשהותם ולהשתמש בהם אם האלכוהול המעורב בהם הוא זה שגורם לריח שינדוף (שו"ת דברי מלכיאל כב ו, ד כד; מצודות דוד קיז, וראה שערים המצויינים בהלכה קיב סק"ב).

במקום מצוה, סכנה וטורח

דבר מצוה

ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון לשחוט את פסחו, או למול את בנו, או לאכול סעודת ארוסין בבית חמיו (ראה ערך סעודת מצוה), ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - יבטלנו בלבו (פסחים מט א; רמב"ם חמץ ומצה ג ט; טוש"ע תמד ז), שבמקום מצוה העמידו חכמים על דין תורה (בית יוסף שם; מגן אברהם שם ס"ק יא).

במה דברים אמורים קודם שעה ששית, אבל משעה ששית ולמעלה, שאין ברשותו לבטל (ראה ערך בטול חמץ: זמנו) יחזור מיד אף על פי שיתבטל ממצותו (שאילתות פרשת צו עד; רמב"ם חמץ ומצה ג ט; מגן אברהם תמד ס"ק יא), שהעשה של תשביתו חמור יותר מעשה אחר, לפי שעובר עליו בכל שעה ושעה (מגן אברהם שם), וגם אם ישבית אחר כך לא יהא זה תיקון על העבר (שער הציון שם ס"ק כד).

היה עוסק במת מצוה, שדוחה כל האיסורים שבתורה בשב ואל תעשה (ראה ערכם כבוד הבריות, מת מצוה), הרי זה מבטל מצות תשביתו, ואפילו בפסח עצמו, שעובר בבל יראה, הרי זה נדחה מפני מת מצוה (מגן אברהם תמד ס"ק יא).

היה הולך לצורך הצלה, כגון להציל מן הנכרים, ומן הנהר, ומן הדליקה, ומן המפולת, יבטלנו בלבו, ולא יחזור אפילו אם יש לו שהות כדי לבער ולחזור ולהציל (פסחים מט א, ורש"י ד"ה יבטל; רמב"ם חמץ ומצה ג ט, ומגיד משנה שם; טוש"ע תמד ז).

ויש שכתבו שבזה אפילו כשאינו יכול לבטל, כגון משעה ששית ולמעלה, לא יחזור, אפילו אם יש שהות, משום חומר סכנת נפשות (כסף משנה שם); והוא שמסופק שמא לא יוכל אחר כך להציל, אבל אם ברי לו שיוכל להציל אחר כך - יחזור לבער (מגן אברהם תמד ס"ק יב; שו"ע הרב שם יז); ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו אם ברי לו שיוכל אחר כך להציל לא יחזור, שמא יטרד אחר כך ולא יוכל להציל (משנה ברורה תמד ס"ק ל, בשם כמה אחרונים).

דבר הרשות

היה הולך לדבר הרשות, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, יחזור מיד לבער כמצות חכמים, אפילו שהוא קודם זמן איסורו ויכול לבטל (פסחים מט א; רמב"ם חמץ ומצה ג ט; טוש"ע תמד ז). ואפילו אם הולך ללמוד תורה אצל רבו, הרי זה כדבר הרשות לגבי מצות ביעור חמץ, אף על פי שכבר ביטלו (רא"ש פסחים ג ח; טור או"ח תמד; מגן אברהם שם ס"ק יג, ט"ז שם סק"ט). שביעור חמץ היא מצוה עוברת, שתתבטל לגמרי, ותלמוד תורה אינו מתבטל לגמרי, שיכול ללמוד אחר כך (מגן אברהם שם).

סכנה

במקום סכנה, כגון חור שבכותל הבית שבין ישראל לנכרי, שיש חשש סכנה שהנכרי יאמר כשפים עושה לי הישראל, אין צריך להוציא החמץ הנמצא שם ולבערו, אפילו כאשר יש שם ודאי חמץ (מגן אברהם תלג ס"ק יב; ט"ז שם סק"ו), אלא מבטלו בלבו (ט"ז שם סק"ח). אבל ביום צריך לבדוק ואין חשש מהנכרי, שכשם שהשתמש בו בתחילה ולא העלה הנכרי עלילה זו, כך לא יעלה על דעתו עכשיו (ט"ז ומגן אברהם שם).

חמץ שנפלה עליו מפולת בגובה של פחות משלשה טפחים, שהכלב יכול לחפש אחריו ולהוציאו, אף על פי שיש שם סכנת עקרב, במקום שהעקרבים מצויים, חייב לפקח את הגל על ידי מעדר וכיוצא, באופן שלא תהיה בו סכנה, ולבערו, אם ידוע לו שיש שם חמץ (תוס' פסחים א ד"ה הכא; טוש"ע תלג ח).

בעור מעשרות^[33] - מצות הוצאת המעשרות שנשארו בסוף שלש שנים על ידי נתינתם לבעליהם, או על ידי איבודם מן העולם.

מצותו

חייב אדם לבער מרשותו אחת לשלש שנים (ראה להלן: זמנו) כל התרומות והמעשרות, שנאמר: מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ וגו' (דברים יד כח – כט ורש"י)^[34].

מצות הביעור נוהגת גם שלא בפני הבית (רמב"ם מעשר שני יא ד).

החייבים בביעור

המעשרות שחייבים לבערם הם אלו שנאמרו בפרשת וידוי מעשר: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה (דברים כו יג), ואמרו: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ, זה מעשר שני ונטע רבעי; מִן הַבַּיִת, זו חלה; נְתַתִּיו לַלֵּוִי, זה מעשר לוי, היינו מעשר ראשון; וְגַם נְתַתִּיו, זו תרומה ותרומת מעשר^[35]; וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה (ספרי שם; מעשר שני ה י). וכן אמרו: הַקֹּדֶשׁ, הקדש העליון במשמע, והם בכורים הכתובים למעלה באותה פרשה (ירושלמי בכורים ב ב, ופני משה שם. וראה להלן: מהותו שר' שמעון פוטר מן הביעור).

מהותו

אופני הביעור אינם שוים בכל המעשרות: בתרומה ותרומת מעשר שנשארו בידו כשהגיע זמן הביעור, חייב להוציאם מרשותו וליתנם לכהן, מעשר ראשון נותנו ללוי, ומעשר עני נותנו לעניים (מעשר שני ה ו; רמב"ם מעשר שני יא ח).

בתרומה

תרומה שבאה ליד כהן לפני זמן הביעור, מותר הכהן לאכלה אפילו לאחר זמן הביעור, שאין התרומה נאסרת עליו עם הביעור (תוספות יבמות עג א ד"ה וחייבים; ר"ש מעשר שני ה ו).

במעשר

נשארו בידו פירות מעשר שני של ודאי (על דמאי ראה להלן: הפטורים מן הביעור), או נטע רבעי, או מעות פדיונם (ראה ערך פדיון מעשר שני), הרי זה חייב לבערם מן העולם, ומשליכם לים או שורפם (מעשר שני שם, ורמב"ם מעשר שני יא ח)^[36].

• יש סוברים שכשם שתרומה שבאה לידי כהן לפני זמן הביעור אין צריך הכהן לבערה (ראה לעיל), אף מעשר שני אין צריך לבער מן העולם אלא כשלא הביאו לירושלים לפני זמן הביעור, שכיון שאי אפשר לאכלו חוץ לירושלים (ראה ערך אכילת מעשר שני: מקום אכילתו, בגדר האיסור) חייב לבערו; אבל אם הביאו לירושלים לפני זמן הביעור, אין צריך לבערו, ויכול לאכלו אפילו אחר זמן הביעור כל זמן שירצה (רש"י סנהדרין יא ב ד"ה דזמן; תוספות קדושין כז א ד"ה מעשה).

• ויש סוברים שמעשר שני צריך לבער אפילו שהוא בירושלים (מלאכת שלמה מעשר שני ה ו, בשם הר"ש סירליאו. וראה מנחת חינוך תרז)^[37].

בבכורים

הבכורים (ראה ערכו), נחלקו תנאים: חכמים סוברים שמתבערים מן העולם (מעשר שני ה ו, בכורים ב ב), ואפילו שנשארו ביד הכהן (ר"ש מעשר שני שם); ור' שמעון פוטר, ודי בנתינתם לכהן כתרומה (משנה בכורים שם). הלכה כחכמים (רמב"ם מעשר שני יא ח).

בזמן הזה

מי שהיו לו פירות בזמן הזה והגיע זמן הביעור - בית שמאי אומרים צריך לחללם על הכסף, ויבער את הכסף (מעשר שני ה ז); ובית הלל אומרים צריך שיבער הפירות עצמם דוקא (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ואינו יכול לחללם (הגר"א לירושלמי שם. והרמב"ם השמיט). ויש מהראשונים שנראה מדבריו שגם לבית הלל יכול לחלל אם ירצה, אלא שאינו זקוק לכך (ראה כפתור ופרח פ ב מהדורת לונץ עמ' תקסא).

קריאת שם

מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו והגיע זמן הביעור, צריך לקרות להם שם (מעשר שני ה ט), היינו שיזכה אותם לבעלים, ויקרא שם הבעלים עליהם (ר"ש שם; תוספות קדושין כז א ד"ה מעשה^[38]). ומעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, והגיעה שעת הביעור, אמר להם רבן גמליאל לזקנים: מעשר ראשון שאני עתיד למוד נתון לו ליהושע, שלוי היה, ומקומו מושכר לו (ראה ערך אגב: סוגי ההקנאות באגב), ומעשר עני שאני עתיד למוד, נתון לו לעקיבא בן יוסף, כדי שיזכה בו לעניים, שגבאי צדקה היה, ומקומו מושכר לו; אמר ר' יהושע: תרומת-מעשר (ראה ערכו) שאני עתיד למוד, נתון לאלעזר בן עזריה, שכהן היה, ומקומו מושכר לו, ונתקבלו שכר זה מזה (משנה מעשר שני שם, ופירוש המשניות לרמב"ם)^[39].

אין אצלו כהן או לוי שיזכה להם, יזכה להם על ידי אחר (רמב"ם מעשר שני יא יא), ואם אינו יכול לזכות גם על ידי אחר, והפירות הם טבל, ואי אפשר לו לקיים מצות ביעור, יקיים על כל פנים מצות הפרשת מעשרות על ידי שיקרא שם המעשרות עליהם ויקבע להם מקום בצפונו או בדרומו של הכרי (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

סיום מקום

• יש סוברים שכשמזכה לבעלים אינו צריך לסיים את מקום המתנות בצפונו או בדרומו, שלענין איסור טבל בלבד הוא שאמרו שצריך לקבוע מקום (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), אבל לענין ביעור דיו בקריאת שם בלבד (תוספות קדושין כז א ד"ה מעש, לפי משנה למלך מעשר שני יא עא).

• ויש סוברים שגם לביעור צריך לסיים את המקום, אלא שהדבר תלוי במחלוקת אם יש ברירה (ראה ערכו) או אין ברירה - שאם יש ברירה אנו אומרים אחר כך הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש, ואין צריך עכשיו לסיים; ואם אין ברירה צריך לסיים (ריטב"א קדושין כו ב ד"ה וקשיא, וראה משנה למלך שם).

היו לו פירות מעשר שני והם רחוקים ממנו, יכול לחללם על מעות (ראה ערך פדיון מעשר שני), ולבער את המעות (מנחת חינוך תצוה תרז. וראה לעיל מהרמב"ם שגם מעות פדיונם מבער).

זמנו

ערב יום טוב האחרון^[40] - ויש גורסים הראשון^[41] - של פסח, בשנה הרביעית לשמיטה ובשנה השביעית, הוא זמן הביעור (ספרי דברים יד כח, כו יב; מעשר שני ה ו), שנאמר: כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ (דברים כו יב), אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות, בפסח של רביעית (ירושלמי מעשר שני ה ג), שלא יחול פסח של שנה רביעית ושביעית אלא אחר שנגמר כל מה שצמח בשנה השלישית והששית ממה שהוא חייב לעשר (פירוש המשניות לרמב"ם מעשר שני ה ו).

בשנה הרביעית הוא הביעור מפני מעשר עני שבשנה שלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבששית (ספרי שם)

ירק שיצא מראש השנה של שנה רביעית עד הפסח, אינו צריך ביעור (ירושלמי מעשר שני ה ג).

עבר זמן הביעור

יש מהאחרונים שנסתפקו אם יכול לבער גם אחר שעבר זמן הביעור^[42], או שכיון שעבר הזמן ביטל המצוה, ושוב אינו חייב לבער אחר כך (מנחת חינוך מצוה תרז); ויש שכתב שחייב לבערם כל זמן שנזכר בהם (חזון איש דמאי ב ז ד"ה ונראה).

אף על פי שחייב לבער בערב יום טוב הראשון של פסח, מותר לו לשייר כדי אכילתו ביום טוב עד שעת הוידוי, שהוא במנחה ביום טוב אחרון של פסח, ולפיכך אינו מתודה עד יום טוב האחרון כדי שיהא לו מה לאכול ברגל, ואינו מתודה עד המנחה, לפי שעדיין הוא מצווה לאכול עד המנחה (ירושלמי מעשר שני ה ג, לפירוש הרע"ב מעשר שני ה י).

הפטורים מביעור

דמאי

פירות מעשר שני של דמאי (ראה ערכו) אינם חייבים בביעור (דמאי א ב, וראה שם בפירוש המשניות לרמב"ם והר"ש; רמב"ם מעשר שני יא ח)^[43].

תבשיל

תבשיל של מעשר שני, נחלקו בו תנאים: בית שמאי אומרים צריך לבער; ובית הלל אומרים הרי הוא כמבוער (מעשר שני ה ו). הלכה כבית הלל (רמב"ם מעשר שני יא ט).

בטעם הדבר נחלקו ראשונים: יש אומרים לפי שהתבשיל אם ישאר וישהה יפסד ויתקלקל (פירוש המשניות לרמב"ם מעשר שני ה ו); ויש אומרים לפי שאין ממשו ניכר (ר"ש ורע"ב שם).

ויש הבדל בדין בין הטעמים, שלטעם הראשון אפילו היה התבשיל כולו ממעשר שני אין צריך לבער; ולטעם השני אין הדברים אמורים אלא בתערובת של מעשר שני בתבשיל, אבל אם היה כולו ממעשר שני חייב לבער (משנה ראשונה שם, וראה שם בתוספות אנשי שם בשם שושנים לדוד). ויש שכתב שאפילו בתבשיל שכולו מפירות מעשר שני אין נקרא בעין, והוא כמבוער (פירוש הר"א פולדא לירושלמי שם ג).

יין ותבלין

היין והתבלין כמבוערים (ירושלמי מעשר שני ה ג; רמב"ם מעשר שני יא ט), ואף בית שמאי מודים בהם (ירושלמי שם), מפני שהם מפיגים טעמם ונפסדים ביותר (משנה ראשונה מעשר שני ה ו, לטעם הרמב"ם), או שהם מעורבים, ואין ממשות שלהם ניכרת (פני משה והר"א פולדא לירושלמי שם, וראה תוספות אנשי שם מעשר שני ה ו).

לא הגיעו לעונת המעשרות

פירות שבשעת הביעור לא הגיעו לעונת המעשרות, פטורים מן הביעור (מעשר שני ה ח; רמב"ם מעשר שני יא י).

עונת המעשרות כאן כתבו ראשונים שאין זו הבאת שליש בתבואה וכעין זה בכל פרי ופרי כפי עונתו (ראה ערך עונת המעשרות), אלא זהו שנגמרה מלאכתו, היינו מירוח בתבואה וכל פרי ופרי כפי גורנו למעשרות (ר"ש שם. וראה ערך גמר מלאכה. וכן משמע בתוספות ראש השנה ד א ד"ה ומעשרות, וסנהדרין יא ב ד"ה מן עומרי. ובמלאכת שלמה שם בשם ר"ש סירליאו: ולשון עונה לאו דוקא).

הגיעו לעונת המעשרות, אף על פי שלא הפריש, חייבים בביעור, שאף הטבל נקרא קודש, והוא בכלל בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג, ירושלמי מעשר שני ה ג, כפירוש הר"ש מעשר שני ה ח. וראה תוספות ראש השנה ד א. וראה לעיל: זמנו).

בעור עבודה זרה^[44] - מצות איבוד האלילים ומשמשיהם מן העולם

מצותו

מצות עשה לאבד מן העולם עבודה זרה (סנהדרין צ א; רמב"ם עבודה זרה ז א; טוש"ע יורה דעה קטו יד), דהיינו הפסילים והאשרות (ראה ערך אשרה), ושאר הדברים שעבדו להם (ראה ערך עבודה זרה).

וכן כל הבניינים שנעשו בשביל העבודה זרה, כגון המזבחות והמצבות, וכל הנעשה לכבודה, כגון התקרובת שמקריבים לפניה (ראה ערך תקרובת עבודה זרה), וכן כלי תשמישה (ראה ערך משמשי עבודה זרה), מצוה לאבדם שנאמר: כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן (שמות לד יג), וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ (במדבר לג נב), וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים ז ה). אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם וגו' וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וגו' (שם יב ב - ג).

רוב מוני המצות מנו את כל האיבודים הללו במצוה אחת (ספר המצות עשה קפה; סמ"ג עשין יד; חינוך תלו). ומהגאונים יש שמנו שתי מצות עשה: לשרוף צורות אלילים; לגדע אשרות אלילים (בעל הלכות גדולות הקדמה עמ' יז קכה-קכו).

ויש שמנו שבע מצוות: לאבד שם עבודה זרה; לשבר מצבותם; לגדע אשרה; לשרוף אשרה; להשמיד במותם; לנתץ מזבחותם; לאבד כלים שנשתמשו בהם לעבודה זרה (סמ"ק לז - מג).

אינו עובר על מצוה זו אלא מי שיש סיפק בידו לבער (חינוך תלו).

בן נח, אף על פי שמוזהר על עבודה זרה, אינו מחוייב באיבודה (מנחת חינוך שם סק"ב).

מהותו

צורת האיבוד

מבערים עבודה זרה בכל מיני איבוד והשחתה: בשבירה ובשריפה ובהריסה ובכריתה, כל דבר באיבוד הראוי לו, דהיינו מה שיהיה יותר משחית וממהר איבודו. ולכן פרטה התורה כל מיני כליון ואיבוד (ראה הפסוקים למעלה), והכוונה היא שלא נניח שום רושם לעבודה זרה (ספר המצות עשה קפה; חינוך תלו).

אפילו כאשר נתץ את המזבחות צריך לשרפם (עבודה זרה מה ב), שלא יבואו לידי תקלה ליהנות בהם, ועוד שכך מצותם בשרפה (רש"י שם ד"ה שריפה). וכן אפילו גדע את האשרה צריך לשרפה (מדרש תנאים לדברים מכילתא ד"ה ב). וכן הקוצץ אשרה והוציאה גידולים חדשים, ואפילו החליפה עשר פעמים, חייב לקוצצם, שנאמר: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן, איבוד אחר איבוד (ספרי ראה ס ב; ספר המצות עשה קפה; חינוך תלו).

העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה (עבודה זרה מה ב; טוש"ע יו"ד קמו טו). ואמרו: הראוי לשרפה – שורף, ואת שאינו ראוי לשרפה - שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים, או שף בארץ עד שיכלה (מדרש תנאים לדברים מכילתא ד"ה ב).

במשנה נחלקו תנאים אם מותר לזרות לרוח:

ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח שלא יכשל בה ישראל ליהנות ממנה, או מטיל לים; אמרו לו אף היא נעשית זבל, ואם יזרנה לרוח יש הנאה ממנה, ונאמר (דברים יג יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (עבודה זרה מג ב ורש"י ד"ה וזורה, וד"ה אף). ולדעת חכמים אף שחיקה אינה מועילה בשאר נהרות, מלבד ים המלח, לפי שהמים מוליכים אותה אל גדות הנהר, ואין לה תקנה אלא שיזרה לרוח במקום שאינו מגדל צמחים (תוס' פסחים כח א ד"ה עבודה זרה, ועבודה זרה שם ד"ה שוחק).

הלכה כר' יוסי (עבודה זרה מט א; רמב"ם עבודה זרה ח ו; טוש"ע יו"ד קמו יד), לפי שהזבל אינו הגורם היחידי לגידול הצמחים, שאף הקרקע גורמת לו, והלכה שזה וזה גורם מותר (עבודה זרה שם. וראה ערך זה וזה גורם).

ונחלקו אמוראים אם גם במטיל לים מצריך ר' יוסי שחיקה:

רבה אמר שלים מותר להטילה בעין, ורב יוסף אמר שאף לים צריכה שחיקה (פסחים כח א).

להלכה כתבו הפוסקים שבים המלח אין העבודה זרה צריכה שחיקה, ובשאר נהרות צריכה שחיקה (בית יוסף יו"ד קמו יד; ט"ז שם ס"ק יא; ש"ך שם ס"ק יג; באור הגר"א יו"ד רצד ס"ק כב). ויש שפסק שאף בים המלח צריכה שחיקה (ב"ח יו"ד קמו יב). וכתבו ראשונים ששחיקה זו על ידי שרפה היא, שכל עבודה זרה תחילתה בשרפה, כמו שמצינו בעגל (שמות לב כ): וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק (תוס' חולין פח ב, בשם רבנו תם ורשב"א שם).

של ישראל

עבודה זרה של ישראל טעונה גניזה (עבודה זרה נב א; רמב"ם עבודה זרה ח ט), שנאמר: וְשָׂם בַּסָּתֶר (דברים כז טו).

ונחלקו ראשונים בטיבה של גניזה זו:

• יש מפרשים שגונזה כשהיא שלימה בקרקע (רש"י שם ד"ה שטעונה; תוס' יבמות קד א ד"ה סנדל), ונמצא שיש קולא בעבודה זרה של ישראל, שאינה טעונה שרפה וביעור כעבודה זרה של נכרי (ראה תוס' יבמות שם).

• ויש מפרשים שגניזה היא ביעור גמור על ידי שרפה כעבודה זרה של נכרי, ולא באו אלא לומר שאין לה תקנה בביטול שיוכל ליהנות ממנה, מה שאין כן בעבודה זרה של נכרי שאחרי ביטולה מותרת בהנאה ואינה צריכה ביעור (ראה ערך בטול עבודה זרה. תוס' עבודה זרה נב א ד"ה מה מזבח; מאירי וריטב"א עבודה זרה שם).

איבוד השם

מכלל מצות איבוד עבודה זרה הוא לאבד את השם של העבודה זרה על ידי שמכנים לה שם של גנאי (ספרי ראה סא; עבודה זרה מו א; טוש"ע יו"ד קמו טו)^[45]. הא כיצד, היו קורין אותה בית גליא, לשון גובה, קורין אותה בית כריא, לשון חפירה ושפלות; היו קורין אותה פני מלך, קורין אותה פני כלב, וכיוצא (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ו ד; עבודה זרה שם ורש"י ד"ה בית).

הנאה

אף לאחר שנשרפה ונתבערה העבודה זרה כמצותה, עדיין היא באיסורה ואסור ליהנות מאפרה (פסחים כז ב; רמב"ם עבודה זרה ז י; טוש"ע יו"ד קמב א. וראה ערך אסורי הנאה: הנשרפין והנקברין), שנאמר (דברים יג יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (תוס' תמורה לג ב ד"ה הנשרפין).

זמנו ומקומו

זמן החיוב

מצות ביעור עבודה זרה התחילה קודם כיבוש ארץ ישראל, וכך אמרו: גידועי עבודה זרה קודמים לכיבוש ארץ ישראל, וכיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודה זרה (עבודה זרה מה ב); שבכניסתם לארץ נצטוו לגדען מיד, ולאחר הכיבוש ישרשו אחריהן (רש"י שם ד"ה גידועי).

בארץ ובחוץ לארץ

ביעור עבודה זרה נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ (ראה ספרי ראה נט; קדושין לז א); אלא שבארץ ישראל אנו מצווים לרדוף אחריה, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווים לרדוף אחריה, שנאמר: ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, דהיינו מארץ ישראל (ספרי דברים ראה סא; רמב"ם עבודה זרה ז א).

ונחלקו הדעות בביאור הדבר:

• יש אומרים שפירושה של רדיפה זו הוא לרדוף אחרי העבודה זרה ולבערה אפילו במקום שלא כבשנו, שבארץ החיוב לאבד אותה מכל ארצנו, אבל בחוץ לארץ אין אנו מצווים לאבד עבודה זרה אלא בכל מקום שנכבוש בלבד (רמב"ם עבודה זרה ז א; סמ"ג עשה יד).

• יש אומרים שההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ הוא, שבארץ ישראל אין צריך להמתין עד שתזדמן לו העבודה זרה, אלא מחויב לרדוף ולבער, מה שאין כן בחוץ לארץ שאין צריך לרדוף, אבל אם נזדמנה לו, כגון שמצא עבודה זרה, חייב לבערה אף בחוץ לארץ (באור הגר"א קמו ס"ק כ, בדעת הטור).

• יש אומרים שרדיפה זו היא החיוב לשרש אחר העבודה זרה, שחיוב זה נלמד מהכתוב וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם (דברים יב ג), וכתוב שם: מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, דהיינו מארץ ישראל, ומכאן שבחוץ לארץ העוקר עבודה זרה אינו צריך לשרש אחריה (ט"ז יו"ד קמו ס"ק יב).

• יש אומרים שאף זה שצריכים לכנות לעבודה זרה שם גנאי, אינו נוהג אלא בארץ ישראל, שהרי אף זה למדנו מהכתוב: וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם (ראה לעיל: מהותו), וכתוב שם: מִן הַמָּקוֹם הַהוּא (פרישה קמו ס"ק טו; ש"ך שם בנקודות הכסף על הט"ז ס"ק יב); ויש חולקים וסוברים שבזה אין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ (ט"ז יו"ד קמו ס"ק יב).

יש שכתבו שהעוקר עבודה זרה בארץ ישראל מברך: ברוך וכו' לעקור עבודה זרה מארצנו (מהרש"א בחידושי אגדות ברכות נז ב).

בעור שביעית^[46] - מצות כילוי פירות שביעית מן הבית, על ידי איבודם מן העולם או על ידי הפקרתם

מצותו

חייב אדם לבער פירות שביעית שבביתו בזמן שכלו הפירות מן השדה, שנאמר: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל (ויקרא כה ז), ואמרו: מה תלמוד לומר "ולבהמתך", אם חיה שאינה ברשותך אוכלת, בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל, אלא מקיש בהמה לחיה, כל זמן שחיה אוכלת בשדה - בהמה אוכלת בבית, כָלָה לחיה שבשדה, כַלֵה לבהמתך שבבית (ספרא בהר א א; פסחים נב ב; רמב"ם שמיטה ויובל ז א).

ואפילו כשהפירות אינם מאכל אדם, אלא מאכל בהמה צריך לבערם (ספרא שם; רמב"ם שם ו).

יש ממוני המצות שמנה מצוה זו במנין המצות (הלכות גדולות הקדמה מנין המצוות קנט).

אבל כל שאר מוני המצות לא חשבוה למצוה בפני עצמה, ומכל מקום מצוה מן התורה היא אף לדעתם, אלא שהיא כלולה בכלל מצות שביעית (מנחת חינוך שכח סק"ז, וביאור הרב ירוחם פערלא על ספר המצוות לרב סעדיה גאון עשה סא, בדעת הרמב"ם שמיטה ויובל ז א, והסמ"ג עשין קמח, והיראים השלם קנח).

ויש מהראשונים שמצדד שכל עיקר מצות הביעור היא מדרבנן, והדרשה מהפסוק אינה אלא אסמכתא בעלמא (רמב"ן ויקרא כה ז).

מצוה זו נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות (דרך אמונה שמיטה ויובל א א, ביאור ההלכה ד"ה מ"ע).

מהותו

דעות הראשונים

הראשונים נחלקו במהותו של הביעור, ושלש דעות בדבר:

• יש אומרים שהביעור הוא איבוד הפירות מן העולם, וכשמגיע זמן הביעור - אם היו לו פירות מרובים, מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד^[47], ואם בשעת הביעור לא מצא מי שיאכל את הפירות, שורף אותם באש, או משליך לים המלח, או לכל דבר שמאבד (רמב"ם שמיטה ויובל ז ג).

אלא שלדעה זו יש מחלוקת תנאים בדבר: ר' יהודה אומר שאחר הביעור רק העניים, דהיינו אותם שלקטו הפירות משדה של אחרים מן ההפקר (רמב"ן ויקרא כה ז), מותרים לאכול את הפירות, ולא עשירים, דהיינו בעלי השדות עצמם שלקטו אותם משדות שלהם (רמב"ן שם); ור' יוסי אומר שאחד עניים ואחד עשירים אין אוכלים (שביעית ט ח, לגירסת הרמב"ם).

הלכה כר' יוסי (הרמב"ם בפירוש המשניות שביעית שם, ובשמיטה ויובל ז ג). ולפיכך חייב לאבד את הפירות מן העולם (רמב"ם שם); או להפקירם במקום דריסת רגלי חיה ובהמה (רש"י פסחים נב ב ד"ה משום).

• יש אומרים שישנם שני מיני ביעורים:

כשכלו הפירות בעיר ותחומיה, מביא פירותיו לבית דין, והם מחלקים מזון שלש סעודות לכל אדם בכל יום עד שיכלו הפירות בכל אותה הארץ (ראה להלן: זמנו); וכשאין שם בית דין מוציאם לשוק ומפקירם, ואחר כך יכול אף הוא בעצמו לחזור ולזכות בהם ככל אדם, ואוכל הזוכה בהם עד שיכלו הפירות מאותה הארץ, וזהו הביעור הראשון. וכשכלו הפירות מכל אותה הארץ חייב לבערם ולאבדם מן העולם, והוא הביעור השני (ראב"ד בהשגות שמיטה ויובל ז ג).

בזמן הביעור הראשון של אותה העיר, נחלקו התנאים: ר' יהודה סובר שעניים בלבד אוכלים, ור' יוסי סובר שבין עניים ובין עשירים אוכלים (כגירסתנו במשנה שביעית שם, וזוהי גירסת רוב הראשונים).

• יש אומרים שאין חיוב כלל לאבד מן העולם, ואין מצותו אלא להוציא הפירות מן הבית, כענין שנאמר במעשר: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג). ולפיכך הוא חייב להפקירם, ואחר ההפקר מותרים הם באכילה - לר' יהודה לעניים, ולר' יוסי בין לעניים ובין לעשירים (לגירסתנו במשנה שביעית ט ח).

הלכה כר' יוסי, ויכול להפקירם אפילו בפני שלשה מאוהביו, שיודע בהם שלא יזכו בפירות, או שמפקירם בשעה שכלתה רגל מן השוק, וחוזר וזוכה בהם (רמב"ן ויקרא כה ז; תוס' פסחים נב ב ד"ה מתבערין, בשם ר"י; סמ"ג עשין קמח; ר"ש שביעית ט ז)^[48].

האחרונים נקטו להלכה כדעה האחרונה שהביעור הוא הפקר הפירות (כסף משנה שמיטה ויובל ז ג, בשם הר"י קורקוס; פאת השלחן כז ג; ערוך השלחן העתיד כז ח; שו"ת משפט כהן פג; חזון איש שביעית יא ס"ק ו-ז, כו סדר השביעית א)^[49].

הלכותיו

יש אומרים שצריך להוציא את הפירות לרשות הרבים ולהפקירם בפני שלשה (חזון איש שביעית כו סדר השביעית א); ויש אומרים שמספיק אחד מהם, או להוציאם לרשות הרבים, או להפקיר בביתו בפני שלשה (דרך אמונה שמיטה ויובל ז, ציון ההלכה ס"ק לא, בדעת הגר"א על הירושלמי שביעית ט ד)^[50].

לענין בעור שביעית הולכים אחר חנטה, ולכן של ששית שנכנסה לשביעית פטורה מביעור, ושל שביעית שנכנסה לשמינית חייבת בביעור (ראש השנה טו א, ובפירוש הר"ח שם)^[51].

עבר זמן הביעור ולא ביער, הפירות אסורים באכילה. ואפילו לדעת הסוברים שהביעור אינו אלא הפקר והוצאה מרשותו, מכל מקום כשהגיע הזמן ולא הפקיר, נאסרו הפירות באכילה (רמב"ם שמיטה ויובל ז ג, לשיטתו; תוס' פסחים נב ב ד"ה מתבערין, ורמב"ן ויקרא כה ז, לשיטתם).

אם לא ביער את הפירות משום שלא ידע את זמן הביעור, או שהיה שוגג, או אנוס - יש אומרים שלא נאסרו הפירות (שערי צדק יט ה; ספר השמיטה ט י; מנחת שלמה א נא יז); יש סוברים שגם בשוגג או באונס נאסרו הפירות (של"ה שער האותיות ק; שו"ת גדולת מרדכי ט; חזון איש שביעית יד ס"ק יג); ויש סוברים שבשוגג נאסרו, ובאונס לא נאסרו (פירות שביעית כ ס"ק קפג, בשם הגרי"ש אלישיב).

פרי שהגיע זמן ביעורו ולא נתבער, אם מכרו נאסרו המעות, וחייב לבערן מן העולם (חזון איש שביעית י ס"ק יג).

בדמים

כשם שמבערים את הפירות, כך מבערים את הדמים. כיצד: אדם שמכר רמונים של שביעית, והרי הוא אוכל את דמיהם, כשהגיע זמן הביעור (ראה להלן: זמנו) חייב לבערם (רמב"ם שמיטה ויובל ז ז).

כיצד הוא עושה, קונה בהם מאכלות, ומחלקם מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלים (רמב"ם שם ח). ולדעת הסוברים שהביעור הוא הפקר, מפקירם בפני שלשה, ויחזור ויזכה בהם (פאת השלחן כז ח). והוא הדין אם מכר מאכל בהמה, צריך לבער את הדמים (רדב"ז שם ז).

זמנו

שלש ארצות

זמן הבעור מתחיל כשכלו הפירות לחיה מן השדה (ראה לעיל: מצותו), ואין זמן זה שוה בכל מקום. ולכן אמרו חכמים: שלש ארצות לביעור, יהודה ועבר הירדן והגליל (שביעית ט ב; רמב"ם שמיטה ויובל ז ט). שקיבלו חכמים שאין חיה מתרחקת והולכת מיהודה לגליל ולעבר הירדן, ולא מן הגליל ליהודה ולעבר הירדן, ולא מעבר הירדן לגליל וליהודה (פסחים נב ב). ומותר לאכול פירות של כל אחת מהארצות עד שיכלו הפירות מאותו מין בארץ זו, ואין אחת מהן סומכת על חברתה, שמשכלו בה, אף על פי שלא כלו בחברתה, אינה אוכלת (רש"י פסחים שם ד"ה שלש; פירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש שביעית שם).

כל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים (משנה שביעית ט ג; רמב"ם שמיטה ויובל ז יא) ולחרובים (ירושלמי שביעית ט ב; רמב"ם שם). ופירות אלו מותרים באכילה כל זמן שיש מהם באיזו ארץ שתהיה מארץ ישראל (פירוש המשניות לרמב"ם שביעית שם). ויש מצדדים לומר שאף בענבים וגרוגרות כל הארצות כאחת (תוס' אנשי שם שביעית ט ג, בשם שושנים לדוד; שבת הארץ להראי"ה קוק ז יא, לדעת הר"ש).

כיום לא נוהגת החלוקה של שלש הארצות, משום שהחיה עוברת ממקום למקום, וגם התוצרת החקלאית מתחלקת בכל הארץ; ועוד שאין אנו יודעים בדיוק את גבולות שלשת הארצות, ולכן זמן הביעור בכל הארץ הוא אחיד (שערי צדק יט ט; פירות שביעית כ ס).

פירוט סוגי הפירות

ישנם פירות שקבעו להם חכמים זמנים מיוחדים:

אוכלים בזיתים עד שבועות, ובתמרים עד הפורים, שבזמנים אלה הם אוכלים בכל ארץ ישראל (פסחים נג א; רמב"ם שמיטה ויובל ז א).

וכן קבעו זמנים לענבים עד הפסח, ובתאנים עד חנוכה (פסחים שם; רמב"ם שם). יין ושמן זמנם כענבים וזיתים (ירושלמי שביעית ז א)^[52].

וכל הזמנים הללו הם בשנה שמינית, שכל הביעורים הם בשמינית (סמ"ג עשין קמח)^[53].

זמן הביעור של תבואה יש שכתבו שנראה שהוא עד זמן חרישת השדות של תבואה, שאז כלתה שארית העשב לחיה מן השדה (שו"ת מבי"ט ג מה). ואם ראינו שיש מאוחרים מזמנים אלה במקומות ידועים, אוכלים על סמך שלהם (פסחים נג א; ר"ש שביעית ט ב; מאירי פסחים נב ב).

זמן הביעור של העלים שיש להם ביעור (ראה להלן: החייבים בביעור) הוא בעת שיבולו ונושרים מאילנותיהם (רמב"ם שמיטה ויובל ז טז).

עשבים לחים זמן ביעורם הוא כשייבש המתוק, דהיינו לחלוחית הארץ הממתקת את הפירות; ויבשים זמנם כשתרד רביעה שניה. וכן עלי גפנים יבשים זה זמן ביעורם (שביעית ט ו, ופירוש רבי עובדיה מברטנורא שם; רמב"ם שמיטה ויובל ז יט)^[54].

כל מה שהופק מהפרי כגון משקים, מיץ, אבקה, שמן, וכן תבשיל שנעשה מפירות שביעית, זמן ביעורו כזמן הביעור של הפרי (פסחים נב ב; חולין קכ ב; שו"ת מהרי"ט ג מה-מו; ספר השמיטה ט ב; חזון איש שביעית טו סק"ז).

דמי שביעית

בזמן הביעור של דמי שביעית, נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שזמנם כזמן הביעור של הפירות עצמם; כגון שמכר רמונים של שביעית, וכלו הרמונים מן השדה, ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהם - חייב לבערם (רמב"ם שמיטה ויובל ז ז).

• ויש סוברים שדמי שביעית אינם תלויים בזמן של הפירות, אלא זמנם לביעור הוא בראש השנה של שמינית (תוס' נדה ח א ד"ה יש להן; ר"ש סירליאו שביעית ז א).

מופקר ושמור

אוכלים על המופקר, אבל לא על השמור (שביעית ט ד). דהיינו שאוכלים על סמך הפירות המצויים לחיה בשדה במקום מופקר, אבל אם כבר כלה במקום הפקר, אף על פי שנמצא מאותו המין במקום השמור - בבתים או בגנות ופרדסים - חייב לבער, שהחיה לא תוכל לאכול משם (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

ויש מי שפירש שדוקא כששמרם באיסור, שעבר על מצות עשה של תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ (שמות כג יא. ראה ערכים: פרות שביעית, שביעית), ולא הפקיר את הפירות כדין - אין אוכלים עליהם, אבל אם לא שמרם באיסור - אוכלים עליהם (מלאכת שלמה שם).

ר' יוסי אומר שאוכלים אף על השמור (שביעית ט ד), אם שמור זה הוא מחובר לאילן, שלא בצרו עדיין (תוספות יום טוב שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם שמיטה ויובל ז ד); ויש מי שפסק הלכה כר' יוסי (הר"ש סירליאו, הובא במלאכת שלמה שם).

אוכלים על הירק של בית השלחין - שדה שמשקים אותה - לפי שאינו כלה (תוספתא שביעית (ליברמן) ז יז). ויש גורסים: אין אוכלים (הגר"א שם; פאת השלחן כז יא; שבת הארץ ז יא), שאין זה נקרא לא כלה לחיה מן השדה, לפי שהמופקר לחיה, ואין שם אדם שישקה אותו הרי הוא כלה (שבת הארץ שם).

החייבים בביעור

סוג הפרי

כלל גדול אמרו בשביעית: כל שהוא מאכל אדם, או מאכל בהמה, או ממין הצובעים, אם אינו מתקיים בארץ, שאפילו אם יניח אותו מחובר לקרקע בחורף, ירקב ויכלה לחיה מהשדה - חייב בביעור, הוא ודמיו (שביעית ז א, ותפארת ישראל שם; רמב"ם שמיטה ויובל ז יג).

ואם הוא מתקיים בארץ, אף על פי שיש להם קדושת שביעית - אין לו ביעור, ואין לדמיו ביעור (שביעית ז ב, לגירסת המשנה שבירושלמי, וכך גורסים הערוך ורש"י והראב"ד והר"ש והרא"ש ועוד); ר' מאיר אומר דמיהם מתבערים עד ראש השנה (משנה שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם בפירוש המשניות שם, ושמיטה ויובל ז יג, לגירסתנו); ויש שפסק כר' מאיר (פאת השלחן כז ס"ק לג, בדעת הרמב"ם לפי גירסתו ברמב"ם).

דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם, ולא למאכל בהמה, ואינו ממין הצובעים - נחלקו הראשונים בדינו:

• יש אומרים שאפילו כשיש בו קדושת שביעית, כגון שאינו עומד להסקה (ראה ערך שביעית), אין לו ביעור, אף על פי שאינו מתקיים בארץ (רמב"ם שמיטה ויובל ז יד). ובדמיו - לחכמים אין ביעור, ולר' מאיר הדמים מתבערים עד ראש השנה (שביעית ז א-ב, לגירסא זו), והלכה שנהנים בו או בדמיו עד ראש השנה (רמב"ם שם).

• ויש אומרים שכשאינו מאכל אדם, ולא מאכל בהמה, ולא ממין הצובעים, ואינו עומד לעצים - הרי הוא תלוי במחשבה, שאם חשב עליו למאכל יש עליו קדושת שביעית, ואם חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים. וכשיש עליו קדושת שביעית דינו לענין ביעור כדין הקודם: כל שהוא מאכל אדם, או בהמה, או מהצובעים, שיש בו הבדל בין מתקיים בארץ לשאינו מתקיים (הראב"ד בהשגות שם).

קליפי רמון והנץ שלו - הפרח שעל הפטמא (ר"ש שביעית ז ג), קליפי אגוזים והגרעינים, שיש להם קדושת שביעית (ראה ערך שביעית), נחלקו בהם בנוגע לביעור:

• יש אומרים שאלה מהם שדרכם לישור וליפול בשעת גמר הפרי, ואינם מתקיימים - יש להם ביעור; ושאין דרכם ליפול - אין להם ביעור (ירושלמי ז א, לפירוש הפני משה והגר"א שם).

• יש אומרים שכולם אין להם ביעור (רמב"ם שמיטה ויובל ז טו).

• ויש אומרים שיש להם ביעור (תוספות יום טוב שביעית ז ג).

אוצר בית דין

חיוב הביעור הוא בין בפירות שליקט משדהו, ובין בפירות שליקט משדה אחר (חזון איש שביעית יא סק"ו), או שקיבל אותם מאוצר בית דין לפני זמן הביעור (חזון איש שם סק"ז; מנחת שלמה נא יז).

אבל מי שקיבל פירות מאוצר בית דין אחר זמן הביעור אינו חייב לבערם, וכן האחראים על האוצר בית דין אינם צריכים לבער (חזון איש שם).

פירות נכרי

פירות של נכרי - אפילו לדעת הסוברים שנוהגת בהם קדושת שביעית (ראה ערך שביעית מחלוקת הפוסקים בדבר) –

• יש אומרים שמכל מקום אין הישראל שקנה מהנכרי חייב בביעור, לפי שביעור הוא דין ממון לחלק לעניים ולהפקיר, ויכול הישראל לומר באתי מכח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום (שו"ת מבי"ט א שלו, בשם ר"ש הזקן). ולדעת הסוברים שדין הביעור הוא איבוד מן העולם (ראה לעיל: מהותו), אין הבדל בין פירות של ישראל לשל נכרי בדין הביעור, לדעות שקדושת שביעית נוהגת בהם, והם חייבים בביעור (שו"ת מהרי"ט א מג).

• ויש סוברים שאף אם הביעור הוא הפקר - אין לחלק בין ביעור לשאר דיני שביעית בפירות של נכרי (כפתור ופרח מז ד"ה קדושת שביעית; ר"ש סירליאו על הירושלמי שביעית ז א, ט ח; חזון איש שביעית ט ס"ק יז, יא סק"ז).

המקום

פירות שביעית שיצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ, נחלקו תנאים על מקום ביעורם:

חכמים ורבי אומרים שהפירות מתבערים בכל מקום שהם (תוספתא שביעית ה א; פסחים נב ב), ואין מטריחים אותו להחזירם לארץ לבערם שם (רש"י פסחים שם ד"ה בכל); ר' שמעון בן אלעזר אומר שמביאם לארץ ומבערם, שנאמר (ויקרא כה ז): בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ (פסחים שם; תוספתא שם).

הלכה כחכמים שמתבערים בכל מקום (פסחים שם; רמב"ם שמיטה ויובל ז ב), אבל לא יעבירם ממקום למקום (רמב"ם שם).

לכתחילה אף חכמים מודים שכשהגיע זמן הביעור אסור להוציאם לחוץ לארץ לבערם שם (ר"ש שביעית ו ה). ולא עוד אלא אף קודם זמן הביעור אסור להוציאם לחוץ לארץ, מפני שכשיגיע זמן הביעור צריך לבערם בארץ (ראה ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא שביעית שם)^[55].

הוציא מארץ לחוץ לארץ, והגיע זמן הביעור ורוצה להחזירם לארץ – מותר, ותבוא עליו ברכה, שלא אמרו אלא שאין מטריחים אותו לכך (שבת הארץ ז י).

בתערובת

הכובש שלשה מיני ירק בחבית אחת, של חומץ או של ציר, כדי שיתקיימו יחד (ראה ר"ש שביעית ט ה), ואחד מן המינים כלה מן השדה קודם לשאר המינים, נחלקו תנאים בדבר:

ר' אליעזר אומר אוכלים על הראשון, שכיון שכלה מין אחד מהם מן השדה נאסרו כולם, אפילו אותם שלא כלו; ר' יהושע אומר אוכל והולך עד שיכלה האחרון שבה; רבן גמליאל אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית (ספרא בהר ב ג; שביעית ט ה).

הלכה כרבן גמליאל (גירסתנו במשנה: והלכה כדבריו; רמב"ם שמיטה ויובל ז ו). ואף על פי שפירות שביעית אוסרים בנותן טעם (ראה ערך בטול איסורים: בפירות שביעית), הרי זה לענין שצריך לאכלם בקדושת שביעית, אבל לחיוב ביעור הטעם הוא כמבוער (תוס' רבי עקיבא איגר שביעית שם).

וכן אם נתערבו אחר הביעור אוסרים בנותן טעם, שאז הם כשאר איסורים, שהרי ההיתר בלע מדבר שכבר אסור, אבל הטעם שנבלע קודם הביעור הוא כמבוער (פירוש הראב"ד לספרא בהר ב ג; ערוך השלחן העתיד כח טו); ויש אומרים שאם נתערבו אחר הביעור אוסרים בכל שהוא (ר"ש שביעית ז ז; נודע ביהודה ב יו"ד נג, בדעת הרמב"ם שמיטה ויובל ז כב. וראה ערך ביטול איסורים).

אם התחיל להשתמש מהחבית, הרי הכל כמבוער (רמב"ם שמיטה ויובל ז ו), ואין צריך לבער יותר (מאירי פסחים נב ב). ויש שמפרש שהרי זה כמו שהגיע זמן הביעור לכולם, שאפילו אם מין אחד בלבד כלה מן השדה, חייב לבער את כולם (הרדב"ז על הרמב"ם שם), שעל ידי זה שהתחיל בה, נעשית החבית כולה כמין אחד (שבת הארץ ז ו).

אין צריך לבער או להגעיל כלים שבלוע בהם טעם פירות שביעית משום שהטעם הוא כמבוער (מנחת שלמה א נא יט; חוט שני שמיטה ז ו).

בעילת מצוה^[56] - הבעילה הראשונה אחר הנישואין

השם

הבעילה הראשונה לאחר הנישואין נקראת בעילת מצוה (נדה סד ב; כתובות ד א); לפי שנאמר: כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ (ישעיה נד ה), ואמרו: אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי, דהיינו שבעל אותה (סנהדרין כב ב), ועל ידי כך נדבק בה ובאים לידי פריה ורביה (תוס' כתובות ד א ד"ה בעילת).

ויש מפרשים משום שעיקר מצות הכניסה לחופה נגמרת בבעילה (שיטה מקובצת כתובות ג ב, לדעת רש"י).

ברכתה

נוסח הברכה

הבועל בעילת מצוה מברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר צג אגוז^[57] בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום, על כן אילת אהבים^[58] שמרה בטהרה וחוק לא הפרה, ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם (הלכות גדולות לו הלכות כתובות; סדר רב עמרם השלם ב קמז; אור זרוע א שמא, בשם השאילתות; רא"ש כתובות א טו; טוש"ע אבן העזר סג ב)^[59].

מברכים ברכה זו אחר שבעל ומצא בתולים (רא"ש כתובות א טו; טור אה"ע סג ב).

כוס והדס

יש שכתבו שאם יש כוס והדס מברך קודם לכן בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים (הלכות גדולות לו הלכות כתובות; סדר רב עמרם ב קמז); ויש שכתבו שאין מברכים ברכה זו בלא כוס (רבנו ירוחם כב ב, בשם ר' ניסים; רמ"א אה"ע סג ב בשם יש אומרים); ואם לא ימצא יין יברך על השכר (רבנו ירוחם שם). אולם האחרונים נחלקו והוכיחו שאין ברכה זו צריכה כוס (ט"ז אה"ע סג סק"ג, בשם הב"ח; חלקת מחוקק שם סק"ח, בית שמואל שם סק"ה).

החולקים על עצם הברכה

יש חולקים על כל עיקר ברכה זו, וכתבו שהיא ברכה לבטלה (תשובות הרמב"ם רז), ואין לברך ברכה שלא הוזכרה בתלמוד (מהרש"ל בהגהות לטור אה"ע סג; ט"ז שם סק"ב, וחלקת מחוקק שם סק"ז, בשמו). והנוהגים להיקהל בבית החתן ולברך ברבים הוא מנהג מגונה מאד, ואין ראוי למי שהוא ירא שמים להיקהל בקבוץ ההוא (תשובות הרמב"ם שם).

ויש שכתבו לברך בלא שם ומלכות (ב"ח אה"ע סג; חכמת אדם קטו יח; דרך החיים רכו).

בזמננו אין נזהרים בברכה זו (ערוך השלחן אה"ע סג י)^[60].

בשבת

בעילת בתולה

התנאים והאמוראים נחלקו אם מותר לבעול בתולה בתחילה בשבת:

• יש אוסרים, אם משום שדם בתולים היוצא על ידי חבורה הוא בא, שהדופן מתפרק מחברו, והרי הוא חובל בשבת; או שדם בתולים לא בא על ידי חבורה, שאינו בלוע בדופני הרחם, אלא כנוס ועומד כפקדון והפתח נעול בפניו, ופותחים לו ויוצא, והאיסור הוא מפני שעושה פתח, שהוא תולדה של בונה (כתובות ו א-ב. וראה ערך בונה: תולדותיו, ששייך בנין באדם).

• ויש מתירים, אם מפני שסוברים כר' שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר, או שסוברים שמקלקל הוא, ואפילו אם הדם בא על ידי חבורה, סוברים שמקלקל בחבורה פטור, וכאן מותר אף לכתחילה, לפי שהוא מקלקל ואינו מתכוין, והוא במקום מצוה (תוס' כתובות ה ב ד"ה אם תמצי לומר).

הלכה

הלכה שמותר לבעול בתחילה בשבת (כתובות ז א; רמב"ם שבת ל יד; טוש"ע אורח חיים רפ ב), ואין בזה לא משום חובל ולא משום צער לה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

שינוי בבעילה בשבת

אלא שיש סוברים שצריך שיתכוין לבעול על ידי הטייה לצדדים באופן שלא יוציא דם, ואז אפילו אם יוציא דם אין זה "פסיק רישיה ולא ימות" (ב"ח או"ח רפ, בשם האגודה). ויש שהוסיפו שאף על פי שאמרו רוב בקיאים בהטייה (כתובות שם), מכל מקום בזמן הזה אין בקיאים, ויש לאסור לבעול בשבת (הגהות אשרי כתובות א י, בשם ר"י).

אבל נחלקו עליהם והוכיחו שמסקנת הגמרא היא שהדם מופקד ועומד ואינו עושה חבורה, ומותר אפילו שאינו מתכוין כלל להטייה, ולגבי הפתח הוא אינו מתכוין ומקלקל שמותר במקום מצוה, אלא שיש שכתבו שאם נהגו איסור בדבר אין להתיר להם (ב"ח או"ח רפ). ואף על זה נחלקו וכתבו שחסידים וגאוני עולם נהגו בעצמם היתר בזה, וחלילה להנהיג איסור (ט"ז שם סק"ב).

באנינות ואבלות

נחלקו הפוסקים אם אונן ואבל מותרים בבעילת מצוה:

• יש אומרים שהאונן, והוא מי שמת לו מת שחייב להתאבל עליו (ראה ערך אבלות: על מי חייבים להתאבל) לפני קבורתו (ראה ערך אנינות: על מי מתאוננים), אף על פי שאסור בתשמיש המטה (ראה ערך אנינות שם), בבעילת מצוה יש מתירים.

אבל האבל, דהיינו אחר הקבורה, שכבר חלה עליו אבלות (ראה ערך אבלות: התחלת האבלות), אסור אפילו בבעילת מצוה (הגהות סמ"ק צז, בתירוץ א; הגהות מיימוניות אבל ד ו).

• יש מצדדים להתיר אפילו אבל בבעילת מצוה (ראה סמ"ק והגהות מיימוניות שם, בתירוץ ב).

• יש חולקים וסוברים שאפילו אונן אסור בבעילת מצוה, אם כבר נכנס לחופה קודם שנעשה אונן. ולא התירו אלא כשמת אביו של חתן או אמה של כלה לפני החופה, ובאופן שהתירו להכניס את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, מפני שכבר היו כל צרכי הסעודה מוכנים, ואין מי שיטרח בעבורם להכין מחדש (ראה ערך נשואין), ואם לא יבעל בעילת מצוה לא יחול עליו דין החתונה לדחות מפניה את שבעת ימי האבלות עד אחר שבעת ימי המשתה (ראה כתובות ד א, ורש"י ד"ה ופורש, ושיטה מקובצת שם בדעתו), ומפני זה הוא שהתירו לו בעילת מצוה^[61]; אבל כשכבר חלו הנישואין קודם, אסור בבעילת מצוה (רבנו ירוחם כב ב; ט"ז יו"ד שמב סק"א).

בעל^[62] - איש ביחס לאשתו

גדרו

משמעות

בעל הוא לשון אדנות, כמו: וּבַעַל הַשּׁוֹר (שמות כא כח), ולכן נקרא האיש בעל אשתו (שיטה מקובצת כתובות עא ב, בשם רש"י במהדורא-קמא) שהיא קנויה לו לביאתה, ומשועבדת לו לכך (נדרים טו ב).

משעת אירוסין

ונקרא בעל כבר משעת האירוסין, כמו שכתוב: וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי (הושע ב יח), ואמרו: ככלה בבית אביה (גמ' שם, ושיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא-קמא).

וכן דיני התורה שכתוב בהם "בעל" נוהגים משעת אירוסין, כמו במחזיר גרושתו שכתוב: לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן וגו' (ראה ערך מחזיר גרושתו. דברים כד ד), אלא אם כן יש לימוד מיוחד למעט ארוס, כמו בעבד עברי היוצא לחירות, שכתוב: אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא (שמות כא ג), ואמרו: יכול אף בארוסה, תלמוד לומר: וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (שם) - להוציא ארוסה שאינה עמו (מכילתא משפטים נזיקין א).

אף בלשון חכמים שם בעל עליו משעת אירוסין, כמו שאמרו: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין נדריה (משנה נדרים סו ב)^[63].

משעת נישואין

ומכל-מקום אין האשה אשתו גמורה לכל דבר עד שתיכנס לרשות הבעל על ידי חופה, היינו עד הנישואין (רמב"ם אישות י א-ב, על פי משנה כתובות מח א), ועיקר חיובי הבעל וזכיותיו נוהגים משעת נישואין (רמב"ם שם ב א)^[64].

גוי

בן נח, שאין לו אישות באירוסין או נישואין, אלא בבעילה לבד (ראה ערך בן נח), אין שם בעל עליו אלא אחר בעילה, שנאמר: וְהִיא בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ ג), ואמרו: בעולת בעל יש להם, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם (סנהדרין נז ב).

חובותיו

כשנושא אדם אשה, בין בתולה בין בעולה, בין גדולה בין קטנה, אחת בת ישראל, ואחת הגיורת, או המשוחררת, מתחייב לה בעשרה דברים (רמב"ם אישות יב א; טוש"ע אבן העזר סט א), מהם מן התורה, ומהם מדברי סופרים (רמב"ם שם):

• מזונותיה;

• כסותה;

• עונתה;

• כתובתה;

• רפואתה;

• פדיונה;

• קבורתה;

• מזונות באלמנותה;

• מזונות בנותיה אחר מותו;

• ירושת בניה הזכרים את כתובתה (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[65].

רפואתה

גדר החיוב

חיוב רפואתה הוא שאם חלתה חייב הבעל לרפאותה (משנה כתובות נא א; רמב"ם אישות יב ב, ושם יד יז; טוש"ע אה"ע עט א) עד שתבריא (רמב"ם שם יד יז).

ונחלקו ראשונים בגדר חיוב זה:

• יש אומרים שחיוב זה אינו תלוי בחיוב מזונות, אלא תקנה בפני עצמה היא (ריטב"א כתובות נב ב ונח ב, בשם רבנו הגדול) מפני שהיא חייבת לשמשו (ריטב"א שם נח ב), וכעין חיוב פרקונה (ראה להלן. רא"ש כתובות ד כג), ולכן חייב הבעל אף ברפואה שיש לה קצבה, שאינה דומה למזונות (ראה ערך אלמנה), ולא אמרו לחלק בין יש לה קצבה לאין לה קצבה, אלא באלמנה, שרפואתה בכלל חיוב מזונותיה, ולא בחיי בעלה (רא"ש שם; ר"ן שם; ריטב"א שם; מאירי שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאף בחיי בעלה רפואתה בכלל מזונותיה (כן משמע ברש"י שם נא א ד"ה חייב לרפואתה; בעל העיטור ח"א כ, דף לז טור ב במהדורת רמ"י), ואינו חייב אלא ברפואה שאין לה קצבה, שדומה למזונות, ולא ברפואה שיש לה קצבה (בעל העיטור שם, על פי ירושלמי בבא בתרא ט ד, ריטב"א ורא"ש ור"ן שם, בשמו; שיטה מקובצת שם נא א, בדעת רש"י במהדו"ק)^[66].

וכן אשה שאין הבעל חייב במזונותיה, כגון שאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך, באופן שיכול לומר כן (ראה להלן):

• לסוברים שאין הרפואה בכלל תקנת המזונות, חייב ברפואתה (ריטב"א שם).

• לסוברים שהרפואה בכלל תקנת המזונות, אינו חייב ברפואתה (ט"ז שם סק"א).

חולי על ידי פשיעה

חלתה על ידי שפשעה בעצמה:

• יש אומרים שאינו חייב ברפואתה (ריטב"א כתובות נא א; ב"ח חו"מ קעז ג).

• ויש אומרים שחייב (ש"ך שם סק"ג; עין יצחק אה"ע ע ב-ג).

כשחפץ לגרשה מחמת אורך החולי

ראה הבעל שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה, ואמר לה הרי כתובתך מונחת ורפאי עצמך מכתובתך, או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך, שומעים לו (רמב"ם שם, על פי משנה כתובות נא א; טוש"ע שם ג), שאין אדם חייב לזון גרושתו (רש"י שם ד"ה רשאי), אבל אין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ (רמב"ם שם, על פי ספרי כי תצא ריד; טוש"ע שם), והדבר מכוער וראוי לבית דין לגעור על כך (מאירי כתובות שם). ואמרו חכמים על יפת-תואר, שאם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, קל וחומר לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות (ספרי שם)^[67].

ההבדל בין רפואה לפדיון

הטעם להבדל בין רפואתה לפדיונה, שברפואתה יכול לומר רפאי עצמך מכתובתך, מה שאין כן בפדיונה (ראה להלן):

• לפי שרפואה היא בכלל מזונות, שהם נגד מעשה ידיה, והרי קיבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו; אבל פדיונה, שהוא נגד פירותיה (ראה להלן) הרי לא קיבלה תשלום הפירות שאכל עד עכשיו (תוספות כתובות נב ב ד"ה אמר).

• או לפי שברפואתה אינו מתחייב בכל רפואתה בבת אחת, שאילו נתן לרופא כפלי כפליים לא היה יכול לרפאותה מיד, אלא בכל יום ויום הוא מתחייב דבר יום ביומו, ונמצא כשמגרשה אינו פוטר עצמו מדבר שכבר נתחייב בו, שברפואת מחר עדיין לא נתחייב; אבל בפדיונה משעה שנשבית חל עליו מיד כל החיוב בבת אחת (שיטה מקובצת שם נא א, בשם הרא"ה).

חולי שאינו ארוך

הפוסקים נחלקו אם "חולי ארוך" הוא בדוקא, שמפני שכבר קבלה בעד מעשה ידיה מזונותיה ורפואתה שעד היום יכול לומר: הרי כתובתך ורפאי את עצמך (בית שמואל עט סק"א); או שהוא לאו דוקא, והוא הדין בכל חולי שהוא (חלקת מחוקק שם סק"ב).

בזמן הזה

בזמן הזה שאינו יכול לגרשה בעל כרחה (ראה ערך חרם דרבנו גרשם), אינו יכול לומר הרי כתובתך ורפאי עצמך (ב"ח שם ב, וט"ז שם סק"א, בשם המהרש"ל; חלקת מחוקק עז סק"ג)^[68].

אשה שנשתטית

אשה שנשתטית, שאינו יכול לגרשה (ראה ערך גרושין), נחלקו בדבר:

• יש אומרים שאינו חייב לרפאותה (רמב"ם גרושין י כג; שו"ע אה"ע קיט ו), שהרי הוא רוצה לגרשה, אלא שחכמים מנעוהו, שלא ינהגו בה מנהג הפקר, אבל לא חייבוהו בחיובי ממון (מגיד משנה שם).

• ויש אומרים שאם בת רפואה היא חייב לרפאותה (ראב"ד שם; שו"ע אה"ע ע ו; רמ"א שם קיט ו, בשם יש אומרים), שמאחר שאינו יכול לגרשה, אפילו שהאיסור הוא ממצות חכמים בלבד, נסתחפה שדהו וחייב בכל חיובי ממון (חלקת מחוקק שם סק"י)^[69].

הכל מודים שאם נשתטית באופן שאף מן התורה אינה יכולה להתגרש, כגון שאינה יודעת לשמור את גיטה (ראה ערך גרושין), לא נפטר מחיוב רפואתה (חלקת מחוקק שם סק"ט; בית שמואל שם סק"י).

והכל מודים שבזמן הזה שאפילו אם לא היתה נשתטית לא היה יכול לגרש בעל כרחה (ראה ערך חרם דרבנו גרשם) - חייב ברפואתה (חלקת מחוקק שם סק"ט וס"ק יב).

פדיונה

אם נשבית אשתו חייב לפדותה (משנה כתובות נא א; רמב"ם אישות יב ב, ושם יד יח; טוש"ע אה"ע עח א), ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה (רמב"ם שם יד יט; טוש"ע שם ג) תיקנו חכמים חיוב פדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה (כתובות מז ב; רמב"ם שם יב ג), דבר שאינו מצוי לשאינו מצוי (כתובות שם), ששביה אינה מצויה, ואשה שיש לה נכסי-מלוג (ראה ערכו), אינה מצויה (רש"י שם ד"ה מזונות).

כשהבעל אינו חפץ בפדיונה ובקבלת פירותיה

מכיון שעיקר התקנה היה פדיונה, ותחת חיוב הפדיון תיקנו הפירות לבעל, לפיכך אם אמר הבעל איני רוצה לא לאכול פירות ולא לפדות, אין שומעים לו, שאין התקנה לטובתו, שיוכל לומר אי- אפשי-בתקנת-חכמים (ראה ערכו), אלא עיקר התקנה לטובתה (תוספות שם ד"ה זמנין, ובבא בתרא מט ב ד"ה יכולה, על פי גירסתם בירושלמי כתובות ד ו)^[70].

כשהאשה אינה חפצה בפדיונה ובנתינת פירותיה

אף האשה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות, ומספר טעמים לדבר:

• שתקנת הפדיון היא כדי שלא תיטמע בין הנכרים (תוספות כתובות שם; טוש"ע אה"ע סט ה).

• שאין דעתה גומרת למחול על פרקונה, ולא אמרה כן אלא שסבורה שלא תבוא לידי כך (מאירי שם).

• שיש בפרקונה אף משום טובת הבעל, שתעמוד לפניו לשרתו (ר"ן שם).

• שאם תאמר איני נפדית ואיני נותנת פירות היא עוקרת את תקנת הפדיון לגמרי, שהרי פירות של כל ימיה הם תחת פרקונה, ואינו דומה לאיני נזונית ואיני עושה (ע"ע הנ"ל) שלמחר אם תרצה תעשה ותהא ניזונית, ועוד שהבעל כבר זכה בגוף הקרקע לפירות, ואינה יכולה להפקיע במה שכבר זכה (תוספות שם)^[71].

כשחפץ ליתן כתובתה ושתפדה עצמה

אמר הבעל: הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה, אינו רשאי (משנה כתובות נא א), אלא כופים אותו ופודה אותה (רמב"ם שם יד יט; טוש"ע אה"ע עח ג), שכבר נתחייב בפדיונה משנשבית (רש"י שם ד"ה אינו רשאי), ועוד שהיא לא קיבלה תשלומי פירותיה שאכל עד עכשיו (תוספות שם נב ב ד"ה אמר).

כשהשבאים דורשים יותר מכדי שוויה

היו מבקשים בדמיה יותר מכדי שוויה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שחייב לפדותה אפילו עד עשרה בדמיה (חכמים בכתובות נב א), ואף על פי שאין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם (ראה ערך פדיון שבוים) - אשתו כגופו, וכל אשר לו יתן בעד נפשו (תוספות גיטין מה א ד"ה דלא).

• ויש אומרים שאינו פודה אותה יותר מכדי דמיה (רבן שמעון בן גמליאל בכתובות שם)^[72].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רא"ש שם ד כב, בשם הרמ"ה, ובמסקנתו; רמ"א שם, בשם יש אומרים); ויש פוסקים כדעה השניה (רי"ף שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כשהשבאים דורשים יותר מכדי כתובתה

היו מבקשים בפדיונה יותר מכדי כתובתה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שחייב לפדותה אפילו בכדי עשרה בכתובתה (חכמים שם ב), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה, ואם לאו אינו פודה (רבן שמעון בן גמליאל שם), שהפדיון הוא תנאי כתובה (ראה להלן), ולא יהא הטפל חמור מן העיקר [ראה ערכו] (רש"י שם ד"ה כנגד).

כשנשבית פעם שניה

במה דברים אמורים כשנשבית בפעם ראשונה, אבל פעם שניה - רצה פודה, רצה אינו פודה (גמ' שם א-ב), ונחלקו בפירושו:

• יש אומרים שבפעם שניה אינו חייב כלל לפדותה, שלא תיקנו חכמים אלא פדיון אחד (רש"י שם א ד"ה רצה; רא"ש שם ד כב; רמב"ם שם, לפי הבית יוסף אה"ע עח ג; רמ"א שם), ואם רצה מגרשה ונותן לה כתובתה, והיא תפדה את עצמה (רמב"ם שם; שו"ע שם).

• ויש אומרים שבכדי דמיה ובכדי כתובתה חייב בפדיונה אפילו כמה פעמים, ולא אמרו לפטרו בפעם שניה אלא ביותר מדמיה, או ביותר מכתובתה (תוספות שם ד"ה רצה, בשם רבנו חננאל).

• ויש אומרים שההבדל בין פעם ראשונה לשניה הוא בזה שבפעם ראשונה אינו יכול לומר הרי גיטך וכתובתך ותפדי את עצמך, ובפעם שניה יכול לומר כן, אבל כשאינו רוצה לגרשה אין חילוק בחיוב פדיונה בין פעם ראשונה לשניה (רמב"ם שם, לפי ב"ח שם).

להחזירה לו

בכלל חיוב פדיונה להחזירה לו לאשה לאחר שפדה אותה כמו שהיתה (משנה כתובות נא א; רמב"ם שם יד יח; טוש"ע אה"ע עח ו), אלא שאם רצה אחר כך מגרשה ונותן כתובתה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

היה כהן, שהשבוייה אסורה לו (ראה ערך שבויה), מחזירה לבית אביה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו היה בעיר אחרת, מטפל בה עד שמחזירה למדינתה, ומגרשה ונותן לה את כל כתובתה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ישראל שאשתו אסורה לו

אכן ישראל שאשתו אסורה לו, כגון שהיתה ממזרת ונתינה, אינו חייב לפדותה (גמ' שם נב א; רמב"ם שם כב; טוש"ע שם ז), ואף על פי שבשאר החיובים של תנאי-כתובה הוא חייב (יבמות פה א), הרי זה בחיובים שתוכל ליטול ולצאת, אבל חיוב הפדיון הוא בשביל שתחזור לו לאשה, והרי היא אסורה לו (רש"י כתובות שם ד"ה ממזרת וד"ה שאין), ואינו דומה לכהן, שפודה ומחזירה לבית אביה, לפי שחיוב הפדיון של כהן הוא מעיקרו על מנת להחזירה לאביה, אבל חיוב הפדיון שתיקנו לישראל הוא שיחזירנה לו לאשה, וזו שאסורה לו לא נשתעבד בחיוב זה כלל (רש"י שם ד"ה רבא; ר"ן שם).

כהן שהיה אסור לשאת אשתו מלכתחילה

היתה אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שחייב לפדותה, כיון שאף מבלי איסור זה הרי היא אסורה לו מחמת השבייה, ונמצא שלכתחילה כל חיוב פדיונו היה רק על מנת להחזירה לבית אביה, וחיוב זה הרי אף עכשיו יכול לקיים (אביי שם).

• ויש אומרים שאינו חייב לפדותה, ששיעבודו לכתחילה להחזירה לבית אביה היה רק אם תהיה אסורה לו מחמת השבייה בלבד, אבל זו איסור דבר אחר גרם לה, שאף קודם לכן היא אסורה לו, ועל איסור זה לא התנה שיחזירה לבית אביה (רבא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם כב; טוש"ע שם ז).

ישראל שחוששים שמא אשתו השבויה נבעלה ברצון

היתה אשת ישראל, ובשבייתה היתה באופן כזה שחוששים שמא נבעלה ברצון ונאסרה לבעלה (ראה ערך שבויה), אינו חייב לפדותה, שאף על פי ששבייתה גרמה לה, מכל מקום לא השבייה עצמה גורמת האיסור, אלא מפני שנבעלה ברצון (ר"ן שם נא א, על פי תוספתא כתובות (ליברמן) ד ה; רמ"א שם ו).

כהן שאשתו השבויה נבעלה ברצון

אשת כהן שזינתה ברצון בשבייתה, נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שחייב לפדותה, שהרי בשעת שבייה כבר נאסרה עליו, ונתחייב בתנאו לפדותה ולהחזירה למדינתה (חלקת מחוקק שם סק"ח).

• ויש אומרים שאפילו אחר שבייתה כשנאסרה לו מחמת איסור דבר אחר אינו חייב לפדותה (בית שמואל שם סק"ז).

המדיר אשתו מליהנות ממנו וחייב לגרשה ונשבית

המדיר את אשתו מליהנות ממנו, באופן שהוא חייב לגרשה וליתן כתובתה (ראה ערך גרושין), ואחר כך נשבית, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שפודה ונותן כתובתה, לפי שאנו הולכים אחר זמן ההתחלה, בשעה שהתנה, ואז היה ראוי לחול חיובו שיחזירנה לו לאשה (רבי אליעזר בכתובות נב א, לפי הגמ' שם).

• ויש אומרים שנותן כתובתה ואינו פודה, לפי שאנו הולכים אחר זמן הסוף, שכשנשבית כבר אין התנאי שיחזירנה לאשה ראוי להתקיים, כשהוא ישראל, וכן כשהוא כהן אינו ראוי להתקיים התנאי שיחזירנה למדינתה מחמת שבייה להבא, שכבר היא אסורה לו מחמת דבר אחר (רבי יהושע שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם כא; טוש"ע שם ה).

ודוקא אם נשבית אחר שהדירה, אבל אם הדירה אחר שנשבית חייב לפדותה, שלא יבוא להערים ולהדיר אותה בכוונה כדי להיפטר מפדיונה (סומכוס שם; חלקת מחוקק שם סק"ו; בית שמואל שם סק"ה).

נשתטית

אם נשתטית, חיוב פדיונה כחיוב רפואתה (ראה לעיל).

קבורתה

חייב הבעל לקבור את אשתו כשמתה (משנה כתובות מו ב; רמב"ם אישות יב ב; טוש"ע אה"ע פט א), וחייב לעשות לה מספד וקינות כדרך כל המדינה (רמב"ם שם, על פי גמ' שם מח א; טוש"ע שם), ולטפל בכל צרכי קבורה, ובכלל זה הקמת המצבה (שו"ת הרא"ש יג יט; טוש"ע שם), ואפילו לחזור ולקברה אם חטטוה, אפילו אלף פעמים (תשב"ץ ב קיא).

חיוב זה תיקנו חכמים כנגד ירושת נדונייתה שהכניסה לו (גמ' שם מז ב, ורש"י ד"ה תחת כתובתה; רמב"ם שם ד)^[73], ומכל מקום אפילו אם כנסה ערומה ואינו יורש כלום, חייב בקבורתה, שלא חלקו חכמים (בית שמואל פט סק"א, בשם תשובת מהרי"ל).

ואין הבעל יכול לומר: איני קובר ואיני יורש, וכן האשה אינה יכולה לומר: איני נקברת ואיני מורישה (מגיד משנה שם; ר"ן שם; רמ"א אה"ע סט ה)^[74].

לא רצה הבעל לקוברה וקברה אחר

לא רצה הבעל לקוברה וקברה אחר, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאם האב קבר, חוזר ומוציא מהבעל מה שהוציא על קבורתה, כי מה היה לו לאב לעשות כשהבעל אינו קוברה; אבל אם קברה אחר, אינו חוזר וגובה מהבעל, שהרי לא עליו היתה מוטלת הקבורה, ולא נתכוין אלא לשם מצוה (רבי חגיי בירושלמי כתובות ד ו, ופני משה שם).

• ויש אומרים שבין שקבר האב, ובין שקבר אחר - חוזר וגובה מהבעל, שלא יעלה על הדעת שתהא אשתו מושלכת לכלבים, ובדין שישלם לכל מי שיטפל בקבורתה (רבי יוסי שם, ופני משה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם יד כד; טוש"ע אה"ע פט ב), והוא הדין אם בעלה בעיר, ובא אחד ולא נמלך בו ועמד וקברה, שמוציאים מבעלה (בית שמואל שם סק"ג)^[75].

מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו, בית דין יורדים לנכסיו וקוברים אותה, לפי ממון הבעל ולפי כבודו או לפי כבודה (גמ' שם מח א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ג).

תשלומי חובותיה

קרבנות

הבעל חייב להביא הקרבנות שאשתו חייבת, ואם הוא קרבן-עולה-ויורד והוא עשיר מביא בשבילה קרבן עשיר (נגעים יד יב; רמב"ם שגגות י ו), ואין הבעל יכול לומר: היא אין לה כלום, ותיפטר בקרבן עני (רש"י בבא מציעא קד א ד"ה אדם), אף על פי שכל אשה שיש לה בעל אינה עשירה, שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה (ר"ן נדרים לה ב ד"ה אם פטרה), לפי שאשתו כגופו (פירוש המשניות לרמב"ם נגעים שם).

ונחלקו תנאים באיזה מקרבנותיה מתחייב הבעל:

• יש אומרים שאינו חייב אלא בקרבן שמכשירה לו, כגון זבה ויולדת, אבל קרבן שאין מכשירה לו, כגון שנדרה בנזירות, או שחיללה את השבת, וחייבת קרבן חטאת, הרי זו מביאה משלה, ומנכה לה מכתובתה (חכמים בספרי נשא פסקא ח), שנאמר במנחת-סוטה: וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ (במדבר ה טו), ואמרו: יכול אף בזמן שחיללה שבת, תלמוד לומר: קרבנה, כשאמר "את קרבנה" לרבות קרבן נגעה וזיבתה, ומה ראית לרבות את אלו ולמעט את אלו, מרבה אני את שהם באים לטהרה, וממעט אני אלו שאין באים אלא לכפרה (ספרי זוטא שם).

• ויש אומרים שבכל הקרבנות הבעל חייב (רבי יהודה בספרי שם), מלבד נדרים ונדבות (רש"י בבא מציעא קד א ד"ה כל; תוספות שם ד"ה ה"ג), שאם כן תפסידנו במתכוין על ידי שתידור ותנדב, ואינם דומים לנזירות, שאין לחוש שם שתידור ותפסידו, שהרי היא מקבלת על עצמה דיני נזירות (תוספות שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

קרבנות שהתחייבה קודם הנישואין

בקרבנות שהתחייבה קודם הנישואין נחלקו ראשונים אם חייב להביאם (רש"י נזיר כד א ד"ה דתניא; תוספות בבא מציעא שם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד); אם לאו (תוספות נזיר שם ד"ה דתניא, בשם ר"י; מאירי שם).

מדאוריתא או מדרבנן

חיוב זה של הבעל נחלקו ראשונים אם הוא מן התורה (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם הראב"ד); או שתנאי בית דין הוא ככל תנאי-כתובה [ראה ערכו] (ראב"ד לתורת כהנים מצורע פרשה ד טז; תוספות נזיר שם ד"ה אפילו וד"ה איכא)^[76].

פריעת חובות

לסוברים שהבעל חייב בקרבנותיה שמקודם נישואין, יש מי שמחייב אף לפרוע חובותיה שלוותה קודם שנישאת (תוספות בבא מציעא שם, בשם רב אחא), אבל נחלקו עליו והוכיחו שאף מה שלוותה כשהיא תחתיו לצורך מה שאינו משועבד לה אינו חייב לשלם, שאם לא כן אם יקניטנה תלוה ותשליך לאיבוד, ותחייבנו מאה מנה בכל יום (תוספות שם; מהרי"ק יח; בית שמואל צא סק"ט), ואף אם קיבל עליו הבעל אחריותה, לא קיבל אלא חובות הגוף של האשה, שהם עליה בעל כרחה, ולא חובות שקיבלה עליה מדעתה (ריטב"א שם).

פריעת קנס כשעוברת על תקנת הקהל

קהל שעשו תקנות בקנסות (ראה ערך בני העיר), ועברה האשה על התקנה:

• יש סוברים שהרי זה דומה לחיוב קרבן שהבעל חייב להביא בשבילה, ואם עברה על התקנה קודם שנשאת ונתחייבה בקנס, הרי זה תלוי במחלוקת הראשונים בקרבן שנתחייבה קודם הנישואין (תרומת הדשן רפב; רמ"א אה"ע צא ד), ודוקא שעברה בשוגג, אבל עברה במזיד פטור, שאם יקניטנה תלך ותעבור במתכוין כדי להפסידו (חלקת מחוקק שם סק"ז).

• ויש סוברים שאין להוציא ממון מן הבעל, כי אין הנדון דומה כל כך לחיוב קרבן (ט"ז שם; בית שמואל שם).

זכויותיו

תשמיש

הבעל קונה מן התורה את האשה לביאתה, שנאמר: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ (דברים כב יג. כן משמע בנדרים טו ב; משיב דבר אה"ע לה), שהיא לקוחה לו לתשמיש, והיא משועבדת לו לכך (נדרים טו ב), וזהו עיקר קנינו של האיש באשתו, בביאה עליה (משיב דבר שם).

נדרה בהנאת תשמישו

מכיון שהיא משועבדת לו לתשמיש, נדרה ואמרה: הנאת תשמישי אסורה עליך, כופה אותה ומשמשתו (כתובות עא ב; רמב"ם נדרים יב ט; טוש"ע יו"ד רלד סז), הא למה זה דומה לאדם שאוסר פירות חברו על בעל הפירות (רמב"ם שם).

אבל אם אמרה: הנאת תשמישך עלי, הנדר חל, שהרי היא נדרה על עצמה, ואין מאכילים לו לאדם דבר האסור לו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אלא שהרי זה מדברים שבינו לבינה שהבעל יכול להפר (נדרים פב ב)^[77].

זכויות נוספות

מדברי סופרים כשנושא אדם אשה זוכה בארבעה דברים: במעשה ידיה, במציאתה, בפירות נכסיה ובירושתה (רמב"ם אישות יב א,ג)

מעשה ידיה

מעשה ידי האשה לבעלה (משנה כתובות מו ב; רמב"ם אישות כא א; טוש"ע אה"ע פ א). בכלל תקנה זו שמה שהיא עושה קנוי לבעל, ושהיא משועבדת לעשות לו המלאכות שתיקנו חכמים (ראה להלן).

לטובת מי התקנה

זכות הבעל במעשה ידיה תיקנו חכמים כנגד מזונותיה שהוא חייב בהם (כתובות מז ב; רמב"ם שם יב ד) - דבר המצוי לדבר המצוי (גמ' שם), ונחלקו אמוראים:

• יש אומרים שעיקר התקנה היתה לטובת האשה, והיינו חיובו במזונות, שחששו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה למזונותיה, ושוב תיקנו לו מעשה ידיה, כדי שלא תהיה לו איבה (גמ' שם נח ב, בדעת רב הונא אמר רב שם, ורש"י ד"ה מזוני עיקר), ולכן יכולה האשה לומר: איני ניזונת ואיני עושה (רב הונא אמר רב שם), וכן הלכה (כתובות קז ב; רמב"ם שם יב ד; טוש"ע אה"ע סט ד), ואפילו כשלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה, אלא שתקה ולא תבעה, מעשה ידיה שלה אם אינה ניזונית מבעלה, ואין הבעל יכול לומר שויתרה (רמב"ן כתובות סד ב; ריטב"א ור"ן שם, בשמו).

• ויש אומרים שעיקר התקנה היתה לטובת הבעל, שמעשה ידיה יהיו שלו, ושוב תיקנו שחייב במזונותיה תחת מעשה ידיה, ולפיכך אין האשה יכולה לומר: איני ניזונית ואיני עושה (גמ' שם, בדעת ריש לקיש, ורש"י ד"ה ופליגא), ואף הם מודים שכשאין האשה ניזונית ממנו, כגון שהוא עני ואין לו במה לזונה, אין מעשה ידיה שלו, שאפילו בעבד-עברי שנאמר: כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ (דברים טו טז) אינו יכול לומר לו: עשה עמי ואיני זנך (ראה ערך עבד עברי), קל וחומר באשתו (גמ' שם, לדעה זו), ואין רצון חכמים שהיא תעשה מלאכה ותמות ברעב (ריטב"א שם).

אמר איני זנך ואיני נוטל ממעשה ידיך

אמר הבעל: איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך, אין שומעים לו, שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה למזונותיה (רמב"ם שם יב ד; טוש"ע אה"ע סט ד), ואפילו לדעה שמעשה ידיה הם עיקר התקנה, מכל מקום לא אמרו שזהו עיקר אלא לענין שהיא לא תוכל לומר: איני ניזונית ואיני עושה, אבל מודה הוא שאף הבעל אינו יכול לומר: איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, שהתקנה לטובת שניהם (תוספות שם מז ב ד"ה תיקנו).

ונחלקו ראשונים אם יכול הבעל לומר לאשתו: צאי מעשה ידיך למזונותיך, כשמעשה ידיה מספיקים לכדי מזונותיה:

• יש אומרים שיכול לומר לה כן בעל כרחה, ואפילו אם אין המזונות מספיקים, יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך, ומה שלא יספיק אשלים לך (ר"ן שם; רמ"א שם).

• יש אומרים שאינו יכול לומר כן בעל כרחה (רש"י כתובות קז א ד"ה בששמעו וד"ה חיישינן; רמב"ם שם יב כ; בית שמואל שם סק"ד).

• ויש מחלקים: כשלא מספיקים לה מזונותיה אלא על ידי שתטרח לעבוד יותר מדאי צריכים להסכמתה, אבל כשמספיקים לה בלי טרחה יתרה, לדברי הכל יכול הבעל לומר אפילו בעל כרחה (שיטה מקובצת שם, בשם הריטב"א והרא"ה, בדעת רש"י).

מותר מעשה ידיה

מותר מעשה ידיה, מה שעשתה יותר מהשיעור שקצבו לה חכמים (ראה להלן), הם גם כן של הבעל (כתובות נח ב), אלא שנחלקו אמוראים:

• יש סוברים שעיקר מעשה ידיה, שהם שכיחים, תיקנו כנגד מזונות, שהם שכיחים, והמותר, שאינו שכיח, תיקנו כנגד מעה כסף שהוא נותן לה לצרכיה הקטנים בכל שבוע (רב ושמואל בכתובות נט א), וכן הלכה (רמ"א אה"ע פ א), ולפיכך כשהבעל נותן לה רק דבר אחד, מזונותיה או כסף לצרכיה, מעשי ידיה שלה, והמותר של בעלה (גמ' שם).

• ויש סוברים להיפך, שמעשה ידיה, ששיעורם קצוב (ראה להלן), תיקנו כנגד כסף לצרכיה, ששיעורו קצוב, והמותר כנגד מזונותיה, ששניהם אין שיעורם קצוב (רב אדא בר אהבה שם).

ונחלקו ראשונים אם היא יכולה לומר: איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת את המותר, כדרך שהיא יכולה לומר: איני ניזונית ואיני עושה (ראה לעיל):

• יש אומרים שיכולה לומר כן, שהתקנה היא לטובתה (שאילתות ס; ר"ן כתובות נח ב; שיטה מקובצת שם, בשם הרמב"ן והריטב"א והר"י מטראני; טור אה"ע פ, בשם הרמ"ה; רמ"א שם א), ואם במעשה ידיה השכיחים יכולה לומר כן, כל שכן במותר שאינו שכיח (ר"ן שם).

• יש אומרים שבמותר אינה יכולה לומר כן, שהתקנה היתה משום חינא - שיהיה לאשה חן בעיניו, ולטובת הבעל נתקנה (פרישה שם) - שהמותר יהיה לו, ואחר כך תיקנו כנגד זה שיתן לה מעה כסף (טור שם, בשם רבנו יונה; שיטה מקובצת שם, בשם הר"י מיגאש; מהר"ם שיף שם, בדעת רש"י).

• ויש שמצדדים לחלק: קודם שעשתה יותר מהשיעור הראוי יכולה להסתלק ולומר: איני ניזונית ולא נוטלת מעה כסף, אבל כשכבר עשתה והותירה אינה יכולה להסתלק (שיטה מקובצת שם).

וכתבו אחרונים שאין המחלוקת אלא כשהיא מסתלקת גם מהמזונות וגם מהמעה כסף, ורוצה לזכות בין בעיקר מעשה ידיה ובין במותר, אבל אם היא ניזונית, לדברי הכל אינה יכולה להסתלק מהמעה כסף בלבד ולומר: איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת את המותר (פני יהושע שם סו א; הפלאה שם סו א וקונטרס אחרון פ א; העמק שאלה שם ד).

עודף המלאכה שעל ידי הדחק

וכל זה במותר מעשה ידיה שעשתה שלא על ידי הדחק, אבל בהעדפה - עודף המלאכה - שעל ידי הדחק, כגון מה שהיא עושה בלילה בשעה שבני אדם ישנים (תוספות שם סו א ד"ה והא), נחלקו תנאים: יש אומרים שאף זו של בעל (חכמים שם); ויש אומרים שהיא לעצמה (רבי עקיבא שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כדעה הראשונה (רי"ף שם, כח ב מדפיו, ורא"ש שם ו ב, וטור אה"ע פ, בשם רב האי גאון; רי"ף שם כד א מדפיו, בשם איכא מאן דאמר ובמסקנתו; תוספות רי"ד שם, שכן פסקו כל הגאונים; רמב"ם אישות כא ב; שו"ע שם א);

• ויש פוסקים כדעה השניה (רי"ף שם כד א מדפיו, בשם איכא מאן דאמר; רא"ש וטור שם, בשם רבנו חננאל), וכתבו אחרונים שכן המנהג במדינות אשכנז (ב"ח שם; בית שמואל שם סק"ב).

עשתה כמה מלאכות בבת אחת - כגון שומרת קשואים, וטווה פשתן, ומלמדת שיר לנשים בשכר, ומחממת ביצים בחיקה, או ביצי תולעים העושות משי שהנשים מחממות אותן בחיקן (רש"י שם ד"ה שתים שלש) - הדבר ספק (גמ' שם), ונחלקו ראשונים אם הספק הוא לדעה הראשונה, שאפשר שכשעושה שתי מלאכות בבת אחת היא מודה שאינה חייבת ליתן לו אלא ממלאכה אחת (רא"ש שם, בשם רב האי גאון), או שהספק הוא לדעה השניה, שאפשר שזה נקרא שלא על ידי הדחק, כיון שעושה בשעה שבני אדם רגילים לעשות (כן משמע ברש"י שם ד"ה מהו; רא"ש שם, בשם רבנו חננאל).

להלכה, כיון שהדבר ספק, מותר זה של כמה מלאכות בבת אחת הוא לעצמה, בין לפוסקים כדעה הראשונה, ובין לפוסקים כדעה השניה (טור שם, בשם רב האי גאון ובשם רבנו חננאל).

מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה

המלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה, שלשה מינים הם:

• מלאכות הרוחה.

• מלאכות חיבה.

• מלאכות הבית.

מלאכות הרוחה

במלאכות הרוחה הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה (רמב"ם אישות כא א, על פי תוספתא כתובות (ליברמן) ה ד; טוש"ע אה"ע פ א).

אפילו לא היה דרך נשי העיר לעשות במלאכה כופה אותה לעשות בצמר (רמב"ם שם א; טוש"ע שם א) אבל לא בפשתן, שהפשתן מסריח את הפה, ומזיק את השפתים (כתובות סא ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כשאינו כופה אלא משום בטלה, אינו כופה לעשות מלאכה כל היום כולו, אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם), ונחלקו ראשונים כשעושה משום בטלה אם מעשה ידיה של בעלה (ר"ן כתובות סא ב, בשם הרשב"א); או של עצמה (ר"ן שם, בשם יש אומרים).

מלאכות חיבה

המלאכות של חיבה הן המלאכות שכל אשה עושה לבעלה מפני שהן דרך קירוב ואהבה (ירושלמי כתובות ה ו; רש"י שם סא א ד"ה אבל): רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו, ומוזגת לו את הכוס, ומצעת לו את המיטה (גמ' שם; רמב"ם אישות כא ג; טוש"ע אה"ע פ ד) - דהיינו מיטתו ולא שאר כל המיטות שבבית (תוספות שם ד ב ד"ה והצעת, במסקנה) - בסדינים, שהם דרך חיבה ובלי טורח (רש"י שם סא א ד"ה אבל), וסכה לו את הגוף (ירושלמי שם), ועומדת ומשמשת בפני בעלה, כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלה (רמב"ם שם; טוש"ע שם ד), אבל אינה משמשת בפני אביו או בנו (גמ' שם סא ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[78].

ואפילו אמרה: איני ניזונית ואיני עושה, היא חייבת במלאכות הללו (תוספות כתובות סג א ד"ה רב), ואפילו יש לה כמה שפחות, מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה (גמ' שם סא א; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ה), אלא שנחלקו ראשונים: יש אומרים שאין זו אלא עצה טובה שהשיאו חכמים להנהיג כן בישראל (רש"י שם ד"ה אבל; טור שם, לדעת המשנה למלך שם, והבית שמואל שם סק"ז); ויש אומרים שמחוייבת היא בכך (כן משמע בהגהות אש"רי שם ה כג).

מלאכות הבית

המלאכות של בית הן: מטחנת - מכינה צרכי הטחינה, נותנת באפרכסת, וקולטת הקמח (רש"י כתובות נט ב ד"ה מטחנת) - אופה את הפת בתנור, מכבסת הבגדים, מבשלת התבשילים, ומניקה את בנה (משנה שם; רמב"ם אישות כה ה; טוש"ע אה"ע פ ו)^[79], ומציעה לו את המיטה (משנה שם) אף באופן שאינו של חיבה (עי' לעיל), כגון המיטות של כל הבית (תוספות כתובות ד ב ד"ה והצעת, במסקנה; רמ"א שם ד), או הצעת כרים שהוא דבר של טורח (רש"י שם סא א ד"ה אבל).

לא מנו אלא את גופי המלאכות, והשאר לא הוצרכו למנות (תוספתא שם (ליברמן) ה ד; ירושלמי שם ה ו), כגון צרכים קטנים שבבית שאין בהם טורח: סידור כלים שבבית, ועריכת שולחן, והכנת כלי בישול ואפיה לשפחות, וכיוצא בדברים אלו (מאירי שם), שדבר פשוט הוא שצריכה לעשות כל צרכי הבית (טור שם).

אמרה: איני ניזונית ואיני עושה, נחלקו ראשונים אם היא פטורה ממלאכות אלו (תוספות שם סג א ד"ה רב; ר"ן שם; רמ"א שם טו, בסתם); או לא (ריטב"א שם נח ב, בשם רבנו אפרים; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

הנקה

דינים מיוחדים נאמרו בחיוב הנקתה:

• זמן הנקתה עשרים וארבעה חודש, אחד זכר ואחד נקבה (רמב"ם אישות כא יב, על פי כתובות ס א; טוש"ע אה"ע פב א).

• אינה מחוייבת להניק את בן בעלה מאשה אחרת (ירושלמי שם ה ו; ר"ן שם ס ב; רמ"א אה"ע פ ו), ואפילו מת בנה, וכל שכן שאינה מחוייבת להניק בשכר וליתן לו השכר (ר"ן שם; רמ"א שם). ואם רצתה היא להניק עם בנה את בן חברתה, ואפילו את בנה מאיש אחר, הבעל יכול לעכב (גמ' שם ס ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם יד). מת בנה, יש אומרים שמכל מקום הבעל יכול לעכב עליה שלא תניק את בן חברתה (חלקת מחוקק שם ס"ק כד); ויש אומרים שאינו יכול לעכב, שהחלב שבדדיה מצער אותה (בית שמואל שם ס"ק יז).

• היא אומרת להניק את בנה, והוא אומר שלא להניק - כדי שלא תתנוול (רמב"ם שם יג) - שומעים לה - ואפילו יש לה כמה שפחות (רמב"ם שם) - שהצער שלה הוא (גמ' שם סא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), שהחלב שבדדיה מצער אותה (רש"י שם ד"ה צערא), או שצער הוא לפרוש מבנה (רמב"ם שם).

• נחלקו ראשונים אם כופים אותה להניק תאומים (רא"ש שם ה יז, לפירושו בירושלמי שם; רמ"א שם יג, בשם יש אומרים); או שאין כופים, אלא מניקה אחד, ובעלה שוכר מניקה לשני (רמב"ם שם יב, לפירושו בירושלמי שם; שו"ע שם).

• היתה מניקה, פוחתים לה ממעשה ידיה משיעור הראוי לה (משנה כתובות סד ב; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם יא), וכתבו ראשונים שלאו דוקא מניקה, אלא הוא הדין לכל אשה שעושה מלאכות הבית של טחינה ואפייה וכיוצא, פוחתים לה ממעשה ידיה (תוספות שם סג א ד"ה רב; מאירי שם נט א; טור שם), ואינה חייבת לעשות אלא לפי המנהג שדרך נשים לעשות (טור שם).

מציאתה

הדין

מציאת האשה לבעלה (משנה כתובות מו ב, ושם סה ב; רמב"ם אישות כא א; טוש"ע אה"ע פד ד) מתקנת חכמים, ונחלקו אמוראים בטעם התקנה:

• יש סוברים כדי שלא תהיה לה איבה (סתמא דגמ' בבא מציעא יב ב) וקטטה (רבי חגיי בירושלמי כתובות ו א), ונחלקו ראשונים אם פירוש הדבר שלא תהיה איבה של קטטה - שאם לא תתן לו מציאתה ירגיל קטטה עמה (קרבן העדה שם) - ולא שהאיבה היא מפני שהוא זן אותה, כדרך שאמרו במעשה ידיה (ראה לעיל. תוספות כתובות מז א ד"ה משום); או שהאיבה היא משום המזונות שנותן לה, כמו במעשה ידיה (תוספות שם סו א ד"ה מציאתה; שיטה מקובצת שם סה ב, בשם תלמידי רבנו יונה)^[80].

• ויש סוברים שטעם התקנה הוא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים מבעלה ותאמר מציאה מצאתי, ואפילו מצאת מציאה בעדים גזרו משום כך (רבי יוסי בירושלמי שם)

הסובר שעודף העדפה על ידי הדחק לעצמה

לדעה שעודף העדפה על ידי הדחק לעצמה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שדעה זו חולקת על עיקר התקנה שמציאת האשה לבעלה, שרוב מציאות צריכים לחזר אחריהן, כמו דגים שנשארו ביבשה, או צבי שבור, או לחפש מטמון (רש"י כתובות סו א ד"ה ומשני, בפירוש הגמ' שם).

• ויש סוברים שמודה לעיקר התקנה, ורק חולק על מציאתה שמצאה באופן שאינה בטלה ממלאכתה, כגון שהגביהה מציאה יחד עם מעשה ידיה, שאם בטלה ממלאכתה חייבת שכר הפקעת מלאכתה שנתבטלה בשעת הגבהת המציאה (תוספות שם ד"ה והא; רא"ש שם ו ב).

וכתבו ראשונים שמכל מקום בזו הכל מודים שאין הלכה כמותו, ושמציאת אשה לעולם לבעלה (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[81].

האומרת איני ניזונית ואיני נותנת לך מציאה

אשה שאומרת: איני ניזונית ואיני נותנת לך מציאה, נחלקו ראשונים: יש אומרים שמציאתה לעצמה, ואין חוששים לאיבה (רא"ש שם ו א וטור שם, בשם הרמ"ה); ויש אומרים שמציאתה לבעלה, שאף כאן שייך חשש איבה (רא"ש וטור שם)^[82].

פירות

הדין

הבעל זכאי לאכול בחיי האשה כל הפירות של נכסיה (משנה כתובות מו ב; רמב"ם אישות כב ז; טוש"ע אה"ע פה א), או להשתמש בדבר הניתן לשימוש, כבגד וכלי וכיוצא (כן משמע ברמב"ם שם לד, וטוש"ע שם יג), ושלשה טעמים נאמרו לתקנה זו:

• משום פרקונה (גמ' שם מז ב; רמב"ם שם יב ד; טוש"ע שם א), שלא ימנע מלפדותה אם נשבית, שאילו היה מניח את הפירות שיפדנה מהם, לפעמים לא יהא בהם כדי פדיונה, ועכשיו שאכלם ולא ידוע כמה, יפדנה אפילו לא אכל אלא מעט (גמ' שם, ורש"י ד"ה דלא מלו).

• כדי שהבעל יהיה מפקח על נכסי אשתו (ירושלמי שם ד ו), ולכן בעל שאמר אי אפשי לא לאכול ולא לפקח, אין שומעים לו (ירושלמי שם, לגירסתנו).

• כדי שיהיה ריוח בהוצאות הבית (כתובות פ א-ב, לדעת רבא שם ב), שיהא מזון הבית מצוי וייטב לה (רש"י שם ד"ה משום רווח), ויהיה שפע בבית (מאירי שם), ולפיכך בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום (רבא שם; רמב"ם שם כב ב; טוש"ע אה"ע פה יז)^[83].

ודוקא כשמוכר הקרקע לפירות לשנים מרובות ומקבל הדמים בבת אחת, שמא יוציאם ולא יהיה ריוח בבית, אבל יכול למכור הפירות עצמם בכל שנה ושנה, שיש ריוח בדמים, וגם נהנים מן הפירות קודם שמכרם (רא"ש שם ח יא; טוש"ע שם)^[84].

מכר לסחורה

מכר הפירות ולקח אותן המעות לסחורה, ממכרו ממכר, שגם בזה יש ריוח בבית (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אפילו כשמוכר אותם לשנים מרובות (טוש"ע שם), והוא הדין כשהקרקע רחוקה, וטוב יותר למכור הפירות מלטרוח ולהוציא הוצאות מרובות (המקח לרב האי ד מד; רא"ש שם, בשמו; טוש"ע שם יח), שממכרו ממכר אפילו לשנים מרובות (רא"ש שם; טוש"ע שם).

פירי פירות

פירות תיקנו לבעל, ולא פירי פירות (כתובות עט ב; בבא קמא פט א), כגון הכפל שמשלם הגנב שגנב ולד בהמת נכסי מלוג (כתובות שם; רמב"ם שם כב כח), שהולד הוא פירות, והכפל פירי פירות (רש"י שם ד"ה פירא וד"ה פריא דפירא), וכן כשמכרה את כתובתה לאחרים בטובת הנאה (ראה ערך כתובה) אין לבעל פירות אותם הדמים, שהם פירי פירות (בבא קמא שם). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדוקא בפירי פירות שבאים מן החוץ אין לו, אבל פירי פירות שבאו מתוך גוף הנכסים, כגון ולדי ולדות עצמם, הם של הבעל, שכן שנינו: לעולם אוכל פירי פירות (משנה כתובות פג א. תוספות כתובות עט ב ד"ה פירא ובבא קמא שם ד"ה פירא).

• יש אומרים שאין בכלל הבדל בין פירות לפירי פירות, אלא כל שבא מבחוץ, אפילו פירות עצמם - אין לבעל, כגון הכפל מהבהמה עצמה של נכסי מלוג, וכל שבא מגוף הנכסים, אפילו פירי פירות יש לו (תוספות כתובות שם, בשם ריב"ן; רא"ש שם ח ו; טור שם).

• ויש מחלקים: כשהבעל נוטל את הפירות אין לו בפירי פירות, וכשאינו נוטל את הפירות, כגון שמכרם ולקח בדמיהם קרקע, יש לו פירי הפירות (הרי"ף שם)^[85].

הבדלי הרגילות שביניהם

בין בחובותיו של הבעל ובין בזכויותיו, אם יש הבדל בין הרגלו להרגלה, או בין דרך בני משפחתו לדרך בני משפחתה, האשה עולה עם בעלה ואינה יורדת עמו (כתובות סא א), והסמיכו הדבר לפסוקים (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא-קמא):

• יש שהסמיכוהו לכתוב: וְהִיא בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ ג) - בעלייתו של בעל, ולא בירידתו של בעל (רב הונא שם).

• ויש שהסמיכוהו לכתוב: כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי (שם ג כ), לחיים ניתנה ולא לצער (כתובות סא א), שלטובתה נזדווגה לו (שיטה מקובצת שם, בשם רש"י במהדורא-קמא).

חיובי הבעל

לפיכך בחיוב המזונות, כסות ומדור, אם הוא היה עשיר נותן לה לפי עשרו (רמב"ם שם יב יא ויג ה; טוש"ע אה"ע ע ג ועג ד). וכן אם היא היתה רגילה או דרך בני משפחתה בדברים ידועים, צריך הוא ליתן לה, שאינה יורדת עמו (כן משמע בגמ' שם סה א, ושם ע ב, וטוש"ע אה"ע ע א).

היו בני משפחתה שעושרם הוא כבעלה רגילים להתנהג כמו בעלה, אלא שאביה שהוא עשיר יותר רגיל בדברים יתרים, כל זמן שהיא עמו אינו מחוייב ליתן לה אלא כהרגלו, וכשאינה עמו צריך ליתן לה כדרך שהיתה רגילה בבית אביה (גמ' שם ע ב, ותוספות ד"ה והאידנא).

דרכו לישון על כרים וכסתות, ואין דרכה בכך, או להיפך, עולה עמו ואינה יורדת (כתובות סה א).

חיובי האשה

וכן בזכותו במעשה ידיה אין האשה חייבת אלא באותן המלאכות שדרך משפחתו ומשפחתה לעשותן (ראה לעיל), ואם הכניסה לו ממון שאפשר לקנות בהן שפחות, או שיש לו ממון כדי לקנות, היא עולה עמו ואינה יורדת עמו (ירושלמי כתובות ה ו).

בחיוב הנקתה, אם היתה עניה והוא עשיר, שראוי לו שלא תניק אשתו, אם רצתה שוכר מניקה, שהיא עולה עמו (גמ' שם סא א; רמב"ם שם כא יד; טוש"ע אה"ע פב ג). אם דרך משפחתה שלא להניק, והוא אומר להניק, שכן דרך משפחתו, אין שומעים לו, שאין היא יורדת עמו (גמ' שם, ורש"י ד"ה דלאו אורחא).

לאחר מיתתה

נחלקו תנאים אם אחרי מיתתה היא עולה עמו:

• יש אומרים שאינה עולה עמו אלא בחיים, אבל לא לאחר מיתה, ולכן אם היה דרך משפחתו בקבורה של כבוד יותר ממשפחתה, אינו חייב לקוברה אלא לפי כבודה (כתובות מח א, בדעת תנא קמא במשנה שם מו ב).

• ויש אומרים שאפילו לאחר מיתתה עולה עמו, ולכן קוברה לפי כבודו (גמ' שם, בדעת רבי יהודה במשנה שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם יד כג; טוש"ע אה"ע פט א).

ולדברי הכל אינה יורדת עמו לאחר מיתתה, ואם כבודה בקבורה יותר מכבודו, קוברים אותה לפי כבודה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

היחסים שביניהם

חובת הבעל

ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו (רמב"ם אישות טו יט, על פי יבמות סב ב), והעושה כן עליו הכתוב אומר: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ (איוב ה כד. גמ' שם), ויכבד את אשתו יותר ממה שיש לו, שהיא תלויה בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם (חולין פד ב), ויהא זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ (בראשית יב טז. בבא מציעא נט א).

ולא יטיל אדם על אשתו אימה יתרה (גיטין ו ב; רמב"ם אישות שם), שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתרה והפילה כמה רבבות מישראל (גמ' שם), ויהיה דבורו עמה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רגזן (רמב"ם שם).

ולעולם יהיה אדם זהיר באונאת אשתו, שלא יצער אותה בדברים, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה להיפרע (בבא מציעא נט א, ורש"י ד"ה באונאת וד"ה אונאתה), וישמע לעצתה בענייני הבית (לשון ראשונה בגמ' שם), או בענייני העולם (לשון שניה בגמ' שם), אך לא בענייני שמים (גמ' שם), ואמרו בתורת משל: אם אשתך קטנה, כפוף עצמך אליה ושמע דבריה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אתתך).

חובת האשה

וכן ציוו חכמים על האשה שתהא מכבדת את בעלה ביותר מדאי (רמב"ם שם כ, על פי משנה כריתות כח א וקידושין לא א), ויהיה מוראו עליה, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך (רמב"ם שם, על פי מגילה יב ב), מהלכת בתאוות לבו ומרחקת כל מה שישנא (רמב"ם שם), ואין לך אשה כשרה בנשים, אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה (תנא דבי אליהו רבה ט).

אין רשות לאשה לדבר במקום בעלה, שנאמר: וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל הַזְּקֵנִים (דברים כב טז. ספרי כי תצא רלה), ולא נאמר גם "אמה", כמו שכתוב בפסוק הקודם: וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאִמָּהּ (שם טו. רבנו הלל שם)^[86].

המכה את אשתו

המכה את אשתו יש יותר להחמיר בו מבמכה את חברו, שבחברו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה, ודרך הנכרים בכך, וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת, והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידויים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) פא; בית יוסף אה"ע קנד, בשם תשובת רבנו שמחה; רמ"א שם ג)^[87]. אכן אם היא מתחילה בקטטה ומקללתו בחנם, או מזלזלת באביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו - מותר להכותה (רמ"א שם, בשם יש אומרים, ושכן עיקר); ויש אוסרים (רמ"א שם, בשם יש אומרים).

השוברת כלים

משום שלום בית תיקנו חכמים שהאשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה, ואינה חייבת אפילו כשומר-חנם (ירושלמי כתובות ט ד; רמב"ם אישות כא ט; טוש"ע אה"ע פ יז), שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם, אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות, ונמצאת קטטה ביניהם (רמב"ם שם)^[88], ומטעם זה אמרו חכמים שאין אדם יכול להשביע את אשתו על פילכה ועל עיסתה, שלא לקחה משלו כלום, שאם אתה אומר כן אין שלום בתוך ביתו לעולם (ירושלמי שם).

אחד שאומר שאין רצונו שמשפחת האחר יבואו

האומר לאשתו שאין רצונו שיבואו לביתו אביו ואמו אחיה ואחיותיה, שומעים לו, ותהיה היא הולכת אליהם כשיארע להם דבר, ותלך לבית אביה פעם בחודש, ובכל רגל ורגל, ולא יכנסו הם לה, אלא אם אירע לה דבר, כגון חולי או לידה, שאין כופים את האדם שיכנסו אחרים ברשותו (רמב"ם אישות יג יד; טוש"ע אה"ע עד ט).

וכן היא שאמרה אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך, ואיני שוכנת אתם בחצר אחת מפני שמריעים לי ומצירים לי, שומעים לה, שאין כופים את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו (רמב"ם שם; מגיד משנה שם, בשם תשובת הרי"ף; טוש"ע שם), ודוקא כשנראה לבית דין שיש ממש בדבריה, שהם מריעים לה וגורמים קטטה בינה לבעלה, ואם לא כן אין שומעים לה (מגיד משנה שם; רמ"א שם), ונוהגים להושיב עמהם איש או אשה נאמנים, ותדור עמהם עד שיתברר על ידי מי נתגלגל הריב (רמ"א שם)^[89].

אחד האומר שאין רצונו לגור במקום מסוים

האיש שאמר איני דר במדור זה מפני שבני אדם רעים או פרוצים או גוים בשכונתי ואני מתירא מהם, שומעים לו, ואף על פי שלא הוחזקו בפריצות, שכך ציוו חכמים (אבות א ז): הרחק משכן רע, ואפילו היה המדור שלה - מוציאים אותה ממנו, ושוכן בין בני אדם כשרים; וכן היא שאמרה כן, אף על פי שהוא אומר: איני מקפיד עליהם, שומעים לה, מפני שהיא אומרת: אין רצוני שיצא עלי שם רע בשכנות אלו (רמב"ם שם טו; טוש"ע שם יא-יב).

המדיר את אשתו בדבר הגורם לה נזק

אין רשות הבעל להטיל על אשתו דברים שיש בהם זלזול ובזיון או צער, ואם הדיר אותה שתקיים דברים אלה, באופן שהנדר חל, הוא חייב להתיר את נדרו, או להוציאה בגט וליתן כתובה (משנה כתובות ע א, וגמ' שם ב, ושם עב א; ירושלמי כתובות ז ד; רמב"ם אישות יב י,כג, ושם יג ט; טוש"ע אה"ע עד ג,ז, ושם יו"ד רלה ב), ומספר דוגמאות לדבר, כגון:

• המדיר אשתו שלא תשאל ולא תשאיל מכלי הבית, שדרך כל השכנות לשאול אותם ולהשאילם, כגון נפה וכברה וריחיים ותנור וכיוצא בהם, יוציא ויתן כתובה, לפי שמשיאה שם רע בשכנותיה (כתובות עב א; רמב"ם אישות יג י; טוש"ע אה"ע עד ג).

• המדיר אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה, יוציא ויתן כתובה, לפי שנועל בפניה (משנה שם עא ב; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם ו) דלת של שמחה בבית המשתה, ודלת של גמילות חסד בבית האבל, שכשם שהיא לא תגמול חסד, כך לא יגמלו לה (גמ' שם עב א, ורש"י ד"ה איכא וד"ה סופנה), והרי זה כמו שאסרה בבית הסוהר (רמב"ם שם).

אשה הנודרת נדר הגורם נזק לבעלה

אף האשה שנדרה נדר הגורם נזק לבעלה, והוא דבר שאינו יכול להפר, תצא בלא כתובה, כגון שאסרה עליה כלי שכניה כדי שלא תשאל מהם או שאסרה על עצמה כלי בעלה שלא תוכל להשאילם, כדי שלא יחזיקו להם טובה, או שנדרה שלא תארוג בגדים נאים לבניו, שמשיאתו שם רע בשכניו (כתובות עב א; רמב"ם שם יג י; טוש"ע שם ג).

בעל דין^[90] - מי שיש לו ריב עם חברו בדבר שבממון

גדרו

בעל דין נקרא כל מי שיש לו ריב עם חברו בדבר שבממון, אחד התובע ואחד הנתבע (כן משמע בשבועות ל ב), אחד איש ואחד אשה (ספרי שופטים קצ).

כשיש אצל הנתבע דבר המשועבד לתובע

ואין חילוק בזה בין אם הנתבע נתחייב לתובע ממון, או שלא נתחייב לו כלל, אלא שנמצא אצלו דבר המשועבד לתובע, כגון מלוה שיודע לקוחות שקנו מהלוה קרקעות המשועבדות לו, שיכול לכופם בדין לדון עמו, ובית דין נזקקים לטענותיהם, ואין הלקוחות יכולים לומר לו: לך אצל הלוה מקודם, וכשיתחייב לך בדין אז אפרע לך (רא"ש בבא בתרא י כה; טוש"ע חו"מ קיד ב).

כשיש לתובע טענת תרעומת על התובע

ואפילו אם הדבר איננו ברשותו, יכול להתדיין עליו בתור בעל דין, אם בגללו יש טענת תרעומת עליו מגורם אחר, כגון שמכר ראובן שדה לשמעון, שלא באחריות, ובא לוי, שהוא בעל חובו של ראובן, והוציאו משמעון, ויש לראובן טענות שאינו חייב ללוי, יכול ראובן לעשות דין עם לוי על השדה, שאומר לו: אין רצוני שתהיה לשמעון תרעומת עלי, שהרי הפסיד בגללי (בבא קמא ח ב, ללשון השניה; רמב"ם מכירה יט ט; טוש"ע חו"מ רכו א), אבל אם אין לראובן אפילו טענת תרעומת, כגון שנתן את הקרקע במתנה, יכול לוי לומר לו אינך בעל דיני (בית יוסף שם, בשם הרשב"א; רמ"א שם)^[91].

שליח

אכן אין התובע בעל דינו של הנתבע אלא כשתובע בשביל עצמו, אבל מי שנעשה שליח לדון עם אחר כדי להוציא מתחת ידו דבר שיש לו אצלו, הרי זה כותב לו הרשאה (ראה ערכו) ואומר לו: דון וזכה והוצא לעצמך, או שאר לשון כיוצא בזה, ואם לא כתב לו כן אינו יכול לדון עמו, מפני שהוא אומר לו אינך בעל דיני (רמב"ם שלוחין ג א, על פי בבא קמא ע א; טוש"ע חו"מ קכב ד)^[92].

שותפים

שני שותפים שיש להם תביעה על אחד, יכול אחד מהם לתבוע הכל, ואין הנתבע יכול לומר לו אינך בעל דברים שלי, כי ודאי נעשה שלוחו של השני (כתובות צד א; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ט) אם השני אינו יכול לחזור ולדון על הנתבע על דבר זה; אבל אם יכול לחזור ולדון עמו, כגון שלא היה בעיר ולא ידע ששותפו מתדיין (ראה ערך שותפים), יכול הנתבע לעכב ולומר לזה: או דון עמי בחלקך בלבד, או הבא הרשאה, שהרי ממון שניכם בידי ושניכם בעלי דין שלי, ולמחר יבוא שותפך ויתבע גם הוא (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[93].

נכסי מלוג של אשתו

בעל שבא לדון בנכסי-מלוג (ראה ערכו) של אשתו עם אחר, יכול הנתבע לומר לו אינך בעל דברים שלי, וצריך הרשאה מאשתו כדי שיוכל לדון (גיטין מח ב, ורש"י ד"ה צריך), ואם יש פירות בקרקע, מתוך שיכול לדון על הפירות, שהם שלו (ראה ערך בעל), דן אף על העיקר, ואינו צריך הרשאה (גמ' שם), שאם אין לו קרקע אין לו פירות (רמב"ם שם ד).

עבד ואשה

בעבד נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו יכול לדון עם אחר בהרשאה מרבו, שהלה יכול לומר לעבד אינך בעל דברים שלי, מאחר שאין-קנין-לעבד-בלי-רבו (ראה ערכו), ונמצא שאינו דן לעצמו (טור חו"מ קכג; שו"ע שם יג, בשם יש מי שאומר).

• ויש אומרים שאף בעבדו מועילה הרשאה (מרדכי בבא קמא עא, בשם תשובת גאון; שו"ע שם, בסתם).

הכל מודים שיכול אדם להרשות לאשתו לדון ואין הנתבע יכול לומר לה אינך בעלת דברים שלי, שאף על פי שאין-קנין-לאשה-בלי-בעלה (ראה ערכו), הרי אם נתן לה מתנה קנתה ואין לו פירות (טוש"ע שם).

שליח הבאה

וכל זה כשעשה התובע שליח לדון עם הנתבע בבית דין, אבל מי שיש לו ביד חברו מטלטלים או מעות ועשה שליח בעדים להביאם לו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף כאן אם הנתבע לא רצה ליתן אינו נותן, ואומר לו אינך בעל דיני עד שיבוא בהרשאה (רמב"ם שלוחין ג ה; רא"ש בבא קמא ט כא; טוש"ע חו"מ קכב א), ואף על פי שבכל התורה שלוחו כמותו, מכל מקום חוששים שמא ביטל המשלח שליחותו (רא"ש שם; טוש"ע שם), או שמא מת המשלח (מרדכי שם קכו; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאין הנתבע יכול לומר אינך בעל דיני אלא כשיש לו איזו טענה, או שכופר לגמרי, או שיש לו תביעות אחרות על התובע וכיוצא, באופן שצריכים לבוא לדיין; אבל כשהוא מודה ואין לו שום טענה לא שייך לומר אינך בעל דיני, ולמיתה ולביטול השליחות אין חוששים (ים של שלמה שם ז יב, ושם ט לו; ש"ך שם קכב סק"ד, בדעת הרי"ף).

שליח להשיב לטענות

כשהנתבע ממנה שליח שיבוא לבית דין וישיב לתובע על טענותיו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו רשאי (שו"ת הרי"ף רמח; רמב"ן שבועות ל א, בשם רס"ג; ריב"ש רלה; טור חו"מ קכב, בשם הרמ"ה; שו"ע שם א), שאף התובע יכול לומר: איני רוצה לעמוד עמך בדין שאינך בעל דיני (טור שם, בשם הרמ"ה; ריב"ש שם). ואף נשים יקרות המתביישות לבוא לבית דין, וכן תלמיד חכם שתורתו אומנתו וזלזול לפניו לבוא לבית דין, לא התירו להם לעשות שליח כשהם נתבעים, אלא התירו לבית דין בשביל כבודם לשלוח להם סופרי הדיינים שיטענו בפניהם (רמב"ן שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שהנתבע לעולם יכול לעשות שליח לטעון במקומו (ערוך, אנטלר, על פי ירושלמי סנהדרין ב א; רמב"ן ור"ן שם, בשם רבנו חננאל).

וכתבו אחרונים שעכשיו המנהג שבין התובע ובין הנתבע מעמידים מורשה כשירצו, אלא שאם הבית הדין רואים שעל ידי המורשים אין אפשרות לברר הכל על בוריו, שולחים אחרי בעלי הדין שיבואו בעצמם לבית דין (ערוך השלחן שם ב).

איסוריו

להוציא ממנו באלמות

מי שיש לו דין עם חברו אסור לו להוציא ממנו באלמות, אלא צריך לילך אצל דיינים שיפסקו להם דין תורה ולקבל עליו את הדין (שאילתות ב).

דיני גוים

בעלי דינים של ישראל אסורים להתדיין בפני דייני נכרים, ואפילו יודעים שהנכרים דנים אותם כדייני ישראל, שנאמר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא א) - "לפניהם", ולא לפני נכרים (גיטין פח ב; רמב"ם סנהדרין כו ז; טוש"ע חו"מ כו א), מכאן שאסור לבעל דין לשומו דיין ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו (רמב"ן על התורה שם), ואפילו נתרצו שני בעלי הדין לדון בפניהם - אסור (רמב"ן שם; טוש"ע שם), וכל הבא לדון בפניהם הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכאילו כפר בקב"ה תחילה ואחר כך כפר בתורה, שנאמר: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים (דברים לב לא. תנחומא משפטים ג)^[94].

הדיוטות

אסור לדון לפני דיינים הדיוטות, אם לא ששני בעלי הדינים נתרצו וקיבלו עליהם (ראה ערך בית דין).

השמעת דבריו קודם שבא בעל הדין האחר

אסור לבעל דין שישמיע דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו (סנהדרין ז ב; שבועות לא א; רמב"ם סנהדרין כא ז; טוש"ע חו"מ יז ה), ומספר טעמים לדבר:

• נאמר: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. ברייתא שבועות שם), וכשטוען שלא בפני בעל דינו אינו בוש מלדבר שקר (רש"י שם ד"ה שמע שוא).

• נאמר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק (דברים א טז), ובכלל זה גם: שַׁמֵּעַ, היינו השמיע, בין אחיכם, כשתהיו שניכם יחד (רבי חנינא בסנהדרין ז ב, ורש"י ד"ה שמע, ותורה תמימה דברים שם).

• נאמר: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא (שמות כג א), וכאילו נאמר גם: לא תשיא, היינו אזהרה לבעל דין (רב כהנא בסנהדרין שם ושבועות שם).

כשמקדים לבוא

תלמיד שיש לו דין לפני רבו, לא יקדים לבוא קודם בעל דינו, שלא יהא נראה כמקדים כדי לסדר טענותיו שלא בפני בעל דין חברו, אלא אם כן יש לו עת קבועה לבוא ללמוד לפניו, והגיעה אותה העת (שבועות ל ב, ורש"י ד"ה דמיחזי וד"ה קבע; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם).

ובאיש שאינו תלמידו, נחלקו הדעות:

• יש מתירים, שדוקא בתלמידו יחשדוהו מפני אהבתו (בית יוסף שם).

• ויש אומרים שלרבותא אמרו תלמיד, אף על פי שיש לומר שהלך ללמוד אצלו, וכל שכן אחר (סמ"ע שם ס"ק יג)^[95].

מקום דינו

מלוה ולוה

שנים שנתעצמו בדין, אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נלך לבית הועד (סנהדרין לא ב) - מקום של קיבוץ תלמידי חכמים מרובים, כדי שיהא בעל דינו בוש מהם (רש"י שם ד"ה התוקף) - נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שכופים לילך למקום הועד (רבי יוחנן שם), שיש לומר שחושש שהדיינים המועטים יטעו בדין (רמב"ם סנהדרין ו ו).

• ויש אומרים שכופים לדון בעירו, שלא ייתכן שהנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה להוצאת הדרך (רבי אלעזר שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ יד א), ואפילו אם זה שאומר נלך לבית הועד רוצה לקבל עליו כל ההוצאות, אינו יכול להטריח את חברו (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן מז; סמ"ע שם סק"א).

במה דברים אמורים כשהלוה אומר למלוה נלך לבית הועד, אבל כשהמלוה אומר כן, כופים את הלוה לילך לשם, מפני שעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה (משלי כב ז. גמ' שם; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם).

בשאר תביעות

ואין דין זה רק במלוה ולוה, אלא אף בשאר דינים כופים אותו ודן בעירו אם זה טוען וזה טוען, כגון שמחולקים על קרקע או חפץ ששניהם מוחזקים בו, או ששניהם אינם מוחזקים, באופן שאין כאן תובע ונתבע, וכן הדין כשיש תובע ונתבע, והנתבע הוא שרוצה שילכו לבית הועד; אבל כשהתובע אומר כן, אפילו כשטוען שחברו הזיקו או גזלו, כופים את הנתבע לילך לבית הועד (רמב"ם שם; טוש"ע שם, לפי הט"ז שם א ד"ה בד"א), שאף בהם יש לומר שהנתבע עבד לתובע עד שיסלק את היזקו, או עד שיברר שלא הזיק לו (כסף משנה שם)^[96].

בטענה ריקנית

במה דברים אמורים, כשהיו עדים או ראיה לנגזל או לניזק או למלוה, אבל בטענה ריקנית אין מחייבים את הנתבע לצאת כלל (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שלא יהא כל אחד תובע את חברו ואומר נלך לבית דין גדול במקום אחר, ויצטרך זה להתפשר עמו כדי שלא להתבטל ממלאכתו ולילך עם בעל דינו לעיר אחרת (כסף משנה שם), ודוקא כשהלוה מודה-במקצת או טוען פרעתי, שכבר היה עבד לוה, אבל כשכופר וטוען לא היו דברים מעולם, לא שייך כאן עבד לוה, ואין אחד מהם יכול לכוף את חברו (טור שם).

כשרוצה לעלות לבית הדין הגדול

בעל דין יכול לומר לחברו: לבית דין הגדול אלך להתדיין עמך ולא כאן (בבא קמא קיב ב), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש אומרים שכל בית דין חשוב שבדור נקרא בית דין הגדול, וכשאמרו נתכוונו לבית דין הגדול בחכמה שבאותו הדור (רא"ש שם י ג, וסנהדרין ג מא; מרדכי סנהדרין תשט; חידושי הר"ן שם כג א, בשם הרמב"ן; טור ורמ"א חו"מ יד א), או בית דין החשוב שבאותה עיר (אור זרוע בבא קמא תלו, בשם הר"ש).

• ויש אומרים שבית דין הגדול שאמרו בית דין הגדול שבירושלים הוא (רמב"ם סנהדרין ו ו; כן משמע ברש"י בבא קמא שם ד"ה לב"ד הגדול; שו"ע שם), אלא שאף לדעה זו בזמן הזה שאין בית דין הגדול אבל יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים, ומקומות שיש בהם תלמידים שאינם כמותם - יש לחכמים הגדולים דין בית דין הגדול בנוגע לטענת בעל הדין שרוצה להתדיין דוקא בפניהם (רמב"ם שם ט; שו"ע שם).

בית דין יפה סמוך לעירם

היה בית דין יפה סמוך לעירם תוך שלש פרסאות, או שאין בעירם מי שיודע לדון, אף הלוה יכול לומר נלך לבית דין היפה (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן מז, על פי סנהדרין כג א), ולכן בדיני- קנסות, שאין דנים אותם בחוץ לארץ (ראה ערך דיני קנסות), יכול לכופו לילך לארץ ישראל שדנים שם (נימוקי יוסף שם).

נזדמן למלוה דרך למקום בית דין היפה, יכול הלוה לעכב ולומר הרי אינך צריך לא טורח ולא להוציא הוצאות, ונדון בבית דין היפה (שו"ת הרשב"א שם).

בימינו

בזמן הזה נהגו שכל זמן שיש בית דין בעיר אין אחד יכול לכוף את חברו שילך עמו לבית דין אחר, כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול, או בית הועד (מהרי"ק כא; רמ"א שם).

כשרוצה ללכת לדיין אחר באותו המקום

מקום שיש בו שני תלמידי חכמים, אחד גדול מחברו, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שיכול אחד מבעלי הדינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה, אף על פי שהוא קטן ממנו, כיון ששניהם בעיר אחת (סמ"ג עשין צו, על פי סנהדרין כג א; שו"ע שם ג).

• ויש אומרים שאינו יכול לדחותו אלא מקטן לגדול, אבל לא בשוים (טור שם).

ואם יש דיינים קבועים בעיר, אין אחד מבעלי הדינים יכול לומר לא אדון בפניהם, אפילו כשרוצה לדון בזה-בורר-לו-אחד (ראה ערכו) וזה בורר לו אחד (רמ"א חו"מ ג א), ואפילו אם המחו עליהם הרבים דיינים שאינם מומחים אין בעלי הדינים יכולים לעכב (רבנו ירוחם ב יג; רמ"א שם כב א).

כשאינם דרים בעיר אחת

כשהתובע והנתבע אינם דרים בעיר אחת, התובע צריך לילך אחר הנתבע, אף על פי שבית הדין שבעיר התובע הוא יותר גדול (מהרי"ק א; רמ"א חו"מ יד א), ואפילו היו לנתבע מעות בפקדון בעיר התובע, אלא אם כן הוא באופן שיכול על פי הדין לעכב מעותיו בעירו (ראה ערך עקול), שאז צריך לדון במקום שמעותיו שם (תרומת הדשן שה, וכתבים ופסקים סד; רמ"א שם), אבל כשהתובע מוצא את בעל דינו במקום שיש שם בית דין, מכריחו לדון שם (מהרי"ק יד; רמ"א שם).

אבל אב שיש לו תביעה על בנו, צריך הבן לילך אחר אביו, אף על פי שהבן הוא הנתבע ודר בעיר אחרת, משום כבוד אב, ומכל מקום חייב האב לשלם לבן את ההוצאות (מהרי"ק נח; רמ"א יו"ד רמ ח, ושם חו"מ יד א)^[97].

טענותיו

כשרוצה לחזור מטענה שטען מחוץ לבית דין

אדם עשוי שלא לגלות טענותיו לפני בעל דינו אלא בבית דין (בבא בתרא לא א; טוש"ע חו"מ פ א), שלא ילמד מהן שכנגדו ויתן לבו מתחילה קודם שיבואו לבית דין להשיב עליהם (רשב"ם שם ד"ה דלא מגלי), ולפיכך כל מה שטען חוץ לבית דין יכול אחר כך בבית דין לחזור ולטעון לסתור טענתו הראשונה, אפילו ללא אמתלא (גמ' שם; טוש"ע שם).

כשאינו רוצה לגלות על מה חפץ לדון

מטעם זה יש סוברים שהתובע את חברו לדין, וזה משיבו לא אכנס לדין עד שתגיד לי מתחילה על מה אתה רוצה לדון עמי, שהדין עם התובע כשאינו רוצה לגלות לו את תביעתו (באר שבע נד; שבות יעקב א קמג); ויש חולקים וסוברים שהנתבע יכול לומר: תגיד לי מקודם מה אתה תובע, אולי אעשה כרצונך, ולא אצטרך לילך לבית דין (פתחי תשובה חו"מ יא סק"ד, בדעת הריטב"א מועד קטן טו א; ש"ך שם סק"א; חכם צבי קסט).

כשרוצה לחזור מטענה שטען בבית דין

טען אחד מבעלי הדינים בבית דין, אינו יכול לחזור ולטעון טענה אחרת הסותרת טענתו הראשונה (גמ' שם; טוש"ע שם), ואפילו אם יש לו עדים על טענתו השניה (רשב"ם שם ל ב ד"ה והני מילי; רמ"א שם) כיון שכבר הודה, והודאת בעל דין כמאה עדים (רשב"ם שם).

אבל אם בא לתקן טענתו הראשונה באמתלא, שאומר כך נתכוונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון, שומעים לו (גמ' שם לא א; טוש"ע שם), ואין אמתלא זו מועילה אלא כשלא יצא בינתיים מבית דין, אבל יצא מבית דין אין שומעים, שמא לימדוהו אנשים אחרים לטעון שקר (גמ' שםם; טוש"ע שם. וראה ערך אמתלא).

במה דברים אמורים כשנתחייב בדין בטענה הראשונה - היינו שטוען טענה שהכל יודעים שיתחייב בה (סמ"ע שם סק"ח) - אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה, יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת, אף על פי שלא נתן אמתלא לטענה הראשונה, ואפילו שיצא מבית דין וחזר, יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה מפטור לפטור (רמב"ם טוען ונטען ז ח, לפי כסף משנה ובית יוסף שם; טוש"ע שם).

ודוקא קודם שבאו עדים, אבל אחר שבאו עדים והכחישו טענתו שסמך עליה, אינו יכול להשיאו לטענה אחרת, אפילו מפטור לפטור, אלא אם כן נתן אמתלא לטענה שסמך עליה שיש במשמעה מה שטוען עכשיו, וגם לא יצא בינתיים מבית דין (רמב"ם שם; נימוקי יוסף שם וטור שם, בשם הר"י מיגאש; שו"ע שם)^[98].

תוך כדי דבור

אכן תוך-כדי-דבור (ראה ערכו) של טענתו הראשונה, יכול לחזור ולטעון ולסתור דבריו הראשונים (טור שם; רמ"א שם), אפילו כשטען בתחילה טענה המחייבת אותו ואין לו אמתלא (ב"ח שם; סמ"ע שם סק"ח).

כשטען טענתו בשטר

לאחר שכתב טענותיו בשטר, אינו יכול לחזור ולטעון (רשב"ם בבא בתרא קסח א ד"ה שטרי טענתא, ונימוקי יוסף שם; שו"ת הרשב"א א אלף ס; שו"ע שם ב; רמ"א שם יג ג), אפילו כשנותן אמתלא, ואפילו לא הוכחש (נימוקי יוסף שם; שו"ע שם פ ב), שכיון שכתב - ודאי דקדק יפה בטענותיו (בית יוסף שם; סמ"ע שם סק"י), ולכן אין כותבים שטרי טענות אלא מדעת שני בעלי הדינים (גמ' שם; טוש"ע חו"מ יג ג), ואין כופים את האדם שיתן טענותיו בכתב (טוש"ע שם), אבל יהדרו הבית דין אחר זה שיסכימו שניהם שהבית דין יכתבו טענותיהם כדי שלא יוכלו לחזור (ריב"ש רחצ; רמ"א שם פ ב).

כשרוצה שיכתבו שני שטרות של טענות

אחד מבעלי הדינים שאמר: אין רצוני שיכתבו בשטר אחד טענות שנינו, שבכל שעה שיראה הכתב יראה טענותי ונבוא לידי מריבה, ולכן רוצה שיכתבו שני שטרות של טענות, לזה אחד ולזה אחד (בבא בתרא קסח א, ורשב"ם ד"ה דדמית), נחלקו תנאים: יש אומרים ששומעים לו (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם קסז ב, לפי הגמ' שם קסח א); ויש אומרים שאין שומעים לו (תנא קמא במשנה שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (הרמב"ם בפירוש המשניות שם, ובמלוה ולוה כד ב; יד רמ"ה שם; שו"ת הרשב"א א תתפט; ב"ח חו"מ יג)^[99].

בעל חוב^[100] - הנושה בחברו ממון שהלוהו

בעל חוב הוא בעיקר זה שחברו חייב לו ממון של הלואה (כן משמע במשנה גיטין מח ב, וכתובות פד, ותוספות בבא בתרא צב ב ד"ה אי), ולפעמים קוראים אף את הלוה בשם בעל חוב (רמב"ם מלוה ולוה יג ב, ושם יח א ועוד).

איסור נגישה

האיסור ומקורו

אסור לבעל חוב לנגוש את העני כשיודע שאין לו מה להחזיר לו (רמב"ם שם א ב; טוש"ע חושן משפט צז ב), לא קרקע ולא מטלטלין (שולחן ערוך הרב הלואה ב), שנאמר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שמות כב כד) - שאם הלוית לו לא תדחקנו (מכילתא דרשב"י שם), ולא תתבענו בחזקה (רש"י על התורה שם ד"ה לא תהיה), ואם נגש עבר בלא תעשה (רמב"ם שם). ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה רלד; סמ"ג לאוין קפה; חינוך סז); ויש מן הראשונים הסובר שמלבד הלאו עובר אף על איסור עשה, שנאמר: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ (דברים טו ג) אבל לא את ישראל, והרי זה לאו-הבא-מכלל-עשה שהוא עשה (רמב"ן על התורה שם, ובהשגות לספר המצוות שורש ב, לפירושו בספרי ראה קיג).

מלוה בריבית

המלוה ברבית, מלבד הלאוין האחרים שיש בו (ראה רבית) עובר אף על לאו של לא תהיה לו כנושה (מכילתא משפטים כספא יט; בבא מציעא עה ב; רמב"ם שם ד ב):

• יש מפרשים שהוא כשתובעו ודוחקו (רש"י שם ד"ה מלוה), ולפי זה אין כאן איסור מיוחד למלוה ברבית, אלא שכך הדרך של מלוה ברבית שחס להניח מעותיו בטלות, ודוחקו ונוגשו (כן משמע במהר"ם שיף שם).

• ויש סוברים שבכלל הלאו הזה הוא שלא להלוות ברבית (חינוך סז; מגיד משנה שם), שלאו זה כולל כל דבר שדרך הנושים לעשות, והוא שאין מלוים ממונם בחינם, ונוגשים בחזקה כשמגיע זמן הפרעון, ועל שניהם הזהירה תורה, אלא שעל הנגישה אסרה רק בלוה עני, והרבית נאסרה לכל (מגיד משנה שם).

להראות עצמו ללוה

אסור למלוה להראות את עצמו ללווה בזמן שיודע שאין לו, ואפילו לעבור לפניו (מכילתא שם; גמ' שם; רמב"ם שם א ג; טוש"ע שם), שלא יפחידו או יכלימו, אף על פי שאינו תובעו (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואיסור זה מתקנת חכמים הוא, והסמיכוהו לכתוב (לחם משנה שם): לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שם. מכילתא שם; גמ' שם), "כנושה" ולא נושה ממש (שלחן ערוך הרב שם), שלא תיראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש (רש"י שם ד"ה לא תהיה).

לנגוש את הגוי

יש מן הראשונים הסובר שמצות עשה לנגוש את הגוי, שנאמר: אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ (דברים טו ג), ומפי השמועה למדו שזו מצות עשה (רמב"ם שם ב, לפירושו בספרי ראה קיג), ונימנית במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה קמב; חינוך תעו), ואף על פי שפסוק זה בשביעית נאמר, אנו למדים בקל וחומר לשאר שנים (לחם משנה שם)^[101].

כשתובע הלואתו

ואף על פי שאסור למלוה לנגוש, מכל מקום כשהוא תובע הלואתו, אפילו שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות, אין מרחמים בדין, וגובים חובו עד פרוטה האחרונה (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ה).

כשאין ללוה ממון

מכלל האיסור של לא תהיה לו כנושה הוא שבזמן שיתבע המלוה את חובו ולא נמצא ללוה כלום, ילך הלוה לדרכו, ואין אוסרים אותו, ואין אומרים לו הבא ראיה שאתה עני, ולא משביעים אותו (רמב"ם שם ב א).

ואף על פי שזהו דין תורה בלבד, והגאונים הראשונים כשראו שרבו הרמאים תיקנו להשביע את הלוה שאין לו כלום (ראה ערך גביית חוב), מכל מקום אף לאחר התקנה מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום, והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בתקנה זו, והוחזק התובע שאין לו ספק בעניות זו אלא רוצה לצערו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו, או כדי שילך וילוה מגוי, או שיקח נכסי אשתו ויתן לו עד שינצל משבועה זו - אסור לדיין להשביעו, ואם השביעו עבר על לא תעשה של תורה: לא תהיה לו כנשה, ולא עוד אלא שראוי לדיין ירא שמים לגעור בתובע, מפני שהוא נוטר והולך בשרירות לבו (רמב"ם שם ד; טוש"ע חו"מ צט ד).

כשיודע שהמלוה יאבד ההלואה

אם המלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מידה רעה, ויוציא את ההלואה שלא לצורך ויאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו, מוטב שלא להלוותו ממה שילוהו ויצטרך לנגשו אחר כך, ויעבור בכל פעם על לא תהיה לו כנשה (טוש"ע חו"מ צז ד).

איסור משכון

אסור לבעל חוב למשכן את הלוה, אלא על ידי בית דין (משנה בבא מציעא קיג א; רמב"ם שם ג ד; טוש"ע חו"מ צז ו), שנאמר: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ (דברים כד י), בין שהלוה הוא עני, ובין שהוא עשיר (רמב"ם שם)^[102].

כלי שיש בו אוכל נפש

אסור לבעל חוב למשכן כלי שיש בו אוכל נפש (ראה ערכו), אפילו על ידי בית דין, שנאמר: לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל (שם ו. משנה בבא מציעא קטו א; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם).

אלמנה

אסור למשכן אלמנה, שנאמר: וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה (שם יז. משנה שם; רמב"ם שם א; טוש"ע שם יד)^[103].

הבדלו משאר תובעים

בעל חוב יש לו זכויות יתרות לגבי שאר תובעים מטעמים שונים:

• מפני שמעות הלוהו, ולפיכך יכול לתבוע מעות דוקא, ואם בא הלוה לפרוע ויש לו מעות, אינו יכול לדחותו אצל קרקעות או מטלטלים (כתובות פו א, ורש"י ד"ה האי; טוש"ע חו"מ קא א), שכיון שמעות הלוהו, על דעת שיפרע לו מעות הלוהו (תוספות בבא בתרא צב ב ד"ה אי).

• מפני שמלוה להוצאה ניתנה (ראה ערך הלואה), ולפיכך יכול המלוה לתבעו בכל מקום, שאפילו אם מקום ההלואה היה בישוב - יכול לתבעו במדבר, מה שאין כן אבדה ופקדון, שאינו יכול לתבעו אלא במקום שהאבדה והפקדון נמצאים שם (בבא קמא קיח א; רמב"ם מלוה ולוה יג ח; טוש"ע חו"מ עד א).

• מפני שאם לא נייפה את כחו אתה נועל דלת בפני לוים, ולפיכך תיקנו חכמים שבעל חוב גובה מן הבינונית, אף על פי שמן התורה דינו בזבורית, כדי שלא תנעול דלת בפני לוים (משנה גטין מח ב וגמ' שם נ א; רמב"ם שם יט א). וכן אמרו מטעם זה של נעילת דלת שאפילו שלא בפני הלוה, כגון שהלך למדינת הים, נפרעים מנכסיו בשבועת המלוה, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים, ואתה נועל דלת בפני לוים (ראה ערך גביית חוב. רב נחמן בכתובות פח א; רמב"ם שם יג א).

• מפני שעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה (משלי כב ז), ולפיכך יכול המלוה לכוף את הלוה ללכת לבית הועד לדון עמו (סנהדרין לא ב; רמב"ם סנהדרין ו ז; טוש"ע חו"מ יד א). ומטעם זה יש הסובר שמי שפרע מקצת חובו כותב לו המלוה שוכר על מה שקיבל, ואינו מחוייב להחליף את השטר על שטר אחר, ואף על פי שהלוה יצטרך לשמור שוברו, שאם יאבד השובר יגבה המלוה את כל החוב הכתוב בשטר, כך יפה לו למלוה שיהיה הלוה בדאגת שימור שוברו ולא המלוה, שעבד לוה לאיש מלוה (ראה ערך שובר. רבי יוסי במשנה בבא בתרא קע ב, ורשב"ם ד"ה א"ל).

בעל מום (כהן)^[104] - כהן שיש בו מום^[105], הפוסל אותו לעבודה במקדש

פסולו לעבודה

כל כהן שיש בו מום אסור לעבוד עבודה במקדש, שנאמר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו (ויקרא כא יז), זו אזהרה שלא יקרב לעבודה (רמב"ם ביאת מקדש ו א), ש"לחם אלהיו" פירושו מאכל אלהיו (רש"י על התורה שם), כי כל ענייני מאכל קרויים לחם (חינוך ערה), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה ע; סמ"ג לאוין שח; חינוך שם). ובין שהיה בו המום מתחילת ברייתו, ובין שנולד לו אחר כך הוא בכלל האיסור (רמב"ם שם ג)^[106].

עונשו

עבר ועבד, נחלקו תנאים בעונשו:

• יש אומרים שחייב מיתה-בידי-שמים (רבי בתוספתא זבחים (צוקרמאנדל) יב יז, ובסנהדרין פד א; רבי יהודה בתורת כהנים אמור פרק ג יא), שנאמר: וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי (ויקרא שם כג), ולמדים גזרה שוה "חילול", "חילול" מתרומה, שנאמר בה: וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ (שם כב ט. גמ' שם; רבי יהודה בתורת כהנים שם).

• ויש אומרים שאינו אלא באזהרה (ראה ערכו. חכמים בתוספתא שם, ובגמ' שם, ובתורת כהנים שם), ולוקה (רמב"ם שם וסנהדרין יט ד), שנאמר בתרומה "בו", למעט בעל מום (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ושם).

הקרבנות שבכלל האיסור

כל הקרבנות בכלל האיסור, שנכפל בתורה לשון "לחם" המופיע באיסור זה: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו (שם ז), ושוב: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וגו' מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב (שם כא) - אם היה כתוב "לחם" פעם אחת, הייתי חושב שרק התמידים בכלל, שהם קרואים "לחם", שנאמר: אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי (במדבר כח ב), וכפל הכתוב פסוק שבו נכתב "לחם" לרבות את שאר הקרבנות (תורת כהנים אמור פרשה ג ג, ורבנו הלל שם).

עבודות שבכלל האיסור

אף כל העבודות בכלל האיסור, שנאמר: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה', מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב (ויקרא כא כא), ונכפל "לא יגש להקריב" לרבות כל העבודות (תורת כהנים שם ד), שאיסורן מן התורה (משנה למלך תמידין ב י ד"ה עוד י"ל)^[107].

ומכל מקום אינו חייב - מלקות (רמב"ם ביאת מקדש ט י) - אלא על דבר שהוא משום עבודה, שנאמר: לֶחֶם (ויקרא כא ז,כא,כב) - מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה, יצאו אלו שאינם משום עבודה (תורת כהנים שם ד), ונחלקו ראשונים בביאור הדבר:

• יש אומרים שבכלל עבודה רק ארבע העבודות שהזר חייב עליהן מלקות: זריקה; הקטרה; ניסוך המים בחג, וניסוך היין לתמיד (רמב"ם ביאת מקדש ט י).

• ויש אומרים שבכלל עבודה כל עבודה המעכבת את הקרבן (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם; קרבן אהרן שם).

תרומת הדשן והוצאתו

בהוצאת הדשן של המזבח מחוץ לעיר (ראה ערך הוצאת הדשן) נחלקו תנאים אם בעל מום כשר:

• יש אומרים שבעל מום כשר לעבודה זו, שנאמר: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן (ויקרא ו ד), והמילים: "אחרים והוציא" מלמדים על הכהנים בעלי מומים שכשרים להוציא הדשן (רבי אליעזר ביומא כג ב), ש"אחרים" מוסב על הכהן שהוזכר קודם, כלומר כהנים שהם אחרים, מרוחקים משאר עבודות, כשרים לעבודה זו (רש"י שם ד"ה אחרים).

• ויש אומרים שהוא פסול לעבודה זו (חכמים שם, לפי הגמ' שם), שדורשים "אחרים" ללימוד אחר (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם תמידין ב טו).

אף בתרומת-הדשן (ראה ערכו) בעל מום פסול (רמב"ם שם), אלא שנחלקו אמוראים אם כפי שנחלקו התנאים בהוצאה, כך נחלקו בהרמה (ריש לקיש שם); או שהכל מודים שעבודה היא, ופסול בה (רבי יוחנן שם).

פרה אדומה

וכן בעבודות של פרה-אדומה כהן בעל מום פסול (תוספות זבחים טז ב ד"ה שם, ושם יז ב ד"ה אונן)^[108].

תקיעה בחצוצרות

תקיעות הקרבן בשעת ניסוך היין (ראה ערך נסכים וערך שירה) בעל מום פסול להם, שנאמר: וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת (במדבר י ח), ונאמר: וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים (ויקרא א יא), מה להלן תמימים ולא בעלי מומים, אף כאן תמימים ולא בעלי מומים (רבי עקיבא בספרי בהעלותך עה, ובירושלמי יומא א א, ורבנו הלל לספרי שם; רבי טרפון שם ושם, לאחר שחזר בו)^[109].

והוא הדין בתקיעות שהיו במדבר, כשרצה משה לדבר עם העם, ובשעת סילוק המסעות (ראה ערך חצוצרות. רבנו הלל שם), ויש מהאחרונים המצדד שכן הדין בתקיעות שבשעת צרה (ראה ערך חצוצרות. מנחת חינוך שפד ב,ה).

אכן תקיעות ההקהל, שהיו תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם (רמב"ם חגיגה ג ד), כל הכהנים היו תוקעים בהם, וכל הרואה כהן שאין בידו חצוצרה אומר: דומה זה שאינו כהן (תוספתא סוטה (ליברמן) ז טו), ואף בעל מום כשר להם (רבי עקיבא בספרי שם, וירושלמי שם).

והוא הדין תקיעות ראש השנה ויום הכפורים של יובל שבמקדש, שכהן בעל מום כשר לתוקעם (רבי עקיבא בספרי שם, לגירסתנו, ובפסיקתא רבתי לט), שנאמר: וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה וגו' בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא כה ט. רבי עקיבא בפסיקתא רבתי שם), או מפני שאף על פי שצריך בהם כהנים, כיון שאין בהם חיוב תקיעה בחצוצרות אלא מדברי קבלה, כך היתה הקבלה שבעלי מומים כשרים (מנחת חינוך שפד ה).

עבודתו פסולה

בעל מום שעבד, חילל את העבודה ופסל אותה (משנה בכורות מג א; רמב"ם ביאת מקדש ו א), שנאמר: לֹא יִגַּשׁ כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי (ויקרא כא כג. תורת כהנים אמור פרק ג יא), ואפילו אם עבד בשוגג עבודתו פסולה (תרומות ח א; רמב"ם שם ו), שנאמר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה יב), והוי"ו של "שלום" היא קטועה (ראה ערך ו), ללמד כשהוא שלם, ולא כשהוא חסר (קידושין סו ב).

במה דברים אמורים במומים הפוסלים בין באדם ובין בבהמה (ראה ערך מום), אבל מומים שאינם פוסלים אלא באדם בלבד - אם עבד, אינו מחלל את העבודה (בכורות מג ב; רמב"ם שם), לפי שמומים אלו אנו למדים מהכתוב: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב (ויקרא כא כא) - איש ששוה בזרעו של אהרן (גמ' שם א), שהשוה בזרעו של אהרן - היינו שדומה לבני אדם - הוא שצריך מום, אבל אינו שוה בזרעו של אהרן אף בלא מום נפסל (רש"י שם ד"ה איש השוה), ובחילול עבודה כתוב: מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל (שם כג), ולא זה שפסולו הוא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן (גמ' שם ב). ונחלקו ראשונים באיזה איסור הוא עובר:

• יש סוברים שאינו עובר אלא בעשה, שכן היא המשמעות: השוה בזרעו של אהרן הוא יעבוד, ושאינו שוה לא יעבוד, ולאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו) - עשה (רש"י שם ד"ה עשה, על פי הגמ' שם).

• ויש סוברים שעובר בלאו ולוקה (רמב"ם שם ו, ופירוש המשניות שם).

מומים הפוסלים משום מראית העין

המומים הפוסלים משום מראית העין (ראה ערך מום) אין בהם אפילו איסור עשה (גמ' שם), ואפילו עבר ועבד - לא חילל, ואינו לוקה (רמב"ם שם, ופירוש המשניות שם), ולא פסלו אותם אלא מדרבנן (רמב"ם שם ח ז).

מום עובר

אזהרה מיוחדת הזהירה תורה על כהן שיש בו מום עובר שלא יעבוד, שנאמר: כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב (ויקרא כא יח. תורת כהנים אמור פרשה ג ה; רמב"ם שם ו ב), ומפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר (רמב"ם שם), ונחלקו ראשונים אם נמנה במנין המצוות ללאו מיוחד (ספר המצוות לא תעשה עא; חינוך רעו); או שאין כאן לאו מיוחד אלא ריבוי במצות הלא תעשה שנאמרה בבעל מום קבוע (השגות הרמב"ן שם).

אף בעל מום עובר - אם עבר ועבד לוקה, ופוסל את העבודה (רמב"ם שם), ודוקא כל זמן שהמום בו, אבל עבר מומו הוא כשר לעבודה (רמב"ם שם ג), שנאמר: מוּם בּוֹ (ויקרא שם כא) - פרט לשעבר מומו (תורת כהנים שם פרק ג ו).

כניסתו למקדש

כהן שיש בו מום, בין מום קבוע ובין מום עובר, אסור להיכנס במקדש, אף שאינו עובד עבודה שם (ראה ערך ביאת מקדש).

בבמה

אף בבמה קטנה בשעת היתר הבמות (ראה ערך במה) בעל מום פסול לעבודה (זבחים טז א, ורש"י ד"ה ה"ג).

אנדרוגינוס

האנדרוגינוס פסול לעבודה במקדש, שגם על הצד שהוא זכר, בעל מום הוא (רמב"ם ביאת מקדש ז ח), ומכל מקום אינו אוכל בקדשים - כשאר בעלי-מומים - אלא בקדשים קלים בלבד, שהאשה אוכלת בהם (תוספתא בכורים (צוקרמאנדל) ב ו; רמב"ם מעשה הקרבנות י ט), אבל לא בקדשי קדשים (תוספתא שם ה; גמ' שם עב א), וכן אינו נוטל חלק בקדשים כלל - שלא כבעלי מומים - אפילו בקדשים שמותר לאכול, שספק אשה הוא (רמב"ם שם יז).

בשאר דיני כהונה

אכילת קדשים

כהן בעל מום, אף על פי שאינו עובד עבודה במקדש, אוכל מן הקרבנות הנאכלים, בין מקדשי קדשים ובין מקדשים קלים, שנאמר: לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל (ויקרא כא כב. תורת כהנים אמור פרק ג ח; זבחים קא ב; רמב"ם מעשה הקרבנות י יז), ואף נוטל חלק עם שאר הכהנים בקדשים הנאכלים, שנאמר במנחה: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה (שם ו יא), ואמרו: לרבות בעל מום, ואם לאכילה כבר אמור, אלא לחלוקה (זבחים קב א; רמב"ם שם) - ליטול חלק כאחד הכשרים (רש"י שם ד"ה לחלוקה).

ואין חילוק לענין זה בין שהוא בעל מום קבוע, ובין שהוא בעל מום עובר, שנאמר בחטאת: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ (שם כב), ואמרו: לרבות בעל מום, ואם לאכילה ולחלוקה כבר אמור, אלא לרבות בעל מום עובר (גמ' שם).

וכן אין חילוק לענין זה בין שנולד במומו, ובין שהיה תם ונעשה בו מום אחר כך - אוכל וחולק, שנאמר באשם: כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ (שם ז ו), ואמרו: לרבות בעל מום, ואם לאכילה ולחלוקה ולבעל מום עובר כבר אמור, אלא לרבות בעל מום ממעי אמו (גמ' שם).

איסור עבודה לטמא ושתוי יין

כהן בעל מום הוזהר אף על איסור טומאה במקדש, היינו שלא לעבוד עבודה כשהוא טמא (ראה ערך טמא) אף על פי שהזר אינו מוזהר אלא על זרות ולא על טומאה (יבמות לב ב, ותוספות ד"ה בעל).

אבל האיסור על שתויי-יין לעבוד עבודה במקדש אינו אלא על כהן הכשר לעבודה, ולא על בעל מום, שנאמר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ (שם י ט) - מה אתה כשר אף בניך כשרים, יצאו בעלי מומים (תורת כהנים שמיני פרשה א ג; רמב"ם ביאת מקדש א א).

עגלה ערופה

בעגלה-ערופה, לאמירת: כפר לעמך ישראל וגו' (ראה ערך עגלה ערופה), אף בעלי מומים כשרים, שנאמר: וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי (דברים כא ה), והמילים "בני לוי" מיותרות ובאות לרבות בעלי מומים (ספרי שופטים רח).

ברכת כהנים

כהן בעל מום, נחלקו תנאים אם כשר לעלות לברכת כהנים:

י*ש מכשירים, ואינם פוסלים אלא מי שיש מומים בידיו (משנה מגילה כד ב; תוספתא שם (ליברמן) ג כט; רבותינו בתנחומא נשא ח) בפניו וברגליו, שהעם יבואו להסתכל במומיו (סתם תוספתא שם), ויסיחו דעתם מהברכה (ירושלמי שם ד ח), וכן הלכה (רמב"ם תפילה טו ב; טוש"ע או"ח קכח ל).

• ויש פוסלים (רבי בתנחומא שם; ספרי שם; פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) עקב יד ב), שנאמר: לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ (דברים י ח) - מקיש ברכה לשירות, מה שירות בכשרים ותמימים, אף ברכת כהנים בכשרים ותמימים (פסיקתא זוטרתא שם. וראה ערך כהן).

השקאת סוטה

כהן בעל מום כשר להשקאת סוטה (ר"ש לתורת כהנים אמור פרשה ג ד).

דינים הנוהגים בכהן מחמת קדושתו

האיסור על כהנים להיטמא למתים (ראה ערך טומאת כהן) הוא אף על כהן בעל מום שנאמר: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וגו' לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא כא א), שהמילים "בני אהרן" באות לרבות בעלי מומים (תורת כהנים אמור פרשה א א), ש"כהנים" משמעותם כהנים כשרים, ובא "בני אהרן" לפרש שהמדובר על כל בני אהרן, אפילו בעלי מומים (מלבי"ם שם).

שאר הדינים הנוהגים בכהן מחמת קדושתו - כגון איסור גרושה - נוהגים אף בבעל מום (רש"י סנהדרין נא ב ד"ה והיו קודש), שנאמר שם: וְהָיוּ קֹדֶשׁ: (שם ו), לרבות בעלי מומים (תורת כהנים שם פרק א ו; גמ' שם), שנאמר בתחילת הפסוק: קְדֹשִׁים יִהְיוּ (שם), ולא נכפל אלא לרבות בעלי מומים (תורה תמימה שם).

כהן גדול שנפל בו מום

כהן גדול שאסור באלמנה (ראה ערך אלמנה לכהן גדול) ובבעולה (ראה ערך בעולה לכהן גדול) אף כשנפסל לכהן גדול מחמת מומו, בכלל האיסור, שנאמר: וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח (ויקרא כא יג), ומהמילה "והוא" מרובה כהן גדול שנפסל מחמת מומו (הוריות יב יב), שבאה וי"ו החיבור לחברו לענין הקודם (ראה ערך ו ב) המדבר על טומאה למתים, שבו ריבינו בעלי מומים (תורה תמימה שם).

והרבה אחרונים סוברים שדין זה תלוי במחלוקת תנאים, ויש הסובר שבעבר מחמת מומו מותר באלמנה, לפי שדורש "והוא" לדרשה אחרת (רבי ישמעאל שם. שיירי קרבן יבמות א א ד"ה זו הואיל; הורה גבר הוריות שם; תשובות רבי אליעזר (גורדון) א טו).

ואין בין כהן גדול המשמש לכהן גדול שעבר - מחמת מומו (פירוש המשניות לרמב"ם הוריות יא ב; מאירי שם) - אלא במה שתלוי בעבודה בלבד, היינו פר יום הכפורים (ראה ערך עבודת יום הכפורים), ועשירית האיפה (ראה ערך מנחת חביתין), שהרי הוא פסול לעבודה, אבל זה וזה שוים באיסור טומאה לקרובים, בפריעה-ופרימה, ובחזרת הרוצח בשוגג מעיר מקלטו (ראה ערך גלות. משנה שם יא ב, לפי פירוש המשניות לרמב"ם שם).

אף בעבודות יום הכפורים הצריכות כהן גדול, ואינן עבודות שבכל השנה הזר פסול להן, כמו שחיטת התמידים, ופר ושעיר ומוספים, שבכל השנה הזר כשר, וכן הגרלת השעירים והסמיכה ווידוי, יש שכתבו שכהן גדול בעל מום כשר בהן, שאינן עבודות המתחללות, אלא שדינן בכהן גדול, ואף הבעל מום הוא כהן גדול (תשובות רבי אליעזר שם).

בעל מום (קרבן)^[110] - קרבן שיש בו מום^[111], הפוסל אותו להקרבה

פסולו להקרבה

מצות עשה מן התורה שיהיו כל הקרבנות תמימים, מבלי מום (רמב"ם איסורי מזבח א א), שנאמר: תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן (ויקרא כב כא. תורת כהנים אמור פרשה ז ט; רמב"ם שם), ונמנית מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה סא; סמ"ג עשין קעו; חינוך רפו).

ואין חילוק בזה בין שקדם מומו להקדשו, ובין שקדם הקדשו למומו (חולין קל א; רמב"ם שם ב ו), ואפילו אם נעשה בעל מום לאחר שחיטה, לפני קבלת הדם - פסול, שנאמר: וְלָקַח וגו' מִדַּם הַפָּר (ויקרא ד ה) - פר שהיה כבר, שיהא שלם בשעת קבלת הדם כבשעת שחיטה (זבחים כה ב, ורש"י ד"ה שהיה כבר; רמב"ם פסולי המוקדשין א כט).

קרבנות שאינם בעלי חיים

אף קרבנות שאינם בעלי חיים, חיוב מצותם שיהיו תמימים ונבחרים (רמב"ם איסורי מזבח ו א), שנאמר: תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (במדבר כח לא) - מקיש נסכים לבהמה, מה בהמה נפסלת במומים, אף נסכים נפסלים במומים (ספרי פנחס קמט), שלא יביא יין מעושן (מנחות פו ב - פז א; רמב"ם שם).

וכן במנחות, שנאמר: תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם (במדבר שם יט-כ), שלא יביא סולת שהתליעה (משנה שם פה א; רמב"ם שם), ולא יבלול בשמן שריחו רע (גמ' שם פו א; רמב"ם שם), או שטעמו רע (רמב"ם שם).

ואף העצים מצוותם שיהיו תמימים, ולא תהא בהם תולעת (רמב"ם שם ב, על פי משנה מידות ב ה, ומנחות פה ב), שגם העצים נקראים קרבן, שנאמר: וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים (נחמיה י לה. מנחות כ ב).

קרבנות שאינם קרבים

מלבד הקרבנות הקרבים על גבי המזבח, הקפידה התורה אף בקרבנות שאינם קרבים שיהיו תמימים, כמו בפרה-אדומה שאמרה תורה: אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם (במדבר יט ב), וכל המומים הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה (פרה ב ג; רמב"ם פרה אדומה א ז).

וכן שעיר-המשתלח המום פוסל בו, שנאמר בבעלי מומים: לַה' (ויקרא כב כב) - לרבות שעיר המשתלח (תורת כהנים שם פרק ז ד; יומא סג ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ה יז).

אכן, עגלה-ערופה אין המום פוסל בה, שנאמר בפרה אדומה: אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם (במדבר שם), ודרשו: בה מום פוסל, ואין מום פוסל בעגלה (ספרי חוקת קכג; סוטה מו א; רמב"ם רוצח י ב).

עופות

אכן אין המומים פוסלים בעופות, שנאמר: תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים (ויקרא כב יט) - יש תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות (תורת כהנים אמור פרשה ז ב; מנחות ו א ; רמב"ם שם ג א), אלא אם כן הוא מחוסר אבר (ראה ערך מחוסר אבר).

איסור הקדשו

אסור להקדיש בהמה שיש בה מום לקרבן, שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא כב כ), ופירושו: לא תקדישו (תמורה ו ב; רמב"ם איסורי מזבח א א-ב), ונמנה לאו זה במנין המצות (ספר המצוות לא תעשה צא; סמ"ג לאוין שי; חינוך רפה), והעובר עליו לוקה (תמורה ז א; רמב"ם שם א), ואף על פי שאין לוקים על לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), כיון שעל ידי דבורו נעשה מעשה, שנעשה מחולין הקדש, הרי זה חשוב כמעשה (לחם משנה שם).

מלבד הלאו עובר כשמקדיש בעל מום אף על עשה, שנאמר: תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ (ויקרא א ג), ופירשו: "יקריבנו" - יקדישנו (תורת כהנים ויקרא, נדבה פרשה ג יב), שעובר עליו בעשה (פירוש הראב"ד שם; קרבן אהרן שם).

כשהיה בעל מום מעיקרו

אין חילוק באיסור זה בין שהיה תם ואחר כך נעשה בעל מום, ובין שהיה בעל מום מעיקרו, ואף על פי שבעל מום מעיקרו מעולם לא היה ראוי למזבח, אין אומרים שמן הסתם לא נתכוין אלא להקדישו קדושת דמים ולא להקרבה (תמורה ז א, ורש"י ד"ה אלא מאי).

הממיר בהמת קדשים בחולין בעל מום

הממיר בהמת קדשים בחולין בעל מום (ראה ערך תמורה) אינו עובר משום מקדיש בעל מום, שהכתוב ניתקו מלאו זה ללאו אחר של "לא ימירנו", לומר שאינו עובר אלא על לאו זה בלבד (רש"ש תמורה ז א, על פי הגמ' שם).

המקדיש קרבן שאינו בעל חיים

בנסכים ומנחות ועצים, שהמום פוסל בהם (ראה לעיל), הדבר ספק אם המקדיש את הפסולים עובר משום מקדיש בעל מום כמו בקרבנות בעלי חיים (מנחות פה ב, פו א, פז א; רמב"ם איסורי מזבח ו ג), לפיכך אינו לוקה, ומכים אותו מכת-מרדות (רמב"ם שם).

המקדיש מים פסולים לניסוך, אינו לוקה משום מקדיש בעל מום (תוספות יומא סד א ד"ה (סג ב) זריקת).

המקדיש עוף מחוסר אבר

המקדיש עוף מחוסר-אבר, נסתפקו אחרונים אם עובר (מנחת חינוך שם, ורפו ד).

המקדיש קרבן שאינו קרב

אף בקרבנות שאינם קרבים על גבי המזבח - כגון פרה אדומה (ראב"ד פרה אדומה א א) - עוברים עליהם כשהקדישם בעלי מומים (תמורה ו ב).

איסור הקרבתו

אסור לשחוט בעל מום לשם קרבן, שנאמר: עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר וגו' לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא כב כב) ופירושו: לא תשחטו (תמורה ו ב; רמב"ם איסורי מזבח א ד), ודוקא קדשי מזבח, אבל אם שחט בהמה בעלת מום מקדשי-בדק-הבית אינו עובר משום שוחט בעל מום, כשם שאינו חייב עליה משום שחוטי-חוץ (כסף משנה שם).

בבמת יחיד

אף השוחט בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות (ראה ערך במה) עובר בלא תעשה, שנאמר: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם (דברים יז א), אם אינו ענין לבמה גדולה, שכבר נאמר: עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר וגו' לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה' (דברים כב כב), תנהו ענין לבמת יחיד (בכורות יד ב).

מנחות

הקומץ סולת שהתליעה למנחה, אף על פי שהקמיצה במנחות היא במקום שחיטה בקרבנות (ראה ערך קמיצה) מכל מקום אינו עובר משום שוחט בעל מום (תוספות יומא סג ב ד"ה זריקת).

שעיר המשתלח

שעיר המשתלח, כשם שחייבים על הקדשו כשהוא בעל מום (ראה לעיל) כך חייבים על שחיטתו, היינו דחייתו לצוק, שדחייתו היא שחיטתו (מנחת חינוך שם א).

זריקת הדם

אף זריקת דמו של בעל מום על גבי המזבח אסורה, שנאמר: וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא כב כב), ואמרו: "על המזבח", זה הדם (תורת כהנים אמור פרק ז ד; תמורה ו ב)^[112].

הקטרת אמורים

וכן אסור להקטיר אימורי בעלי מומים על המזבח, שנאמר: וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא כב כב), אלו החלבים (תורת כהנים אמור פרק ז ד; יומא סג ב; רמב"ם שם), ואינו עובר עליו אלא כשמקריב כזית, שאין הקטרה פחותה מכזית (מנחת חינוך רצ ב).

עבר והקטיר

עבר והקטיר בעלי מומים על גבי המזבח, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאף אם עלו ירדו (תנא קמא במשנה זבחים פד א), אבל לא דרך בזיון (רבי חנינא שם, ובתורת כהנים צו פרשה א ט, לפי גמ' שם פה ב, בתירוץ הראשון), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם).

• ויש מחלקים: מומים הפוסלים בעופות ירדו, אבל מומים שכשרים לכתחילה בעופות אף בבהמה אם עלו לא ירדו (רבי עקיבא במשנה שם, ובתורת כהנים שם, לפי גמ' שם).

קרבנות שאינם בעלי חיים

הקטיר מנחות ונסכים ועצים פסולים על גבי המזבח, הדבר ספק אם עובר, כשם שהוא ספק אם עובר משום הקדשם (משנה למלך איסורי מזבח ו ג).

קבלת הדם

נחלקו תנאים אם המקבל דם של בעל מום עובר על איסור (רבי יוסי ברבי יהודה בתמורה ו ב), שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא כב כה), ופירושו לדעתו קבלת הדם (גמ' שם ז א); או שאינו עובר (תנא קמא שם ו ב), וכן הלכה (כן משמע ברמב"ם איסורי מזבח א ד).

במנין המצוות

הלאוין של שחיטה וזריקה והקטרה נחשבו במנין המצות (ספר המצוות לא תעשה צב, צג וצד; סמ"ג לאוין שיא, שיב ושיג; חינוך רפח, רפט ורצ); ויש שחושב את כל האיסורים - ואף איסור ההקדש בכלל - ללאו אחד במנין המצות, לפי שכולם מצוה אחת: מניעת עשיית קרבן מבעלי מומים (השגות הרמב"ן לספר המצוות, בסוף ההשגות), וכל העושה אחד מאיסורים אלה – ששחט, או זרק, או הקטיר בעל מום - מלבד מה שעובר על הלאוין האמורים, בטל אף מצות עשה של תמים יהיה (ראה לעיל. חינוך רפו).

מלקות

אף על איסורי השחיטה וזריקה והקטרה לוקים (תמורה שם; רמב"ם שם), ואף הסוברים שכל איסורי העבודות בבעל מום נחשבים ללאו אחד במנין המצות, מודים שלוקה על כל אחד מהם (רמב"ן שם), נמצא שאם הקדיש בעל מום ושחטו וזרק דמו והקטיר אימוריו - לוקה ארבע מלקיות (רמב"ם שם).

מום עובר

אזהרה מיוחדת הזהירה תורה על הקרבת בעל מום עובר, שנאמר: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע (דברים יז א), ומפי השמועה למדו שזה אזהרה לבעל מום עובר, שאם הקריבה לוקה (הרמב"ם באיסורי מזבח א ה, ובספר המצוות לא תעשה צה, על פי ספרי ראה קכו), ולא בשחיטה בלבד עובר, אלא על כל הלאוין שנאמרו בבעל מום קבוע, עובר אף בבעל מום עובר (רמב"ם איסורי מזבח שם; השגות הרמב"ן לספר המצוות לא תעשה צה), שכיון שראינו שהתורה השוותה עובר לקבוע לענין שחיטה, אף לשאר הלאוין הם שוים (כסף משנה שם).

נחלקו ראשונים אם נמנה לאו זה ללאו נפרד במנין המצוות (ספר המצוות שם; חינוך תצד); או שאין כאן לאו מיוחד, אלא שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום (רמב"ן שם; סמ"ג לאוין שיג).

מי העובר

על הלאו של שחיטת בעל מום עוברים בין ישראל ובין כהן, כיון שהשחיטה בקרבנות כשרה בזר (ראה ערך זר וערך שחיטה ב), אבל על הלאוין של זריקה והקטרה אינם עוברים אלא כהנים, וזר שזרק או הקטיר אינו עובר, שכיון שאינו ראוי לעבודה אין זו זריקה והקטרה כלל (חינוך רצב ורצד).

קרבן גוי

אף קרבן גוי שהקריבו - ישראל או כהן (ראה להלן) – כשהוא בעל מום, לוקה עליו, שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ וגו' מִכָּל אֵלֶּה כִּי וגו' מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם (ויקרא כב כה. רמב"ם שם ו), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה צו; סמ"ג לאוין שיג; חינוך רצב). ואף על פי שבן נח אינו מצווה בבמה שלו אלא על מחוסר אבר ולא על בעל מום (ראה ערך במה), במזבח אסור להקריב קרבן שלו בעל מום (תמורה ז א).

ונחלקו ראשונים מי עובר על האיסור, ובאיזה איסור מדובר:

• יש אומרים שרק כהן עובר עליו (חינוך שם), שהם סוברים שעל קרבן גוי בעל מום עובר רק בזריקת דמו והקטרת אימוריו בלבד, ולא על שחיטתו הכשרה בזר (מנחת חינוך שם ג, לדעה זו).

• ויש אומרים שאף ישראל עובר עליו (כן משמע מהרמב"ם שם), שהם סוברים שכל הלאוין האמורים בישראל, ושחיטה בכללם, נוהגים אף בקרבן גוי (מנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם).

כשאין בית

כל הלאוין של הקרבה אינם נוהגים אלא בזמן הבית, כשיש מזבח במקדש (חינוך רפח, רפט, רצ, רצב ורצד)^[113].

קדושתו

המקדיש בהמה בעלת מום למזבח, אף על פי שעבר בלאו ולוקה (ראה לעיל), מה שעשה עשוי, והרי זו קדושה (תמורה ה ב; רמב"ם איסורי מזבח א י), אם משום שכל מה שאמרה תורה לא תעשה, עבר ועשה מה שעשה עשוי (אביי שם), או מפני שנאמר: וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה (ויקרא כב כג) - שאינו מרצה בתורת קרבן, אבל הקדושה חלה עליו (רבא שם).

במה דברים אמורים כשאמר על הבעל מום הרי הוא לעולה, שמשמעו לדמי עולה, אבל אמר הרי זה עולה לא אמר כלום, ואין קדושה חלה עליו כלל (משנה תמורה כז ב, ורש"י ד"ה הרי אלו; רמב"ם מעשה הקרבנות טו ו).

כשקדם מום קבוע להקדשם

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם, הרי זה כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם, ואין בהם קדושת הגוף, אלא קדושת דמים (רש"י חולין קל א ד"ה כל הקדשים), ותפדה הבהמה ותצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן (משנה תמורה ז א; רמב"ם איסורי מזבח א י). ומכל מקום קודם פדיונם הם פטורים מן הבכורה - שאם ילדו בכור אינו קדוש - וממתנות כהונה, שאף קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות (בכורות יד א), ואם ילדו ולד, אותו ולד קדוש קדושת דמים כאמו, ונפדה בלי מום ויוצא לחולין, ואף על פי שכל בהמת הקדש תמימה אינה נפדית, ולד זה לא חלה עליו קדושת הגוף, שלא יהא טפל חמור מן העיקר, שהרי אין קדושתו אלא מכח אמו (בכורות שם ב; רמב"ם שם יא), וכן החלב של הבהמה אסור ליהנות ממנו (בכורות שם א).

אכן השוחטם בחוץ - פטור (משנה בכורות שם), שלא חלה עליהם קדושה כל כך (רש"י שם ד"ה והשוחטן), ואין עושים תמורה, ואם מתו יפדו (משנה שם), ואף על פי שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, אלו אין קדושתם חמורה ונפדים (רש"י ד"ה ואם מתו)^[114], ואסורים בגיזה-ועבודה מדרבנן, שלא יתחלפו בקדשים של קדושת הגוף (גמ' שם א), ולאחר שנפדו יצאו לחולין לגמרי, וחייבים בבכורה ובמתנות, ומותרים בגיזה ועבודה, וולדם וחלבם מותרים (משנה שם).

הבכור ומעשר-בהמה חלה עליהם קדושה חמורה אפילו במומם, שהבכור רחם אמו מקדשו (ראה ערך בכור בהמה טהורה), ובמעשר נאמר: לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע (ויקרא כז לג), היינו בין תם ובין בעל מום (ראה ערך מעשר בהמה).

כשקדם הקדשם למומם

כל שקדם הקדשם את מומם, או שקדם מום עובר להקדשם, ולאחר שהקדישם נולד בהם מום קבוע, אפילו לאחר שנפדו - פטורים מן הבכורה ומן המתנות, ואסורים בגיזה ועבודה מן התורה, והגוזז והעובד לוקה (בכורות טו ב), ועושים תמורה, אלא שהתמורה שלפני פדיונם קדושה בקדושה גמורה, ולאחר פדיונם אינה קרבה, מפני שבאה מכח קדושה דחוייה, שכבר נפדו, ואינה נפדית, שאין בכח קדושתה לתפוס פדיונה, ולפיכך מניחה עד שתמות (גמ' שם טז א; רמב"ם תמורה ג ד), והשוחטם בחוץ אפילו לפני פדיונם פטור, שכל שאינו ראוי להקריבו בפנים אין חייבים עליו בחוץ (גמ' שם).

בולדם יש הבדל בין לפני פדיונם לבין אחר פדיונם:

• אם נתעברו ונולדו לפני הפדיון - הולד קדוש, אלא שנחלקו אמוראים אם קדוש קדושה גמורה להיקרב למזבח (בכורות טו ב, לדעת רבא בתמורה יז ב); או שקדוש לרעייה, שירעה עד שיפול בו מום ויפדה (בכורות שם, לדעת בר פדא ורב פפא בתמורה שם).

• ואם נתעברו לפני הפדיון וילדו לאחר הפדיון - הולד אסור, אבל אינו קדוש, שלהיקרב אי אפשר, שבא מכח קדושה דחויה, ששתי ריעותות יש בו, שאמו היתה בעלת מום, ועוד שנולד אחד פדיון אמו; ולפדותו אי אפשר, שאין בכח קדושה קלושה להתפיס את פדיונו בקדושה כדי שיצא הוא לחולין (בכורות שם). ונחלקו אמוראים אם מכניסו לכיפה עד שימות (רב הונא שם); או שסמוך לפדיון אמו מתפיס הולד לשם אותו זבח, שעכשיו אין קדושתו נפקעת על ידי פדיון אמו, וממתין עד שיפול בו מום, ונפדה הוא עצמו (אמרי במערבא משמיה דרבי חנינא שם, ורש"י ד"ה סמוך לפדיון).

• נתעברו וילדו לאחר שנפדו, הולד חולין גמורים, שפסולי המוקדשים לאחר פדיונם הוקשו לצבי ואיל, שנאמר: אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ (דברים יב כב), והרי הולד כולד של צבי ואיל (גמ' שם).

אכן החלב, אפילו לאחר הפדיון - אסור (ראה ערך חלב), אך אף בו יש הבדל בין לפני הפדיון ולאחר הפדיון - שלפני הפדיון הנהנה חייב קרבן מעילה, כגון בחטאת^[115] (ראה ערך מעילה), ולאחר שנפדו אין מועלים בהם (בכורות שם), ואף לכתחילה מותר ליהנות בהם כל הנאות מלבד גיזה ועבודה (משיב דבר יו"ד נו-נז), ואם מתו יקברו (משנה שם יד א), ואינם נפדים, שצריכים העמדה והערכה (ראה ערכו. גמ' שם טו א)^[116].

בעל קרי^[117] - אדם שיצאה ממנו שכבת זרע

הגדרתו

בעל קרי נקרא מי שיצא ממנו זרע, ואין חילוק בזה בין שיצא ממנו בשינה מעצמו, ובין שיצא ממנו בהקיץ, לרצונו או לאונסו (כלים א א; פסחים סז ב; רמב"ם שאר אבות הטומאות ה א), בין שלא בדרך תשמיש, ובין בדרך תשמיש (ירושלמי ברכות ג ד, יומא ח א, תענית א ו - מחלוקת; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא-קב; תשב"ץ א קא-קב. וראה מלאכת שלמה ברכות ג ד).

נקרא "בעל קרי" על שם הכתוב: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כג יא. תשב"ץ שם)^[118], ואמרו: מקרה לילה, אין לי אלא קרי לילה, קרי יום מנין, תלמוד לומר: אשר לא יהיה טהור, מכל מקום, אם כן למה נאמר מקרה לילה, אלא שדיבר הכתוב בהווה (ספרי כי תצא רנה).

אף האשה ששימשה מטתה, או שפלטה שכבת זרע שקיבלה מהאיש בתשמיש, היא כבעלת קרי (ראה להלן), אך הנוגע בשכבת זרע, אף על פי שהוא טמא מן התורה (ראה ערך שכבת זרע), כיון שאין הטומאה יוצאה מגופו, אינו בעל קרי (ראה ערך הנ"ל).

טומאתו

בעל קרי טמא (זבים ה יא; רמב"ם שאר אבות הטומאה ה א,טו), שנאמר: וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (ויקרא טו טז).

ראשון לטומאה

אף על פי שהטומאה יוצאה מגופו, וחמור ממי שאין הטומאה יוצאה מגופו (ראה ערך קרבן פסח), מכל מקום אינו אב הטומאה, שיטמא אדם וכלים (ראה ערך אבות הטומאות), אלא הוא ראשון לטומאה (ראה ערך ולד הטומאה), שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים בלבד (רמב"ם שם א, ופירוש המשניות לרמב"ם כלים א א, ורא"ש שם, על פי זבים ה יא).

גדר הטומאה

בגדרה של טומאת בעל קרי נחלקו אם היא משום נגיעה, שהבעל קרי נגע בשכבת זרע שיצאה ממנו (רב הונא בנדה כב א); או שהיא משום ראיה (גמ' נדה מב א, ורש"י ד"ה ולטמא במשהו).

שיעור הראייה

ונחלקו תנאים ואמוראים אם הרואה קרי צריך שיעור לראייתו:

• יש סוברים שמטמא בכל שהוא, אפילו כעין החרדל ובפחות מכן (משנה נדה מ א; רבי חנילאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון שם מג ב)^[119], וכן הלכה (רמב"ם שם).

• ויש סוברים שצריך שיעור, ושיעורו כחתימת פי האמה, היינו כדי סתימת נקב פי אמתו (פסחים סז ב, לדעת רבי שמעון, ורש"י ד"ה כחתימת; רש"י נדה כב א ד"ה אינו מטמא, לדעת רב הונא, לגירסתו).

הרואה קרי בקיסם

הרואה קרי בקיסם, שהכניס קיסם בפי האמה והוציא בו זרעו, אינו טמא (רב הונא שם, ורש"י ד"ה הרואה), ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהטעם הוא שכיון שהכניס קיסם חסר מהשיעור של חתימת פי האמה כדי הקיסם (רש"י פסחים שם, לגירסתו; ראב"ד שם).

• ויש סוברים שטעם הוא לפי שהקרי צריך שיגע בחתימת פי האמה, שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה (ראה ערך בית הסתרים), וכשמוציא דרך קיסם הרי הקיסם מפסיק בין הקרי לבשר (תוספות שם ד"ה ואיתקש, ורשב"א שם, לגירסתם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים שאין הרואה טמא עד שיחתום פי האמה, ואפילו ראה בקיסם הואיל והגיע לפי האמה, נטמא (רמב"ם שם. וראה כסף משנה שם, וחידושי חתם סופר נדה מג ב בטעם הדבר).

• ויש פוסקים שאין צריך חתימת פי האמה (ראב"ד שם).

כשלא יצאה שכבת הזרע לחוץ

אין הרואה קרי טמא עד שתצא ממנו שכבת הזרע לחוץ (משנה נדה מ א; רמב"ם שאר אבות הטומאה שם), שנאמר: וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו טז) - עד שתצא טומאה חוץ לבשרו (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ו ב; גמ' שם מג א).

כשלא הרגיש ביציאה

הרואה קרי בלי הרגשה, נחלקו בגמרא בדינו:

• יש אומרים שכל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה, שנאמר: שִׁכְבַת זָרַע (שם), בראויה להזריע, אבל אם נעקרה מגופו בהרגשה - טמא, אפילו שיצאה אחר כך שלא בהרגשה (שמואל, בלשון ראשונה בנדה מג א. וראה תוספות שם ד"ה בראויה בטעם הדבר).

• כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מטמאה, ולכן אפילו נעקרה בהרגשה, כל שיצאה שלא בהרגשה, אינו טמא (שמואל, בלשון שניה שם).

• אפילו שנעקרה בלי הרגשה - טמא, שנאמר: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כג יא), אפילו קרי בעלמא (שמואל שם, בלשון שלישית, ותוספות ד"ה הא).

אף להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים כדעה הראשונה, ולפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינו טמא, אבל נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה טמא (רמב"ם שאר אבות הטומאה ה ד); ויש פוסקים כדעה השלישית (ראב"ד שם).

באונס

אף הרואה קרי לאונסו - כגון שבא מחמת רוב מאכל ומשתה (רש"י פסחים סז ב ד"ה מטמאה) - טמא (גמ' שם; רמב"ם שם א).

קטן

קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד הרואה קרי אינו טמא, שאינו בן ביאה (תורת כהנים שם א; נדה לב ב), והלכה למשה מסיני היא (ראה ערך ביאה), וסמכוה לכתוב (גמ' שם): וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו טז) - "איש", פרט לקטן^[120], "ואיש" - וי"ו החיבור של "ואיש" - מרבה בן תשע ויום (תורת כהנים שם; גמ' שם)^[121].

גוי

הנכרי אינו מטמא בקרי, שנאמר: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כג יא) - "בך", ולא באחרים (ספרי כי תצא רנה).

מדרבנן

חכמים גזרו על המהרהר והמטיל מים טומאה לתרומה, אבל לא לחולין (רמב"ם שאר אבות הטומאה ה טו, על פי תוספתא מקוואות (צוקרמאנדל) ו ז-ח, לגירסתו, שהיא גירסת הר"ש שם ח ד).

מהרהר

המהרהר שאמרו, הוא המהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו - אברו (רש"י נדה מג א ד"ה בשרו) - חם (מקואות ח ג), והוא שראה ששימש מיטתו בחלום, שכיון שהרגיש ששימש בחלום - ראה בהרגשה (גמ' שם, לשמואל, בלשון הראשונה; רמב"ם שם ה), ולפיכך מצא בשרו חם, והיתה מעט שכבת זרע, ונתקנחה בבשרו או בכליו, ולכן לא מצא לחלוחית (רמב"ם שם).

הרהר ולא מצא בשרו חם, או שמצא בשרו חם ולא הרהר - טהור (תוספתא שם ה; רמב"ם שם)^[122].

המטיל מים

המטיל מים, הוא מי שראה מים חלוקים - שהטיפות חלוקות כמין שלשלת (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות ח ב; ברטנורא שם), או שהם חלקים ואינם נדבקים זה בזה (פירוש הרא"ש שם) - או עכורים (מקואות שם; רמב"ם שם ו), ויש חילוק בדבר:

• ראה אותם בתחילה - טהור;

• ראה אותם באמצע או בסוף - טמא;

• מתחילה ועד סוף - טהור (מקואות שם; רמב"ם שם)^[123].

היו לבנים ונמשכים - שמתדבק קצתו בקצתו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; פירוש הרא"ש שם; ברטנורא שם) - טמא (תנא קמא שם; רמב"ם שם); ויש מהתנאים הסובר שאין חילוק בזה (רבי יוסי שם).

המטיל טיפות עבות מתוך האמה - טהור (תנא קמא במקואות שם, לפי כסף משנה שם ו, ותוספות יום טוב שם ג; רמב"ם שם); ויש מהתנאים הסובר שטמא (רבי אלעזר חסמא שם ג).

בעל קרי שלא הטיל מים קודם שטבל

בעל קרי שטבל, ולא הטיל מים קודם שטבל, כשיטיל מים - טמא (מקואות שם ד), שמא נשתייר קצת מן הקרי ויוצא עכשיו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רש"י חולין כד ב ד"ה לכשיטיל), שצחצוחי שכבת זרע אינם יוצאים אלא כשיטיל מים (רמב"ם שם ז). ואף על פי שעכשיו יוצא בלי הרגשה, הרי מתחילה נעקרה מהגוף בהרגשה (נדה מג א, ללשון הראשונה של שמואל שם), או לפי שרובה בהרגשה היתה (גמ' שם, ללשון השניה שם).

במה דברים אמורים בחולה ובזקן, אבל בילד ובבריא - טהור (רבי יוסי שם; רמב"ם שם ז), שבילד ובבריא יוצא בתחילה הכל ואינו משתייר (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רש"י שם ד"ה בילד); ויש מהתנאים שאינו מחלק בזה (תנא קמא שם).

עד כמה הוא ילד, כל זמן שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו (חולין שם ב), ואם אינו יכול לעשות כן מפני חוליו הרי זה חולה לענין זה (רמב"ם שם).

שוטה ורוכבי גמלים

עוד שני מיני אנשים גזרו עליהם מדרבנן שיהיו טמאים בטומאת קרי, ואסורים לאכול בתרומה, אבל לא בחולין:

• השוטה שישן, שמא נתחמם וראה קרי, אלא אם כן עשו לו כיס של נחושת, שאם ראה קרי אינו נבלע בכיס (נדה יג ב; רמב"ם תרומות ז ה).

• רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה (גמ' שם יד א; רמב"ם שם ו), שהרכיבה על עור הגמל מחממת ומוציאה קרי (רש"י שם ד"ה רוכבי; רמב"ם שם).

משמשת

האיש ואשה ששימשו מיטתם, שניהם טמאים (רמב"ם שאר אבות הטומאה ה ט,טו), שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב (ויקרא טו יח), ואף על פי שהאיש טמא מן הקרי לבדו, בלי תשמיש, הוצרך הכתוב להודיענו דין זה משום האשה, שאפילו לא נגע בשרה בקרי מבחוץ, ונגיעת בית-הסתרים אינה מטמאה (ראה ערך בית הסתרים), גזרת הכתוב היא שמחמת תשמיש היא טמאה (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ו י; נדה מא ב ורש"י ד"ה מה בא), והרי היא כרואה קרי, ושניהם ראשון לטומאה הם מדין תורה (רמב"ם שם ט).

הבועל ולא הוציא זרע

הבועל את האשה ולא הוציא זרע, הוא והאשה טהורים (רמב"ם שם י), שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע (שם) - "שכבת זרע", פרט למערה (תורת כהנים שם ג,ח; יבמות לד ב) שלא הזריע (רש"י שם ד"ה להעראה).

קטנה

קטנה הפחותה מבת שלש שנים ויום אחד ששמשה אינה טמאה (תורת כהנים שם ז; נדה לב א; רמב"ם שם ט), והלכה למשה מסיני היא (ראה ערך ביאה), וסמכוה לכתוב (גמ' שם): וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ (שם) - "אשה", פרט לקטנה, "ואשה" - וי"ו החיבור של "ואשה" - מרבה בת שלש ויום (תורת כהנים שם; גמ' שם)^[124].

כשהבועל קטן

וכן אין האשה טמאה עד שיהיה האיש השוכב עמה מבן תשע שנים ומעלה (רמב"ם שם יט), שנאמר: אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ (שם) - "איש" ולא קטן (תורת כהנים שם ח; רמב"ם שם).

כשהבועל גוי או בהמה

וכן אם בא עליה נכרי או בהמה, הרי זו טהורה (רמב"ם שם).

הבועל שלא כדרכה

בא עליה שלא כדרכה - טהורה (רמב"ם שם), שנאמר: אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ (שם) - "אותה", פרט לדבר אחר (תורת כהנים שם), היינו שלא כדרכה (יבמות לד ב).

ביאה ראשונה

הכלה, שבא עליה בעלה ביאה ראשונה, נחלקו בה תנאים:

• יש אומרים שהיא טמאה (אמרו לו לרבי יהודה בתורת כהנים שם; חכמים ביבמות שם), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם שלא הביא חילוק בכלה)^[125].

• ויש אומרים שאינה טמאה, שנאמר: אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ (שם) - "אותה", פרט לכלה (רבי יהודה שם ושם), שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ואין הזרע בביאה ראשונה ראוי להזריע, אלא שמכל מקום אין למעטה מ"שכבת זרע", שהמקום הרי ראוי להזריע בביאה שניה (רש"י שם ד"ה לפי).

פולטת

האשה שפלטה שכבת זרע שקיבלה מן האיש, אף על פי שכבר טבלה ונטהרה מטומאת תשמישה קודם שפלטה, הרי היא טמאה (נדה מב ב; רמב"ם שאר אבות הטומאה ה יא), בין לתרומה ובין לחולין (תנא קמא בתוספתא מקואות (צוקרמאנדל) ו ז)^[126].

טומאתה אינה בתורת נוגעת בזרע, אלא בתורת רואה קרי (גמ' שם מג א; רמב"ם שם), ואינה צריכה שיעור לפליטתה, אלא טמאה בכל שהוא (נדה מב א; רמב"ם שם).

טומאה זו נלמדת מפרישת מתן תורה, שנאמר לישראל: הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות יט טו), ולא היה די להם בפרישת יום אחד, שיוכלו לטבול וליטהר מטומאת תשמישם, אלא שחשש הכתוב שמא תפלוט האשה את הזרע ותיטמא, ולפיכך הפרישם שלשה ימים, שאפילו אם תפלוט אחר כך לא תיטמא, שכבר נפסד ונתקלקל הזרע, ואינו ראוי ליצירת ולד, ואינו מטמא (שבת פו א, ורש"י ד"ה לשלשת).

כשלא יצא ממנה הזרע לחוץ

הפולטת טמאה אפילו שלא יצא ממנה הזרע לחוץ אלא נעקר ממקומו, ועדיין הוא בפנים, בבית החיצון, שנאמר בנדה: יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ (ויקרא טו יט) - "בבשרה", שמטמאה בפנים כבחוץ (תנא קמא בנדה מא ב)^[127], ולמרות שהכתוב הוא בנדה, מכיוון שכתוב לשון זיבה, אנו למדים מהמילה "יהיה" לכל הזב מבשרה (גמ' שם, לפי תורה תמימה שם, על פי רש"י שם ד"ה תלמוד).

ספירת זבה

הפולטת סותרת את מנין ספירתה לטהרתה מטומאת זיבה (ראה ערך ספירת זבה. נדה מב א, ורש"י ד"ה לסתור; רמב"ם שם), ואינה סותרת אלא יום אחד בלבד, היינו אותו יום שפלטה בו, כשם שבועלה שראה קרי אינו סותר אלא אותו יום בלבד (נדה לג ב; רמב"ם שם), ואין חילוק אם בועלה זב או טהור, ואם הבועל בעלה או אחר^[128]. לפיכך המשמשת מיטתה וראתה אחר כך דם ופסקה, אינה מתחילה למנות שבעה נקיים עד שיעבור עליה הזמן שהזרע מסריח, שמא תפלוט ותסתור (תוספות שם א ד"ה רואה, בשם רבנו חננאל ור"י; רמב"ם איסורי ביאה ו טז; טוש"ע יו"ד קצו יא). ונהגו להחמיר עוד שלא לחלק בין שימשה ללא שימשה, וכל אשה שצריכה לספור שבעה נקיים ממתינה קודם הספירה זמן של הפסד הזרע (ראה ערך ספירת זבה).

פליטה לאחר שנפסד הזרע

בזמן שבו נפסד הזרע ואם תפלוט אחר כך תהיה טהורה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהפולטת ביום השלישי טהורה (רבי אלעזר בן עזריה במקואות ח ג).

• יש אומרים שפעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש עונות, פעמים שהן שש עונות (רבי ישמעאל שם), ועונה נקראת יום ולילה, שלדעתם יש צורך בשני ימים שלמים המתחילים קודם הנץ החמה ומסתיימים אחר שקיעת החמה וקצת מיום השלישי, ומשתנה דין הפליטה לפי זמן השימוש (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• יש אומרים שלעולם חמש עונות (רבי עקיבא שם), ואם יצאה מקצת עונה ראשונה נותנים לה מקצת עונה ששית (רבי עקיבא בשבת פו א) להשלים את חמש העונות, וכל הפולטת בתוך חמש עונות שלימות - טמאה (רש"י שם ד"ה נותנין).

• ויש אומרים לעולם שש עונות שלימות (חכמים שם ב, לגירסתנו), וכן הלכה (תוספות נדה לג א ד"ה רואה; טוש"ע יו"ד קצו א)^[129], ונהגו בקהילות אשכנז להחמיר להמתין ארבעה ימים בספירת השבעה נקיים, היינו עוד יום נוסף על שש העונות, שחוששים שמא תשמש ביום ראשון בין השמשות ותסבור שהוא יום, ואפשר שהוא לילה, ואם תתחיל למנות מהיום החמישי יהיה תוך שש עונות לשימושה, על כן תוסיף עוד יום אחד, שמעתה אי אפשר לבוא לידי טעות (תרומת הדשן רמה; רמ"א שם).

תקנת עזרא

מן התורה בעל קרי מותר לעסוק בתורה בעודו בטומאתו ככל הטמאים, ועזרא ובית דינו תיקנו שלא יקרא בעל קרי בתורה עד שיטבול (בבא קמא פב א-ב; רמב"ם קריאת שמע ד ח; טוש"ע או"ח פח א)^[130], כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים (ירושלמי ברכות ג ד; רמב"ם תפילה ד ה; טוש"ע שם)^[131], וסמכוהו לכתוב (תוספות שם ב ד"ה אתא): וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב (דברים ד ט-י), מה להלן - בחורב - בעלי קרי אסורים, שהרי הזהירה תורה: אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות יט טו), אף כאן בעלי קרי אסורים (ברכות כא ב).

למי תוקנה התקנה

בבריא, נחלקו אמוראים: יש אומרים שאם הוא בריא - שהרגיל והמשיך את הקרי עליו בכך ששימש מיטתו – תיקן עזרא טבילה במקוה של ארבעים סאה, ואם הוא בריא וראה קרי לאונסו - היינו שראה קרי בשינה – תיקן עזרא נתינת תשעה קבים מים עליו^[132] (אביי בברכות כב ב)^[133]; ויש אומרים שאין קרי כלל אלא מתשמיש המטה, ולא לאונסו (רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם ג ד. וראה שו"ת הגאונים שערי תשובה קנ).

אף בחולה נחלקו אמוראים: יש אומרים שאין הבדל בין חולה לבריא, בין במרגיל ובין באונס (אביי ורבא בבבלי שם, לפי רב דימי שם); יש אומרים שחולה המרגיל דינו כבריא לאונסו ונטהר בתשעה קבים מים, וחולה לאונסו פטור מכלום (אביי ורבא שם, לפי רבין שם); ויש אומרים שחולה המרגיל דינו כבריא המרגיל וצריך ארבעים סאה, וחולה לאונסו פטור מכלום (רבא שם, לגירסתנו).

יש שכתבו שהתקנה חלה גם אם היתה ביאה בלא הוצאת זרע (ראה שו"ת אגרות משה אבהע"ז א עב; שו"ת תשובות והנהגות א קכד).

באלו דברי תורה נאסר

ונחלקו תנאים אם תקנה זו היא שבעל קרי אסור בכל דברי תורה (תנא קמא בברכות כב א; רבי יוחנן הסנדלר משום רבי עקיבא שם, בלשון הראשונה); או שמותר בחלקים מסוימים ממנה השגורים על פיו (דעות שונות של תנאים אחרים שם).

תפילה

אף בתפילה נאסר בעל קרי, ונחלקו ראשונים אם היא תקנת עזרא (מאירי שם כ א; רא"ש בבא קמא ז יט); או שהיא תקנה מאוחרת יותר (רמב"ם שם).

עומד בתפילה או בקריאת התורה ונזכר שהוא בעל קרי

לפיכך אם היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק אלא יקצר (משנה ברכות כב ב), ויאמר כל ברכה וברכה בקיצור (רש"י שם ד"ה לא יפסיק), אבל אם היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי, אינו מפסיק ועולה, אלא מגמגם במרוצה וקורא (תנא קמא בברייתא שם, ורש"י ד"ה מגמגם); וזה דוקא בציבור (ירושלמי שם ג ה; כן משמע ברש"י שם ד"ה יותר), אבל ביחיד נחלקו תנאים אם מפסיק מיד (רבי מאיר בירושלמי שם), או שאינו מפסיק כלל אם אין לו מים לטבול, אלא רק אם יש לו (רבי יהודה שם).

היחס בין תקנה זו לטומאה

הזב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע שקלטה בשימושה אתמול קודם שראתה נדה, והמשמשת שראתה נדה (ראה לעיל) - אף על פי שבכל אלה אין הטבילה מטהרתם, שהרי טמאים שבעה ימים, מכל מקום צריכים טבילה לתפילה ולתורה משום הקרי (משנה ברכות כו א, ורש"י ד"ה זב), כיון שאין טבילה זו משום טהרה, אלא מפני הגזירה שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם (רמב"ם שם), והוא הדין בבעל קרי שראה זיבה אחר קריו (גמ' שם)^[134].

תפילין

בעל קרי מותר להניח תפילין (סוכה כו ב; רמב"ם תפילין ד כא; טוש"ע או"ח מ ו)^[135], אם קינח את הקרי מעליו (מגן אברהם שם סק"ה).

המשתין

המשתין ורואה מים חלוקים ועכורים, כיון שאינו טמא אלא לתרומה ולא לחולין (ראה לעיל) - לא גזר עליו עזרא לתורה ולתפלה (מגן אברהם פח סק"א).

קריאת שמע וברכותיה

בעל קרי - שאין לו מים לטבול (ירושלמי ברכות ג ד) - כשמגיע זמן קריאת שמע מהרהר בלבו, אבל אינו מברך ברכות קריאת שמע, לא לפניה ולא לאחריה (תנא קמא במשנה שם כ ב; רבי מאיר בירושלמי שם), אפילו בהרהור (רש"י שם ד"ה ואינו מברך; תוספות ד"ה בעל). הטעם:

• לסוברים שקריאת שמע חיובה מדאורייתא (ראה ערך קריאת שמע) - חייבוהו בהרהור, אם משום שיוצא בהרהור ידי חובתו, שהרהור-כדבור (ראה ערכו), ומשום בעל קרי אינו אסור בהרהור, שבסיני לא מצינו שנאסרו אלא בדבור, שאף על פי שהם היו שותקים ושומעים, שומע-כעונה (ראה ערכו. רבינא בגמ' שם), או שאפילו שאינו יוצא ידי חובת קריאת שמע בהרהור, מכל מקום חייבוהו להרהר, כדי שלא יהיו כל העולם עוסקים בה - בקריאת שמע - והוא יושב ובטל (רב חסדא שם); אבל ברכות קריאת שמע שהן מדרבנן (ראה ערך ברכות קריאת שמע) - לא חייבוהו בהרהור, וכן בתפילה שהיא מדרבנן (ראה ערך תפלה) - לא חייבוהו אפילו בהרהור (גמ' שם כא א).

• ולסוברים שאף קריאת שמע חיובה מדרבנן (ראה ערך קריאת שמע) - מכל מקום בקריאת שמע שיש בה מלכות שמים חייבוהו בהרהור, מה שאין כן בברכות קריאת שמע ובתפלה (רש"י שם ד"ה ה"ג, בשם אית דגרסי)^[136].

ברכות הנהנין

על המזון מברך לאחריו - בהרהור (רבנו יונה שם; מאירי שם) - ואינו מברך לפניו (משנה שם), שברכת המזון לאחריו היא מן התורה (ראה ערך ברכת המזון), ולכן חייבוהו בהרהור (גמ' שם)^[137].

נשיאת כפים

כהן בעל קרי מותר לשאת כפיו, והמחמיר לטבול, תבוא עליו ברכה (ערוך השלחן או"ח קכח סד).

מים שאובים

טבילת בעל קרי לתורה מותרת אפילו במים שאובים, אף שפסולים בטבילה משום טומאה (ראה ערך מקוה. מקואות ח א, ופירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש, ופירוש הרא"ש שם; רבי יהודה בברכות שם; ראב"ד ברכות ו ה; בית יוסף או"ח פח מג"א סי' תרו סק"ט), ונחלקו אמוראים אם התירו טבילה זו גם בכלים; או שצריכה שתהיה בקרקע דוקא (גמ' שם), וכן הלכה (ראב"ד ברכות ו ה; מגן אברהם תרו סק"י)^[138].

חציצה

כל החוצץ בטבילה - לטהרות - חוצץ בבעל קרי (יבמות מז ב, לגירסת הרשב"א שם, ונדה סז א, ושו"ת הרשב"א א תתיט, ריטב"א יבמות שם, ומאירי נדה שם) אף לענין טבילה הבאה להתירו בדברי תורה ותפילה (רשב"א נדה שם, בפירוש השני; אשכול (אלבק) ח"א א, בשם ויש מחבורתינו); ויש שכתבו שאין חציצה במיעוט הגוף - שאינה פוסלת בטבילה אלא מדרבנן (ראה ערך חציצה) - אינה פוסלת בטבילה זו (אשכול שם, בסתם).

בטול התקנה

תקנת עזרא נתבטלה (ברכות כב א; רמב"ם קריאת שמע ד ח, ושם תפילה ד ה; טוש"ע או"ח פח א), לפי שלא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה (רמב"ם שם ושם), ולא שנמנו חכמים על הדבר ועמדו וביטלו התקנה, אלא שנתבטלה מעצמה על ידי העם, ולפי שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לא כפו חכמים את העם לטבול, ולא מיחו בידם, ובטלה מאליה (כסף משנה קריאת שמע שם), ולאחר שנהגו כן, חיזקו חכמים את ביטול התקנה (ערוך השלחן או"ח פח ב).

לתפילה

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא בטלה טבילת בעל קרי אלא לדברי תורה, אבל לתפילה אף עכשיו צריך טבילה (רב כהן צדק בהלכות פסוקות קעו; רי"ף שם, בשם איכא מאן דאמר; עיטור ח"ב, הלכות מילה, דף נד טור א במהדורת רמ"י, ורבנו יונה שם, בשם רב האי גאון; המנהיג עח, בשם רבנו חננאל; אור זרוע א קיז; האשכול א א, וראה בנחל אשכול שם; ספר מגיד מישרים לבית יוסף פר' בהר), אלא שאין צריך טבילה בארבעים סאה, ודי בנתינת תשעה קבים (הרי"ף שם, לדעה זו), ומהם שהחמירו שאף אם אין לו מים לא יתפלל עד שיטבול (רי"ף ועיטור שם, בשם רב האי גאון), או עד שיתן עליו תשעה קבים (אשכול (אלבק) ח"א, בשמו), ואף אם ראה קרי ביום הכפורים חייב לטבול (הלכות פסוקות קעו, בשם רב כהן צדק; המנהיג שם, בשם יש אומרים), ואף אם ראה קרי בליל שבת והוא חולה, שאם יטבול בצוננים יבוא לידי סכנה, לא יתפלל (תשובת רב האי גאון באשכול שם ג).

• יש חולקים וסוברים שבטלו לתקנת עזרא בין לתורה ובין לתפילה, ואינו צריך אפילו נתינת תשעה קבים (בה"ג א הל' ברכות ג; רי"ף שם, בסתם; עיטור שם, נד נג טור ד במהדורת רמ"י, בשם רב עמרם גאון ורב צמח גאון; רמב"ם תפילה שם; החינוך מ' קפ; טור או"ח פח, בשם רבי ישעיה, ושם תריג, בשם רבנו תם והמהר"ם)^[139], וכן הלכה (שו"ע או"ח פח א, ושם תריג יא).

• ומהם שכתבו שכשאמרו שבטלו לטבילה (זעירי בברכות שם, עי' לעיל) לא אמרו אלא שטבילה בארבעים סאה בטלו, אבל לא בטלו נתינת תשעה קבים, אלא שאחר כך נהגו שלא להצריך גם ט' קבים (טור שם, בשם הראב"ד, וראה בבית יוסף פירושו).

ומכל מקום אף שמצד הדין בטלו הטבילה גם לתפלה, עדיין מצד המנהג חילוקי מקומות הם:

• יש שכתבו שמנהג פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (עמוס ד יב). במה דברים אמורים בבריא, או בחולה שבעל, אבל חולה שראה קרי לאונסו - פטור מן הרחיצה, ואין בזה מנהג, וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע (עי' לעיל שמצד תקנת עזרא צריכים טבילה) אין בזה מנהג, אלא מקנחים עצמם, ורוחצים ידיהם ומתפללים (רמב"ם תפלה שם ו).

• ויש שכתבו שנהגו העולם שבעל קרי קורא בתורה וקריאת שמע ותפילה ויורד לפני התיבה (בה"ג שם; טור שם, בשם הראב"ד: בכל מקומותינו כו'; החינוך מצוה קפ: עכשיו כו'; שו"ע שם: וכן פשט המנהג), וכן נהגו בכל ערי רומי וצרפת וכל פרובינציאה (תשובות הרמב"ם בקובץ ליפסיא תרי"ט סי' קמ), והוא אחד מחילוקי המנהגים שבין אנשי מזרח - בני בבל - ובני ארץ ישראל: אנשי מזרח אין רוחצים לא מקרי ולא מתשמיש המיטה, שהם דורשים אנו בארץ טמאה; ובני ארץ ישראל רוחצים מתשמיש המטה ומקרי אפילו ביום הכפורים, שהם דורשים בעלי קרי רוחצים בצנעא בשבת וביום הכפורים כדרכם (עי' תשובות הגאונים שערי תשובה קעו, תשובת רב האי גאון; מאירי יומא פח א; ים של שלמה סוף מס' בבא קמא, ובשאר קובצי החילוקים ט. ועי' קובץ החילוקים לד"ר מרגליות עמ' 108 – 111, וחילופי המנהגים לרב"מ לוין עמ' 23 - 25). ועוד יש מי שכתב שלתורה בוודאי אין להחמיר כלל לטבול לקריו, אבל לתפילה הדבר תלוי במנהג, שכל ישראל הדרים בין הישמעאלים נהגו לרחוץ, ואלו הדרים בין הערלים (היינו הנוצרים) לא נהגו לרחוץ, ואין לשנות את המנהג (אגרת הרמב"ם לר' פנחס הדיין, בתוך אגרות הרמב"ם, הוצאת שילת, ב עמ' תלז).

• ומכל מקום כתבו שבעל נפש המיטהר לקריו גם היום מידה טובה משובחת היא, ויודע דרך טהרה, ורוב טובה יחזיק (החינוך מצוה ק"פ. וראה פרי מגדים או"ח אשל אברהם ס"ק א: המחמיר תבוא עליו ברכה), ולדברי הכל התפילה מקובלת יותר כשהיא עם הטבילה (תלמידי רבנו יונה ברכות כב א). ולשיטה זו מותר לטבול לקריו אפילו בשבת (משנה ברורה שכו ס"ק כד, ובביאור הלכה שם ד"ה אדם; שו"ת קובץ תשובות א לט). וביחוד יש להחמיר על שליח הציבור (שו"ת מן השמים ה, ועי"ש בהערות אור לשמים להר"ר מרגליות שם; סידור היעב"ץ דיני בעל קרי אות ד)^[140].

בימינו נזהרים ביותר בטבילה זו ההולכים בעקבות הבעש"ט (ראה ס' מאור ושמש, ריש פרשת אמור).

בעלי חיים^[141] - בריות שיש בהן רוח חיים

חיותם

כל בעלי החיים בכלל

בכמה דינים שנאמרו בבעלי חיים, למדו מדרשה שכל בעלי החיים בכלל:

• שביתת בהמתו בשבת, נאמרה בשור ובחמור (דברים ה יד), וכל בעלי החיים בכלל (בבא קמא נד ב; רמב"ם שבת ב א. וראה ערך שביתת בהמה).

• באיסור חסימת שור בשעת מלאכתו, כל בעלי החיים בכלל (בבא קמא שם; רמב"ם שכירות יג ב; טוש"ע חו"מ שלח ב). האדם אינו בכלל זה, והחוסם את הפועל פטור (בבא מציעא פח ב; רמב"ם שם; רמ"א שם שלז א. וראה ערך חסימה).

• בפריקת משא מחמור חברו כל בעלי החיים בכלל (בבא קמא שם. וראה ערך פריקה וטעינה).

• באיסור הרבעת בהמה מין אחד על חברו, כל בעלי החיים בכלל (בבא קמא שם; רמב"ם כלאים ט א; טוש"ע יו"ד רצז א. וראה ערך הרבעה וערך כלאי בהמה).

• בור, שבעליו חייבים בתשלומי שור וחמור שנפלו לתוכו, כל בעלי חיים בכלל (בבא קמא שם; רמב"ם נזקי ממון יב א). האדם התמעט מדין זה (בבא קמא נג ב. וראה ערך בור).

• בהפרשת הר סיני, כל בעלי חיים בכלל (בבא קמא שם. וראה ערך הגבלה).

באיסורי הנאה

בעלי חיים אינם נאסרים בהנאה (קדושין נז א), ואף מוקצה (ראה ערכו) לעבודה זרה, ונעבד (ראה ערכו), שעשאוהו עבודה זרה והשתחוו לו, אינם אסורים אלא לקרבן, אבל להדיוט מותרים (שם, ועבודה זרה נד ב. וראה ערך עבודה זרה).

אבל רובע ונרבע אף על פי שהם בעלי חיים, אסורים בהנאה (קדושין שם), וכן שור הנסקל (קדושין נו ב). ויש מהראשונים סוברים שאף הם אינם אסורים בהנאה כשהם חיים (רבינו חננאל, בתוספות זבחים עא א. וראה ערך רובע ונרבע וערך שור הנסקל). וכן חליפי עבודה זרה, היינו שהיתה לו עבודה זרה והחליפה בבהמה - אסורים (עבודה זרה נד ב, ראה שם הלימוד. וראה ערך עבודה זרה). וכן עשה מעשה בגוף הבהמה כשעבד לה - נאסרת, כגון ששחט בה סימן אחד - הקנה או הושט - או אפילו חצי סימן (עבודה זרה שם, וראה רש"י חולין מ א ד"ה היתה. וראה ערך הנ"ל).

בקבלת טומאה

בעלי חיים אינם מקבלים טומאה כל זמן שהם חיים, חוץ מן האדם (ראה זבחים קה א, ורש"י שם ד"ה אף כל^[142]. וראה ערך אוכל: תורת אוכל בבעלי חיים).

בעלי חיים שאינם טעונים שחיטה, כבן פקועה - ולד שנמצא בבהמה אחר שנשחטה (ראה ערכו) - ודגים, נחלקו תנאים אם מקבלים טומאת אוכלים (ראה ערך הנ"ל).

כתיבת גט עליו

נחלקו תנאים בדין גט אשה שנכתב על דבר שיש בו רוח חיים: לרבי יוסי הגלילי פסול (גיטין יט א. ראה שם כא ב הלימוד); לחכמים כשר, ובלבד שיתן לאשה את כל הבעל חי (שם, וראה שם בגמרא הטעם. וראה ערך גט). הלכה כחכמים (ראה ערך הנ"ל).

בתורת מחיצה

נחלקו תנאים בדין מחיצה שנעשתה מבעלי חיים:

• רבי מאיר סובר שאין עושים מחיצה מבעלי חיים, ולכן אין עושים אותו דופן לסוכה (ראה ערכו), ולא לחי למבוי (ראה ערכו), ולא פסין לביראות (ראה ערך פסי ביראות), ולא גולל (ראה ערכו) לקבר (סוכה כג א, וראה עירובין טו א).

• חכמים חולקים (ראה עירובין וסוכה שם), והלכה כמותם (ראה ערך: גולל, מבוי, סוכה. וראה ערך מחיצה).

בטעמו של רבי מאיר, נחלקו:

• יש שהסבירו לפי שמחיצה שעומדת על ידי רוח אינה מחיצה, שעיקר עמידתה דבר שאין בו ממש הוא (סוכה כד א, ורש"י ד"ה לאו).

• יש שהסבירו שכל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם אינה מחיצה (לשון ב' בגמרא שם. וראה ערך מחיצה^[143]).

• ויש מהאמוראים שסובר, שזה מפני שבעלי החיים מהלכים, ואנו חוששים שיברחו (רבי זירא בסוכה כג א, וראה שם שנדחו דבריו. וראה להלן: תנועתם).

מחיצה באהל המת

באהל המת - בין בנוגע להבאת טומאה על ידי אהל, ובין בנוגע לחציצה בפני הטומאה - אף לרבי מאיר בעלי חיים בכלל (ראה ערך אהל המת: עשייתו וכחו, וערך אהל זרוק: אהל זרוק של בעלי חיים. וראה תוספות בבא בתרא כ א ד"ה ועוף).

בדינים נוספים

על איסור אכילת בעלי חיים - ראה ערך אבר מן החי, וערך בשר מן החי, וערך בל תשקצו.

על איסור לצער בעלי חיים, ואם איסורו מן התורה או מדרבנן - ראה ערך צער בעלי חיים.

על תורת דיחוי בבעלי חיים שנפסלו לקרבן ואחר כך ירד מהם הפסול, שנאמר שכיון שנדחו שוב אינם נראים - ראה ערך דיחוי: בבעלי חיים.

השתמשות בשבת

מהדברים שאסרו חכמים בשבת משום שבות הוא שאין משתמשים בבעלי חיים (שבת קנד ב, וראה רש"י שם ד"ה קא משתמש), גזרה שמא יחתוך זמורה מן המחובר לקרקע להכותה (ביצה לו ב, ורש"י ד"ה שמא יחתוך. וראה ערך שבות).

חשיבותם

בביטול בתערובת

בגדר החשיבות של בעלי חיים בנוגע לביטולם כשנתערבו בבעלי חיים אחרים, נחלקו אמוראים:

• רב פפא אמר שחשיבותם היא בתורת דבר שבמנין - דבר שמחמת חשיבותו נמכר במנין ולא באומד, ומחמת כן אינו מתבטל בתערובת (ראה ערכו), אמנם אין מקפידים עליהם למכרם תמיד במנין דוקא, אלא לפעמים מוסיפים או שמוכרים עדר שלם בלי מנין, ולכן תלוי בדעות החולקים אם אופן זה הוא בכלל דבר שבמנין שאינו בטל (זבחים עב ב, ושם עג א. וראה ערך דבר שבמנין).

• ורב אשי אמר שבעלי חיים חשובים הם לעולם, וכל דבר חשוב אינו בטל (שם. וראה ערך דבר חשוב).

וכתבו ראשונים שאף דעת רב פפא אינה אלא בעופות או בכבשים קטנים^[144], אבל בעלי חיים גדולים לעולם בכלל דבר שבמנין ואינם בטלים (תוספות שם עב א ד"ה אלא: בעופות, ויבמות פא ב ד"ה רבי יוחנן: בכבשים קטנים).

הלכה כרב אשי (רמב"ם מאכלות אסורות טז ז, ופסולי המוקדשין ו א; טוש"ע יו"ד קי א), ואפילו בעופות (ראה תוספות ביצה י ב ד"ה איכא), ואפילו כשהם קטנים וכחושים (פרי מגדים שם בשפתי דעת סק"ז). ולפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שורים, ועגלה ערופה (ראה ערכו) באלף עגלות, ופטר חמור (ראה ערכו) באלף חמורים, וכיוצא בהם, כולם אסורים (רמב"ם שם, וראה ערך דבר חשוב. על צפורי מצורע ראה ערכו).

אדם

אדם באדם אף הוא אינו בטל (פליתי קי ס"ק יב; תוספות חדשים ידים ד ד), שהרי הוא בכלל בעלי חיים שאינם בטלים מחמת חשיבותם (תוספות חדשים שם).

על חשיבות בעלי חיים שנאסרו מתחילת ברייתם בתורת בריה - ראה ערך בריה.

תנועתם

דינים מיוחדים יש לבעלי חיים בתורת דבר הנע ונד ממקום למקום.

חזקת בעלות

הגודרות אין להן חזקה (בבא בתרא לו א), היינו בעלי חיים שידענו שהם של אחד ונמצאו ביד אחר, אין זו חזקה שיוכל לומר אתה מכרתם לי, כשאר מטלטלים (ראה ערך חזקת מטלטלים), לפי שאפשר שמעצמם נכנסו אליו, או שהוא הכניסם לביתו (רשב"ם שם ד"ה הגודרות; רמב"ם טוען ונטען י א; טוש"ע חו"מ קלה א. וראה ערך הנ"ל). והוא הדין עבדים (בבא בתרא שם; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ב. וראה ערך הנ"ל).

שומר אבדה

המוצא בעלי חיים שנאבדו, אפילו לסובר ששומר אבדה כשומר חנם ופטור מגנבה ואבדה (ראה ערך שומר אבדה), בבעלי חיים חייב על גנבה ואבדה, שכיון שהם מלומדים לצאת צריכים שמירה יתרה, וגנבה ואבדה שלהם היא כפשיעה (בבא קמא נז א, ורש"י ד"ה דכיון. וראה ערך הנ"ל).

השבת אבדה

מטעם זה אף על פי שכל אבדה שהחזירה המוצא למקום שהבעלים יוצאים ונכנסים שם ורואים אותה שוב אינו חייב לטפל בה, אפילו שהמקום אינו משתמר (ראה ערך השבת אבדה), בבעלי חיים חייב לטפל בהם עד שיכניסם לרשות בעלים המשתמרת (רמב"ם גזלה ואבדה יא טו; טוש"ע חו"מ רסז א. וראה ערך הנ"ל).

זקן ואינה לפי כבודו

זקן ואינו לפי כבודו, פטור מהשבת אבדה, אך אם התחיל בהשבתה, אם זו אבדה של בעלי חיים, חייב לגמור את השבתה, לפי שרגילה לברוח ולילך למרחוק, ובדברים שאין בהם רוח חיים פטור (בבא בתרא פח א. וראה ערך השבת אבדה)^[145].

השבתה מגניבה

אף בגנב יש מהאמוראים שסובר לחלק בהשבתו, שבבעלי חיים שגנב והבעלים לא הכירו שנגנב מהם, אינו נפטר מאחריות עד שיודיע שגנב מהם ומחזיר להם, שמאחר שלימדה לצאת לחוץ מעתה צריכה שימור יפה, וכיון שהבעלים לא ידעו שנגנבה לא יזהרו בשמירתה (רבא לדעת רב חסדא בבא קמא קיח ב; רמב"ם גנבה ד יב; טוש"ע חו"מ שנה ב. וראה ערך גזלה).

בתורת חצרו של אדם

אין בעלי חיים של אדם נעשים כחצרו, שיקנו לו כלים שעל גבם, כדרך שחצרו של אדם קונה לו, שחצר מהלכת לא קונה (בבא מציעא ט ב, וגיטין כא א; רמב"ם מכירה ג יג; טוש"ע חו"מ רב יג. וראה ערך חצר).

בציעת הפת^[146] - פריסת הלחם מהככר בהתחלת הסעודה לשם ברכת המוציא

הבציעה

מקומה

• יש אומרים שצריך לבצוע את הפת במקום שנאפתה יפה (סנהדרין קב ב, לגירסה: "דגמר בישולא", וכפירוש ב' ברש"י ד"ה מהיכא; רמב"ם ברכות ז ג; טושו"ע או"ח קסז א), שכבוד הברכה לבצוע במקום היפה שבפת (שו"ע הרב קסז א), והיינו במקום הקשה, ולא במקום הרך (מגן אברהם שם סק"א, וראה גירסת הבית יוסף ובאור הגר"א שם סק"א לדרך ארץ רבה ד ה, וראה דרך ארץ זוטא ו).

• יש אומרים ממקום שהפת מתחילה לקרום ולהתבשל, היינו מלמעלה או מסביבות הפת או מתחתיתה, אבל לא באמצעיתה (פירוש א' ברש"י שם לגירסה: "דקרים", או: "דקדים"). ויש שנחלקו מהיכן מתחיל להתבשל, ולצאת ידי שניהם כתבו שיש לחתוך חתך אחד משני הצדדים, העליון והתחתון (הגהות מיימוניות ברכות ז ג; רמ"א שם), וכן נוהגים (ב"ח שם).

• ויש שכתבו שהוא הצד שכנגד הצד המתבקע, כי שם התחילה הפת להיאפות ונדחקה העיסה עד שנתבקע הצד שכנגדו (אור זרוע א קמג, וראה מגן אברהם שם).

ובפת המונחת על קרקעית התנור ונדבק בו האפר עד שצריך לגרדו מהפת, אין לבצוע מתחתית הפת (ב"ח שם).

בפת קטנה

בפת קטנה או בחתיכה קטנה או בפרוסה, אין הבדל באיזה מקום יחתוך (ערוך השלחן או"ח קסז א. וראה להלן: המנהג למעשה).

זמנה

נחלקו אמוראים מתי בוצעים:

• רבי חייא אמר שצריך לסיים את ברכת המוציא יחד עם פריסת הפרוסה, ולא יבצע קודם הברכה, כדי שיברך על פת שלימה (ברכות לט א, ורש"י ד"ה צריך), ואף כשאינה שלימה, מכל מקום תהיה יותר גדולה (מגן אברהם או"ח קסז סק"ד)^[147]; או שמא תיפול הפרוסה מידו, ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת (ראה ערך ברכות הנהנין), ויש כאן ברכה לבטלה (ירושלמי ברכות ו א, לפירוש התוספות שם לט ב ד"ה והלכתא, ועוד ראשונים).

• ורבא אמר שאף זו אינה חשיבות, כיון שבגמר הברכה היא כבר פרוסה, אלא גומר כל הברכה, ואחר כך בוצע (ברכות שם, ורש"י ד"ה אפרוסה).

הלכה כרבא (ברכות שם; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע או"ח קסז א).

המנהג למעשה

מטעם זה יש נוהגים לברך קודם שיתחיל לחתוך (תוספות ברכות לט ב ד"ה והלכתא, ורא"ש שם ו יט, בשם יש נוהגים), אך כתבו ראשונים שהחתיכה היא הפסק בין הברכה לאכילה (ראה ערך היסח הדעת), ולכן יחתוך תחילה, אך לא יפריד הפרוסה מן הפת עד אחר שיברך (תוספות ורא"ש שם, וראה רש"י שם ד"ה אלא; טוש"ע או"ח קסז א), והחיתוך יעשה כך שאם יאחז בפרוסה תעלה הככר עמה, שבלא כן נחשבת כבר כפרוסה (רא"ש וטוש"ע שם. וראה ערך חבור). ויחתוך מלמטה, כדי שמלמעלה ייראה שלם ממש בזמן הברכה (כף החיים סק"ד).

ויש שכתבו שבלחם רך או דק שאין בחיתוכו שהיה והפסק, אין צריך לחתוך כלל לפני הברכה (כף החיים שם סק"ז, וראה שו"ע הרב שם ג), וכן בפת קטנה או חתיכה קטנה (ביאור הלכה שם ד"ה וצריך).

בדיעבד, שבירך קודם שהתחיל לחתוך, אין מעכב (ב"ח שם).

בשבת

בשבת שצריך לבצוע על שתי ככרות (ראה ערך לחם משנה), לא יחתוך כלל עד אחר הברכה (תוספות ברכות לט ב ד"ה והלכתא; רמ"א או"ח קסז א), שמא תיפול הפרוסה, ולא יהיה לו לחם משנה (מרדכי ברכות קכח; מגן אברהם שם סק"ה), או שמא יחתוך יותר מדי, ואין כאן לחם משנה (מגן אברהם שם, בשם אגודה ועוד).

אם שכח וחתך בשבת כמו בחול, אינו מזיק (מרדכי שם; רמ"א שם). והמדקדקים נוהגים לרשום בשבת בסכין על הלחם קודם הברכה (ב"ח שם, בשם מהרש"ל; מגן אברהם או"ח רעד סק"א).

בפת שאינה שלימה

כל הפרטים הנ"ל נוהגים גם כשמברך על כיכר שאינה שלימה, ויכול לבצוע בה אפילו מהצד שאינו שלם, אלא שיחתוך מהצד העליון והתחתון (פרי מגדים או"ח קסז באשל אברהם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ג); ויש שכתבו שיחתוך מהצד השלם (כף החיים שם סק"ה).

כשעונים 'אמן' אחריו

כיון שהברכה צריכה להיות קודם הבציעה, אין רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי רוב העונים (ברכות מז א; טוש"ע או"ח קסז טז^[148]), לפי שעניית אמן אף היא בכלל הברכה (רש"י שם ד"ה עד. וראה ערך אמן: אמן כברכה).

גודל הפרוסה

בשיעור הבציעה נחלקו בירושלמי אם הוא כזית או פחות (ירושלמי ברכות ו א, כפירוש הפני משה שם, וראה בית יוסף או"ח קסז, בשם הרוקח). הלכה שלא יבצע פרוסה קטנה, שנראה כצר עין, ולא יותר מכביצה, שנראה כרעבתן (רמב"ם ברכות ז ג; טוש"ע או"ח קסז א).

ואם רוצה לחזור ולפרוס מפרוסת הבציעה פרוסה קטנה יותר למאכלו, כמנהג רוב העולם, נחלקו הפוסקים:

• יש שכתבו שיכול לבצוע יותר מכביצה, והפרוסה שחוזר ופורס לא תהיה יותר מכביצה (משנה ברורה שם סק"ט).

• ויש שכתבו שאף בזה צריך להקפיד שלא לבצוע יותר מכביצה (קצות השלחן לז ס"ק יב).

• ויש שכתבו שתלוי אם בוצע מכיכר גדולה שאין באפשרותו להקפיד על זה, אך אם בוצע מכיכר קטנה יבצע גם את הפרוסה הראשונה לא יותר מכביצה (ערוך השלחן שם ו).

ואם אוכל עם הרבה בני אדם, וצריך לתת מהפרוסה כזית לכל אחד, מותר לבצוע כפי מה שצריך לו (רמ"א שם. וראה משנה ברורה ס"ק טו), כי עיקר המצוה כשמוציא אחרים ידי חובתם לתת להם מהפרוסה, ולא מהלחם הנשאר (מגן אברהם שם סק"ו).

וכן בשבת, אף כשאוכל לבדו, מצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה (ברכות לט ב; רמב"ם שם; טוש"ע רעד ב; רמ"א קסז שם).

אחיזת הפת באצבעותיו

בשעת ברכת המוציא יתן על הפת שתי ידיו, שיש בהן עשר אצבעות, כנגד עשר מצוות התלויות בפת, והן: איסור חרישה בכלאים (ראה ערך כלאי בהמה), איסור זריעה בכלאים (ראה ערך כלאי זרעים), איסור חסימת הבהמה בשעת דישה (ראה ערך חסימה), לקט (ראה ערכו), שכחה (ראה ערכו), פאה (ראה ערכו), תרומה (ראה ערכו), מעשר ראשון (ראה ערכו), מעשר שני (ראה ערכו) וחלה (ראה ערכו) (רוקח הלכות סעודה שכט; שבלי הלקט השלם קמא; טוש"ע או"ח קסז ד)^[149]. ולפיכך יש עשר תיבות בברכת המוציא (כלבו כד; טוש"ע שם).

ויתן שמונה אצבעותיו מעל הפת, ושני אגודליו מתחתיה (מגן אברהם שם סק"ב, בשם מהרי"ל).

אם ידו עטופה בכפפה, צריך להסירה (מגן אברהם שם סק"י).

תיבולה במלח או לפתן

אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן - כל דבר הנאכל עם הפת - לפני כל אחד ואחד (ברכות מ א; רמב"ם ברכות ז ג; טוש"ע או"ח קסז ה: עד שיביאו לפניו, וראה מגן אברהם שם ס"ק יא), כדי שתהא פרוסת המוציא נאכלת בטעם, משום כבוד הברכה (שו"ע הרב שם ח), או כדי שלא יצטרך להפסיק בין ברכה לאכילה עד שיביאו את המלח והלפתן (באור הגר"א שם ס"ק כא).

ויטבול הפרוסה במלח שלש פעמים (משנה ברורה ס"ק לג).

היתה הפת נקיה ויפה, או שהיא מתובלת בתבלין או במלח, אין צריך להמתין (ברכות שם, לפי רש"י ותוספות שם, וראה ערוך ערך בשש פירוש ב'; טוש"ע שם), ולפיכך יש מהראשונים שכתבו שלכן אין אנו רגילים להביא על השולחן מלח ולפתן (תוספות שם ד"ה הבא).

ויש סוברים שאם נתכוונו לאכול פת חרבה מבלי מלח אין צריך להמתין (רמב"ם שם, וראה ערוך שם פירוש א'), אפילו שאין הפת נקיה ויפה (ב"ח או"ח שם).

מצוה במלח על השולחן

כתבו ראשונים שמצוה להביא על כל שולחן מלח קודם שיבצע, שאמרו במדרש כשישראל יושבים על השולחן וממתינים זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצוה השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם (תוספות ברכות מ א ד"ה הבא; רמ"א או"ח קסז ה), ועוד שהשולחן דומה למזבח (ראה חגיגה כז א), והאכילה כקרבן, ונאמר (ויקרא ב יג): עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (שבלי הלקט השלם קמא, בשם גאונים; רמ"א שם).

זמן האכילה למסובים

אין המסובים רשאים לטעום עד שיטעום הבוצע (ברכות מז א; רמב"ם ברכות ז ה; טוש"ע או"ח קסז טו), ואם כל אחד אוכל מככרו, ואינם זקוקים לככר שביד הבוצע, רשאים לטעום קודם (ירושלמי ו א; תוספות ברכות שם ד"ה אין; רא"ש שם ז טו; טוש"ע שם).

ובשבת שצריכים לחם משנה (ראה ערכו), אינם רשאים לטעום קודם הבוצע, אלא אם כן היה לכל אחד לחם משנה (תוספות פסחים קו א ד"ה הוה גחין; טוש"ע שם).

ויש מן הראשונים אומרים שאין האיסור על המסובים אלא להקדים ולבצוע להם מן הפת שבצע המברך, אבל רשאים להקדים לטעום ממה שנתן להם (תוספות ברכות שם, בשם השר מקוצי).

חלוקה למסובים קודם טעימה

יש סוברים שאפילו לדעת האוסרים למסובים לטעום קודם הבוצע, מכל מקום מותר לבוצע לתת להם קודם שיאכל (רמ"א או"ח קסז טו), והם ימתינו עד שיטעם (מגן אברהם שם ס"ק לה);

ויש חולקים וסוברים שנתינה זו היא הפסק בשבילו בין הברכה לטעימה, מאחר שהם אסורים לטעום (ב"ח שם; ט"ז שם ס"ק טו. וראה מגן אברהם שם ס"ק לד).

כיבוד אחר בטעימה ראשונה

יש מהראשונים הסוברים שאם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו בחכמה, רשאי לתת לו רשות שיטעם קודם (רמב"ם ברכות ז ה), ורוב הראשונים חולקים (ראה דרכי משה או"ח קסז אות י).

כשאינם יוצאים בברכתו

יש מהאחרונים שמצדד לומר שאפילו אם אין הבוצע מוציא בברכתו את המסובים, לא יטעמו קודם הבוצע אם כולם זקוקים לככרו (פרי מגדים או"ח קסז אשל אברהם ס"ק לד), ומדרך הכבוד הוא (משנה ברורה שם ס"ק עו).

צורת נתינת הפרוסה למסובים

הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד, ואינו נותן ביד האוכל, אלא אם כן הוא אבל (רמב"ם ברכות ז ה; טוש"ע או"ח קסז יח), ונתנו רמז לדבר: פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ (איכה א יז), על שם פרוסת המוציא שנותנים לאבל בידו (שו"ת הרשב"א א רעח; אבודרהם הלכות ברכות שער ראשון; רמ"א שם), וכשאינו אבל אין ראוי לעשות כן, שלא יתרע מזלו (אליה רבה שם ס"ק כד; משנה ברורה שם סק"צ).

בשבת, שאין אבלות נוהגת בפרהסיא (ראה ערך אבלות: אבלות בשבת וברגל), יפרוס כדרכו (אליה רבה שם; משנה ברורה שם ס"ק פט).

הבוצע קודם בסעודה

הבוצע פושט ידו לקערה תחילה (ברכות מז א; טוש"ע או"ח קסז יז), שכיון שחלקו לו כבוד לבצוע להוציא המסובים, ראוי לכבדו שיפשוט ידו לקערה תחילה (ב"ח שם; לבוש שם; משנה ברורה שם ס"ק פז), ואם בא לחלוק כבוד למי שגדול ממנו - רשאי (ברכות וטוש"ע שם. וראה ערך סעודה)^[150].

חיבוב מצוה בפרוסת הברכה

יש לאכול הפרוסה שבצע עליה קודם שיאכל פת אחרת, שתהא נאכלת לתיאבון, משום חיבוב מצוה (שבלי הלקט השלם קמב, בשם הר"י משפירא; רמ"א או"ח קסז כ), ויש שכתבו שטוב לאכול ממנה קצת גם בסוף הסעודה, כדי שישאר טעם המוציא בפיו, על שם בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ (דברים כח ה), שירי מאכל, ונאמר (יואל ב יד): וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה (ספר חסידים תתפח; של"ה א שער האותיות; מגן אברהם שם ס"ק מב).

נתינתה לבעל חיים או לגוי

כתבו ראשונים שנהגו כל ישראל שלא להאכיל לבהמה וחיה ועוף ולא לגוי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא (אבודרהם הלכות ברכות שער א; של"ה שער האותיות; ט"ז או"ח קסז ס"ק יח; מגן אברהם שם ס"ק מב), היינו כשחותך מפרוסת הבציעה חתיכה קטנה, לא יתן גם מאותה הפרוסה הקטנה (ט"ז שם); ויש שכתבו שאין שום סמך לדבר, ושאין נזהרים בכך (בית יוסף שם. וראה ט"ז שם שכתב סמך לדבר).

הבוצע

בעל הבית

בעל הבית - היינו בעל הסעודה (משנה ברורה או"ח קסז ס"ק עב) - הוא הבוצע, כדי שיבצע בעין יפה (ברכות מו א; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע שם יד), ואפילו שיש גדול ממנו (טוש"ע שם), ואפילו שהאורח הוא כהן ותלמיד חכם (שו"ע הרב שם יט).

וכתבו אחרונים שמכל מקום נהגו לחלוק כבוד לגדול (מגן אברהם שם ס"ק לב; שו"ע הרב שם), ויש מפקפקים בזה (ראה משנה ברורה ס"ק עד).

דיני קדימה כשאין בעל הבית

כשאין בעל הבית מיסב עמהם, או שהיו כולם בעלי הבית, הגדול שבהם בוצע (תוספות ברכות מו א ד"ה לא; רמב"ם ברכות ז ב; טוש"ע או"ח קסז יד), והיינו הגדול בחכמה (שו"ע הרב שם יד; משנה ברורה שם ס"ק סז. וראה ערך כבוד חכמים).

היו כולם שוים ואחד מהם כהן, מצוה להקדימו, ואם הכהן עם הארץ, תלמיד חכם קודם, ואם הכהן גם כן תלמיד חכם, אלא שהוא פחות מן השני, טוב להקדימו, אבל אין חיוב בדבר (מרדכי מגילה ד תתכח; רמ"א שם. וראה ערך הנ"ל וערך כהן).

חתן

החתן ביום חתונתו בוצע, אף על פי שיש גדול ממנו (מגן אברהם או"ח קסז ס"ק כט).

כשכל אחד מברך לעצמו

כתבו אחרונים שאפילו כשכל אחד מברך לעצמו, ואין הבוצע מוציאם, מכל מקום המנהג שהגדול בוצע תחילה (פרי מגדים או"ח קסז באשל אברהם ס"ק כט).

נטילת רשות

הבוצע יאמר תחילה "ברשות מורי ורבותי" (שבלי הלקט השלם קמ; רמ"א או"ח קסז יד). הטעם:

• מידת ענוה היא, שאפילו שהבוצע הוא הגדול, נוטל רשות (שו"ע הרב שם יט).

• לפי שבני הסעודה בוחרים את הכהן או החשוב, הוא אומר ברשות רבותי, כלומר אם אתם מסכימים הקדוש ברוך הוא מסכים עמכם, והם משיבים ברשות שמים, כלומר לכך אנו מסכימים שיסכימו מן השמים שהגון אתה לברך (שבלי הלקט שם, בשם רב האי גאון).

• לפי שאינם רשאים לטעום עד שיטעום המברך (ראה לעיל), על כן נוטל רשות שלא יראה כרעבתן (שבלי הלקט שם, בשם אחיו).

ואם יש שם כהן צריך ליטול רשות ממנו בפירוש (מגן אברהם שם ס"ק לג).

על ברכת המוציא, ראה ערך ברכת הפת.

בקור חולים^[151] - המצוה לבקר את החולים ולטפל בצרכיהם

גדרי המצוה וחשיבותה

המצוה ומקורה

מצוה לבקר את החולים (רמב"ם אבל יד א; טוש"ע יו"ד שלה א):

• שכן מצינו בקדוש ברוך הוא שמבקר חולים, ואמרו: אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ (דברים יג ה), אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא ביקר חולים, שנאמר: וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (בראשית יח א), אף אתה בקר חולים (סוטה יד א; טור יו"ד שם).

• ואמרו: וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ (שמות יח כ), ילכו - זה בקור חולים (בבא קמא ק א), שמקיימים על ידי הליכה אל החולה (פרישה יו"ד שלה).

אף על פי שבקור חולים בכלל גמילות חסדים, נצטוינו עליה במיוחד, שאפילו במקום שהמבקר הוא בן גילו של החולה, שאמרו שהוא נוטל אחד מששים בחליו, מכל מקום מצוה עליו לבקרו (בבא מציעא ל ב).

דרגת החיוב

• יש מן הראשונים שמונים מצות בקור חולים בכלל המצות שמן התורה (הקדמת ההלכות גדולות במנין העשין. וראה ברמב"ן על ספר המצות לרמב"ם, שורש ראשון, תשובה ג; ספר חרדים א אות לט).

• יש הסוברים שחיובה מן התורה (חקקי לב יז, בשם רבינו יונה והריטב"א; השל"ה ח"ב פסחים עמ' כד. וכן משמע משו"ת מהר"ח אור זרוע מא. ראה נדרים לט ב, רמז לבקור חולים מן התורה; ובמדרש הגדול ריש פ' וירא שכתב, ומכאן למדנו לביקור חולים מן התורה)^[152].

• ויש סוברים שאינה אלא מצות עשה מדבריהם (רמב"ם אבל יד א; מאירי ופירוש רבינו אברהם מן ההר, נדרים לט ב), אבל נכללת במצות התורה של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח. ספר המצוות לרמב"ם שורש שני, וראה בנושאי כלי הרמב"ם שם. וראה ערך אהבת ישראל, וערך גמילות חסדים).

חשיבותה

בקור חולים היא מצוה גדולה (טור יו"ד שלה), ומהמצוות היותר גדולות (ערוך השלחן שם ב), וחז"ל הפליגו בערך המצוה הזו ובחשיבותה המיוחדת במאמרים רבים (ראה לעיל. וראה עוד נדרים לט ב - מ א).

בקור חולים הוא מהדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא (שבת קכז א).

כל המבקר את החולה כאילו נוטל חלק מחוליו והקל מעליו (רמב"ם אבל יד ד, על פי נדרים לט ב: נוטל אחד מששים בחוליו), וכל שאינו מבקר הרי זה כאילו שופך דמים (נדרים מ א; רמב"ם שם).

מטרות מצות בקור חולים

• המבקר את החולה צריך לעודדו ולגרום לו נחת (רמב"ן, תורת האדם, שער המיחוש).

• להשתדל בכל צרכי החולה הנחוצים לו, בין שיעשה המבקר בעצמו, או שיצווה לאחרים לעשות (פרישה יו"ד שלה סק"ד).

• לפקח בצרכי החולה (פירוש הרא"ש נדרים מ א ד"ה שכבדו), בענייני מיטתו ובענייני המקום אשר הוא בו (שיטה מקובצת שם). ומעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר' עקיבא, שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס ר' עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו ורבצו לפניו חיה. אמר לו, רבי, החייתני (נדרים מ א)^[153].

• להתפלל על החולה שיתרפא, ולבקש עליו רחמים (נדרים שם), והמבקר את החולה ולא בקש עליו רחמים לא קיים מצוה (רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש עמ' יז ; רמ"א יו"ד שלה ד).

ודברים אלו הם עיקר המצווה של ביקור חולים שיעשו לו צרכיו, וימצא נחת רוח עם חבריו, ויבקשו עליו רחמים (רמב"ן שם), והמבקר את החולה, ולא בקש עליו רחמים, לא קיים המצווה (רמב"ן שם; רמ"א יו"ד שלה ד).

יש מי שכתב שמצות ביקור חולים היא גם באופנים שאין כל טעם, כגון שאין החולה צריך שישמשוהו, וגם הוא יכול להתפלל על עצמו (דרש משה (הגר"מ פיינשטיין), ריש פר' וירא); ויש מי שכתב להקל בחיוב ביקור חולים אם החולה בבית חולים שענייניו מסודרים שם (ציץ אליעזר ה רמת רחל ג).

אופני קיום המצוה

נטילת שכר

אסור ליטול שכר בעד בקור חולים (נדרים לט א), שמצוה יש לעשות בחנם (תוספות שם ד"ה על), או שנראה כמבזה מצות בקור חולים (פירוש הרא"ש שם ד"ה על).

במה דברים אמורים כשמבקרו בעמידה, אבל בישיבה מותר ליטול שכר, שמשום מצות בקור די בעמידה, ויש מקומות שנהגו להחמיר אף בישיבה, כדי שלא יבוא ליטול שכר על העמידה (נדרים שם, ור"ן שם ד"ה דאפילו).

כששוהה בישיבה יותר מכדי הצורך, ויש הנאה מרובה לחולה, מותר בכל מקום ליטול שכר על זה^[154] (ר"ן ורא"ש שם).

ביטול ממלאכה

יש אומרים, שהחיוב לבקר חולים הוא גם אם מתבטל ממלאכתו; ויש אומרים, שכשמתבטל ממלאכתו אינו חייב (שיטה מקובצת נדרים מ א).

ביטול תורה

יש אומרים, שחיוב מצות ביקור חולים הוא גם כשיבטל תורה עקב כך (לפי גירסה אחת בספר חסידים תתרד; מעבר יבק שפתי צדק ג); ויש אומרים, שאין לבטל תורה עבור מצות ביקור חולים (לפי גירסה אחרת בספר חסידים תתרפו. וראה במקור חסד שם).

שיעורו

בקור חולים אין לו שיעור, שאפילו גדול מבקר אצל קטן, ואפילו כמה פעמים ביום (נדרים לט ב; רמב"ם אבל יד ד; טוש"ע יו"ד שלה ב). והוא בכלל מה שאמרו: גמילות חסדים אין לה שיעור (פאה א א), דהיינו גמילות חסדים שבגופו (ירושלמי שם). גדול וקטן – יש אומרים שהכוונה בשנים, היינו גדול בשנים יבקר קטן בשנים (ראה אהבת חסד לבעל החפץ חיים ג ג; ילקוט יוסף ז א הע' ה); ויש אומרים שחיוב ביקור חולים הוא גם אצל קטן במעלה, ואינו לפי כבודו של המבקר, ואפילו גדול שבישראל יש לו ללכת אצל קטן מקטני ישראל (שיטה מקובצת נדרים לט ב, בשם הרי"ץ. וראה אהבת חסד שם בהג"ה; שו"ת אגרות משה יו"ד א סוף רכב; שו"ת מנחת יצחק ב פד).

וכל המוסיף הרי זה משובח, ובלבד שלא יטריח על החולה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

על ידי טלפון, מכתב, או שליח

• יש מהאחרונים שכתבו שעל ידי טלפון או במכתב לא מקיים מצות ביקור חולים אלא רק מצות גמילות חסדים שהרי בדרכים אלה אינו יכול לקיים את כל ענייני הביקור (שערים המצויינים בהלכה קצג סק"א; כל בו על אבלות ב שו"ת א א; מנחת אשר בראשית כ ד).

• ויש שכתבו שמקיים חלק מחלקי מצות בקור בדרכים אלה (אגרות משה יו"ד א רכג; שו"ת מנחת יצחק ב פד; שו"ת מהר"י שטייף רצד; שו"ת חלקת יעקב יו"ד קפח; שו"ת ציץ אליעזר ה רמת רחל ח ו; יחוה דעת ג פג; שו"ת באר משה ב קד-קו), ובפרט אם הביקור איננו נוח לחולה, או שהוא בלתי אפשרי (שו"ת מנחת שלמה ב פב ט). ואם כבר ביקר בפועל פעם אחת, הרי הוא מקיים מצות ביקור חולים בכל פעם שמתעניין במצבו של החולה בטלפון (שו"ת מנחת יצחק שם).

• יש מי שהסתפקו אם מקיימים מצות ביקור חולים על ידי שליח (שו"ת אגרות משה שם; שו"ת באר משה שם. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר יז ו ו).

ביקור ביחידות

יש מהראשונים שכתבו שהמבקר לא ילך לבדו, אלא יחד עם אחרים (שאילתות צג, ולא הובאו דבריו בפוסקים)^[155].

ישיבה על הקרקע

המבקר את החולה לא ישב על גבי מטה, ולא על גבי כסא, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי מקום גבוה, אלא מתעטף ויושב לפניו - על גבי קרקע (נדרים מ א; שאילתות צג) - מפני ששכינה למעלה מראשותיו של חולה (שבת יב ב, וראה במאירי שם; רמב"ם אבל יד ו; טוש"ע יו"ד שלה ג), שנאמר (תהלים מא ד): ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי (שבת שם).

ודוקא כשהחולה שוכב נמוך, והיושב גבוה ממנו, אבל כששוכב על המיטה - מותר לישב על כסא וספסל (תוספות שבת שם ד"ה לא; שו"ת הראב"ד פב; ר"ן נדרים מ א; רמ"א שם; וכן נוהגים).

ולפי תורת הנסתר אסור לשבת מראשותיו של החולה, ולא לרגליו (זוהר פר' פנחס, עמ' שכט, הובא בערוך השלחן יו"ד שלה ז).

זמני הביקור

שעת הביקור

אין מבקרים את החולה בשלש שעות – זמניות (אהבת חסד [לבעל החפץ חיים] ג ב) - ראשונות של יום, ובשלש שעות אחרונות של יום (נדרים מ א; רמב"ם אבל יד ה; טוש"ע יו"ד שלה ד), שבבוקר כל חולה חוליו מיקל עליו, ולא יחוש לבקש עליו רחמים, ובסוף היום מכביד עליו חוליו, ויתייאש מלבקש עליו רחמים (נדרים מא א; טוש"ע שם)^[156]; ויש שכתבו הטעם לפי שבאותן שעות מתעסקים בצרכי החולה (רמב"ם שם). ואם אין לו זמן אחר, טוב יותר שיבקר על כל פנים באלו הזמנים משיבטל מצווה זו לגמרי (אהבת חסד שם ג). וכיום לא נהגו להקפיד ולדקדק בכך (ברכי יוסף יו"ד שלה סק"ב; ערוך השלחן יו"ד שלה ח), ובפרט בבית חולים, שקובעים את שעות הביקור של הקרובים והידידים בהתאם לנחיצות ביקורי הרופאים, מותר גם בשעות האחרונות של היום (שו"ת שלמת חיים תיא).

ויש לבקר את החולה, אפילו לא ידבר עמו דבר, כגון שמצאו ישן, כי נוח לו לחולה כאשר יגידו לו שפלוני בא לבקרו (פי' הרא"ש על התורה, פר' וירא).

יום הביקור

דרך ארץ שהקרובים נכנסים לבקר את החולה מיד, והרחוקים אחר שלשה ימים (ירושלמי פאה ג ז: רמב"ם אבל יד ה, ולא הזכיר קרובים; טוש"ע יו"ד שלה א. וראה נדרים מ א), והחברים כקרובים (טוש"ע שם), ותלמידי חכמים כקרובים זה לזה (קרבן העדה, ירושלמי גיטין ו ה).

אם קפץ עליו החולי, אלו ואלו נכנסים מיד (ירושלמי רמב"ם וטוש"ע שם).

בקור חולים בשבת

מבקרים חולים גם בשבת (שבת יב א, כדעת בית הלל; רמב"ם שבת כד ה; טושו"ע או"ח שו ו, ושם רפז א. וראה בביאור הלכה שם). ומי שלבו רך ומיצר על יסורי החולה, אין לו לבקר חולה בשבת (שערי תשובה או"ח רפז סק"א), ומרבני דורנו יש מי שכתב שאין לחשוש לצערו של המבקר (שו"ת ציץ אליעזר ה רמת רחל יד, ושם יג לו א).

דברים שאומרים ושלא אומרים

תפילה כוללת עם כל חולי ישראל

נחלקו תנאים בנוסח התפילה:

• רבי יהודה אומר: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל (שבת יב ב).

• רבי יוסי אומר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל (שם, וראה בית יוסף וב"ח יו"ד שלה), ואמר רבי חנינא מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל (שם וכרבי יוסי), שמתוך שכוללו עם האחרים תפלתו נשמעת בזכותם של רבים (רש"י שם ד"ה בתוך).

הלכה כרבי יוסי (טוש"ע יו"ד שלה ו).

הנוסח בשבת

בנוסח התפילה בשבת, נחלקו תנאים:

• לתנא קמא: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא (שבת יב א)^[157].

• לרבי מאיר: יכולה היא שתרחם - אם תכבד את השבת מלהצטער בה (שם, ורש"י ד"ה יכולה).

• לשבנא איש ירושלים: בכניסתו אומר: שלום, וביציאתו אומר: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו - נוחו בשבתכם - בשלום (שם ב, ורש"י ד"ה שבתו).

• לרבי יהודה: המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל (שם).

• לרבי יוסי: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל (שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

• יש פוסקים כתנא קמא (רמב"ם שבת כד ה; שו"ע יו"ד שלה ו; רמ"א או"ח רפז א).

• ויש שפסק כרבי יוסי (תורת האדם לרמב"ן שער המיחוש עמ' יח. וראה ב"ח יו"ד שם), שכשאומר בתוך חולי ישראל הרי זה כצרכי רבים המותרים בשבת (כלבו קיב).

• ויש שפסקו כשבנא איש ירושלים (טור או"ח רפז, ושם יו"ד שלה; שו"ע או"ח שם^[158])^[159].

בלשון הקודש

כשמבקש עליו רחמים, אם הוא לפניו יכול לבקש בכל לשון שירצה, ואם מבקש שלא בפניו לא יבקש אלא בלשון הקודש (תורת האדם לרמב"ן שער המיחוש עמ' יח, על פי שבת יב ב; טוש"ע יו"ד שלה ה. וראה ערך תפלה).

ברכה

אין מברכים על מצות ביקור חולים (ראה ערך ברכת המצוות ושם על פי הכללים הטעם שלא מברכים על מצות בקור חולים).

בשורות רעות

אין לגלות לחולה ידיעות רעות, או מותו של קרובו, כדי לא להחמיר את מצב בריאותו (ראה מועד קטן כו ב).

תיקון ענייניו והכנת צוואה

אומרים לחולה שיתן דעתו על ענייניו (טוש"ע יו"ד שלה ז)^[160], וכך אמרו: משאדם עולה למיטה נכנסים אצלו ואומרים לו לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים: שמא הלוית או שמא הלווך אדם, שמא הפקדת אצל בני אדם או שמא הפקידו אצלך (מסכת שמחות דרבי חייה א א; תורת האדם לרמב"ן שער המיחוש עמ' טז; טוש"ע שם), ואל יפחד מפני זה מן המות (טוש"ע שם), שלא ימות מחמת זה יותר מאם לא יעשה זאת (פרישה שם ס"ק טו).

וכתבו אחרונים שהמנהג בקהילות ישראל כשאדם חולה הולכים אליו ביום השלישי לחוליו גבאי בקור חולים או שאר אנשים, ואומרים לו: אתה ידעת שכן הוא התיקון והמנהג אצל כל החולים, ולכן אין לך לדאוג מזה כלום, ולכן תעשה צוואה מה שתרצה, ומה שאתה חייב, או מה שאחרים חייבים לך (חכמת אדם קנא).

על החיוב לומר לחולה שיתוודה, ראה ערך וידוי: בחולה.

החולים והמבקרים

חולים שהביקור קשה להם

אין מבקרים לחולי מעיים, ולא לחולי העין, ולא למיחושי הראש (נדרים מא א; רמב"ם אבל יד ה; טוש"ע יו"ד שלה ח), שהבקור קשה להם (רמב"ם שם; סמ"ג במצות עשה דרבנן הל' אבל מצות עשה ב; מאירי נדרים שם), וכן לכל חולה שהדבור קשה לו (רמב"ן בתורת האדם שער המיחוש עמ' יז; טושו"ע יו"ד שלה ח, וביאור הגר"א שם; חכמת אדם כלל קנא), אלא נכנסים בבית החיצון ושואלים ודורשים בו אם צריכים לכבד ולרבץ בפניו וכיוצא בו, ושומעים צערו ומבקשים עליו רחמים (רמב"ן שם; טוש"ע שם).

חולה במחלה מדבקת - יש אומרים, שאין לבקר אותו, אלא יבקרוהו אנשים מחברה המיוחדת לכך בכסף מלא (שו"ת רשד"ם חו"מ שמו; שדי חמד מערכת הבי"ת קטז, בשם שלחן גבוה; תפארת ישראל כתובות ז י); ויש אומרים, שאין לחלק בין החולים, ומצווה לבקר גם חולים מדבקים, פרט לחולי צרעת (שו"ת הרמ"א סוף יט (או כ בדפוסים שונים); שיורי כנסת הגדולה יו"ד שלה הגהות הטור ב; דעת תורה יו"ד שלה ה. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ט יז ה; שו"ת שבט הלוי ח רנא ה).

וכן מחלות מדבקות שניתן להיזהר מלהידבק בהן, כגון שדרך ההדבקה ידועה, ואין המחלה מדבקת בדרך האוויר, יש בזה מצות ביקור חולים (שו"ת שבט הלוי שם).

חייבים לבקר כל חולה, כולל חולה שאין בו סכנה, וחולה נפש (שו"ת מהרי"ל קצז).

עשיר ועני

רבים הולכים לעשיר לכבדו, ילך אצל העני, אפילו אם העשיר תלמיד חכם (ספר חסידים שסא). ומצווה רבה לבקר עני חולה (אהבת חסד שם).

איש ואשה

נשים אף הן חייבות במצות ביקור חולים (שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' עו; שו"ת ויען אברהם חיו"ד סי' כה). אבל נשואות, מעוברות, או מינקות פטורות (שו"ת ויען אברהם שם).

ביקור חולים של איש אצל אשה ולהיפך - יש אומרים, שגם זה מחיובי המצווה, ובלבד שלא יתייחדו לבדם (ערוך השלחן יו"ד שלה יא; שערים מצויינים בהלכה קצב סקי"ח; שו"ת זקן אהרן ב עו), ושהאשה החולה תשכב במיטתה בצניעות (שו"ת באר משה ב קז), ושמטרת הביקור תהא לעזור לה ולא להרבות בשיחה (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם יו"ד שלה סק"ד); ויש אומרים, שיש להימנע מביקורים כאלו, פרט לאותם קרובים שמותר להתייחד עמהם (שו"ת ויען אברהם יו"ד ה; שו"ת ציץ אליעזר ה רמת רחל טז).

שונא

יש אומרים שהשונא יכול לבקר את החולה (שו"ת מהרי"ל קצו; רמ"א יו"ד שלה ב, בשם יש אומרים), ויש חולקים וסוברים שלא יבקר, שלא יחשוב ששמח לאידו (רמ"א שם. וראה באר היטב שם סק"ב). והכל לפי השנאה ולפי השונאים (ב"ח שם). ומאחרונים יש שכתבו שהמנהג בדורות האחרונים, שהשונא יכול לבקר את החולה (ערוך השלחן שלה ו; בית הלל יו"ד שסב ו).

רשע

יש חיוב ביקור חולים גם אצל חולה שהוא רשע (שו"ת באר משה ה קנא. וראה בחכמת שלמה יו"ד שלח א; אהבת חסד ג ג. וראה בספר חסידים שג).

ביקור חולי גויים

מבקרים חולי גויים מפני דרכי שלום (גיטין סא א; רמב"ם אבל יד יב ומלכים י יב; טוש"ע יו"ד שלה ט. וראה ערך דרכי שלום), והרי נאמר (תהלים קמה ט): טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו (רמב"ם שם).

הגר חייב לבקר את הוריו הנוכרים כשהם חולים, שכן מלבד הטעם של דרכי שלום, יש חיוב גם מצד כיבוד אב ואם (שו"ת אגרות משה יו"ד ב קל).

ביקור חולים ונחום אבלים

נחום אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים הוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים (רמב"ם אבל יד ז: יראה לי; רמ"א יו"ד שלה י)^[161]. ודוקא כשאי אפשר לקיים שניהם, אבל כשאפשר לקיים שניהם - בקור חולים קודם, כדי שיבקש רחמים עליו ויעשה צרכיו, שהוא כאילו מחייהו (ב"ח וש"ך שם ס"ק יא). וכן אם ידוע שיש תועלת לחולה - ביקור חולים קודם (ערוך השלחן יו"ד שלה יב; שו"ת אגרות משה או"ח ד מ. וראה שו"ת ציץ אליעזר ה רמת רחל יט).

בזמן בית המקדש

בזמן שבית המקדש היה קיים מי שיש לו חולה בתוך ביתו, כשנכנס להר הבית מקיף דרך שמאל, אף על פי שבדרך כלל צריך להיכנס דרך ימין (ראה ערך כל פנות שאתה פונה וכו'. מידות ב ב), והיו שואלים אותו, מה לך מקיף לשמאל, והוא משיב להם, שיש לו חולה בתוך ביתו, והם אומרים: השוכן בבית הזה ירחם עליו (שמחות ו יא).

לעניין ביקור חולים על ידי כהן בבית חולים ראה ערך כהן.

בקור מומים^[162] - בדיקת הקרבנות העומדים להקרבה אם אין בהם מומים הפוסלים אותם מקרבן

ארבעה ימים קודם השחיטה

פסח ותמיד

הפסח והתמיד (ראה ערכו) צריכים בקור ממומים ארבעה ימים קודם שחיטתם, שכך הצטוו בפסח מצרים (ראה שמות יב ג-ו), והפסח והתמיד הוקשו זה לזה (מכילתא דרבי ישמעאל בא מסכתא דפסחא ה; פסחים צו א; רמב"ם תמידין ומוספין א ט: בתמיד, וראה בפירוש המשניות לרמב"ם ערכין יג א, וברע"ב שם).

פסח דורות

ואף פסח דורות טעון בקור ארבעה ימים קודם, שכל הפסחים הוקשו זה לזה (פסחים צו א, ורש"י שם ד"ה שיהו).

ויש חולקים וסוברים שאינו טעון בקור, לפי שקרבן יחיד הוא, ואינו טעון בקור (רשב"א מנחות מט ב ד"ה שמירה).

פסח שני

פסח שני (ראה ערכו), שהטמא ומי שהיה בדרך רחוקה מביאים בארבעה עשר באייר, אינו טעון בקור ארבעה ימים קודם (פסחים צו א).

מוספים

המוספים, אף שהם קרבנות צבור, אינם צריכים בקור ארבעה ימים קודם שחיטה (רש"י מנחות מט ב ד"ה לעולם; רשב"א מנחות מט ב ד"ה שמירה), שהכתוב שהוקש לפסח, אינו מוסב אלא על התמיד (רשב"א שם).

ארבעת הימים

יש אומרים שיום הבקור ויום השחיטה בכלל ארבעת הימים (פירוש א' ברש"י ערכין יג ב ד"ה ארבעה; רבנו גרשם שם, ומנחות נ א), ומקצת יום הרביעי ככולו (רבנו גרשם שם. וראה ערך מקצת היום ככולו); ויש אומרים שאין יום השחיטה בכלל (רש"י ערכין שם, ומנחות שם).

לשכת הטלאים

מפני שהתמידים צריכים להיות מבוקרים ארבעה ימים קודם, היו תמיד בלשכת הטלאים (ראה ערך לשכות) לא פחות מששה טלאים מבוקרים (ערכין יג א; רמב"ם תמידין ומוספין א ט), ובכל יום נוטלים שנים ונותנים שנים, ונמצאו כל התמידים מבוקרים ארבעה ימים קודם שחיטה^[163] (רש"י ערכין שם).

ביקור בחולין

האחרונים נסתפקו אם הבקור צריך להיות אחר שהקדישו אותו לקרבן, או שיכולים לבקרו אף בהיותו חולין (ראה טורי אבן מגילה כט ב)^[164].

לפני השחיטה

ביקור שני קודם השחיטה

לא היו שוחטים את התמידים עד שהיו מבקרים אותם פעם שניה קודם השחיטה לאור האבוקות (רמב"ם תמידין ומוספין א ט, על פי תמיד ג ד).

ומצינו מצות בקור מן התורה לפני ההקרבה, שנאמר: תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ (ויקרא א ג), ואמר רבי יוסי, יבקרנו ויקריבנו (תורת כהנים דבורא דנדבה פרשה ג יב, וראה ראב"ד וקרבן אהרן שם. וראה עוד דרשת רבי יוסי בתוספתא פסחים שם).

כשלא ביקרו

כשלא ביקרו כלל

רבי יוסי אמר השוחט בשבת תמיד שאינו מבוקר כהלכתו חייב חטאת, שהקרבן פסול ונמצא שחילל שבת בשוגג, שסבור שהוא מבוקר (סוכה מב א, ורש"י ד"ה הכי גרסינן). ואפילו נמצא שהקרבן תמים, שהבקור מעכב (תוספות סוכה שם ד"ה שאינו).

ויש מהאחרונים שהוכיחו שחכמים חולקים וסוברים שהביקור למצוה ולא לעכב, ורק כשנמצא הקרבן בעל מום אחר השחיטה חייב חטאת, משום שהיה לו לבקר ולא בקרו (שו"ת תורת חסד או"ח כג. וראה כפות תמרים סוכה שם).

ביקרו רק קודם שחיטה

יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאפילו הבקור של ארבעה ימים קודם לשחיטה מעכב בדיעבד (ראה תוספות סוכה שם), אבל האחרונים הוכיחו שאם בקרו לפני שחיטה, אינו מעכב (קרבן אהרן לתורת כהנים דבורא דנדבה פרשה ג יב; שו"ת תורת חסד או"ח כג. וראה אור זרוע ב רטז ורכח שדן בדבר), ובימי מלכות יון היו משלשלים להם שתי קופות של זהב, והיו מעלים להם שני טלאים (ירושלמי ברכות ד א), הרי שהיו מקריבים בו ביום, שבקור ארבעה ימים אינו מעכב (שו"ת תורת חסד שם).

בר מצוה^[165] - קטן, שמגיע לזמן הגדלות, בו מתחייב בכל המצות

הזמן

הקטן שהגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד נעשה גדול (רמב"ם אישות ב י), ומתחייב בכל המצוות האמורות בתורה, ועד אותו זמן הוא קטן, שפטור מכל המצוות (ראה ערך קטן), וכן שנינו: בן שלש עשרה למצות (אבות ה כא).

שיעור זה של הזמן הוא הלכה למשה מסיני, כמו כל שיעורי תורה (שו"ת הרא"ש טז א; רש"י שם, בשם נוסחא אחרת; שו"ת מהרי"ל נא)^[166].

מלבד השנים אינו נעשה לבר מצוה עד שיהיו לו גם שתי שערות - ונקראות סימנים - בגופו למטה, במקום הערוה (נדה מו א; רמב"ם אישות ב י,יז)^[167], ומכל מקום כל שהגיע לשלש עשרה שנים ויום אחד מתחייב במצוות, אף על פי שלא בדקנוהו אם הביא שערות, שאנו מחזיקים אותו שודאי כבר הביא שערות, שחזקה כל שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים (ראה ערך גדול; גדולה).

צורת חישוב השנים

שנים אלו נחשבות מעת לעת, כלומר שנים שלמות, ואין תחילת השנה של שנת השלש עשרה נחשבת לשנה, כדרך שאומרים במקומות אחרים במקצת השנה שהיא ככולה (ראה ערך שנה), אלא צריך שיעברו שלש עשרה שנים שלמות (רמב"ם אישות ב י; טוש"ע או"ח נה ט).

שנים אלו אינן לא שנות הלבנה, ולא שנות החמה (ראה ערך שנה), אלא שנים של סדר העבור, שהן פשוטות ומעוברות (ראה ערך עבור שנים), כמו שהן נקבעות לפי חשבון העבור (רמב"ם אישות ב כא, על פי ירושלמי נדרים ו ח)^[168].

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שדי שיתחיל היום שנולד בו, שיחשב בר מצוה, שמקצת היום שנולד בו נחשב כיום שלם (תוספות ערכין לא א ד"ה מיום, בשם רבנו אלחנן, לפי המשנה למלך שם ב כא), וכן מסקנת האחרונים (ב"ח באו"ח נג, ובשו"ת (הישנות) קמה; ש"ך חו"מ לה סק"א; מגן אברהם נג ס"ק יג).

• ויש אומרים שצריך שיעברו שלש עשה שנה מעת לעת, ואינו נעשה בר מצוה עד שתגיע אותה השעה של היום שנולד בה (רש"י ערכין יח ב ד"ה מעת לעת, לפי המשנה למלך שם; תוספות שם לא א ד"ה מיום, בשם התוספות, לפי המשנה למלך שם; תוספות ראש השנה י א ד"ה בן, לפי המשנה למלך שם, והדברי חמודות נדה ה ה).

ברכת ברוך שפטרני

מי שבנו נעשה בר מצוה צריך לברך: ברוך שפטרני מענשו של זה (בראשית רבה סג י; תשב"ץ קטן שצ; מהרי"ל הל' קריאת התורה, בשם מרדכי הגדול; רמ"א או"ח רכה ב, בשם יש אומרים)^[169].

בשם ומלכות

נחלקו ראשונים ואחרונים בצורת אמירת הברכה:

• יש אומרים שאומרים אותה בשם ומלכות (מהרי"ל, קריאת התורה ה, בשם מרדכי גדול; תשב"ץ קטן שצ; באור הגר"א שם ד"ה י"א), וכן מסקנת אחרוני האחרונים (כן משמע בערוך השולחן שם ד; כן משמע במשנה ברורה שם סק"ו; חיי אדם סה ג; עולת ראיה א עמ' שיב).

• ויש אומרים שאין לאומרה בשם ומלכות (פירוש התפלות והברכות לר"י בר יקר ב עמ' עב; לקט יושר א עמ' מ; רמ"א שם), מפני שלא הוזכרה בתלמוד (דרכי משה שם סק"א). וכן פשט המנהג בימינו, כי ספק ברכות להקל, ובפרט שאין הדבר ידוע בבירור שהביא הנער שתי שערות כדי שיפטר האב מעונשו, ובמקום שיש חשש ברכה לבטלה לא סומכים על החזקה שהביא שתי שערות (שו"ת יביע אומר ו או"ח כט).

הסוברים שאין לברכה בשם ומלכות, נחלקו כיצד לברכה:

• יש אומרים לברך: "ברוך המקום שפטרני" וכו' (פירוש התפלות שם).

• יש אומרים לברך תחילת הברכה בארמית: "בריך רחמנא מלכא דארעא שפטרני" וכו' (לקט יושר שם).

• ויש אומרים לברך: "ברוך שפטרני" (כן נדפס בסידורים).

עניית אמן

אם האב אומר הברכה בשם ומלכות, יש לשומעים לענות אחריו אמן (שערי אפרים ד כה).

זמן הברכה

מברכים ברכה זו כשהנער עולה לתורה בפעם הראשונה - במנין שבעת הקרואים - שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה (פסקי ר"י מפריז כז; לקט יושר שם; שערי אפרים שם), גם אם כבר זימן ברבים קודם לכן (ראה ערך זמון. לקט יושר שם). ונהגו שהאב עולה יחד עמו, ולאחר שיסיימו הקריאה והנער מברך ברכה אחרונה עליה, מברך האב ברכה זו (שערי אפרים שם).

ומהאחרונים יש שכתבו שנהגו לברכה או בשעת קריאת התורה, או בשעה שהנער מתפלל בצבור בתורת שליח צבור לראשונה (מגן אברהם שם סק"ד; משנה ברורה שם סק"ו)^[170].

יש שכתבו שיש לשים היד על ראש הבן בשעת הברכה (פסקים לרבינו אביגדור כ; יד יצחק ג שג), ולא נהגו כן (נטעי גבריאל, הלכות והליכות בר מצוה, יב, הערה ח).

טעם הברכה

טעם הברכה לפי שעד שלש עשרה שנה צריך אדם להטפל בבנו (בראשית רבה שם), ונחלקו בביאור הדבר:

• יש מפרשים שנענש עליו בחטאיו, שעליו מוטל לחנכו (ראה ערך חנוך), ועתה נפטר מזה (מגן אברהם שם סק"ה).

• יש מפרשים שעד עכשיו היה חייב ללמדו תורה, וכעת נפטר מזה (חידושי הרד"ל לבראשית רבה שם).

• ויש מפרשים שעד עכשיו הבן נענש בעוון האב (כן משמע בלבוש שם ב; מגן אברהם שם, בשמו).

אם ברכה זו צריכה מנין

אחרונים כתבו שמברכים ברכה זו דוקא בשעת קריאת התורה מפני שהיא צריכה מנין, שהיא כברכת הגומל, ששתיהן הודאה לקב"ה, ולכן אין לברכה ביחידות (דברי מלכיאל א ד; ציץ אליעזר ז כג).

ויש שכתב שאינה צריכה מנין, ואם נתפרסם בציבור שהנער בר מצוה, כגון שקרא בתורה או עבר לפני התיבה, יכול האב לברך ברכה זו ביחידות (זה השולחן ב או"ח רכה).

עד מתי מברכים ברכה זו

מכיון שברכה זו היא כברכת הגומל, זמן ברכתה כזמן ברכת הגומל (ראה ערכו. ציץ אליעזר שם).

ברכת האם

האם אינה מברכת ברכה זו, ומספר טעמים לדבר:

• לטעם הראשון של הברכה, אינה מחויבת לחנכו (פרי מגדים שם אשל אברהם סק"ה).

• לטעם השני של הברכה, אינה מחויבת ללמדו תורה (חידושי הרד"ל שם).

• מפני שלא נתקנה אלא בשעת קריאת התורה, ואין קוראים אשה לתורה (אגרות משה או"ח ה יד)^[171].

על בן מאומץ

האחרונים כתבו שאין לברך ברכה זו על בן מאומץ, שעלולה לצאת מזה תקלה שיחשבו שהוא בנו לכל דבר (חשוקי חמד פסחים קכא ב)^[172].

על בת

יש אומרים שעל בת אין מברכים ברכה זו (חידושי הרד"ל שם; שו"ת קול מבשר ב מד).

ויש אומרים שהאב יכל לברך הברכה בלא שם ומלכות (הרב יצחק ניסים, נועם ז עמ' ד; שו"ת יביע אומר ו או"ח כט. וראה שו"ת הלכות קטנות א רכב).

ברכת שהחיינו

בן שהגיע לי"ג שנה שנתחייב במצוות, וכן בת שהגיעה לי"ב שנה ונתחייבה במצוות, אין מברכים שהחיינו. הטעם:

• תקנו לברך שהחיינו על חידוש חיוב המצווה, ולא כשאין חידוש בזמן קיום המצווה אלא רק בגברא, כי מכיוון שיש חיוב מצד קבלת התורה גם לקטנים שאבותינו קבלו לדורי דורות עולם, כבר אין ענין חידוש בגברא, כי תיכף כשיסתלק הפטור מצד קטנות הוא נכנס לחיוב (שו"ת אגרות משה יו"ד ג יד).

• מפני שברכת שהחיינו אינה אלא על שמחת הלב בדבר שישנו בפועל ובגלוי בהווה, ולא על דבר שיהיה בעתיד, כבנידון בר המצוה, שקיום תורה ומצוות נמשך כל השנה ובמשך כל ימי חייו (שערי הלכה ומנהג או"ח ב עמ' שה-ו).

יש מהאחרונים שכתב שהבר מצוה יברך שהחיינו בעת שמניח תפילין בפעם הראשונה, ויכוין גם על כל המצוות שעתיד לקיים כל ימי חייו (שו"ת חתם סופר או"ח נה, על פי ט"ז או"ח כב סק"א, שכל מצוה שאדם עושה בפעם הראשונה מברך שהחיינו); ויש שכתבו שיכניס עצמו לחיוב ברכת שהחיינו על ידי לבישת בגד חדש או אכילת פרי חדש בעת שמניח תפילין בפעם הראשונה (ביאור הלכה כב ד"ה קנה; בן איש חי, שנה א, פר' ראה אות יז, על פי ש"ך יו"ד כח סק"ה, שאין מברכים שהחיינו בקיום מצוה בפעם ראשונה כל שאין זמנה קבוע)^[173].

סעודת בר מצוה

הכתוב: וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק (בראשית כא ח) יש מהאמוראים המבארים אותו, שנגמל מיצר רע ליצר טוב, כשנעשה בן שלש עשרה שנה (יש אומרים במדרש אגדה (בובר) בראשית כא ח; רבי הושעיה רבה בבראשית רבה נג י, ומתנות כהונה שם). ומצוה על האב לעשות סעודה ביום שבנו נעשה בר מצוה, היינו ביום שנכנס לשנתו הארבע עשרה, כיום שנכנס בו לחופה, ואין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שנותנים למקום שבח והודאה שזכה הבן להיות בר מצוה, וגדול המצווה ועושה, ושזכה האב לגדלו עד עתה ולהכניסו בברית התורה (ים של שלמה בבא קמא ז לז).

כשהבן דורש בדברי תורה הרי זו סעודת מצוה אפילו כשעושים אותה שלא באותו יום (ים של שלמה שם; מג"א רכה ס"ק ד, בשמו).

אין להקדים סעודת בר-מצווה לפני היום שנעשה בו בן י"ג שנה, שהרי אז הוא עדיין קטן ואינו חייב במצוות, ואין טעם בעשיית סעודה (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' חכו ממתקים, ח"א עמ' שכב).

מרבני דורנו יש מי שכתב שאילו היה בכוחו היה מבטל סדר הבר מצווה של הבנים שלא הביא זה שום איש לקרבו לתורה ולמצות, ואף לא את הבר מצווה אף לא לשעה אחת, ואדרבה בהרבה מקומות מביא זה לחלול שבת ועוד איסורים; אבל מכיון שכבר נהגו כן, וגם בא זה ממקור מצווה – קשה לבטל (שו"ת אגרות משה או"ח א קד).

בבת

בדורות האחרונים התפשט מנהג לעשות סעודה אף לבת המצוה, ונחלקו בדבר:

• יש אומרים שמנהג הגון הוא, שאף היא מקבלת עליה עול מצוות; ועוד, שיש שמחה לאב שנפטר מהעונש המוטל עליו בחינוך בתו עד שתגיע לגיל מצוות (ישכיל עבדי ה או"ח כח; שו"ת יביע אומר ו או"ח כט).

• יש אומרים שאם השתרש המנהג לערוך סעודה לבת מצוה מכל מקום לא יעשו זאת בבית הכנסת אלא בביתה או בבית הספר שבו היא לומדת (שו"ת שרידי אש ג צג; שו"ת קול מבשר ב מד).

• יש אומרים שגם הבת ביום שתיכנס בחיוב מצוות, אף על פי שלא נהגו לעשות לה סעודה, עם כל זה תהיה שמחה אותו היום ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך עליו שהחיינו, ותכוון גם על כניסתה בעול מצוות (בן איש חי שנה ראשונה, פרשת ראה, אות יז).

• ויש אומרים שאין לעשות כן (אגרות משה או"ח א קד), שבבת לא ניכר חילוק במה שנעשית גדולה יותר מקטנותה, ואין מצוה בעשיית סעודה (אגרות משה או"ח ב צז), ולא נתפשט מנהג זה אלא מכתות שפרשו מהיהדות (אגרות משה או"ח א קד).

מנהגי בר מצוה

מנהג ירושלים קדמון

מנהג טוב היה בירושלים שמי שנכנס למצוות סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים; וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו; ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים; ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות, כדי לחנכן במצות (סופרים יח ז).

מנהג נכון הוא ללמוד מסכת ולגמור אותה ביום הבר מצווה, והוא דבר טוב (שו"ת אגרות משה או"ח ד כג).

נוהגים שחתן הבר-מצווה דורש בדברי תורה (ראה מקורות בס' נטעי גבריאל, בר מצווה, פי"ז).

יש שנוהגים לזרוק סוכריות ומיני מתיקה על חתן בר-המצווה אחר עלייתו לתורה, ואין למנהג זה כל מקור, אלא שהוא השתרבב ממנהג זריקת סוכריות וכד' על חתן בעלייתו לתורה בשבת שלפני החתונה (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' הקטן והלכותיו, ג פג סוף הע' קד).

יש נוהגים שנער בר-המצווה קורא את כל הפרשה בציבור בשבת שלאחר בר-המצווה, או כאשר נעשה בר מצווה בשבת (ראה בס' נטעי גבריאל, בר מצווה, פי"ג - מקורות מספרי מנהגים); יש מקומות שאין המנהג כן (ראה נטעי גבריאל שם, שהוא מנהג החסידים); ויש שכתבו לבטל מנהג זה כליל (הליכות שלמה, תפילה א יב לד; שערי הלכה ומנהג או"ח ב עמ' שיא).

קדימויות בעליה לתורה

חתן ביום חופתו, היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה, הוא קודם לכל החיובים, אפילו לנער שנעשה בר מצווה ביום זה; נער שנעשה בר מצווה באותו שבוע, אם יש לו עירנית [דהיינו שהוא מתושבי העיר] הוא קודם לכל החיובים, כיון שהוא זמן חינוכו, מלבד חתן שמזמרים לו [=שבת חתן], שהוא שוה לו ויטילו גורל; ואם אין הנער שנעשה בר מצווה מתושבי העיר, אף שמחוייבים לקרותו לתורה, מכל מקום אין דוחה שום חיוב של תושבי העיר (ביאור הלכה קלו א ד"ה בשבת).

בר מצרא^[174] - מי שיש לו קרקע סמוכה לקרקע העומדת למכירה, שיש לו זכות קדימה לקנין אותה הקרקע

הדין וטעמו

המוכר קרקעו לאחר, יש רשות לחברו שהוא בצד המיצר שלו ליתן הדמים ללוקח ולסלק אותו, משום שנאמר: וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' (דברים ו יח), שהלוקח האחר אינו נחסר כל כך, שיוכל למצוא קרקעות לקנות במקום אחר, ואין לו להטריח על בן המיצר להיות נכסיו חלוקים בכמה מקומות (בבא מציעא קח א; רמב"ם שכנים יב ה; טוש"ע חושן משפט קעה ו). ודבר זה תקנת חכמים הוא (רמב"ם שם; רא"ש בבא מציעא ט כד), שהתורה הזהירה בדרך כלל להתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא ציוותה על פרטים, לפי שמצוות התורה הן בכל עת ובכל ענין ולא יתחלפו, ומידות בני אדם והנהגותיהם מתחלפות לפי הזמן והאישים, וחכמים הם שנתנו פרטים ידועים ואמרו שנכנסים תחת הכלל (מגיד משנה שכנים יד ה, וראה רמב"ן דברים שם).

וכתבו ראשונים שכיון שדין בר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב הרי הוא קרוב למצות עשה (תשובות מיימוניות לספר קנין טז)^[175].

אפילו היה הלוקח תלמיד חכם ושכן וקרוב של המוכר, והמצרן היה עם הארץ ורחוק, המצרן קודם ומסלק את הלוקח (רש"י בבא מציעא קח ב ד"ה שכיני; הרי"ף בבא מציעא שם; רמב"ם שם ה; טוש"ע קעה ו)^[176].

ואפילו כשאומר המוכר אם המצרן רוצה לקנות אינני רוצה למכור כלל, קנה המצרן בעל כרחו של המוכר (תשובות מיימוניות קנין לב; רמ"א בשו"ע שם).

גדר המצרן

אינו נקרא מצרן אלא אם כן הקרקע שלו סמוכה בלי הפסק לקרקע העומדת למכירה, אבל היה מפסיק ביניהן שן סלע, או בנין גבוה וחזק, או גומא וכיוצא בו, אם אינו יכול להכניס אפילו תלם אחד בתוך הדבר המפסיק עד שיתערבו שתי השדות, אינו מצרן ואינו מסלקו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יב טז; טוש"ע קעה כז).

זכות שאינה קבועה

כשהמצרן אין לו זכות קבועה בקרקעו - אין לו דין מצרן. כגון קרקע של אחד, ועל גביה בנין של אחר, אם אין לבעל הבנין זכות להיות בנינו בו עד עולם, או כשיפול לא יוכל לבנות אחר במקומו, בעל הקרקע הוא מצרן לבנין, ובעל הבנין אינו מצרן לקרקע (בבא מציעא קח ב ורש"י ד"ה מרי; שו"ת הרא"ש כלל צז ג; טור קעה).

ויש אומרים שאפילו אם יש לבעל הבנין זכות לזמן ידוע - כל אחד מהם הוא מצרן, ולא אמרו שבעל הבנין אינו מצרן אלא כשאין לו שום זכות בקרקע, באופן שכל זמן שירצה בעל הקרקע אומר לו הרוס בנינך (רמב"ם שכנים יב טז; שו"ע קעה נא).

בית ועליה

הבית והעלייה של שנים, ומכר בעל הבית את ביתו לבעל העליה, אין אחד שהוא מצרן לבית יכול לסלקו, שכיון שהקרקע משועבדת לבעל העליה, הוא מצרן (שו"ת הרא"ש כלל צז). ונחלקו הפוסקים כשהמצרן האחר קדם וקנה את הבית, אם בעל העלייה יכול לסלקו:

• יש אומרים שבעל העלייה הוא כשותף (ראה להלן: בשותפות), ויכול לסלק את המצרן (בית יוסף קעה נא; סמ"ע ס"ק צה, והסכימו לו ט"ז והש"ך שם).

• ויש אומרים שאין דינו אלא כמצרן, ואינו יכול לסלק את המצרן האחר שקדם וקנה (רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם, וכן כתב הבית יוסף בשם הרא"ש; שו"ת מהרי"ט ב חושן משפט סז. ואם יש בשני בתים הסמוכים דין מצרנות, ע' להלן: הדברים הנידונים במצרנות).

קרקע ממושכנת

קרקע שהיא ממושכנת אצל מלוה, המלוה נחשב למצרן (בבא מציעא סח א). לפיכך אם המלוה קנה אותה מהלוה אין בן המיצר יכול לסלקו (רש"י שם קח ב ד"ה לית; רמב"ם שכנים יב ט; טוש"ע קעה נז)^[177].

קרקע מושכרת

השוכר נקרא מצרן, שאם חזר וקנה אותו מקום המושכר מהבעלים אין המצרן יכול לסלקו, והשוכר יכול לסלק את המצרן או איש אחר שקדם וקנה אותו מקום המושכר (מגיד משנה וכסף משנה בדעת הרמב"ם שכנים יב ח; טוש"ע קעה סב)^[178].

הדברים הנידונים במצרנות

אין דין מצרנות אלא בקרקעות, ולא במטלטלים (העיטור ח"א אות מ מכירת קרקעות; טור קעה, בשם הר"י ברצלוני; שו"ע קעה נג), ולא בעבדים (טוש"ע שם).

בבתים

בבתים, יש מן הראשונים שסובר שאין בהם דין בר מצרא, שלא תיקנו דין מצרנות אלא בשדות, וכמה טעמים נאמרו בזה:

• לפי ששדות מצויות לקנות, ויכול הלוקח לקנות במקום אחר, אבל בתים אינם מצויים לקנות בכל פעם.

• ועוד שבשדות כשאין הפסק ביניהן יוכל לחרוש אותן בבת אחת, וכשמפסיק דבר אחר נסתלק דין המצרנות (ראה לעיל: גדר מצרן), ובבתים אין זה שייך שהרי הם מובדלים בחומות (רבנו תם בספר הישר תרז. וראה תוספות קח ב ד"ה ארעא).

• ועוד שאם בר המצרא הוא עשיר צריך הוא לשדות הרבה, אבל בבתים כשיש למצרן בית דירה יפה לא יתכן שיסלק את הלוקח מבית דירתו, והוא יקנה בית בשביל להשכירו לאחרים, שאין זה הישר והטוב (רא"ש בבא מציעא ט לד, בשם רבנו תם).

לטעם האחרון אם היה רוצה המצרן את הבית הנמכר לדירתו או להרחיב ביתו, יש בו דין של בר מצרא (בית יוסף קעה); ויש מי שמחלק: אם יש מקום להיכנס מבית לבית באופן שנחשבים לענין ערובי-חצרות (ראה ערכו) כאחד, שמערבים ערוב אחד, יש בהם דין של בר מצרא, ואם לאו - לאו (טור קעה, בשם הרמ"ה. וראה בית יוסף שם שהראשונים הביאו בשם הרמ"ה שסובר לגמרי כרבנו תם).

אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאף בבתים יש דין מצרנות (רמב"ם יג ד, וכדקדוק המגיד משנה שם בדעתו; טוש"ע קעה נג), וכל קרקעות שבעולם יש להן דין מצרנות, כגון בית המרחץ, ובית הבד, ושובכות, ומגדלות, ושדות, וכרמים, ובית השלחין, ובורות שיחין ומערות, והדומה להם, וכל המחובר לקרקע, וזה הכלל: כל דבר שנקנה בחזקה (ראה ערך קרקע וערך חזקה) יש בו מצרנות, חוץ מעבדים (טור בשם ברצלוני)^[179].

וכתבו ראשונים שכן נהגו לדון דין מצרנות בבתים, ומעשים בכל יום כן הוא (רא"ש בבא מציעא ט לד; הגהות מיימוניות שכנים יב טז).

בחזקה

חזקת חנויות ובתים וכיוצא, אין בה משום דין בר מצרא. כגון מי שיש לו חזקה לדור בבית זה, או לישב בחנות זו, ורוצה למכור חזקתו לאחד, אין המצרן יכול לעכב (שו"ת דברי ריבות צט, בשם גדולי הקדמונים, הובא בש"ך קעה ס"ק סא; שו"ת מהרשד"ם רצז, רצט בקבלה מרבותינו, ושכן נהגו בשלוניקי ועוד, אך בקושטנדינה נהגו לדון בחזקות דין מצרנות); אבל בעל החזקה הוא מצרן באותו בית וחנות נגד אחרים, שאם אותו מקום המוחזק עומד למכירה לחלוטין הוא קודם (ערוך השלחן חו"מ קעה מא. וראה ערך: יורד לאומנות חברו; עני המהפך בחררה).

מקום בבית הכנסת

מקומות של בית הכנסת יש סוברים שאין בהם דין בר מצרא, לפי שאינם ראויים להתערב להיות אחד, והרי זה כאילו מפסיק בין השדות שן סלע וכיוצא, אלא אם כן מקום הישיבה של בן המיצר דחוק ורוצה להרחיבו - שיש לו דין בר מצרא, וכן אם אותה שורה שהמקום בה היא דחוקה, ורוצים כל בני השורה לקנותו כדי להרחיב השורה - יש להם דין בד מצרא, שאין לך עשיית הטוב והישר יותר מזה (שו"ת הרשב"א א אלף כב; טור קעה, בשם הראב"ד).

ויש שלא חילקו בדבר וסוברים שבכל מקומות בית הכנסת יש דין בר מצרא (העיטור ח"א מ מכירת קרקעות; שו"ע קעה נג).

היה כותל מפסיק בין שני המקומות, ואי אפשר לחברם יחד, שאחד מהם גבוה מהשני, אין בו דין מצרנות (ריב"ש שצז, הובא בבית יוסף ובסמ"ע קעה ס"ק צט)^[180].

בהקנאות שמבלעדי מכירה

במתנה

הנותן מתנה אין בה דין בר מצרא (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יג א; טוש"ע קעה נד), שבמכר אנו אומרים ללוקח: במעותיך תוכל לקנות במקום אחר ואין לך הפסד, מה שאין כן במתנה (ראה רא"ש קידושין ג ב), ואפילו אם המצרן רוצה לשלם למקבל המתנה שיווי דמי הקרקע - אינו יכול לסלקו (ערוך השלחן קעה מח), שבמכר יכול המצרן לומר: כיון שהמוכר רצה למוכרה, אם אתה לא היית קונה הייתי אני קונה אותה, אבל במתנה אינו יכול לומר כן, שהרי זה לא רצה למכרה כלל (בית יוסף שם), ועוד שבמכר לא איכפת למוכר אם יקנה זה או זה, אבל במתנה רוצה הנותן שיהיה למקבל זכרון במתנתו בשביל טובה שעשה לו, וכן המקבל רצונו להיות לו לשם שמפני עבודתו הטובה נתן לו זה מתנה זו (בית יוסף שם, וסמ"ע ס"ק קא).

הקדש

הקדש לעניים אין בו משום דין בר מצרא (שו"ת הריב"ש תקז; שו"ע קעה נה), שהדין הוא על הלוקח ולא על המוכר, והקדש אינו מחוייב על ועשית הישר והטוב, ועוד שהקדש הוא במתנה שאין בה דין מצרנות.

הפקר

• יש סוברים שנחלקו אמוראים האם למצרן יש זכות לסלק מי שקדם בהפקר וזכה בקרקע של הפקר הסמוכה לשדהו, רב נחמן אמר אין מסלקים אותו (בבא מציעא קח א, לפירוש תוספות שם ד"ה האי, ורא"ש שם ט כ), ונהרדעי אומרים מסלקים אותו (בבא מציעא שם), והוא שהזוכה יכול לזכות בהפקר כזה במקום אחר, כגון בשדות המלך שהן הפקר לכל לזורען וליתן מס למלך, ואם לאו אין מסלקים אותו (טוש"ע קעה נו, על פי הרא"ש שם). הלכה כנהרדעי (טוש"ע שם)^[181].

• יש מן הראשונים סוברים שאף רב נחמן אינו מחלק בין מכירה להפקר, אלא שהוא אינו סובר כל עיקר דין בר מצרא אפילו במכירה (רש"י שם קח א ד"ה לא).

• ויש מן הראשונים סוברים להיפך, שאפילו לנהרדעי אין בהפקר משום בר מצרא, כמו במתנה, ומחלוקת האמוראים אינה על הפקר אלא על מי שקנה בין שותפים (ראה להלן: בשותפות. שיטה מקובצת בשם הרמ"ך לדרך רב האי גאון במחלוקת האמוראים).

שכירות

שכירות אין בה משום דין בר מצרא (רמב"ם שכנים יב ח), היינו שאם שכר בית מחברו, והמצרן רוצה לסלקו ולשכרו לעצמו, אין שומעים לו (טוש"ע קעה נט; שו"ת מהרש"ל מג)^[182].

במקום הפסד למוכר

לא תיקנו חכמים דין בר מצרא במקום שיש מזה איזה הפסד למוכר, כיון שכל עיקר התקנה היתה משום עשיית הישר והטוב, ולכן אם הביאו המצרן והלוקח כל אחד מעותיו, של אחד מהם משקלן טוב יותר, ושל השני חריפות יותר לצאת בהוצאה, בטלה זכות המצרן (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יד א; טוש"ע קעה כג), שהמוכר יכול לומר: אני רוצה דוקא במעות כאלו של הלוקח (רש"י שם ד"ה לית).

כשאין ללוקח מעות לפניו

אמר המצרן: אני אטרח ואביא מעות, אין ממתינים לו ואיבד זכותו, אבל אמר: אלך ואביא, רואים אם הוא איש אמיד, שאנו אומדים אותו שיש לו ואפשר לו לקיים דבריו, ממתינים לו עד שילך ויביא, ואם אינו אמיד אין שומעים לו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יד א; טוש"ע קנה כה)^[183].

מכר לקבורה או למזון

מכר כדי ליתן מס המלך, או שמכר לקבורה או למזון האשה והבנות, אין בו דין בר מצרא (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יד א; טוש"ע קעה מג), שכל אלו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרים, ואם תאמר יש בהם דין בר מצרא לא ימצאו לוקח, ואין הבעלים יכולים להמתין עד שיביא המצרן מעות ויקנה (רמב"ם שם).

יש אומרים שאף המוכר לצורך מזונות עצמו, אין בו משום בר מצרא (בית יוסף קעה, בשם תלמידי הרשב"א; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים), שאין אומרים שהמוכר ישאל בינתיים על הפתחים (סמ"ע ס"ק עז)^[184].

כשבא המצרן לאחר זמן

היה המצרן במדינה אחרת, או חולה, או קטן, ואחר זמן בא, או שהבריא, או שהגדיל - אינו יכול לסלקו, שאם אתה אומר כן אין אדם יכול למכור קרקעו, שהלוקח יאמר לאחר כמה שנים תצא הקרקע מידי (רמב"ם יד ג, בשם הגאונים; טוש"ע שם לד).

ויש אומרים שכשאינו בעיר ילך לכתחילה המוכר לבית דין שיודיעו לקרובים או אוהביו של המצרן אם יודעים שהמצרן רוצה לקנות (רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים, וכפירוש הש"ך ס"ק כח), ובלבד שישלמו עבורו המעות עכשיו, ולא שימתינו עד שיבוא (נתיבות המשפט שם סק"ד).

אף כשהמצרן כאן והמוכר דר במקום אחר ומכר שם, אין בו דין בר מצרא (שו"ת הרדב"ז ד ש; שו"ת מהר"ם אלשקר קיח^[185]).

אשה המוכרת ויתומים שמכרו

האשה שמכרה - יש אומרים שאין בו דין בר מצרא, לפי שאין לה מי שיפקח במעשיה, רצו חכמים שיהא ממכרה קיים, כדי שיקפצו בני אדם לקנות ממנה (בית יוסף קעה, בשם תלמידי הרשב"א; שו"ת מהר"ם אלשיך פד, בסופו; רמ"א בשו"ע קעה מז); ויש חולקים (שו"ת מהר"י ווייל צט, הביאו בדרכי משה ובסמ"ע ס"ק פז. וראה להלן: במקום הפסד לאחרים, בדין כשהלוקח הוא אשה).

היתומים שמכרו, דינם כאשה שמכרה (ש"ך ס"ק מה. וראה להלן, שם, בדין יתומים שקנו)

במקום הפסד לאחרים

כשיש הפסד ללוקח אין בו דין בר מצרא^[186].

לוקח עני ומצרן עשיר

היה הלוקח עני ושעתו דחוקה לו, וצריך השדה לפרנסתו, והמצרן אינו צריך אלא להרווחה נחלקו ראשונים בדינו:

• יש אומרים שאינו יכול לסלק את הלוקח, שכיון שכל דין בר מצרא הוא משום ועשית הישר והטוב, אף זהו ישר וטוב לבלי לסלק את העני (רש"י בבא בתרא ה א ד"ה ארבעה לצלא; המאור בבא מציעא ט; העיטור ח"א מ מכירת קרקעות; דעה א' ברמ"א בשו"ע קעה מט), ואף על פי שאין מרחמים בדין, הרי דין זה כל עיקרו אינו אלא משום רחמנות ויושר (אור זרוע בבא מציעא שנט).

• יש חולקים וסוברים שאף כאן מסלקו, משום שאין מרחמים בדין (רבנו תם בתוספות בבא בתרא ה א ד"ה ארבעה; הגהות מימוניות שכנים יב ט, בשם רבנו מאיר; דעה ב' ברמ"א בשו"ע שם).

• ויש שכתבו שבבתים, אם אין ללוקח בית דירה, וקנה בית זה בשביל לדור בו, והמצרן יש לו דירה אחרת, יותר יש לומר שאין המצרן יכול לסלקו, שבפרנסה לעני הדבר ניתן לאומד ובירור עד כמה דחוקה לו השעה, ואין אנו בקיאים כל כך בדבר, אבל בבית לדירתו הכל רואים שקונה לדור בו, ובזה ודאי אין כאן ישר וטוב שהמצרן יקנה על השובע, והלוקח יטלטל אנה ואנה (שו"ת תרומת הדשן שמ; רמ"א בשו"ע שם).

המוכר לאשה

המוכר לאשה אין בה דין בר מצרא (בבא מציעא קח ב; רמב"ם יב יד; טוש"ע קעה מז), שאין דרך אשה לחזר אחר מי שיש לו קרקע למכור, ומה שבא לידה ראשון אין לנו להרחיקה משם (רש"י שם ד"ה לאשה), וחסד הוא שתעמוד הקרקע בידה (רמב"ם שם).

ודוקא אשה פנויה, גרושה או אלמנה, אבל נשואה יש לחוש להערמה, שקונה בשביל בעלה, אלא אם כן ידוע שיש לה מעות של עצמה שאין לבעלה רשות בהן (שו"ת הרשב"א ג קע, בשם הרי"ף; רמ"א בשו"ע שם)^[187].

ואפילו אם המצרנית אף היא אשה, אינה יכולה לסלק את האשה שקנתה (מרדכי בבא מציעא שצד; ש"ך ס"ק מד. וראה לעיל: במקום הפסד למוכר, בדין האשה שמכרה).

מכר לטומטום (ראה ערכו) ולאנדרוגינוס (ראה ערכו), אף הם אין המצרן יכול לסלקם, לפי שהם ספק אשה (רמב"ם שם טו; טוש"ע שם).

לוקח שהוריש או נתן

• יש אומרים שאם הלוקח מת אין המצרן יכול לסלק את היורש (עיטור אות מ מכירת קרקעות בשם רב האי; טור בשם גאון; המחבר בשו"ע קעה יז), והוא הדין כשהלוקח נתן לאחד במתנה (עיטור שם בשם רב האי; טור בשם הרמ"ה; המחבר קעה יח).

• ויש חולקים וסוברים שכשם שיכול היה לסלק את הלוקח כן יכול לסלק לאלה שבאו מחמתו (העיטור שם; טור שם; רמ"א בשו"ע שם יז,יח).

בהפסד ליישוב העולם

אף כשיש הפסד לישוב העולם, היינו שאם הקרקע תישאר ביד הלוקח יהיה ישוב העולם יותר משביד המצרן, אין בו דין בר מצרא, ולכן אם הלוקח רוצה לבנות בתים על הקרקע, והמצרן רוצה לזרעה, אינו יכול לסלק את הלוקח (בבא מציעא קח ב, לפי רש"י ד"ה ארעא, ורא"ש ט לג ועוד, שהמדובר הוא במצרן; רמב"ם יד א; טוש"ע קעה כו), משום ישוב הארץ (רמב"ם שם; שו"ע שם), שיותר יש ישוב העולם בבנין מבזריעה (טור שם).

וכתבו ראשונים שאם המצרן רוצה לנוטעה, יכול לסלקו, אפילו אם הלוקח רוצה לבנות עליה בתים, שהנטיעה חשובה יותר מבתים (רא"ש שם, על פי בבא מציעא קא ב).

היה המצרן רוצה לבנות בתים, והלוקח רוצה לנטוע - נחלקו אחרונים אם המצרן יכול לסלקו אם לאו (ראה סמ"ע ס"ק מד, וט"ז שם שנחלקו).

בכל זה אין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, שכיון שאין דין המצרנות אלא משום ישר וטוב חשו לישוב אפילו בחוץ לארץ (בית יוסף שם)^[188].

בשותפות

השותף עדיף ממצרן

המוכר לשותף, אין בו משום דין בר מצרא (בבא מציעא קח ב), היינו שותף שמכר לחברו חלקו בשדה שהם שותפים בה, אין המצרן יכול לסלקו ולומר לו: אין אתה בא בחלק חברך אלא כאחד המצרנים ויקחנה עמך, אלא השותף שיש לו חלק בגוף השדה עדיף ממצרן (רא"ש בבא מציעא ט ל).

אפילו אם מכר חלק השותפות לאשה או ליתומים, שהמצרן אינו יכול לסלקם (ראה לעיל: במקום הפסד לאחרים) - השותף מסלקם, שעדיף כח השותף מכח המצרן (תשובות מיימוניות קנין לה; רמ"א בשו"ע קעה מז).

מצרנים רבים

היו מצרנים רבים לשדה, כגון שהיו לה ארבעה מצרנים מארבע רוחותיה, יד כולם שוה בה, ויחלקו אותה באלכסון, כדי שיגיע לכל אחד חלק על פני כל שדהו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם שכנים יב ה; טוש"ע קעה יא).

היו חמישה מצרנים, כגון שהיו שלשה מצרנים משלש רוחותיה, ושני מצרנים ברוח הרביעית, אותם השנים חשובים כאחד, ונוטלים בין שניהם חלק אחד, כאחד מהחלקים שנוטלים השלשה (העיטור אות מ בלשון שני; טוש"ע שם); ויש אומרים שחולקים לחמישה חלקים (העיטור שם בלשון א'; מגיד משנה יב ה: וכלשון ראשון נראה כו'. ובבאר הגולה אות י ערבוב).

במה דברים אמורים כשבאו כאחד, אבל אם קדם אחד וסילק ללוקח - זכה בה הוא לבדו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם יב ה; טוש"ע קעה יא).

וכל זה כשהלוקח הוא אדם אחר, שאינו מצרן, אבל אם אחד מהמצרנים קנה מהמוכר - יש אומרים שאפילו אם באו כולם כאחד יכול המוכר למכור הכל לאחד מהם, שהרי על המוכר אין מוטל החיוב של בר מצרא, ומי שקנה הרי הוא כקדם ולקח שזכה (דעה א' במגיד משנה יב ה; בית יוסף קעה, בשם תלמידי הרשב"א לדעה א'; רמ"א בשו"ע קעה יא, בשם יש חולקים); ויש אומרים שאף המוכר צריך למכור בתחילה לכולם כאחד (בית יוסף, בשם תלמידי הרשב"א; דעה א' ברמ"א שם, וראה שם בסמ"ע).

בגוי

הקונה מגוי

הקונה מגוי אין המצרן יכול לסלקו (בבא מציעא קח ב; רמב"ם יב ו; טוש"ע קעה לח), שהלוקח אומר לו: הרי הברחתי ארי ממיצר שלך, ואין לך ישר וטוב מזה (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה אריא), ואין המצרן יכול לומר: אם אני קניתיו הייתי גם כן מבריח הארי מעלי, שהלוקח יאמר: אם אני לא מיהרתי לקנותו, שמא היה הגוי מוכרו לגוי אחר (שיטה מקובצת בבא מציעא שם ד"ה דאמר)^[189].

המוכר לגוי

המוכר לגוי, אין בו דין בר מצרא (בבא מציעא שם; טוש"ע קעה לט), שהגוי אינו מצווה על ועשית הישר והטוב, וציווי זה אינו אלא על הלוקח ולא על המוכר, שהמוכר אומר לו: מה עשיתי לך, אם ארצה לא אמכרנה כלל (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה נכרי; סמ"ע ס"ק סז); אבל משמתים את המוכר עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא לו מן הגוי (בבא מציעא שם; רמב"ם שכנים יב ז; טוש"ע קעה מ), וינהג הגוי עם בן המיצר שלו בדיני ישראל, ואם אנסו שלא כדין ישראל ישלם המוכר (רמב"ם שם; טוש"ע שם) אם קיבל עליו לשלם הנזק (מגיד משנה שם, בשם הראב"ד והרמב"ן והרשב"א; בית יוסף שם; רמ"א בשו"ע שם. וראה ערך גרמא בניזקין).

במה דברים אמורים כשהישראל רוצה אף הוא לקנות באותם הדמים שנתן הגוי, אבל אינו חייב למוכרה לישראל בפחות (תוספות שם ד"ה משמתינן, ובבא בתרא כא א ד"ה ולא; טוש"ע קעה מא)^[190].

הקונה מישראל בית הסמוך לבית גוי מצד אחד ולבית ישראל מצד שני, ובא הישראל המצרן לסלקו - יש אומרים שאינו יכול לסלקו (בית יוסף מחודשים יא; דעה א' ברמ"א בשו"ע שם לט); ויש אומרים שאין לסמוך על טעם זה בלבד, אם לא שיש איזה צירוף צד אחר שאינו יכול לסלקו (תרומת הדשן שלח; דעה ב' ברמ"א בשו"ע שם).

במחילת זכותו

נמלך הקונה במצרן

בא הלוקח ונמלך בבן המיצר אם לקנות השדה שהוא מצרן לה, ואמר לו לך וקח, נחלקו אמוראים:

רבינא אמר שאין צריך לקנות ממנו בקנין (ראה ערכו) על ויתורו; ונהרדעי אומרים צריך לקנות ממנו, שאם לא כן יכול לומר: משטה הייתי בך, ורציתי להעמידה על דמי שוויה, שאם באתי אני אצל המוכר היה מעלה לי בדמים יתרים בשביל שחביבה לי (בבא מציעא קח א, ורש"י ד"ה נהדרעאי). הלכה כנהרדעי (בבא מציעא שם; רמב"ם יד ב; טוש"ע קעה כט)^[191]

אבל אם אמר הלוקח: אני אקננה ואתן לך, והמצרן השיבו: איני רוצה - קנה לעצמך, בזה ודאי זכה הלוקח בלא קנין מהמצרן, שהרי כאן לא יוכל המצרן לומר: לא נתכוונתי אלא כדי שימכור לך בדמי שוויה, ולא יעלה לי בדמים יתרים, שהרי הלוקח רצה לקנותה בשם עצמו, וליתנה להמצרן אחר כך (סמ"ע ס"ק נג, בפירוש דברי הרמ"א בשו"ע שם כט).

נמלך המוכר במצרן

המוכר שנמלך בבן המיצר ואמר שרוצה למכור לו באותם הדמים שאחר נותן, ואמר לו: איני רוצה לקנות, לך ומכור לאחרים, ביטל זכותו, ואין צריך לקנות ממנו (טור בשם הרמ"ה; שו"ע קעה לא)^[192].

שתק המצרן שיעור זמן

אם שהה המצרן שיעור זמן כדי שילך ויביא מעות ויתבענו בדין, ולא תבעו - איבד זכותו (רא"ש ט כג, בשם רב האי גאון; טוש"ע קעה לב), שכיון שלא אמר מיד שרוצה לקנותה יש לומר שלא ישרה בעיניו, או שאין לו מעות (רא"ש שם, וראה סמ"ע ס"ק נז); ויש סוברים שאם שתק יום אחד הוא השיעור ששוב אינו יכול לסלקו (טור בשם הר"י אלברצלוני בשם גאון, וראה שם שהסכים לרב האי)^[193].

ולא אמרו שאיבד זכותו בשתיקה אלא משעה שנתגלה המכר לבני העיר והחזיק הלוקח בקרקע, אבל אם לקחה בצנעא לא איבד זכותו עד שיתפרסם המכר, וישהה אחר כך מלתובעו בדין (שו"ת הריב"ש תקא, בדעת הרמב"ם; טור שם, בדעת הר"י ברצלוני; שו"ע שם בדעת רב האי).

סייע המצרן לקונה

ואפילו בתוך זמן זה אם עשה המצרן איזה מעשה המורה שמחל לו, כגון שסייע אותו, או שכרו ממנו, או שראהו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש בו ולא מחה ולא ערער, שוב אינו יכול לסלקו, שלא אמרו שצריך קנין אלא כשמחל לו קודם שקנה, אבל אם מחל אחר שלקח - אין צריך קנין (רמב"ם יד ב, לפי הכסף משנה; שו"ע קעה ל), וכל שכן כשאמר לו בפירוש שמוחל לו (סמ"ע ס"ק נה).

שתק המצרן באונס או בטעות

היה אנוס בשתיקתו, לא איבד זכותו (ב"י; רמ"א בשו"ע קעה לב).

וכן אם שתק מכח טעות, שהיה להמצרן ערעור על השדה, והיה סבור שדמי המכירה יגיעו לו, ואחר כך כשנתברר בדין שהם מגיעים למוכר בא לסלקו מכח המצרנות - הדין עמו (שו"ת מהרי"ל עז; רמ"א בשו"ע שם).

הקונה מאחד המצרנים

היו המצרנים רבים, ומכר אחד מהם זכותו ללוקח אפילו בקנין - יכולים האחרים לסלקו (רא"ש בבא מציעא ט כג, בשם גאון; טוש"ע קעה לה), ואין אומרים שהלוקח עומד במקום המצרן, ויהיה כאחד מן המצרנים שקדם וקנה שזכה, שאין זכות המצרן בקרקע זו עדיפה מקרקע שהיתה שלו מעולם, שאם מכרה לאחר - המצרן מסלקו, ועוד שקנין מהמצרן אינו אלא סילוק ומחילת זכותו ללוקח, ואין זה מועיל לגבי המצרנים האחרים (רא"ש שם, וכפירוש הדרישה קעה אות נג).

מכר המצרן שדהו

המצרן שבא לסלק את הלוקח, וקודם שסילקו מכר השדה שיש לו על המיצר - איבד זכותו (רמב"ם שכנים יג ט; טוש"ע קעה טו), שאין כאן הישר והטוב שיהיו שדותיו סמוכות, שהרי מכר את זו לאחר (ב"ח שם), וגם הלוקח שקנה ממנו אין לו דין מצרן לסלק את הלוקח שקנה סמוך למיצר (טוש"ע שם), שהרי הלוקח הראשון זכה בשדה קודם שבא זה לקנות שדה זו הסמוכה לה (סמ"ע ס"ק כד).

מצרן שמכר בשליחות המוכר

מי שעשאו בעל הבית שליח למכור שדהו, והשליח עצמו הוא מצרן, כשמכר השליח לאחרים אינו יכול לסלק את הלוקח, שהרי הוא עצמו מכר לו, ואין לך מחילה גדולה מזו (רמב"ם יג י; טוש"ע קעה טז. וראה ערך שליח שאסור לו להשליח לקנות לעצמו משום חשד); ויש חולק וסובר שאין זו מחילה, אלא אם כן יש לחוש שבמתכוין הוזיל ללוקח כדי שיוכל לסלקו בדמים מועטים, אבל כשאין לחוש לכך, כגון שידוע שמכר בשוויה, או ביוקר, אפילו קנו מידו לא נסתלק מזכותו, שהקנין הוא רק לסלק את המוכר בלבד (טור קעה גאון, וראה ב"ח שם).

מצרן שנעשה עד למכירה

מצרן שחתם על שטר המכירה בעד, אינו יכול לסלק ללוקח, שהרי זו מחילה (רבנו ירוחם משרים נתיב יא ח"ד; רמ"א בשו"ע שם. וראה ב"ח שלהגאון שחולק על שליח יחלוק גם בזה).

במקום ספק

הלוקח נקרא מוחזק בשדה, והמצרן שבא לסלקו הוא המוציא ממנו, ולכן כשיש ספק בדבר מעמידים את הקרקע בחזקת הלוקח, ואינו מסתלק אלא בראיה ברורה שיביא בעל המיצר (רמב"ם שכנים יב יב; העיטור אות מ שם; רא"ש בבא מציעא ט כד; טוש"ע קעה מה).

אף במקום שהפוסקים חולקים, אין מוציאים מיד הלוקח, הואיל והוא מוחזק (שו"ת תרומת הדשן שמ; רמ"א בשו"ע שם), אלא שלכתחילה יש למכור למצרן (רמ"א שם), אבל במקום שנהגו העולם כדעת הפוסקים לטובת המצרן, מוציאים מיד הלוקח (ראה תרומת הדשן שם).

ויש חולקים על כל עיקר חזקת הלוקח וסוברים שבכל מקום ספק המצרן הוא המוחזק נגד הלוקח (טור בשם הרמ"ה; שלטי הגבורים על הרי"ף בבא מציעא ט, בשם ריא"ז)^[194].

ברב-עם הדרת-מלך^[195] - מצוה הנעשית ברבים יש לה חשיבות והידור יותר

ישנה חשיבות במצוה כשמתקיימת ברוב עם, שנאמר: בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (משלי יד כח).

חשיבות זו באה באופנים שונים:

• כשכל אחד מהרבים עושה חלק מהמצוה.

• כשכל אחד מהם עושה כל המצוה בבת אחת.

• שאחד יוציא הרבים ידי חובה.

• מצוה הנעשית בפני רבים.

כשכל אחד מהרבים עושה חלק מהמצוה

התעסקות הרבים בחלקי המצוה, באופן שבין כולם נעשית כל המצוה, מצינו בעבודה במקדש, למשל:

הולכת דם הקרבן

שורה של כהנים היתה עומדת בעזרה בערב פסח עד המזבח, וכשהכהן הראשון קיבל את דם הקרבן מצואר הטלה היה נותנו לחברו, וחברו לחברו, עד הכהן הקרוב אצל המזבח שזורקו על המזבח (פסחים סד א), כדי שמצות הולכת הדם למזבח (ראה ערך הולכה) תתקיים ברבים המתעסקים בה, משום ברב עם הדרת מלך (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה ברב עם; רמב"ם קרבן פסח א יד).

תפילה בציבור

וכתבו ראשונים שהוא הדין בשאר מצוות אם מתחלקת המצוה להרבה בני אדם, יש בזה משום ברב עם, כגון שראובן עובר לפני התיבה בשחרית, ושמעון קורא בתורה, ולוי עובר לפני התיבה במוסף (אור זרוע א קטו; מרדכי מגילה תתלג, בשמו).

הולכת ספר תורה

ולכן עדיף שאחד יוציא ספר התורה מהארון, ויתן לחזן להוליך לבימה, מאשר שהמוציא יוליך אותה (אור זרוע שם).

כשכל אחד מהרבים עושה כל המצוה בבת אחת

אף כשכל אחד מהרבים עושה כל המצוה, אלא שעושים כולם בבת אחת, יש בזה משום חשיבות של ברב עם, כגון:

העלאת ביכורים

העלאת הביכורים לירושלים היתה ברבים, וכל העיירות שבמעמד (ראה ערך מעמדות) מתכנסות לעירו של מעמד (בכורים ג ב) כדי שלא יעלו יחידים, שנאמר ברב עם הדרת מלך (רמב"ם בכורים ד טז).

תפילה בבית כנסת

לפיכך כתבו ראשונים שמי שיש לו מנין בביתו ומתפלל שם בעשרה, יותר טוב שילך לבית הכנסת להתפלל מפני שמתאספים שם הרבה בני אדם וברב עם הדרת מלך (כן משמע מרבנו יונה ברכות ח א; מגן אברהם צ ס"ק טו).

ברכת המזון

וכן בברכת המזון, כשיש ששה מסובים ויכולים להתחלק לשלשה שלשה, וכן כשיש עשרים או יותר ויכולים להתחלק (ראה ערך זמון), טוב יותר שלא יתחלקו, משום ברב עם הדרת מלך (כן משמע מתוספות ר"י שירליאון, ותוספות הרא"ש ברכות נ א; רמ"א או"ח קצג ב; מגן אברהם שם סק"ד)^[196].

ומצוה מן המובחר לקדש את הלבנה בציבור, משום ברב עם הדרת מלך (מגן אברהם תכו סק"א וס"ק יג).

כניסה לבית הכנסת לראות בהוצאת והכנסת ספר התורה

המתפלל בחצר בית הכנסת, המנהג שיכנס לבית הכנסת לראות הוצאת ספר התורה מהארון והכנסתו - ומצוה בדבר (משנה ברורה קלד סק"י) - שברב עם הדרת מלך (מהרי"ל, הלכות קריאת התורה א; מגן אברהם שם סק"ב, בשמו).

תחנוני שני וחמישי

ויש שכתב טעם למנהג להרבות בשני וחמישי בתחנונים - באמירת והוא רחום וכו' - שלפי שמתקבצים העם לבתי הכנסיות לשמוע קריאת התורה, תקנו להתחנן בהם באסיפת עם, שברב עם הדרת מלך (סדר היום, כוונת תחנונים).

שאחד יוציא הרבים ידי חובה

אפילו כשעושים כולם בבת אחת את המצוה, יותר טוב שאחד יוציא את הרבים משכל אחד ואחד יעשה לעצמו, שאף בזה יש משום ברב עם הדרת מלך.

הבדלה

לכן היו יושבים במוצאי שבת בבית המדרש והביאו להם אור, אחד מברך לכולם (בית הלל בברכות נג א; טוש"ע או"ח רחצ יד, ומגן אברהם שם ס"ק יח); ויש מהתנאים הסוברים שכל אחד ואחד מברך לעצמו (ראה להלן. בית שמאי שם).

ברכת המוציא

וכן בברכות הנהנין, כשישבו שנים או רבים לסעודה בדרך של קביעות, יש יותר הידור שאחד יברך ברכת המוציא ויוציא השאר ידי חובה, משום ברב עם הדרת מלך (כסף משנה ברכות א יב, בשם הרמ"ך; מעדני יום טוב ברכות ו לג).

קריאת מגילה

בקריאת המגילה עדיף שאחד יקרא בציבור ויוציא השאר ידי חובה, משום ברב עם הדרת מלך (מגן אברהם תרפט סק"י), ומכל מקום במקום שאי אפשר לשמוע המגילה משליח הציבור, ראוי שיהיה לכל אחד מגילה כשרה ויקרא עמו מילה במילה (פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק יא).

מצוה הנעשית בפני רבים

ויש מצוה שאחד עושה אותה, אלא שכשנעשית בפני רבים יש בה משום ברב עם הדרת מלך.

כהן גדול ביום הכפורים

לכן הרואה את הכהן הגדול בשעה שהוא קורא בתורה ביום הכפורים בעזרה, וכן הרואה פר ושעיר הנשרפים, יש בזה משום מצוה, שברב עם הדרת מלך (יומא ע א, ורש"י ד"ה ומאי מצוה).

אכן אין במצוה זו משום אין-מעבירין-על-המצוות (ראה ערכו), שנאמר שמי שרואה עבודה אחת יהיה אסור להניחה ולילך לראות עבודה אחרת, שכיון שאינו עסוק בה אלא בראייתה, אין בדבר משום העברה (גמ' שם, ורש"י ד"ה קמ"ל).

תקיעת שופר

יש מהראשונים שכתב שמטעם זה עיקר תקיעת שופר נעשית מיד לאחר קריאת התורה, ולא בעמידת תפילת מוסף, מפני שבקריאת התורה נמצאים רוב העם, ויש משום ברב עם הדרת מלך, מה שאין כן לאחר מכן שיוצאים ונכנסים ושוב אין רוב עם (ראב"ן, שאלות ותשובות סא).

הולכת תינוק למילה בשבת

מטעם זה יש אף המתירים להוציא התינוק בשבת מרשות היחיד לבית הכנסת דרך כרמלית או חצר שאינה מעורבת, שהנכרי יעבירנו מרשות לרשות, וכל ישראל יוליכנו פחות מארבע אמות ויתן לחברו (ט"ז או"ח רסו סק"ד, ושם שמט סק"א), שמוטב למולו בבית כנסת (ראה ערך ברית מילה), משום ברב עם הדרת מלך (שלחן ערוך הרב או"ח שלא ח, בשם יש מתירין); ויש האוסרים לעשות כן, שאין בהוצאה זו צורך מצוה, שהרי אפשר למולו בביתו (שלחן ערוך הרב שם, בשם יש אוסרין).

דחייה מפני מעלות אחרות

המעלה של ברוב עם נדחית לפעמים מפני מעלה אחרת.

הלל

קוראים את ההלל אחר תפלת שחרית, ולא אחר תפלת מוסף, אף על פי שבמוסף יש משום ברב עם הדרת מלך, לפי שזריזין-מקדימין-למצוות (ראה ערכו), ומעלה זו עדיפה יותר (ראש השנה לב ב).

ברכת החמה

מכיון שמעלת זריזין-מקדימין-למצוות קודמת למעלת ברב עם הדרת מלך, מוטב לברך ברכת החמה ביחיד מיד לאחר הנץ החמה, מאשר לברכה ברוב עם מאוחר יותר (מחזיק ברכה רכט סק"ז; חיי אדם סח ו), ולכן אם אי אפשר להתאסף לברכת החמה תיכף בבוקר, מוטב שכל אחד יברך בפני עצמו מיד כשרואה זריחת השמש (קיצור שלחן ערוך ס ז).

ומכל מקום המנהג לברכה ברב עם לאחר תפילת שחרית (משאת בנימין קא; מגן אברהם רכט סק"ה, בשמו), אלא שמקדימים להתפלל כותיקין (תקופת החמה וברכתה ה ב ח), כדי שלא יתחייבו בברכת החמה עד שיראו אותה לאחר הנץ החמה (הר צבי או"ח א קיט).

ברכת המצוות

בברכת המצות, אם כל אחד עושה מצוה בפני עצמו, אף שכולן מצוה אחת, כגון שכל אחד מתעטף בציצית, מעיקר הדין אחד יכול לברך לכולם ולהוציאם משום ברב עם הדרת מלך, אבל נכון יותר שכל אחד יברך לעצמו, כדי להרבות בברכות, שמעלה היא להרבות בברכות הצריכות, ואף על פי שכולם יוצאים ידי חובה בברכת האחד מדין שומע-כעונה (ראה ערכו), מכל מקום מצוה-בו-יותר-מבשלוחו [ראה ערכו] (שלחן ערוך הרב או"ח ריג ו).

ביטול בית המדרש

נחלקו תנאים אם מעלת ברוב עם נדחית מפני ביטול בית המדרש:

• יש אומרים שכל אחד ואחד מברך לעצמו ברכת מאורי האש בבית המדרש (ראה לעיל) מפני ביטול בית המדרש (בית שמאי בברכות נג א), שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגירסתם כדי שיתכוננו כולם וישמעו אליו ויענו אמן (רש"י שם ד"ה מפני בטול).

• ויש אומרים שאחד מברך לכולם משום ברב עם הדרת מלך (ראה לעיל. בית הלל שם). ודוקא בביטול לשעה, אבל במקום ביטול גדול אף הם מודים שדוחים המעלה של ברוב עם, ולכן מצוה להתפלל בבית המדרש במקום שלומד תורה יותר מבבית הכנסת (ראה ערך בית המדרש), אף על פי שבבית הכנסת יש משום ברב עם, שאין לבטל לימודו מפני התפלה (מגן אברהם צ ס"ק לב).

ברוך הוא וברוך שמו^[197] - שבח שאומרים אחר שמיעת הזכרת השם

כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ (דברים לב ג), ואמרו: בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל לאלהינו, מכאן שעונים ברוך הוא וברוך שמו על הזכרת השם (ספר חרדים מצוות עשה מדברי סופרים ד טז –יז, בשם מדרש)^[198].

מקום אמירתו

יש מהראשונים שנהגו על כל ברכה וברכה שהיו שומעים בכל מקום לומר ברוך הוא וברוך שמו, ואמרו שזהו שאמר משה רבנו עליו השלום: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא וגו', ועוד שאפילו כשמזכירים צדיק בשר ודם צריך לברכו, שנאמר (משלי י ז) זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (שו"ת הרא"ש ד יט; טור אורח חיים קכד), ולפיכך על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום יאמר ברוך הוא וברוך שמו (שו"ע אורח חיים קכד ה).

ויש נוהגים לענות ברוך הוא וברוך שמו אף על הזכרת השם שבברכת כהנים, בין אחר הזכרת המקרא, ובין אחר הזכרת הכהנים (שו"ת דבר שמואל רצה).

באמצע תפילתו

במקום שאסור להפסיק בדיבור, כגון בפסוקי-דזמרה (ראה ערכו), וכל שכן בברכות-קריאת-שמע (ראה ערכו), אפילו בין הפרקים (ראה ערך קריאת שמע) - אסור לומר ברוך הוא וברוך שמו (מגן אברהם קכד ס"ק ט; משנה ברורה שם ס"ק כא), כיון שאינו אלא מנהג ולא תיקון חכמים (שו"ע הרב קכד ח).

באמצע לימודו

יש שכתבו שאף העוסק בתורה אין לו להפסיק ממשנתו כדי לענות ברוך הוא וברוך שמו (פתחי תשובה לאורח חיים קכד, בשם אחרונים).

השומע ברכה ומכוון לצאת בה

וכן אם השומע את הברכה מתכוין לצאת בה ידי חובתו, כגון בברכת השופר ומגילה וקידוש וכדומה, אין לו לענות ברוך הוא וברוך שמו, שכיון ששומע-כעונה (ראה ערכו), הרי זה כאומר בעצמו הברכה, ונמצא שהוא מפסיק באמצע הברכה (שו"ע הרב קכד ב; דגול מרבבה אורח חיים שם), ואפשר שאפילו בדיעבד לא יצא ידי חובתו, שכיון שמפסיק בין ה' למלכות בדבר שאינו מתיקון חכמים הרי זה משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות (שו"ע הרב שם. וראה ברכי יוסף אורח חיים ריג ג, ומשנה ברורה קכד כא, שמקילים בדיעבד).

בחזרת הש"ץ

יש שלא הקפידו בחזרת הש"ץ לענות ברוך הוא וברוך שמו, מפני שהשליח צבור אינו ממתין עד שיכלה ברוך הוא וברוך שמו מפי העונים, ונמצא שהעונה מפסיד חזרת התפלה (מעשה רב מג)^[199], ולפעמים על ידי קול עניית ברוך הוא וברוך שמו של הרבה מהעונים אינם יודעים איזו ברכה מסיים, וגם ענייתם אמן אינה תיכף אחר שכלתה הברכה מפי הש"ץ, ויש בזה חשש של אמן יתומה (ראה ערך אמן: סדר ענייתה), ולכן יזהר הש"ץ שלא ימהר כל כך לחתום תיכף את הברכה, אלא ישהה מעט בשעת עניית ברוך הוא וברוך שמו (משנה ברורה שם ס"ק כב).

ברי ושמא^[200] - כשאחד מבעלי הדינים טוען טענה ודאית, והשני טוען טענת ספק

בספק חיוב

טען אחד לחברו מנה לי בידך – שהלויתיך, או שהפקדתי אצלך, או שגזלתני, והלה אומר איני יודע אם הלויתני, או אם הפקדת אצלי, או אם גזלתיך, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שחייב לשלם, שברי ושמא ברי עדיף (רב הונא ורב יהודה בבבא קמא קיח א).

• ויש אומרים שפטור, שיש להעמיד הממון בחזקת בעליו (רבי יוחנן ורב נחמן שם), וכן הלכה (כתובות יג א; ירושלמי שבועות ו ח, לפי רמב"ן שם מג א; רמב"ם טוען ונטען א ח; טוש"ע חו"מ עה ט).

מקומות שלא נחלקו בהם

• לא נחלקו אלא בדיני אדם, אבל לצאת ידי שמים חייב לדברי הכל (כתובות שם, ורש"י ד"ה איתמר נמי; טוש"ע שם)^[201].

• ולא נחלקו אלא כשזה שטוען ברי טוען כן מחמת ידיעת עצמו, אבל אם תובע על פי אחר שיודע הדבר, אין זו טענת ברי, ודברי הכל שאין מוציאים הממון מחזקתו (בבא בתרא קלה ב, ורשב"ם ד"ה לעולם).

• ולא נחלקו אלא באופן שהברי הוא טוב והשמא גרוע, כגון במנה לי בידך, שהתובע טוען טענת ברי בדבר שחברו יודע אם האמת כדבריו או לא, ויודע התובע שהנתבע יכחישנו אם אומר שקר, ולכן הברי הינו טוב, וטענת הספק של הנתבע היא גרועה, שהרי עליו לדעת אם קיבל ממנו ממון בהלואה או פקדון וכיוצא או לא; אכן, כשהברי גרוע והשמא טוב, כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ולא מת העובר מחמת הנגיחה, או משנגחה ילדה ועל ידי הנגיחה מת, אפילו שהניזק אומר ברי שהנגיחה המיתה את הולד, והמזיק אומר שמא, הכל מודים שהמוציא מחברו עליו הראיה^[202], ואין אומרים ברי עדיף, לפי שהניזק יודע שאין המזיק יכול להכחישו, שלא היה שם בשעת מעשה, ולכן הברי שלו גרוע, וטענת הספק של המזיק היא טובה, שאין עליו לדעת איך היה המעשה (תוספות כתובות יב ב, ובבא קמא מו א, על פי סוגיית בבא קמא שם)^[203].

היסת

לאחר שתיקנו חכמים שבועת-היסת על כופר הכל (ראה ערך שבועת היסת), אף זה שטוען איני יודע צריך להישבע שבועת היסת שאינו יודע (רש"י בבא קמא קיח א ד"ה פטור, וכתובות יב ב ד"ה פטור; רי"ף בבא קמא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי לא עדיף שמא מברי (רש"י בבא קמא שם), ועוד שאם לא כן כל נתבע יאמר איני יודע ויהיה פטור מלשלם (תוספות בבא מציעא צז ב ד"ה רב, לדעה זו)^[204].

אפילו אם טען תחילה טענת ברי אין לך בידי, וכשחייבוהו לישבע שבועת היסת חזר וטען איני יודע אם הלויתני וכיוצא, כדי להקל בשבועתו ולהפטר בשבועת איני יודע, שומעים לו ונשבע היסת שאינו יודע ופטור (טוש"ע שם), ואין כאן טוען וחוזר וטוען - שאין שומעים לו (ראה ערך בעל דין) - כיון שגם בטענתו הראשונה היה נשבע ונפטר, אכן לצאת ידי שמים ודאי חייב אף באופן זה (סמ"ע שם ס"ק כד).

כשחזקת מרא קמא מסייעת לטענת שמא

במקום שהנתבע האומר שמא אינו מוחזק עכשיו בממון, אלא היתה לו חזקה קודמת של חזקת-מרא-קמא (ראה ערכו), כגון המחליף פרה בחמור, ומשך בעל הפרה את החמור, וילדה הפרה ולד, וטוען בעל החמור שיודע שהפרה ילדה אחרי שמשך את החמור, ובעל הפרה אומר איני יודע ושמא ילדה קודם, ואין הפרה עומדת ברשות אחד מהם אלא באגם.

אבל אם יש לבעל הפרה חזקת מרא קמא, שקודם החילופים היתה הפרה שלו, נחלקו ראשונים אם אף כאן אין אנו מוציאים בטענת ברי, או שכאן אומרים ברי ושמא ברי עדיף:

• יש סוברים שעל בעל החמור להביא ראיה שילדה אחר כך (רמב"ן בבא בתרא לד א; רא"ש בבא מציעא ח יח; טוש"ע חו"מ רכג א; רמ"א שם ב, בשם יש אומרים), ואם לא הביא ראיה נשבע בעל הפרה בנקיטת חפץ, כעין שבועה של תורה (ראה ערך שבועת הדיינים) שאינו יודע, ונפטר (שו"ע שם, על פי רמב"ם מכירה כ י), לפי שעובר-ירך-אמו (ראה ערכו), ובעל הפרה שמודה לו בפרה בלא הולד הוא כעין מודה-במקצת (ראה ערכו. סמ"ע שם סק"ג).

• ויש סוברים שכיון שאין אחד מהם מוחזק - ברי ושמא ברי עדיף, ונוטל הלוקח את כל הולד (שיטה מקובצת בבא מציעא ק א, בשם הראב"ד; ב"ח שם, בדעת הרמב"ם, בפירוש השני).

כשהטוען שמא מוחזק בדבר

אף כשהיה הלוקח מוחזק בולד, והמוכר טוען ברי שילדה קודם המכירה, והלוקח טוען שמא, נחלקו ראשונים בדינו:

• יש סוברים שברי של המוכר עדיף, שחזקת ספק של הלוקח אינה חזקה שנאמר שחזקת ממון עדיפה מטענת ברי, שהלוקח מעולם לא הוחזק בולד זה בתורת ודאי (תוספות בבא מציעא ק א ד"ה וליחזי).

• ויש סוברים שאף כאן חזקת הלוקח עדיפה, ואין מוציאים ממנו, אלא ישבע היסת שאינו יודע ונפטר (שיטה מקובצת שם ב, בשם הרמ"ך; טוש"ע שם, לפי קצות החושן שם סק"ב, ונתיבות המשפט שם סק"ה).

שבועה כשטענת השמא טובה

כשטענת שמא של הנתבע היא טובה, שלא היה עליו לדעת, שבזה הכל מודים שהמוציא מחברו עליו הראיה (ראה לעיל) - אין הנתבע צריך להישבע כלל, כגון שור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר איני יודע שמא בסלע לקה (רמב"ם נזקי ממון ט ו, על פי בבא קמא לה ב ומו א; טוש"ע חו"מ ת א), שכיון שהניזק מודה שלא היה שם המזיק, ודאי אין המזיק יודע, ולמה לו להישבע (ש"ך שם סק"ב וסק"ד), אלא אם כן טען הניזק אתה יודע ששורך הזיק, שנשבע המזיק היסת שאינו יודע ונפטר (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכן בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, שאפילו בברי ושמא פטור על הולד (ראה לעיל), פטור אפילו משבועה, כיון שלא היה לו לדעת איך היה, אם לא שטען הניזק אתה יודע שמשנגחה ילדה (ש"ך חו"מ שצט סק"א); ודוקא בשור המועד, שאילו היה מודה היה חייב, ולכן נשבע שאינו יודע, אבל בשור תם שתשלומיו קנס (ראה ערך חצי נזק), אפילו כשהניזק טוען אתה יודע ששורך הזיק או שמשנגחה ילדה, פטור המזיק מלהישבע, שכל חיוב שבועה הוא כדי שיודה (ראה ערך שבועת הדיינים), אבל כאן הרי אם יודה יפטר (ראה ערך מודה בקנס), ולמה ישבע (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ ת א).

אם יודע שחייב אך אינו יודע למי

אין נקרא שמא אלא כשהוא מסופק על עיקר התביעה אם הוא חייב או פטור, אבל אם יודע בודאי שהוא חייב אלא שאינו יודע למי, והרבה אנשים תובעים אותו, שנחלקו בדבר תנאים (ראה ערך גזלה), אין זה בכלל מחלוקת האמוראים של ברי ושמא, שאפילו הסוברים שברי עדיף, כאן יוכלו לסבור שאינו צריך לשלם לכל אחד, שהרי אצלו גם כן ברי שכל התובעים מלבד אחד משקרים, ואין ברי שלהם עדיף יותר משמא שלו להוציא ממון מחזקתו; וכן להיפך, אפילו הסוברים שאין ברי עדיף, כאן יוכלו לסבור שמשלם לכל אחד מהתובעים, שהרי על כל פנים הוא מודה על סכום התביעה, מה שאין כן בכל ברי ושמא שאינו יודע אם חייב כלום (תוספות בבא קמא קג ב ד"ה דברי, ובבא מציעא לז א ד"ה גזל).

ואם לא היו כולם תובעים אותו אלא אחד מהם בלבד, נחלקו ראשונים: יש אומרים שנאמן, שהלוקח אומר לו הרי אתה מודה שאינה שלך (הגהות מימוניות אישות ט יב, על פי קדושין סג א; רמ"א חו"מ רכב ד); ויש אומרים שאינו נאמן (רשב"א ור"ן קדושין שם, על פי ירושלמי יבמות ב יא, וקדושין ג ז, לגירסתנו; באור הגר"א שם סק"ה).

בספק פרעון

כשהחיוב הוא ברור והספק הוא אם נפטר מהחיוב על ידי פרעון, כגון שזה אומר מנה לי בידך שהלויתיך, או שהפקדתי אצלך, או שגזלתני, והלה אומר יודע אני שהלויתני, או שהפקדת אצלי, או שגזלתיך, אבל איני יודע אם החזרתי לך אם לאו, לדברי הכל חייב לשלם (בבא קמא קיח א; רמב"ם טוען ונטען א ט; טוש"ע חו"מ עה ט), לפי שאין ספק מוציא מידי ודאי (ראה ערכו), והרי החיוב ודאי והפרעון ספק (רי"ף שם)^[205].

ואין התובע צריך להישבע כלל, אפילו שבועת היסת (רמב"ם שם; שו"ת הרשב"א ב קס; טוש"ע שם), אפילו אמר לו הנתבע השבע לי שלא פרעתיך, שאין נשבעים על טענת שמא (שו"ת הרשב"א שם), אלא שאם ירצה הנתבע יחרים סתם על כל מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין (בית יוסף שם, בשם תשובת הרשב"א; טוש"ע שם)^[206].

כשספק הפרעון היה לפני ההלואה

אפילו שהיה ספק הפרעון קודם ההלואה, כגון שהיה לו פקדון בידו, ואחר שנאבד בפשיעה הלוה הנפקד למפקיד מנה, והנפקד אומר יודע אני שלא היה הפקדון שוה רק חמשים, וחמשים אתה חייב לי מההלואה, והלוה אומר איני יודע כמה היה שוה, ואפשר היה שוה מנה ונמצא שמעולם לא נתחייבתי לך כלום, שהמנה שהלויתני יצא במנה של הפקדון, מכל מקום חייב הלוה לשלם לו חמשים, שסוף סוף החיוב הוא ברי והפטור הוא ספק, ובאופן כזה ברי ושמא ברי עדיף (ש"ך שם ס"ק כז).

כשיש ספק במעשה הפרעון, כגון שלאחר שפרע את חובו בא המלוה ותובע שבדמי הפרעון היה מטבע מזוייף, והלוה אומר איני יודע, ומכיון שפרעתיך הריני מסולק ממך, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שהרי זה כאומר איני יודע אם נתחייבתי, שמאחר שכבר נסתלק בפרעון הרי תביעת המטבע המזוייף היא כתביעה חדשה, והספק הוא בעיקר החיוב, ונשבע היסת שאינו יודע ונפטר (ט"ז שם כה ד"ה כל עדים, על פי בבא מציעא נב א; תומים שם ס"ק כו, על פי רשב"א גיטין יד א).

• ויש סוברים שזהו כאיני יודע אם פרעתיך, שהרי החיוב היה ברור והפרעון בספק, וחייב לשלם (ש"ך חו"מ רלב ס"ק טו).

כשהנתבע אינו יכול לדעת שהשמא שלו טוב

כשהספק בפרעון הוא באופן שלא היה לנתבע לדעת שהשמא שלו טוב, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שכשם שבאיני יודע אם נתחייבתי, שיש הסוברים שברי עדיף דוקא כשהשמא הוא גרוע (ראה לעיל), כך באיני יודע אם פרעתיך, שלדברי הכל ברי עדיף, אינו אלא בשמא גרוע, שהיה לו לדקדק בטיב הפרעון ולא להכניס עצמו בספק, אבל כשלא היה לו לדעת, פטור (התרומות לח ג ד; משנה למלך שאלה ד א, ומכירה יא טז), ולכן יורש שאמר איני יודע אם אבא פרע לך, אין אומרים ברי של המלוה עדיף, שהלוה עצמו צריך לדעת אם פרע, אבל היורש אין לו לדעת (התרומות שם).

• ויש אומרים שאין הבדל בין היה לו לדעת ללא היה לו לדעת, ולעולם כל שהחיוב ברי והפטור ספק - ברי עדיף, וחייב לשלם (תרומות לט ב ב, בשם תשובת הרמב"ן), ולכן המלוה שטען נאנס המשכון – ישבע, וגובה חובו, שאין הלוה יודע כיצד נאבד, והוא כאומר איני יודע אם החזרתי לך, שחייב לשלם (טוש"ע חו"מ עב יד), אף על פי שלא היה ללוה לדעת איך נאבד משכונו אצל המלוה (תומים שם).

כשספק הפרעון מצד המלוה

כשספק הפרעון הוא מצד המלוה, כגון שהוציא המלוה שטר מקויים, והלוה טוען שהוא פרוע, והמלוה אומר איני יודע, אינו גובה בשטר זה (תרומות נג א א, בשם ר"י ברצלוני, שיש שרוצה לומר כן, ומסקנת התרומות שם; שו"ת הרשב"א א אלף מא, ומיוחסות לרמב"ן פה; טוש"ע חו"מ נט א), אלא מחזיר השטר ללוה, ואין לו עליו אלא חרם סתם (תרומות שם; טור שם; ש"ך שם סק"ב), שאין אדם תובע מספק (שו"ת הרשב"א ומיוחסות לרמב"ן שם)^[207]. ושונה דין זה מסתם ברי ושמא, שכאן אומרים ברי ושמא ברי עדיף, שכל עצמנו אין אנו אומרים שאין ברי עדיף אלא משום חזקת ממון של הנתבע, וכאן אין חזקת ממון כנגד הברי, שאדרבה החזקה מסייעתו (כן משמע בסמ"ע שם סק"א).

אבל אם טען הלוה יש לי בידך כנגד החוב, והמלוה אומר איני יודע, גובה המלוה את חובו, ששנים שיש להם חוב זה על זה דינם שזה גובה וזה גובה (ראה ערך גביית חוב), וכיון שאין כאן פטור מהחוב של הלוה, הרי תביעת הלוה חוב אחר הוא, ודינו כאיני יודע אם נתחייבתי שפטור (קצות החושן שם סק"ב; נתיבות המשפט שם סק"א; ושב הכהן סז)^[208].

ברי בצירוף סיוע

כשיש לטענת ברי של התובע סיוע של סברא אחרת, כגון מיגו או חזקה, נחלקו בדבר תנאים:

• יש אומרים שברי עדיף, ולפיכך הנושא את האשה ולא נמצאו לה בתולים, והיא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו ויש לי כתובה, והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות, נאמנת (רבן גמליאל ורבי אליעזר במשנה כתובות יב ב), ואין אומרים המוציא מחברו עליו הראיה, אלא ברי ושמא - שהרי טענת הבעל היא טענת ספק - ברי עדיף, לפי שעם טענת הברי שלה יש גם מיגו, שיכולה היתה לטעון טענה יותר טובה ולומר מוכת-עץ אני, שלא היתה אוסרת עצמה מן הכהונה (גמ' שם, בדעת רב נחמן)^[209], או לפי שלטענת הברי שלה מצטרפת גם חזקה, שהיתה בחזקת בתולה משנולדה, וכשאנו מסופקים על שעת ארוסין אם היתה אז בתולה או בעולה, אנו אומרים העמידוה על חזקתה הקודמת, ולאחר מכאן נאנסה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אוקמה), וכן הלכה (רמב"ם אישות יא יא; טוש"ע אה"ע סח ט).

• ויש אומרים שאף בצירוף המיגו והחזקה אין אומרים ברי עדיף נגד חזקת ממון, והרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס עד שתביא ראיה לדבריה (רבי יהושע במשנה שם, וגמ' שם ועו ב).

כשהברי גרוע

סיוע זה של מיגו או חזקה מועיל אפילו כשהברי הוא גרוע והשמא טוב, כמו באומרת משארסתני נאנסתי, שהיא יודעת שאין הבעל יכול להכחישה ולכן הברי שלה גרוע, והשמא של הבעל טוב, שאינו יכול לדעת מתי נאנסה (כן משמע בתוספות שם יב ב ד"ה רב).

כשאומר הברי על פי אחר

אפילו כשיש סיוע של חזקה להברי אין אומרים ברי עדיף אלא כשאומר ברי על פי ידיעת עצמו, ולא על פי אחר שאומר ברי (תוספות שם עו א ד"ה רישא).

כשהחזקה המסייעת היא חזקה ששליח עושה שליחותו

כשהחזקה המסייעת היא חזקה ששליח עושה שליחותו נחלקו הדעות:

• יש אומרים שברי עדיף (תרומות כט ב ו, בשם תשובת הר"י אבן פלאט; ש"ך חו"מ צא ס"ק יב, בדעת הרמב"ם מלוה ולוה טז ה, והמאור שבועות לג א מדפי הרי"ף, והשו"ע שם ב).

• ויש אומרים שחזקה זו אינה חזקה ברורה שנוציא על ידה ממון, שאף באיסורים אינה מועילה אלא להחמיר ולא להקל (תומים שם סק"ג, בדעת המלחמות לרמב"ן שם).

על שומר או שואל שנאבד אצלם הפקדון או השאלה, ואינו יודע אם נאבד באופן שחייב לשלם או באופן שפטור, אם זה נחשב איני יודע אם נתחייבתי או שזהו כאיני יודע אם החזרתי, ראה ערך שואל וערך שומר.

בריה^[210] - דבר שלם בברייתו, בנוגע לשיעורו ולביטולו

גדרה

מהותה

מהותה של בריה שהיא שלימה כברייתה, פרט לנתרסקה או נתרסק ממנה אבר, שאינה בכלל בריה (מכות טז ב; רא"ש חולין ז לה; טור יורה דעה קא; שו"ע ק א).

תנאים נוספים

ראשונים הגדירו מהותה של בריה בנוגע לאיסורים עוד בתנאי אחר:

• כל דבר שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה, כמו עוף טמא שנקרא בריה (ראה חולין קב ב), לפי שכשהוא שלם הוא נקרא עוף, וכשאינו שלם אין קוראים אותו עוף אלא חתיכת עוף; וכן גיד-הנשה (ראה ערכו) שנקרא בריה (ראה חולין ק א), לפי שכשחותכים אותו נקרא חתיכת גיד (ראה חולין קב ב); אבל נבלה (ראה ערכו) אפילו חתיכה ממנה נקראת נבלה (תוספות מכות יז א ד"ה ורבנן, וחולין צו א ד"ה מאי טעמא; טוש"ע יורה דעה ק א)^[211].

• אבל נחלקו ראשונים בתנאי זה של אם יחלק אין שמו עליו באיזה שם המדובר: יש סוברים ששם האיסור של התורה הוא שצריך שיתבטל כשיחלק, ולכן חיטה של טבל אף על פי שאם תיחלק אין שמה חיטה, מכל מקום אינה בריה, לפי שלא אמרה תורה "לא תאכל חטה", אלא "לא תאכל טבל", ושם האיסור, היינו טבל, לא יתבטל אפילו כשתיחתך החיטה (ראה תוספות חולין צו א ד"ה מאי טעמא); ויש סוברים שהדבר תלוי בשם של המציאות, וחיטה כיון שאם תיחתך אין שם חיטה עליה אלא קמח, ולכן היה ראוי לקרותה בריה, אלא שהם מצריכים גם תנאי של בריית נשמה (ראה להלן בדעת הר"ן חולין ק א), ולכן אין חיטה בכלל בריה (הרשב"א בתורת הבית הארוך ד א).

• ויש מהראשונים (ר"ן חולין ק א) שאינם סוברים כלל תנאי זה של אם יחלק אין שמו עליו, אבל הגדירו מהותה של בריה - נוסף על התנאי שתהיה שלימה - בשני תנאים אחרים: (א) שיהיה איסורו מגופו, כגון גיד הנשה וכיוצא בו, שהוא אסור מתחילת ברייתו, פרט לציפור טהורה שנתנבלה, כיון שדבר אחר גרם לה להיאסר, אינה בריה (ראה חולין קב ב, ורש"י ד"ה טמאה); (ב) שתהא בו בריית נשמה כגון ציפור טהורה בחייה, או גיד הנשה, שהיתה בו חיות קודם לכן, פרט לחיטה של איסור, וכיוצא בזה, שאינה בכלל בריה (ראה מכות יג א, ושם יז א. ר"ן חולין שם).

• ויש סוברים כל ארבעה התנאים למהות בריה:

דבר שלם,

איסור עצמי שמתחילת ברייתו,

בריית נשמה,

ושאם יחלק אין שמו עליו (רשב"א תורת הבית הארוך בית ד שער א; שו"ע ק א).

תולעים המתהוים בפירות

דבר שנאסר שלא מתחילת ברייתו, אבל הוא איסור עצמי שמגופו ולא נאסר מחמת דבר אחר, נחלקו בו אחרונים אם הוא בריה:

• יש סוברים שלדעת הראשונים המצריכים גם תנאי זה שמתחילת ברייתו, אין זה בריה, ולפיכך אותם תולעים קטנים המתהוים בפירות, שכל זמן שלא פירשו לחוץ מותרים ואינם קרויים שרץ-הארץ (ראה ערכו. וראה ערך שרץ הארץ, וערך תולעים, וערך בדיקת תולעים), ואם כן לא נאסרו משעה שנוצרו אלא אחר שרחשו, אינם בכלל בריה (כרתי ופלתי ק סק"ד).

• ויש חולקים וסוברים שעיקר התנאי הוא שיהיה איסורו מחמת עצמו, פרט לשקיבל איסורו מדבר אחר, ולא אמרו שיהיה אסור מתחילת ברייתו אלא מפני שמן הסתם דבר שאסור מחמת עצמו הוא אסור מתחילת ברייתו, ולפיכך אותם תולעים שאיסורם מגופם נקראים בריה, ולהיפך נבלה וטרפה אפילו מן הבטן אינן בריה, שדבר אחר גרם להן להיאסר, שמחמת עצמן בכלל בקר וצאן הן שהתורה התירתם (ראה רש"י חולין עב ב ד"ה שיש)^[212].

ביצה

ביצה אסורה, כגון ביצת עוף טמא (ראה ערך ביצה (א): ביצת מין טמא) - יש סוברים שהיא בריה (רשב"א חולין צז ב ד"ה א"ל, בשם הראב"ד; ש"ך יורה דעה פו ס"ק טז, בדעת הרמב"ם); ויש חולקים וסוברים שאינה בריה, שהרי היא כחיטה שאין בה בריית נשמה (רשב"א שם בשם הרמב"ן, והסכים לו).

ביצה שיש בה אפרוח (ראה ערכו), יש סוברים שהיא בריה (רמב"ם מאכלות אסורות טו יט; שו"ע ק א) מחמת האפרוח שבה היא בריה שלימה (רשב"א חולין צח א ד"ה איתמר, בדעת הרמב"ם; בית יוסף יורה דעה קי), ולכן אפילו אם ביצת עוף טמא אינה בריה, ביצת אפרוח היא בריה (משנה ראשונה שם, לדעת הר"ש והרע"ב); ויש חולקים וסוברים שביצת אפרוח אינה בכלל בריה, שאין האפרוח כבריית נשמה (שו"ת הרשב"א א מו בסופו).

ביצה האסורה מפני שיש בה טיפת דם, אינה בריה, שאין בה שום חיות (בדק הבית לבית יוסף קי; ש"ך ק ס"ק ב); ועוד שאין איסורה מחמת עצמה רק מחמת טיפת הדם (פליתי ק סק"ד)^[213].

בשיעורים

השיעור וטעמו

אף על פי שכל איסורי אכילה אין חייבים עליהם אלא בשיעור כזית (ראה ערך אכילה: שיעורה), "בריה" לוקים עליה אפילו בכל שהוא (מכות יג א, יז א, ושבועות כא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ב כא).

בטעם הדבר שבריה חיובה בכל שהוא נחלקו ראשונים: יש אומרים שהוא משום חשיבותה של הבריה (רש"י שבועות כא ב ד"ה מפרש); ויש אומרים לפי שבריה כיון שנקראת בשמה על שם שלימותה (ראה לעיל התנאי של אם יחלק אין שמו עליו), הרי כשאמרה תורה לא תאכל אותה, בין גדולה ובין קטנה במשמע, והרי זה כאילו פירטה התורה שאסורה בכל שהוא (תוספות חולין צו א ד"ה מאי, ורא"ש חולין ז לג)^[214].

נמלה

לכן האוכל נמלה כל שהוא חייב (מכות ושבועות שם; רמב"ם שם) משום שרץ הארץ (רש"י שם. וראה ערכו), בין שאכלה מתה, ובין שאכלה חיה (רמב"ם שם, על פי חולין קב ב).

גיד הנשה

וכן גיד הנשה שאכלו כולו ואין בו כזית, חייב מפני שהוא בריה (חולין צו א; רמב"ם מאכלות אסורות ח ב)^[215].

בריה סרוחה

הבריה, אפילו שנסרחה ונשתנית צורתה, לוקה עליה כשאכלה כולה (רמב"ם מאכלות אסורות יב כא); ויש שחלקו בין דברים הפגומים בעצמם כנמלה וזבוב וכיוצא, שמכל מקום אסרתם תורה, ולכן שוב אין הבדל בין אם נסרחו אחר כך ללא נסרחו, לבין דברים החשובים מצד עצמם, ונפגמו אחר כך מן החוץ עד שאינם ראויים לאכילת אדם, שאין עליהם דין בריה (פרי חדש קג א, על פי הרמ"א בשו"ע שם א).

בביטול

בריה אינה בטלה אפילו באלף (חולין ק א, ותוספות ד"ה בריה; רמב"ם מאכלות אסורות טז ו; טוש"ע יורה דעה ק א)^[216].

מדאורייתא ומדרבנן

מן התורה הבריה בטלה ככל האיסורים (ראה ערך ביטול איסורים), ומדרבנן הוא שאמרו שאינה בטלה, לפי שיש לה חשיבות מן התורה לענין מלקות, שלוקים עליה בכל שהוא (ראה לעיל: בשיעורים), ולכן אף חכמים החמירו לומר שאינה בטלה (ריטב"א חולין ק א ד"ה ובריה.; איסור והיתר שער כה דין ב).

טעמה בטל

לא אמרו שבריה אינה בטלה אלא גופה ועיקרה, אבל טעמה בטל, ולכן בריה שנתבשלה עם היתר, בזמן שמכיר את הבריה – זורקה, ואם יש בהיתר ששים כנגד הבריה הכל מותר (ראה ערך בטול בששים); ואם אינו מכירה, הרי כל החתיכות של היתר שהבריה נתערבה בתוכן אסורות אפילו הן אלף, והרוטב מותר אם יש בכל ההיתר ששים כנגד הבריה (טוש"ע יו"ד ק ב, על פי משנה חולין צו ב)^[217].

קדרה של מרק שנפלה לשם בריה ונאבדה, באופן שאין אפשרות לסננה, אסור הכל (שו"ת הרשב"א א קא; שו"ע יורה דעה ק ג, וש"ך ס"ק י), שאין הבדל בבריה בין שנתערבה במינה לשנתערבה שלא במינה (ראה ט"ז קא ס"ק יב, וש"ך קי סק"א, שלא כדעת איסור והיתר).

ספק בריה

ספק בריה בטל, שהרי כל החומר של בריה לענין ביטול הוא מדרבנן (ראה לעיל), וספק דרבנן להקל (איסור והיתר שער כה דין ז; ט"ז ק סק"א). ודוקא כשהספק הוא אם זהו בריה או לא, אבל אם הוא ודאי בריה אלא שהוא ספק איסור - אינו בטל (שם. וראה ש"ך קא סק"ב), שאין ספק איסור תורה שנתגלגל אחר כך לאיסור דרבנן נעשה על ידי זה ספק דרבנן (פרי מגדים קא משבצות זהב סק"ב. וראה ערך ספק דרבנן על ספק תורה שנתגלגל לדרבנן. וראה ערך דבר חשוב על כל הדברים שאינם מתבטלים מחמת חשיבותם בספק איסור).

מטעם זה שספק בריה להקל, נמלה שחסרה כל שהוא, בדבר שאין החיות תלויה בו - בטלה, שכיון שהדבר ספק אם יש לה תורת בריה (ראה נזיר נא ב, נב א ותופסות ד"ה נמלה וד"ה מי), הרי ספק דרבנן להקל (ר"ן חולין שם)^[218].

לברכה

ברכה מעין שלש

בברכה-מעין-שלש (ראה ערכו) שאחר אכילת פירות, אף על פי שאין מברכים אותה אלא אחר אכילת שיעור כזית (ראה ערך ברכה מעין שלש: השיעור), אכל פרי שלם כברייתו, כגון גרגיר אחד של ענב, או גרגיר אחד של רמון - יש סוברים שטעון ברכה לאחריו, לפי שהוא בריה (ירושלמי ברכות ו א; תוספות ברכות לט א ד"ה בצר; טוש"ע אורח חיים רי א).

פרי בלא הגרעין

אם הוציא הגרעין מהפרי, אינו נקרא שוב בריה (תוספות ברכות לט א ד"ה בצר; רמ"א בשו"ע שם). ושלש דעות בדבר:

• יש אומרים שאם הובא לפניו הפרי שלם, אפילו שהשליך הגרעין ולא אכלו, כיון שאכל מה שדרכו לאכול, הרי זה בריה - ואף על פי שבאיסורים כל שלפני האכילה הסיר קצת אינו בריה, לברכה הרי זה בריה (פרי מגדים או"ח רי באשל אברהם סק"ד) - אבל אם הובא לפניו בלא גרעין, אינו בריה (רא"ש ברכות ו טז); ואם היה פרי שדרכו לאכול גם הגרעין, אפילו שהובא לפניו שלם, צריך שיאכלנו כולו דוקא, עם הגרעין (מגן אברהם רי סק"ד, בדעת הרא"ש).

• יש אומרים שבפרי שאין דרך לאכול הגרעין שבו, כגון זית, אינו בריה אפילו אם אכל את הגרעין; ובפרי שדרך לאכול הגרעין, אפילו שאוכלים רק התוך של הגרעין ולא קליפתו, ואכלו כמו שדרכו לאכלו, הרי זה בריה, ואם לאו אינו בריה (רבינו יונה ברכות לט א ד"ה אני, וראה מגן אברהם שם).

• ויש אומרים שאם אכל עם הגרעין, אף שאין דרכו לאכלו, הרי זה בריה; ואם לא אכלו, אף שהובא שלם אינו בריה (רשב"א ברכות לט א ד"ה ההוא).

נחתך מעט מהפרי עצמו, ודאי שאינו בריה לדברי הכל (משנה ברורה רי סק"ח).

נפל ממנו קצת על ידי בישול, כמו שרגיל הוא להתפרפר – לדעת הסוברים שעל ידי דבר שאין דרכו לאכול לא נתבטל שם בריה, נקרא עדיין בריה (מגן אברהם שם, לדעת הרא"ש); ולדעת החולקים - אינו בריה (משנה ברורה שם סק"ח, וראה שם בשער הציון ס"ק כג, שכן יש לנהוג למעשה).

ברירה^[219] - דבר שאינו מבורר עכשיו ומתברר אחר כך, אם אנו אומרים שהוברר הדבר למפרע

בתליית האדם

שני אופנים של ברירה הם בתליית האדם:

• תולה בדעת עצמו, היינו שהאדם שוקל עכשיו בדעתו אם להחליט כך או אחרת, ותלה הדבר במה שיחליט לאחר זמן, שכפי שיחליט אז כך הוא רוצה שיהיה עכשיו.

• תולה בדעת אחרים, היינו שתולה את הדבר במה שאינו בידו, ואומר אם יהיה הבירור כך אני רוצה מעכשיו שיהיה כן, ואם יתברר אחרת אני רוצה אחרת.

בתולה בדעת עצמו

בתולה בדעת עצמו נחלקו תנאים: במי שהניח ערוב תחומין (ראה ערכו) בערב שבת, ואמר: הריני מערב לשבתות של כל השנה, שבשבת שירצה יקנה לו ערובו, ובשבת שלא ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו הערוב [להפסידו אלפים אמה לצד שכנגדו] - ר' שמעון אומר ערובו ערוב, שיש ברירה; וחכמים אומרים אין ערובו ערוב, שאין ברירה (ברייתא עירובין לז ב).

בתולה בדעת אחרים

אף בתולה בדעת אחרים נחלקו תנאים, באדם המניח שני ערובי תחומין, אחד במזרח ואחד במערב, ומתנה שאם יבואו מחר נכרים מן המזרח, ויצטרך לברוח מפניהם, יקנה לו ערובו למערב, ואם יבואו למערב יקנה לו למזרח, האם אנו אומרים שלמחר קנה לו למפרע ערובו מאתמול לאותו צד שהוברר, שיש ברירה והרי זה תלוי בדעת אחרים, היינו בדעת הנכרים; או שאין ברירה, ואין ערובו קונה (עירובין לו ב).

להלכה

דעת רוב הפוסקים שבין תולה בדעת עצמו, ובין תולה בדעת אחרים - כל שהדבר הוא של תורה אין ברירה, וכשהוא בדבר שמדרבנן יש ברירה (רמב"ם תרומות א כא, מעשר ז א, גירושין ג ד); רבנו תם בתוספות גיטין מח א ד"ה אי לאו, וברא"ש בבא בתרא ז ב; רמב"ן וריטב"א גיטין ג; שו"ת הרשב"א ב פב; טוש"ע יורה דעה שלא יא).

אלא שמהם שסוברים שיסוד ההבדל בין דאורייתא לדרבנן הוא משום שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא, והדבר ספק אצלנו אם יש ברירה או אין ברירה, ולכן מחמירים בדאורייתא לומר אין ברירה ומקילים בדרבנן לומר יש ברירה (שאגת אריה פט); ומהם שסוברים שכשאמרו בשל תורה אין ברירה לא משום ספק אמרו כן אלא בתורת ודאי, בין שהוא לחומרא ובין שהוא לקולא (ים של שלמה בבא קמא ה שם).

יש מן הראשונים שפוסקים לעולם יש ברירה, אף בדברים של תורה (ר"י בתוספות תמורה ל א ד"ה ואידך, וברא"ש נדרים ה א; רמב"ן בבא בתרא קז א, בשם הרב; הגהות אשרי עירובין ג ו).

ויש מי שפסק שאין ברירה בין בדאורייתא ובין בדרבנן (מרדכי סוף ביצה בשם ר"מ. וראה שער המלך עירובין ח ז שתמה עליו).

בדבר העומד להתברר

אפילו לסוברים אין ברירה, כתבו ראשונים שאין זה אלא כשהספק אינו עומד להתברר בודאי, אבל כשהספק עומד להתברר בודאי, כך או כך, אף הם סוברים יש ברירה, ולכן אף על פי שר' יוסי סובר אין ברירה, מכל מקום מי שאמר: הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה, ואחר כך מת, סובר ר' יוסי שהוברר הדבר למפרע שהיתה מגורשת, שהרי ודאי יתברר, או יחיה או ימות, ולכן בזה יש ברירה (ראה גיטין עג ב, ותוספות שם כה ב ד"ה ר"י).

ויש מן הראשונים שאינו מחלק בין עומד להתברר לאינו עומד להתברר (רמב"ן גיטין כה ב ד"ה ואנן השתא).

בתנאים

יש מהראשונים הסבורים שכל תנאי שאדם מתנה, שאם יתקיים התנאי - יחול המעשה, ואם לא יתקיים - לא יחול, והתנאי הוא בדבר שבדעתו לקיימו ובידו לקיימו, המעשה חל בקיום התנאי, ואין זה תלוי בדין ברירה; אבל המתנה תנאי שאין בידו לקיימו, ובשעת התנאי ספק הוא, והתנאי מתקיים מאליו, הרי זה תלוי בברירה.

כגון, האומר: הרי זה גיטך אם מתי מחולי זה, הרי בשעה שנתן הגט - ספק הוא אם יחיה או ימות, והתנאי הוא בדבר שאין בידו, אלא בידי מי שחייו ומותו תלויים בו, לפיכך אם מת - אין הגט חל למפרע אלא לדעת הסוברים יש ברירה, שאומרים שלאחר שמת הוברר למפרע שעומד היה אז למות מחולי זה (רש"י גיטין כה ב ד"ה ולכי, ותוספות שם ד"ה ולכי מיית).

ויש מהראשונים אומרים שאפילו בתנאי שאין בידו לקיימו - כל שהתנאי תלוי במעשה, אינו ענין לברירה, אם התנאי הוא על דבר אחד.

כגון, האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים היום, שהיא מקודשת אם ירדו גשמים. הטעם: שעיקר ברירה הוא כשמתנה על שני דברים, כגון מי שהיו לו שתי נשים ששמותיהן שוים, ואמר לסופר: כתוב גט לאיזו שתצא בפתח תחילה, ויצאה אחת מהן, שזה תלוי בדין ברירה (ראה גיטין כה א), שבשעת כתיבת הגט ראוי היה לחול על כל אחת משתי הנשים; מה שאין כן כשהבירור מוטל על דבר אחד, אלא שספק הוא אם יהיה או לא יהיה, כגון שאמר לסופר: כתוב גט לאשתי על מנת שתצא בפתח תחילה, וכיוצא בזה, שחסרון הבירור הוא לא מצד עצמו של דבר, אלא מצד התנאי, אינו תלוי בברירה, וכל שנתקיים התנאי - נתקיים הדבר (רמב"ן וריטב"א ומאירי גיטין שם)^[220].

בחלות לאחר זמן

אין החלות של דבר הבא על ידי הבירור שלאחר כך תלויה בדין ברירה, אלא כשהחלות צריכה להיות למפרע בשעה שעוד לא נתברר הדבר, כגון בברירה של גט אם ימות, שחלות הגט צריכה להיות למפרע דוקא, שאין גט לאחר מיתה; אבל אם די לנו שחלות הדבר תהיה אחר כך, משעה שתתברר ואילך, ולא למפרע, אין אנו זקוקים לדין ברירה כלל, וכשמגיעה שעת הבירור חל אז המעשה (ר"ש מעשר שני ה א; שו"ת הרשב"א ב פב; נתיבות המשפט סא ס"ק ג). ולכן המחלל כרם רבעי, יכול לומר: כל מה שילקטו העוברים והשבים יהיה מחולל מלקיטה ואילך, ואינו בכלל ברירה (ר"ש מעשר שני שם, וראה תוספות בבא קמא סט א ד"ה כל הנלקט)^[221].

בחסרון ידיעה

חסרון ידיעה, אינו ענין לברירה, שאם בעצם כבר הוברר הדבר עכשיו, אלא שאין אנו יודעים איך הוברר, יכול אדם להתנות ולומר שאם יוודע שכך הוא הבירור יחול כך, ואם יוודע הבירור באופן אחר יחול באופן אחר.

כגון, האומר לעבדו: צא ושחוט עלי את הפסח, אם הרב פירש לו מה ישחט בשבילו - גדי או טלה - והעבד שכח מה פירש לו, יכול הוא לשחוט טלה וגדי, ויאמר: אם גדי אמר לי רבי - הגדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי - הטלה שלו וגדי שלי, ואף על פי שהלכה שאין ברירה, שכאן בשעת שחיטה כבר הוברר הדבר, אלא שהוא אינו יודע, ואחר כך כשיוודע אינו אלא גילוי מילתא (משנה פסחים שם, וראה תפארת ישראל למשניות שם אות יד; רמב"ם קרבן פסח ג ב).

בספק בעצם

אף דבר שעומד מצד עצמו בספק שיתברר לאחר זמן, מבלי שהאדם תלה אותו בספק זה, תלוי בדין ברירה.

כגון, המת שנמצא בבית, ולו פתחים הרבה, ואין ידוע באיזה פתח יוציאו אותו, וכל הכלים המונחים בחלל הפתחים תחת עובי התקרה - טמאים משום סוף טומאה לצאת דרך שם (ראה ערך סוף טומאה לצאת). ואם לבסוף הוברר דרך איזה פתח יוציאו את המת - כל הכלים שהיו קודם שהוברר, לדעת הסוברים אין ברירה, כולם טמאים, ואין אומרים הוברר הדבר למפרע שדרך פתחים אלה לא יוציאו את המת; ולדעת הסוברים יש ברירה, כל הכלים שהיו קודם שהוברר טהורים, שאנו אומרים הוברר הדבר למפרע שסופו של מת לצאת דרך אותו הפתח שהוברר בלבד (ביצה י א, ורש"י ד"ה כולם טמאים, ותוספות ד"ה ב"ש)^[222].

בחסרון קפידא

אין דין ברירה אמור אלא כשיש קפידא בדבר אם החלות תהיה באופן זה או אחר, אבל כשאין שום קפידא בדבר אם יחול כך או כך, לדברי הכל כשנתברר אופן החלות הרי הוא חל למפרע.

לכן, אף על פי שאין נמנים על שני פסחים כאחד לומר שבשעת אכילה יברור אחד מהם שירצה, לפי שאין ברירה, ושמא בשעת שחיטה לא היתה דעתו על זה, מכל מקום מלך ומלכה שאמרו לעבדיהם: צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהם שני פסחים, גדי וטלה, יאכלו מן הראשון, ויצאו בו ידי חובתם (פסחים פח ב), שמלך ומלכה סומכים על עבדיהם, ואינם מקפידים על סעודתם אם גדיים או טלאים (רש"י שם ד"ה במלך); ועוד, שיש להם רוב מעדנים, ואינם מקפידים אם גדי ואם טלה, ואם שמן ואם כחוש (תוספות שם. וראה רמב"ם קרבן פסח ג א שפירש משום שלום מלכות. וראה ערך קרבן פסח)^[223].

בחלוקת שותפות

שנים שלקחו דבר בשותפות ולבסוף חלקוהו ביניהם, אם אומרים בשעת חלוקה הוברר הדבר למפרע שזה היה חלקו של זה, או שהיה מעורב מתחילתו ועתה הוא שנתחלק, הרי זה תלוי בדין ברירה, ואין ברירה זו דומה לגמרי לברירה שהאדם תולה את חלות הדבר בבירור שלאחר כך, מכל מקום דינם אחד (ריטב"א גיטין כה ב, על פי סוגיות התלמוד בכמה מקומות).

בחלוקת ירושה

האחים שנפלה להם ירושה מאביהם וחלקו - נחלקו אמוראים האם הם כלקוחות, לפי שאין ברירה לומר הוברר למפרע שלכל אחד הגיעו חלקו משעת ירושה, אלא יש לומר שמא חלק זה נפל בירושה לשני, והחליפו ביניהם את החלקים, והרי הם כמוכרים זה לזה (בכורות נז א); או שכיורשים הם, שיש ברירה, ואנו אומרים שהוברר למפרע שלכל אחד הגיע לו חלקו משעה ראשונה (בכורות נה ב, בבא קמא ט א, בבא בתרא קז א).

הלכה ביורשים

הלכה שאין ברירה, וכלקוחות הם, ופטורים ממעשר בהמה (רמב"ם בכורות ו יא. וראה רמב"ם שכנים ב יב, ומכירה יג יב, וטוש"ע חושן משפט קעג ג, ושם רכז לז).

ולענין חזרה ביובל נחלקו ראשונים: יש פוסקים שמחזירים זה לזה, כיון שלקוחות הם (רמב"ם שמיטה ויובל יא כ; מאירי גיטין מח א; ים של שלמה בבא קמא ה דיני ברירה); ויש פוסקים שאין מחזירים, אף על פי שהלכה שאין ברירה (תוספות גיטין מח א ד"ה אי).

בבעל חוב שנטל חלקו של אחד מהם, הלכה שבטלה החלוקה (בבא בתרא קז א; רמב"ם נחלות י א; טוש"ע חושן משפט קעה ד), ואף על פי שהלכה שאין ברירה והם כלקוחות, מכל מקום אנו חושבים אותם כלוקח באחריות, שמסתמא על דעת כן חלקו שכל אחד ישלם חלקו בחובות שיהיו, שהרי כולם חייבים לפרוע החוב (תוספות גיטין שם).

בשותפות שלא נתחלקה

אף גדר שימוש השותפים בדבר המשותף שלא נתחלק תלוי בדין ברירה:

השותפים שנדרו הנאה זה מזה, אסורים ליכנס לחצר המשותפת; ר' אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו, וזה נכנס לתוך שלו (משנה נדרים מה ב), שחכמים סוברים אין ברירה, וכשכל אחד מהם נכנס לחצר אין אומרים הוברר הדבר שמשתמש בשלו, אלא שמא משתמש הוא בחלק חברו, ואסור הוא ליהנות ממנו; ור' אליעזר בן יעקב סובר יש ברירה, ובשעה שמשתמש בחצר יכול לומר: זהו חלקי שביררתי לי (בבא קמא נא ב). וכן הלכה (רמב"ם נדרים ז ד; טוש"ע יורה דעה רכו א)^[224].

בתערובת

בכל איסור שנתערב בהיתר אין אומרים ברירה, שיטול אחד מהתערובת ויאמר זהו האיסור, בשביל להתיר את האחרים (תוספות תמורה ל א ד"ה ואידך).

ויש שכתבו שכל שהאיסור הוברר מתחילה, ואחר כך נתערב בהיתר - אין סומכים על ברירה; אבל אם קודם שנתערבו לא היה האיסור מבורר, ולאחר התערובת נולד האיסור - בזה סומכים על ברירה (תוספות תמורה שם)^[225].

ברית מילה^[226] - סדר הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו^[227]

קודם יום המילה

ליל שבת שאחר הלידה

בליל שבת שאחרי לידת זכר נוהגים להיכנס לבית שהתינוק שם ולטעום (תרומת הדשן רסט; רמ"א יו"ד רסה יב). שמות אחדים לכך:

• יש שקראו לה ישוע הבן, על שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו (תרומת הדשן שם, על פי תוספות בבא קמא פ א ד"ה לבי, בשם רבנו תם).

• יש הקוראים לה: סעודת זכר (מגדל עוז ליעב"ץ, תעלת הבריכה העליונה טו), או: בן זכר (ערוך השולחן שם לז).

ובדורות האחרונים התפשט המנהג לקרוא לה: שלום זכר (אגרות משה יו"ד ג קסא; משנה הלכות ו קסו)^[228].

טעם כניסה זו: שנשתכחה מהולד התורה שלמד במעי אמו, כשבא מלאך וסטרו על פיו, וכעת באים לנחמו על כך (דרישה יו"ד רסד סק"ב, בשם תשובת מהר"י מנחם קב, על פי נידה ל ב; מגדל עוז שם).

ונהגו בכניסה זו בליל שבת דוקא:

• מפני שהכל מצויים אז בבתיהם (תרומת הדשן שם).

• או מפני שנאמר במדרש בטעם שהקרבן כשר רק מהיום השמיני להולדתו: משל למלך שגזר ואמר כל אכסנאים שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה, כך אמר הקדוש ברוך הוא לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת, ואין מילה בלא שבת (ויקרא רבה כז י. ט"ז יו"ד רסה ס"ק יג). וקבעוהו בליל שבת, מפני שאם היה צורך רק בשבת לפני מילה היה די לעשות מילה ביום השביעי, שאי אפשר שלא יחול שבת בינתיים, ולא נעשה ביום השמיני אלא מפני שייתכנו שבעה ימים ללא ליל שבת - כגון שנולד בשבת בבוקר ושבעה ימים לאחר מכן הוא שישי בבוקר - אך לא שמונה, ונמצא שהקפידא היתה דוקא על ליל שבת (לקוטי מהרי"ח ח"ג קכב ע"ב).

ונהגו בכניסה זו בטעימה בלבד של פירות (ערוך השולחן שם לז)^[229], ונוהגים לאכול בו עדשים או קטניות -או חומוס ("ארבעס", ילקוט מנהגים עמ' 87) - שהוא מאכל אבלים, שהתינוק אבל על התורה שנשתכחה ממנו (ראה לעיל. מטעמים לח).

תפילות שבת

קוראים לתורה בתורת חיוב את אבי הבן (לבוש או"ח רפב ז בהג"ה, בשם מנהג פוזנא; מגן אברהם שם ס"ק יח; שערי אפרים ב ח; באור הלכה קלו א ד"ה בשבת)^[230], ובמוהל וסנדק נחלקו המנהגים:

• יש הנוהגים שגם הם חיובים, והסנדק דוחה לאבי הבן והמוהל, ואבי הבן דוחה למוהל, אם מוהל בנו, ואם המוהל של ילד אחר מפילים גורל (לבוש שם, בשם מנהג פוזנא; מגן אברהם שם; שערי אפרים שם יב, שכך מנהג קצת מקומות).

• יש הנוהגים שאינם חיובים כלל (שערי אפרים שם, שכך מנהג מקומו).

• ויש הנוהגים שאינם חיובים לקריאה בתורה, אך מכל מקום מכבדים אותם בהגבהת ספר התורה (באור הלכה שם, בשם יש מקומות)^[231].

סעודה בליל המילה

בלילה שקודם יום המילה נוהגים שבעל הברית עושה סעודה ומשתה לכבוד המצוה (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 627; מהרי"ק קעח):

• יש נוהגים בסעודה שלמה של פת והמוציא (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 624).

• ויש נוהגים ביין ופירות בלבד (מהרי"ק קעח).

טעם סעודה זו, משום כבוד המילה (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 627), ונעשית בלילה שלפני המילה:

• מפני שזריזים מקדימים למצוות (נחלת שבעה יב).

• או שלפי שמצות מילה חביבה ביותר, לכן יש לעשות לכבודה סעודה לא רק בגמר המצוה, אלא אף לפניה (חותם קודש ט יא).

סעודה זו אינה אלא מנהג, ואינה בכלל סעודה מצוה (מהרי"ק שם; מגן אברהם תרמ ס"ק יג; מגדל עוז שם יד; חוות יאיר ע)^[232].

יש שנהגו לערוך שולחן בלילה שלמחר מלים התינוק, ולשום עליו כל מיני מאכל, ואומרים שעושים כן למזל התינוק הנולד - ואינם אוכלים המאכלים, אלא מניחים אותם כך לשם מזל (ש"ך יו"ד קעח סק"ו) - ואסור לעשות כן משום דרכי-האמורי (ראה ערכו), והרי זה בכלל הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן (ישעיהו סה יא. רבנו ירוחם יז ה, על פי שבת סז ב; רמ"א שם ג).

שמירה בליל המילה

מלבד זה נוהגים להיות נעורים כל הלילה אצל התינוק בלילה זה (מטה משה עמוד ג חלק ז פרק ד דין ב; מגדל עוז שם, בשם מנהג המדינות הללו)^[233], שהשטן מכוון להזיק לתינוק ולמונעו ממצות מילה, לפי שקשה לו שישראל מקיימים המצוה שבזכותה ניצולים מדינה של גהינום, וסמך לדבר: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר (בראשית יז ט) - שמצות מילה צריכה שמירה (מטה משה שם, בשם מצאתי כתוב).

ונוהגים לעסוק בכל הלילה בתורה (מגדל עוז שם, על פי הזוהר ח"א צג ע"א), ומתאספים בבית היולדת, ונערים באים וקוראים קריאת שמע ופסוקים נוספים להגן מפני המזיקים (אוצר דינים ומנהגים עמ' 112).

ויש לשמור התינוק מלהיות לבדו תיכף משיחשיך היום (זכר דוד א ל).

וכשחלה המילה בשבת, אין צורך בשמירה זאת, שהשבת עצמה שומרת, ואין צורך בשמירה נוספת (זכר דוד שם; זכור הברית ג ד), ומכל מקום נהגו אף בשבת שאחד נעור כל הלילה ולומד סמוך לתינוק (זכר דוד שם).

שם הלילה

יש הקוראים ללילה זה: ווא"ך נאכ"ט (לקוטי מהרי"ח ח"ג קכב ע"ב) - מילים ביידיש שתרגומם: ליל שמורים - ויש הקוראים לו: ברית יצחק (עלי הדס יח ט, בשם מנהג ארץ ישראל), ויש הקוראים לו: בילאד"ה, מילה הנגזרת מהמילה הספרדית וילאד"ה שפירושה ליל שימורים (עלי הדס שם, בשם מנהג תוניס).

ביום המילה

שליח ציבור

נהגו המוהלים לעבור לפני התיבה ביום המילה לתפילת שחרית (מנהגים דבי מהר"ם, סדר מילה; רמ"א יו"ד רסה יא):

• שלפי שעוסק במצוה לכך ראוי לו להתפלל (מנהגים (טירנא), הגהות המנהגים טבת מ; ש"ך שם ס"ק כג, בשמו).

• או שהתפלה היא במקום קרבן, והמילה היא קרבן (מטה משה שם י).

• או מפני שנאמר: רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט ו. מנהגים דבי מהר"ם שם; רמ"א שם)^[234].

אחרונים נחלקו אם מנהג זו דוחה המנהג שהאבל עובר לפני התיבה:

• יש אומרים שהוא דוחה אותו, והמוהל יעבור לפני התיבה (מגן אברהם נג ס"ק כד).

• ויש אומרים שאינו דוחה, והאבל יעבור לפני התיבה (מהר"ם מינץ מג; ש"ך שם).

• ויש אומרים שהוא דוחה, ומכל מקום לא יעבור המוהל לפני התיבה לכל התפילה, אלא לעיקרה עד "למנצח", וסיום התפילה יסיים האבל (כנסת יחזקאל מד).

והכל מודים שבמקום שיש מנהג קבוע הולכים אחר המנהג (מהר"ם מינץ שם; ש"ך שם).

צורת אמירת "וכרות עמו"

יש הנוהגים לשנות בצורת אמירת הפסוקים בסוף פסוקי דזמרא, מ"וכרות עמו הברית" ועד לסוף שירת הים, שהמוהל אומר בקול רם פסוק אחד, והסנדק פסוק אחר (מנהגות וורמייזא, בירת מילה), או שהמוהל אומר בקול רם חצי פסוק, והקהל בקול רם חציו השני (אוצר התפילות א קכ ע"א), ויש להקפיד שכל הקהל יאמרו בלחש כל הפסוקים (אוצר התפילות שם).

טעם המנהג שבזכות המילה גזר הקדוש ברוך הוא את הים, שנאמר: לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים (תהלים קלו יג) - אל תקרא "לגזרים" אלא לגוזרים, בשביל המילה (עוללות אפרים ג עמ' יג, על פי כלבו קכא), ומתחילים מ"וכרות עמו הברית", מפני שהקב"ה סייע לאברהם אבינו למול (לקוטי מהרי"ח ח"ג קכד ע"א)^[235].

תחנון ואל ארך אפים

אין אומרים תחנון, ואין נופלים על פניהם ביום המילה, בבית הכנסת שיש בו המילה (כלבו עג; שבלי הלקט, מילה ה; שו"ע או"ח רסה יג), שאין תחינה אלא ביום צרה, וביום שמקיימים מילה שמחה היא (מהרי"ל, הלכות מילה יג, על פי שבת קל ב), אבל אומרים אל ארך אפים (מהרי"ל שם י)^[236].

יענך ה'

נחלקו הדעות אם אומרים ביום המילה מזמור יַֽעַנְךָ֣ ה' בְּי֣וֹם צָרָ֑ה (תהלים כ ב):

• יש אומרים שאין לאומרו (כלבו שם; רוקח קח, בשם מנהג וורמישא; מנהגים דבי מהר"ם, סדר המילה, בשם יש מקומות), לפי שאינו יום צרה אלא יום שמחה לאבי הבן (כלבו שם).

• ויש מצריכים לומר (מנהגים דבי מהר"ם שם, בשם רוב מקומות; רוקח שם, בשם מנהג מגנצא; מהר"ם מינץ מג) משום צער התינוק, שכן תרגם יונתן על יענך ה' ביום צרה: יקבל השם צלותא ביומא דמהולתא (מהר"ם מינץ שם), ומשום צער אבי התינוק ואמו המצטערים בצער בנם והוא להם יום צרה (מנהגים דבי מהר"ם, סדר המילה), ועוד שיש במזמור זה תשעה פסוקים - מלבד הפסוק למנצח מזמור לדוד - כנגד תשעה חדשי העיבור (רוקח קח; מנהגים דבי מהר"ם שם), וכן המנהג (מנהגים (טירנא), הגהות המנהגים טבת מ; ש"ך שם ס"ק כד).

יהי רצון

הנוהגים לומר "יהי רצון" לאחר קריאת התורה, כשחל ביום שאומרים בו תחנון, נחלקו הדעות אם אומרים אותו ביום המילה:

• יש אומרים שאין לאומרו (מנהגים (טירנא) שם; ש"ך שם).

• ויש אומרים לאומרו, שיש בו בקשה לחיי הנימול בכלל ישראל, ולא גרע מ"מי שברך" שעושים לו (מגדל עוז ליעב"ץ, נחל עשירי ד).

הזכרת נשמות

כשחלה המילה בשבת אין מזכירים נשמות לאחר קריאת התורה בשחרית, אלא דוחים זאת למנחה (אשל אברהם או"ח רפד ז ד"ה או מילה)^[237].

וכשחלה המילה בחול, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שיש להזכיר נשמות, שרק בשבת מצטרפות יחד שמחת השבת ושמחת המילה לבטל ההזכרה, ועוד שבשבת ניתן לאומרה במנחה, מה שאין כן בחול (אשל אברהם שם).

• ויש אומרים שאין להזכיר נשמות (שערי אפרים י כז).

קריאת התורה

יש הנוהגים חיוב להעלות האב לתורה ביום מילת בנו (ט"ז יו"ד ת סק"א, בשם מנהג קצת מקומות).

כשחל בתענית צבור ובעשרת ימי תשובה

יום מילה שחל בתענית צבור, מתפללים סליחות ואומרים וידוי כדרכם, ואין אומרים והוא רחום, ולא נופלים על פניהם, אבל אומרים אל ארך אפים (שבלי הלקט ה; מהרי"ל, הלכות מילה י; שו"ע שם יב), ויש נוהגים להוסיף בו פזמונים מיוחדים וסליחות מיוחדות לברית מילה (מהרי"ל שם; מנהגים (טירנא), עשרת ימי תשובה; ש"ך שם).

וכן כשחל בעשרת-ימי-תשובה אין אומרים והוא רחום ותחנון, אבל אומרים אבינו מלכנו (ש"ך שם).

חליצת תפילין

כשמלים מיד לאחר תפילת שחרית, אין חולצים התפילין עד לאחר המילה, משום שהתפילין הם אות והמילה גם-כן אות (ש"ך שם; משנה ברורה כה ס"ק נה), ועשיית מצות המילה היא עשיית האות בגוף האדם, והנחת התפילין היא כנתינת טעם לעשיית המצוה (אגרות משה או"ח ד קא).

אף כשאין מלים מיד לאחר תפילת שחרית, יש נוהגים שאבי התינוק הסנדק והמוהל מניחים תפילין לפני המילה ומעוטרים בהם בשעת המילה (כף החיים או"ח כה ס"ק צו)^[238].

הכנות למילה

כסא לאליהו

נוהגים לעשות כסא לאליהו, שנקרא מלאך הברית (המנהיג קכט; כלבו עג; טוש"ע יו"ד רסה יא), וכך אמרו: מלכות אפרים מנעו מישראל את המילה, ועמד אליהו וקנא קנאה גדולה, ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר וכו', אמר לו הקדוש ברוך הוא: לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גילוי עריות, וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך; מכאן התקינו חכמים שיהיו עושים מושב כבוד למלאך הברית, שנאמר: וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא (מלאכי ג א. פרקי דרבי אליעזר כט).

ואין הסנדק יושב על כסא זה, אלא על כסא המושם לידו (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 625; הרוקח קיג), שמלשון המדרש מוכח שכסא זה מיוחד לכבודו של אליהו (באור רד"ל לפרקי דרבי אליעזר כט, על פי הזוהר ח"א צב ע"ב)^[239].

נושאי התינוק

יש נוהגים שנותנים התינוק לאשה, והיא מביאה לפתח בית הכנסת לאיש, והוא המוליכו למקום הכסא של אליהו, וקוראים להם קוואט"ר, מלשון קטורת, שהמילה היא כקטורת (ערוך השולחן יו"ד רסה לה).

עמידת הקהל

כשמביאים את התינוק לבית המילה עומדים כל הקהל מפניו (מגדל עוז ליעב"ץ, נחל שנים עשר ח; ערוך השלחן יו"ד רסה יד), וכן בשעת הברית נהגו שעומדים כולם מלבד הסנדק (רמ"א יו"ד רסה ב, בשם יש אומרים, ושכך נוהגים), וסמך לדבר מהגמרא (שבת קלז ב), שבה נזכר ש"העומדים" בזמן הברית אומרים כשם שנכנס וכו' (ראה להלן. ארחות חיים מילה ז, בשם הר"מ), ומספר טעמים לדבר:

• העמידה היא לכבוד נושאי התינוק, כפי שעמדו מפני מביאי בכורים (ברטנורא בכורים ג ג).

• העמידה היא לכבוד אליהו הנביא (עדות לישראל עמ' קיח, בשם אור צדיקים).

• שנאמר: וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית (מלכים ב כג ג. ארחות חיים שם, בשם הר"מ).

אמירת ברוך הבא

כשמביאים התינוק קורא המוהל בקול רם: ברוך הבא (המנהיג קכח) - כלפי התינוק (מנהגות וורמייזא, ברית מילה, הגהות טו); או כלפי אליהו הנביא (מנהגות וורמייזא שם) - ויש העונים אחריו: בשם ה' (המנהיג שם), ויש העונים אחריו: ברוך הנימול לשמונה (כן נדפס בסידורים; אוצר הברית ב עמ' רעד, בשם יש מקומות), וכשמלים מילה שלא בזמנה אין עונים זאת (כן נדפס בסידורים); ויש שנהגו לאומרו, שממתינים שבעה ימים מחוליו (דרכי חיים ושלום, מילה תתקכב)^[240].

סנדק

המנהג שאחד נעשה בעל ברית לתינוק הנימול ותופס אותו על ירכיו כשמלים אותו (אור זרוע ח"ב קז), ונוהגים להדר אחר מצוה זו (הגהות מימוניות מילה א ט; רמ"א יו"ד רסה יא), וסמך למנהג זה שכך אמרו: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ (תהלים לה י) - אמר לו דוד להקב"ה: אני משבחך בכל אברי וכו', בברכי אני נעשה סינדיקנוס לילדים הנימולים על ברכי (מדרש תהלים (בובר) לה).

וצריך לחפש אחר אדם היותר טוב וצדיק לעשותו סנדק, כדי שיבא אליהו וישב על הכסא אצלו (רמ"א שם רסד א).

נוהגים שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כמו שאמרו בקטורת: חדשים לקטורת (משנה יומא כו א) לפי שהקטורת מעשרת את הכהן, ולפיכך היו רוצים בכל פעם להעשיר כהן אחר (גמ' שם), ואף בסנדק כך (מהרי"ל, הלכות מילה א, בשם רבנו פרץ שם; רמ"א שם).

ומנהג יפה הוא שאבי הבן הוא המניח את התינוק על ברכי הסנדק (שערי תשובה או"ח תקנא סק"ג).

נר

נהגו להדליק נר בשעת המילה (תוספות סנהדרין לב ב ד"ה אור; שבלי הלקט מילה ז):

• על שם "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו כג), והוא דרך שמחה וכבוד (שבלי הלקט שם).

• או לפי שכך היו נוהגים בשעת הגזרה להדליק נרות בבית שיש בו ברית מילה לסימן לעוברים דרך שם שיכירו שיש שם ברית מילה וילכו לשמוע הברכות (שבלי הלקט שם).

ובמילת תאומים ידליקו נרות כפליים ממה שנהגו להדליק במילת ילד אחד (מהרי"ל, הלכות מילה יז; רמ"א שם ה)^[241].

המילה וברכותיה

בבית כנסת או בבית התינוק

נהגו למול בבית כנסת (שו"ת הרשב"א ז תקלו; אוצר הברית ב עמ' רעא, בשם מנהג רוב קהילות האשכנזים, ומקצת קהילות הספרדים); ויש שנהגו למול דוקא בבית התינוק (אוצר הברית שם, בשם מנהג הרבה קהילות ספרדים והתימנים)^[242].

במנין

במקום שאפשר עושים המילה בעשרה (העיטור ח"ב, המילה, דף נג טור ב במהדורת רמ"י, בשם רב צמח גאון; טוש"ע יו"ד רסה ו) לפרסום המצוה, ודומה ליוצא מבית האסורים שצריך להודות בפני עשרה (דרכי משה שם סק"א), ואמרו במדרש: כל עדות נאמנות לישראל בעשרה כו', עדות ברית מילה בעשרה (פרקי דרבי אליעזר יט; מדרש תהלים (בובר) צב), ולכן יעידו בעשרה על האב שהכניס בנו לבריתו של אברהם אבינו (אור זרוע ב קז).

עמידת אבי הבן

אבי הבן עומד על יד המוהל, להודיעו שהוא שלוחו, שהמילה היא כקרבן, ואמרו (עי' תענית כז א) היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו (תענית כז א. עיטור שם, דף נג טור א במהדורת רמ"י; טוש"ע יו"ד רסה ט)^[243].

ברכת המוהל

המוהל מברך: אשר קדשו במצותיו וצונו על המילה (טוש"ע שם א), ואם המוהל הוא אבי הבן נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאף כאן מברך "על המילה" (טור שם, בשם בעל העיטור; רמ"א שם, בשם יש חולקין), וכן המנהג (טור שם; רמ"א שם)^[244].

• ויש אומרים שמברך "למול את הבן", שלדעתם כל העושה מצוה לעצמו מברך בלמ"ד (ראה ערך ברכת המצות. רמב"ם ברכות יא יא ומילה ג לא ו).

ברכת אבי הבן

ואבי הבן מברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (שבת קלז ב, לגירסתנו; רמב"ם מילה ג ו; טוש"ע שם)^[245], ונתקנה ברכה זו מפני שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה, ומברך שמהיום ואילך מוטלות עליו מצות אלו (עיטור שם, בשם רב יהודאי).

זמן ברכת אבי הבן

• יש אומרים שאומרה לאחר המילה (תוספות פסחים ז א ד"ה בלבער, ושבת קלז ב ד"ה אבי, בשם רבנו תם; העיטור ח"ב מילה, דף נב טור ד במהדורת רמ"י, בשם רב שלום, ושכן מנהג שתי הישיבות; שבלי הלקט, מילה ד, שכן מנהג שתי הישיבות, ובשם רב שר שלום גאון ורב יהודאי גאון), ואף על פי שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן (ראה ערך ברכת המצוות), במילה אנו חוששים שמא תתקלקל המילה ונמצא מברך ברכה לבטלה; ועוד שדוקא מי שהוא עושה בעצמו המצוה ובידו לקיימה מברך קודם, אבל כשאחר עושה המצוה אנו חוששים שמא לא יקיים ומברך לאחריה (שבלי הלקט שם, בשם תשובת רב שר שלום גאון); ועוד שאין ברכה זו בכלל ברכת המצות, שאינה דוקא על מילה זו שנעשית עכשיו, אלא מודה ומשבח להקב"ה שציוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו (תוספות פסחים שם, בשם רבנו תם; רא"ש שם א י; ר"ן שם); או שהיא הודאה ושבח שזיכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו (ר"ן שם).

• יש אומרים שאף זו בכלל ברכת המצות, וצריך לברך אותה עובר לעשיית המצוה (תוספות שם ושם, בשם הרשב"ם; העיטור שם, בשם תשובת הרי"ף), ועוד ש"להכניסו" משמעו להבא, ואחר המילה אין מקום ללשון זה (תוספות פסחים שם, בשם הרשב"ם), ולכן אבי הבן מברך קודם המילה ברכת להכניסו, ואחר כך מברך המל ברכת על המילה (תוספות שבת שם, בשם הרשב"ם).

• יש סוברים שאין קפידא בדבר, ויכול לברך בין קודם המילה, ובין לאחר המילה (שו"ת מהר"ם אלשקר יח, בשם רב האי גאון; וכן דעת הב"ח והט"ז לשיטת רבנו תם).

• ויש מכריעים שאבי הבן מברך בין חיתוך עור הערלה לפריעה (ראה ערך מילה), שמיד אחר המילה קודם שיעשה הפריעה יברך, שכיון שמל ולא פרע כאילו לא מל, הרי זה כמו עובר לעשייתה (רא"ש בשבת יט י, ובשו"ת כא א); ועוד, שברכה זו היא לגלות ולהודיע שזו המילה איננה כמילת הישמעאלים מילה בלא פריעה (ראה ערך בני קטורה) אלא מילה ופריעה, שכך כרת הוא יתברך ברית עם אברהם אבינו למול ולפרוע (ראה שם. ב"ח יו"ד רסה ג), וכן הלכה (טוש"ע שם א).

כשהאב מל

כשאבי הבן בעצמו הוא המל, נחלקו הדעות אם מברך ברכה זו:

• יש אומרים שאינו מברך אותה, שלא מצינו שתי ברכות על מצוה אחת (אור זרוע ב קז; אבודרהם, מילה וברכותיה, בשם יש אומרים; בית יוסף שם, בשם הר"ר מנוח, שכתב בשם יש אומרים).

• ויש אומרים שמברך שתי הברכות (אבודרהם שם, בשם תשובת הראב"ד), וכן המנהג (בית יוסף שם, בשם הר"ר מנוח).

לדברי הכל (ט"ז יו"ד רסה סק"א) יברך שתי הברכות - ולנוהגים בברכת שהחיינו (ראה להלן) שלש הברכות (אוצר הברית שם עמ' רצב, הערה כב) - קודם שיחתוך (מהרי"ל, הלכות מילה יח; ט"ז שם), שבין החיתוך לפריעה אי אפשר לברך, שהוא טרוד באמצע עשיית המצוה ואין להפסיק אז בברכה, ועוד שיש צער לתינוק כשיפסיק באמצע ויתמלא החיתוך דם ובדוחק ימצא אחר כך הפריעה, ולאחר הפריעה אין לברך, שכיון שהוא עצמו עושה המצוה צריך לברך עובר לעשייתה (ט"ז שם).

כשהאב אינו שם

כשאין האב בשעת המילה, נחלקו הדעות אם מברכים ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:

• יש אומרים שאין אחרים מברכים ברכה זו, שלא ניתקנה אלא לאב, שמצות המילה מוטלת עליו יותר משאר כל אדם (ראה ערך מילה), ואינה דומה לברכת "על המילה", שניתקנה לכל הפושט יד למול, בין האב ובין אחר (רמב"ם מילה ג א, בסתם; הגהות מימוניות שם, בדעת רש"י ויראים ורבנו שמחה; רא"ש קידושין א מ; רמ"א שם, בשם יש מי שאומר).

• ויש אומרים שאם אין האב, מברכים אותה בית דין המלים במקום האב (ראה ערך מילה), או אחד מן העם (רמב"ם שם, בשם יש מי שהורה; שבלי הלקט מילה ד, בשם רב יהודאי גאון; רא"ש שם, בשם רב האי גאון; ראב"ד שם), ונהגו שהסנדק מברך (ראב"ד שם; טור ורמ"א שם), שהוא כמו שליח בית דין (הגהות מימוניות שם. וראה שו"ת רבי עקיבא איגר מב).

כשהאב אינו יודע לברך

אם אבי הבן אינו יודע לברך, אחד מהעומדים שם מברך ומוציאו ידי חובתו (אבודרהם, מילה וברכותיה, בשם המפרשים; בית יוסף שם, בשמו), ואף בזה נוהגים שהסנדק מברך (רמ"א שם).

אמירת הקהל

לאחר ברכת האב מברכים העומדים בשעת הברכה, שכשם שנכנס הנימול בברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים:

• יש הנוהגים לומר בלשון נסתר: כשם שנכנס לברית, כן יכנס וכו' (שבת קלז ב, לגירסתנו; רא"ש שם יט י, בשם רבנו תם; המנהיג קכג; ש"ך שם סק"ג; אוצר הברית ב עמ' רחצ, שכן מנהג האשכנזים).

• ויש הנוהגים לומר בלשון נוכח, כלפי האב: כשם שהכנסתו לברית, כן תכניסהו וכו' (תוספתא ברכות (ליברמן) ו יב; ירושלמי ברכות ט ג; רי"ף שם; רמב"ם מילה ג ב; טוש"ע שם; אוצר הברית שם, שכן מנהג הספרדים)^[246].

היה הילד ממזר, אין אומרים הקהל בקשה זו, שלא נוח לישראל הקדושים לקיים ממזרים שביניהם (מהרי"ל, הלכות מילה כ)^[247].

שהחיינו

לאחר ברכתו, נחלקו ראשונים אם אבי הבן מברך ברכת שהחיינו:

• יש אומרים שמברך אותה, לפי שהיא מצוה שאינה מצויה תדיר (רמב"ם ברכות יא ט, ומילה ג ג; טור שם), וכן המנהג הנפוץ (שו"ע שם ז, שכן המנהג בארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומצרים; אוצר הברית ב עמ' רצב, שכן מנהג רוב קהילות האשכנזים בארץ ישראל).

• יש מחלקים: כשהאב הוא המוהל מברך שהחיינו, וכשאחר הוא המוהל אינו מברך (ראבי"ה שבת רפט; הגהות מימוניות שם, בשמו; בדק בית שם, בשם ארחות חיים והרמ"ה; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

• ויש אומרים שלעולם אינו מברך ברכה זו (תוספות בכורות מט א ד"ה לאחר; רוקח שעא; הגהות מימוניות ג ג, ורא"ש בכורות ח ח, שכן המנהג; שו"ת הרשב"א א קסו), ויש שנהגו כן (רמ"א שם, שכן המנהג "במדינות אלו"; אוצר הברית שם עמ' רצא, שכן המנהג בכל קהילות האשכנזים שבחוץ לארץ).

מספר טעמים נאמרו בהסבר דעה זו:

• מילה היא מצוה המצויה תדיר (תוספות שם; רא"ש שם, בשם יש מפרשים).

• שעדיין לא יצא התינוק מכלל נפל עד שלשים יום (רוקח שם; רא"ש שם, בשם יש מפרשים), וטרודים בו, ואין השמחה שלמה (רוקח שם).

• שאין מברכים אלא על מצוה שיש בה שמחה, ובמילה יש צער לתינוק הנימול (הגהות מימוניות שם, ורא"ש שם, בשם יש מפרשים).

• שגם לאם יש שמחה בקיום הברית של בנה, ועל דבר שיש בו שמחה לו ולאחרים אינו מברך שהחיינו אלא הטוב והמטיב (הגהות מימוניות שם, בשם רבינו שמחה).

עמידה בשעת הברכה

מלבד המנהג שכל הקהל עומדים בשעת המילה (ראה לעיל), כתבו ראשונים שצריך המוהל לעמוד בשעת הברכה (שבלי הלקט, מילה ד, בשם העיטור ורבינו טוביה; טור ורמ"א שם):

• שנאמר במילה: הִמּוֹל לָכֶם (בראשית יז י), ונאמר בספירת העומר: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם (ויקרא כג טו) - מה ספירת העומר מעומד (ראה ערך ספירת העומר), אף מילה מעומד (שבלי הלקט שם, בשם רבינו טוביה).

• או מפני שהמוהל אינו יכול למול יפה מיושב כמו מעומד, לפיכך נהגו לברך על המילה מעומד (שבלי הלקט שם).

• או משום כבוד צבור (שבלי הלקט שם).

• או כדי שישמעו כל העומדים שם את הברכה (שבלי הלקט שם).

ויש שכתבו שאף האב בכלל חיוב זה (טור ורמ"א שם).

כיסוי הערוה

נחלקו ראשונים בכיסוי ערות התינוק בשעת הברכה:

• יש אומרים שצריך לכסות הערוה (העיטור ח"ב מילה, דף נב טור ד במהדורת רמ"י, בשם הרב, שכתב בשם אית מאן דאמר; רבנו יונה ברכות יז א מדפי הרי"ף, בשם יש שנוהגים; כלבו עג, בשם ה"ר יחיאל).

• ויש אומרים שאין צורך, שעד שיהא ראוי לביאה אינה ערוה (שו"ת הרמב"ם (פריימן) קכ; העיטור שם, בשם הרב, שכתב בשם אית מאן דאמר, ובמסקנתו; רבנו יונה שם, בשם יש אומרים, ובמסקנתו; כלבו שם, בשם הר"ף), וכן הלכה (שו"ע שם ח), אבל צריך לנקותו מהצואה קודם שמברך (כלבו שם; רמ"א שם).

נתינה בעפר

נותנים את הערלה לאחר המילה בחול ועפר (שו"ע יו"ד רסה י)^[248], הנתונים בספל שהובא למקום המילה (המנהיג, הלכות מילה, עמ' תקפד במהדורת מוסד הרב קוק, בשם מנהג צרפת; אבודרהם, מילה וברכותיה, בשמו), וכן רוקקים דם המציצה בתוכו (מהרי"ל, הלכות מילה טו, שכך נהגו באושטרייך; רמ"א שם)^[249]:

• לפי שאמרו במדרש (פרקי דרבי אליעזר כט): כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים משום עינוי הדרך, וכשהיו מוהלים היו נוטלים הערלה וטומנים אותה בעפר, מכאן אמרו חכמים מכסים את ערלת הדם בעפר הארץ (המנהיג שם; אבודרהם שם).

• או לפי שאמרו במדרש: שכשבא בלעם הרשע וראה את המדבר מלא מערלותיהם של ישראל שהיו טמונות בתוכו, אמר: מי יכול לעמוד בפני זכות דם ברית מילה שהוא מכוסה בעפר, שנאמר: מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב (במדבר כג י. אור זרוע ח"ב קז, בשם פרקי דרבי אליעזר).

• או מפני שריבוי זרע ישראל נמשל הן לחול, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם (בראשית לב יג), והן לעפר, וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ (שם יג טז. אבודרהם שם).

חלה המילה בשבת, יכין העפר והחול מבעוד יום (בית יוסף שם ושו"ע שם; ב"ח שם, שכן המנהג)^[250].

אחר המילה

ברכות שלאחר המילה

אבי הבן, או המוהל, או אחד מן העומדים שם מברך על הכוס בורא פרי הגפן (טוש"ע יו"ד רסה א), כהקדמה לברכת "אשר קידש" שנתקנה על הכוס, שאין אומרים שירה אלא על היין (בית יוסף יו"ד רסה א, שכן משמע מהמרדכי יומא תשכז).

ויש נוהגים ליטול הדס ביד - או שאר מיני בשמים (שלחן גבוה שם סק"י) - ולברך עליו ולהריח (שו"ע שם, בשם יש נוהגים; שלחן גבוה שם, בשם מנהג הספרדים שבארץ ישראל):

לפי שאמרו: בשעה שמל אברהם ילידי ביתו העמיד גבעת הערלות, וזרחה השמש עליהן, והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כקטורת הסמים וכעולה שכולה לאשים, אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שהיו בניו של זה באים לידי עברות אני נזכר להם אותו הריח, ומתמלא עליהם רחמים (בראשית רבה מז ז. שבלי הלקט, מילה ד, בשם אחיו).

או לפי שאמרו: קול ריחיים בבורני שבוע הבן (סנהדרין לב ב), שבשעת גזרת המלכות שלא למול את הבנים היו עושים סימן זה להודיע שיש שם ברית מילה, והוא סימן לשחיקת סממנים, לכך היו מוליכים הדס שהוא עצי בשמים ומברכים עליו (שבלי הלקט שם).

או שחששו לעילוף התינוק - מהכאב - או שאר אנשים המתעלפים כשרואים דם (לבוש שם א).

ברכת אשר קידש ידיד מבטן וכו'

לאחר ברכה זו מברך המברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידש ידיד מבטן, וחק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קדש, על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה^[251] להציל ידידות שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו^[252], ברוך אתה ה' כורת הברית (תוספתא ברכות (ליברמן) ו יג, בחתימת: ברוך כורת הברית; בבלי שבת קלז ב; ירושלמי ברכות ט ג, בלי הסיום למען בריתו וכו'; רמב"ם מילה ג ג; טוש"ע שם א. ועי' ש"ך ס"ק ה. ועי' נוסח אחר בתשובות הרמב"ם (הוצ' פרימן) קכא). ברכה זו נתקנה מתוך חביבות המצוה (יראים יט), ומזכירים בה האבות, שמצוה זו ניתנה להם, מה שאין כן שאר המצוות (תוספות רי"ד שבת קלז ב).

פירוש הברכה: ידיד –

• יש מפרשים שהוא יעקב, שנאמר: וָאֹהַב אֶת־ יַעֲקֹב (מלאכי א ב), והיה מקודש מן הבטן, שנאמר בו בעודו במעי אמו: וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר (בראשית כה כג), כלומר קדושת זרעו של אברהם בו תמצא, וכבר הוזכר שהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, וכשבאנו לברך על קדושת השאר וחתימת צאצאיו באות ברית, לא תמצא באברהם ויצחק, שיצאו מהם ישמעאל ועשו, אלא ביעקב (ערוך ע' ידיד, בשם רב שרירא; תשובות גאונים קדמונים (קאססעל) פט; שבלי הלקט השלם ב הל' מילה ד, בשם י"מ; אור זרוע ב ק,ז בשם יש מפרש).

• יש מפרשים שידיד הוא יצחק, שנקרא ידיד, על שם הכתוב: אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק (בראשית כב ב), וקודם שנולד נתקדש למצוה זו, שנאמר: אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ וגו' וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ (שם יז יט), והיינו מילה (רש"י שבת שם).

• ויש אומרים שידיד הוא אברהם, שנאמר עליו: מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי (ירמיה יא טו), וקידשו הקדוש ברוך הוא מן הבטן, שנאמר באברהם: כִּי יְדַעְתִּיו (בראשית יח יט), ונאמר בירמיה: בְּטֶרֶם אצורך אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ (ירמיה א ה. תוס' שבת שם, ומנחות נג ב; חידושי הרשב"א שבת שם. ועי' יראים השלם תב).

חוק בשארו – היינו חק המילה בבשרו של יצחק, וצאצאיו היינו בניו אחריו שאף הם נחתמו בברית קודש (רש"י ותוס' שם).

תפילה לשלום הילד

אחר כך אומר המברך תפילה לשלום הילד: אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה וכו' (העיטור ח"ב מילה, דף נג טור ב; שבלי הלקט שם; טור ורמ"א שם).

בתוך תפלת זו נותנים שם לילד, ואומרים: ויקרא שמו בישראל פלוני בן פלוני (העיטור שם; שבלי הלקט שם; טור שם), וכן אמרו במדרש שאף משה רבנו נקרא בשם בשעת מילתו (פרקי דרבי אליעזר מח).

כשמגיע למילים "בדמיך חיי" נותן מהיין באצבעו בפי התינוק (אבודרהם, מילה וברכותיה; שו"ע שם):

• לפי שאמרו במדרש שלאחר חטא העגל משה מל ואהרן פרע ויהושע השקה אותם עפר העגל שעשו, כמו שנאמר: וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וגו' וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות לב כ. במדבר רבה יא ג, לפי אבודרהם שם), ואותה השקאה היתה להם למות ולא לחיים, ואנו אומרים השקאה זו של מילה ופריעה תהיה לחיים, ולא כאותה של יהושע (אבודרהם שם)^[253].

• או לפי שבימי התענית אסור המברך לטעום מהכוס (ראה להלן), ונהגו להטעימו לתינוק, הרגילו ראשונים לעשות כן אף בשאר ימי השנה (ראב"ן עירובין).

שתיית היין

מספר מנהגים יש בראשונים בזמן שתיית היין:

• יש אומרים שהמברך שותה מהכוס לאחר תפילת "קיים את הילד", וסוברים שאין בקשת רחמים של תפילת קיים את הילד הזה נחשבת להפסקה בין הברכה לשתיה (העיטור ח"ב, המילה, דף נג טור ב במהדורת רמ"י; טור שם, בציטוט לשונו), וכן המנהג (כך נדפס בסידורים)^[254].

• יש אומרים שלאחר ברכת כורת הברית נותנים לתינוק בפיו מהיין, ולכן אין זו הפסקה בין הברכה לשתיה (העיטור שם, בשם יש אומרים; טור שם, בציטוט לשונו), שאף על פי שאין יוצאים ידי חובת כוס באותה טעימה של התינוק, מכל מקום כיון שהתחיל מיד אחר הברכה בטעימת התינוק שוב אין בקשת הרחמים הפסקה, ויוצא במה שישתה לבסוף (פרישה שם ס"ק יא, לדעה זו).

• ויש אומרים שמיד אחר כורת הברית ישתה המברך (העיטור שם, בשם יש סדרים שכתוב בהן כך; טור שם, בציטוט לשונו)^[255].

נוהגים לשלוח הכוס לאם הילד שתשתה (סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר מילה; אור זרוע ח"ב קז), שנאמר עליו שירה, ובקשת רחמים על התינוק ועל אמו (סדר רב עמרם שם)^[256]. ואין לעשות כן אם לא שמעה היולדת הברכה, ולא תפסיק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס (שו"ע או"ח תקנט ז).

עלינו

לאחר המילה נוהגים לומר תפילת "עלינו לשבח" (עדות לישראל עמ' קלא):

• שנאמר בו: "שלא עשנו כגויי הארצות", והתינוק שנימול מעתה אינו עוד מגויי הארצות (מטעמים עמ' מ).

• או שלפנים נהגו למול לאחר תפילת שחרית לפני עלינו לשבח (מהרי"ל, הלכות מילה ט), ולכן נשתרבב המנהג לומר כן גם כשמלים שלא בסמוך לתפילה (עדות לישראל שם).

ממזר

היה הילד ממזר, מכיון שהוא כישראל גמור לכל דבריו (ראה ערך ממזר) מברכים עליו ברכת אשר קידש, אבל אין מבקשים עליו רחמים בתפלת קיים את הילד הזה (העיטור שם, בשם תשובת גאון; טוש"ע שם ד), שלא נוח לישראל הקדושים לקיים ממזרים שביניהם (מהרי"ל, הלכות מילה כ), ומפרסמים בשעת המילה שהוא ממזר (מהרי"ל שם; רמ"א שם).

מילה ביום הכפורים ותשעה באב

ביום הכפורים ובתשעה באב נחלקו ראשונים כיצד לנהוג:

• יש אומרים שמברכים על הכוס, ומניחים אותו עד הערב, ואז שותה אותו היולדת (העיטור ח"ב מילה, דף נג טור ב במהדורת רמ"י, בשם תשובת רב צמח גאון, שכתב בשם רבוותא קמאי; כלבו עג, בשם קצת גאונים; וטור ואבודרהם שם בשמם; רוקח סי' קיג).

• יש אומרים שאין לעשות כן, שמא ישפך הכוס ונמצא שבירך ברכה לבטלה, ועוד שאין להפסיק כל כך בין הברכה לשתיה, וכשתשתה בערב צריכה ברכה אחרת, ונמצא שהברכה הראשונה היתה לבטלה (העיטור שם; כלבו שם, בשמו), וגם לתינוקות לא יתנו לשתות, שמא יתרגלו לשתות בתענית כשיגדלו (כלבו שם), ולכן יברך בלי כוס כלל, והרי זה דומה למקום שאין בו יין, שמברך בלי כוס (העיטור שם; טור שם, בשמו).

• ויש אומרים שכיון שאין אומרים שירה אלא על היין, ולשתות אי אפשר, לא יברך כלל (מרדכי יומא תשכז, בשם ר"י בר שמשון).

• יש אומרים שיברך על הכוס, ויתן לתינוקות לשתות, ואין חוששים שמא יתרגלו לכשיגדלו, כיון שאינו אלא דרך עראי ומקרה (מרדכי שם, בשם רבנו תם; תוספות עירובין מ ב ד"ה דילמא; טור או"ח תקנט, בשם התוספות).

• ויש אומרים שיתנו לתינוק הנימול, שבקטן כזה לא שייך החשש שיתרגל (מרדכי הארוך יומא שם, בשם הראב"ן והראבי"ה).

אף בהכרעת ההלכה נחלקו בדבר:

• יש פוסקים שמברכים ברכת אשר קידש, אך ללא כוס יין וברכת הגפן (שו"ע יו"ד רסה ד, ואו"ח תרכא ג)^[257].

• ויש פוסקים שמברכים כל הברכות כסדרן על הכוס (רמ"א יו"ד שם, בשם יש אומרים ושכן נוהגים), אלא שבתשעה באב נותנים לתינוקות לשתות (רמ"א שם)^[258], וביום הכפורים נותנים רק לתינוק הנימול לשתות (רמ"א יו"ד שם, ואו"ח תרכא ג, בשם יש אומרים ושכן נוהגים).

הנוהגים לברך על ההדס (ראה לעיל) בתשעה באב אין מביאים הדס, כשם שאין מברכים על הבשמים במוצאי שבת שחל בו תשעה באב (ראה ערך תשעה באב), שהריח הוא תענוג (שו"ע יו"ד שם).

מילה בשאר התעניות

בשאר תעניות, שהיולדת אינה צריכה להתענות בהן (ראה ערך יולדת), מברכים על הכוס, והיולדת שותה ממנו (שו"ע שם)^[259].

סעודת ברית

נוהגים לעשות סעודה ביום המילה (שבלי הלקט שם; שו"ע שם יב), ואבי הבן מגדיל בשמחה ומשתה ויום טוב (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 627):

• לפי שאמרו במדרש: כשנולד יצחק בן שמונה ימים הגישו למילה וכו', ועשה משתה ושמחה, מכאן אמרו חכמים חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו יום שזכה למול את בנו, כאברהם אבינו, שנאמר: וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק (בראשית כא ח. פרקי דרבי אליעזר כט), ו"ביום הגמל" פירושו: ביום ה"ג מל, היינו ביום השמיני, שה"ג בגימטריא ח' מל את יצחק (תוספות שבת קל א ד"ה שש).

• או מפני שנאמר בגמרא שכל מצוה שקיבלו עליהם ישראל בשמחה, כגון מילה, עדיין עושים אותה בשמחה (שבת שם), דהיינו בעשית משתה (רש"י שם ד"ה בשמחה), ולא עוד אלא שיש מהאמוראים שהיה מברך בברכת המזון של סעודת מילה שהשמחה במעונו, כדרך שמברכים בנישואין (רב חביבא בכתובות ח א), ואף על פי שאין הלכה כמותו, הרי זה משום צער התינוק (כתובות שם), אבל מכל מקום יש ללמוד מכאן שעושים סעודה גדולה כמו ביום החופה (שבלי הלקט שם).

• או לפי שאמרו במדרש: שאמירת דוד המלך אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח (תהלים נ ה) היא סעודת מילה (אבודרהם, מילה וברכותיה, בשם רבותינו), ומפרשים "זבח" כמו "זב ח'", והוא דם מילה שזב לשמונה ימים (אבודרהם שם).

סעודה זו היא סעודת מצוה, ונהגו לאסוף מנין עבורה (רמ"א שם)^[260].

הזמנה לסעודה

אין לתת לשמש להזמין הרבים לסעודה (פתחי תשובה יו"ד רסה ס"ק יח), שכל מי שאינו מסב בסעודת מצוה של ברית מילה הוא מנודה (תוספות פסחים קיד א ד"ה ואין), ולכן נהגו שאין מזמינים כלל לסעודה (אוצר הברית ב עמ' שיא), אלא רק מודיעים על קיומה (אוצר טעמי המנהגים עמ' תח).

מאכל הסעודה

אין לצאת בסעודה זו ביין ומיני מתיקה, אלא יעשו סעודה ממש (חכמת אדם קמט כד), ונוהגים לאכול בשר ולשתות יין בסעודה זו (רמ"א או"ח תקנא י), שאין שמחה אלא בהם (כן משמע במגן אברהם רמט סק"ו)^[261].

זמירות

יש נוהגים לומר זמירות במשתה הברית (מחזור ויטרי (הורוויץ) עמ' 627), ופיוטים מיוחדים לפני ואחרי ברכת המזון (מגדל עוז ליעב"ץ נחל שלש עשרה כג, בשם קהילות קודש פולין וקהילות קודש אשכנזים); ויש שנהגו אף בתוך ברכת המזון (מגדל עוז שם, בשם קהילות קודש אשכנזים).

סעודה ביום השלישי למילה

יש נוהגים לעשות סעודה ביום השלישי למילה (הנהגת מהרש"ל נ; חוות יאיר ע; שבות יעקב ג לו; פרי מגדים או"ח תמד משבצות זהב סק"ט)^[262]:

• מפני שביום השלישי למילת אברהם היתה סעודה (הנהגת מהרש"ל שם).

• או מפני שביום השלישי מתחיל התינוק להתרפא ממילתו, ויש להודות על כך (עדות לישראל עמ' קטז, בשם ברית אבות).

ונחלקו הדעות אם היא סעודת מצוה:

• יש אומרים שהיא סעודת מצוה, וגדולה מהסעודה ביום המילה, שהסעודה ביום המילה אינה נלמדת אלא מרמז לגבי מילת יצחק (ראה לעיל), והסעודה ביום השלישי כתובה במפורש לגבי אברהם (הנהגת מהרש"ל שם).

• ויש אומרים שאינה סעודת מצוה (חוות יאיר שם; פרי מגדים שם), שאינה אלא מנהג (חוות יאיר שם).

בשני תינוקות

מצד עיקר הדין

כשיש שני תינוקות למול, כתבו ראשונים שמברך ברכה אחת לשניהם, כדרך שמברכים ברכה אחת בשחיטה וכיוצא בכל כמה דברים של מין אחד (ראה ערך ברכת המצות), ואין צריך שיהיה באופן שיכול לעשות שניהם בבת אחת (שו"ת הרשב"א א שפב; שו"ת הרא"ש כו ד; כלבו עג, בשם גאון; מרדכי חולין תרנז; טוש"ע יו"ד רסה ה)^[263].

ואין הבדל בין כשהמוהל הוא אחד לכשהם שנים, וכשהם שני מוהלים - הראשון מברך על המילה ומוציא את השני, והשני מברך אשר קדש ומוציא את הראשון, ואפילו אין הילד השני לפניו בשעת הברכה (רשב"א שם; רא"ש שם; מרדכי שם; וטוש"ע שם), ואפילו אם בירך אשר קידש אחר מילת הראשון אין זה נחשב להפסקה, ויכול למול את השני מבלי ברכה שניה על המילה (רשב"א שם; רמ"א שם)^[264]. ודוקא כשדעתו היתה על השני בשעה שמל את הראשון, וגם לא הסיח דעתו בינתיים, אבל אם לא היתה דעתו על השני, או שהסיח דעתו על ידי ששח בינתיים בדברים אחרים שאינם מצרכי המילה, שהרי זה הפסק, צריך לברך אשר קידש על הילד הראשון, וחוזר ומברך על הילד השני ברכת על המילה (מרדכי שם; רמ"א שם).

אם שני הילדים הם של אב אחד מברך "להכניסם" בבריתו של אברהם אבינו (רשב"א שם; מרדכי שם; מהרי"ל, הלכות מילה יז, בשם האגודה; רמ"א שם)^[265] לאחר מילת שניהם, ומכל מקום אם בירך בין קודם המילה בין באמצעה יצא (רשב"א שם).

אף התפילה על הילדים נאמרת בלשון רבים: קיים את הילדים האלה לאביהם ולאמם וכו' (מהרי"ל שם; רמ"א שם).

הלכה למעשה

וכל זה מצד הדין, אבל כתבו הפוסקים שלמעשה יש לנהוג לברך כל הברכות על כל אחד ואחד מהילדים לחוד, לפי שעל הרוב מפסיקים בינתיים בשיחה בטלה שאינה מצרכי מילה, וכמה פעמים באים לידי שהיות גדולות והיסח הדעת (ים של שלמה חולין ו ט; ב"ח שם; ש"ך שם ס"ק טו), ויהיו נזהרים שלא יביאו שני התינוקות ביחד לבית הכנסת, אלא בזה אחר זה, שיהיה הפסק ביניהם (ב"ח שם; ש"ך שם).

תינוק שנימול בזמנו ותינוק שנדחתה מילתו

היו שני התינוקות - אחד מהם מילתו בזמנה ביום השמיני, ואחד שלא בזמנה, שנדחתה מחמת חולי וכיוצא בזה (ראה ערך מילה), נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שיש להקדים למול זה שהמילה בזמנה, שחביבה מצוה בשעתה (ראה פסחים סח ב), ועוד שמילה בזמנה מצויה יותר משלא בזמנה, והרי זה בכלל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ראה ערך תדיר. ברית אברהם או"ח יד).

• ויש אומרים ששלא בזמנה קודמת, לפי שאחרי שעבר יום השמיני עובר עליו בכל רגע בביטול מצות עשה, וזה שזמנו היום אינו עובר עליו עד שיעבור כל היום ולא מלו (ראה ערך מילה. דבר אברהם א לג, ושם ב א-ד).

הערות שוליים