מיקרופדיה תלמודית:הפה שאסר הוא הפה שהתיר

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אדם שאמר דבר, ואין אנו יודעים אותו אלא מפיו, נאמן לחזור ולומר דבר המבטל תוצאות אמירתו הראשונה

גדרו ומקורו

כלל זה של הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא עיקר הנוהג בכל המצות כולן, החמורות והקלות, וכן בממונות (פירוש המשניות לרמב"ם דמאי ו יא).

מקורו של כלל זה למד רב אסי מפסוק, ובגמרא אמרו שאין צריך ללימוד מיוחד מהכתוב, שכן סברא היא (כתובות כב א).

בגדרו של הפה שאסר נחלקו ראשונים האם הוא בגדר מיגו (ראה ערכו), או שהוא ענין אחר:

  • יש סוברים שהוא ענין אחד עם "מיגו", שהפה שאסר עניינו שנאמן בטענה שטוען עתה מצד שהיה יכול לטעון טענה טובה יותר שהיה נאמן בה, והרי זה מוכיח שאומר אמת בטענתו שטוען עתה, והבדל ביניהם הוא, שמיגו הוא על ידי תביעת תובע, וזה טוען טענה לפטור עצמו, ואנו אומרים שנאמן באותה טענה מתוך שיכול לומר טענה אחרת; והפה שאסר בא שלא על ידי תביעת תובע, אלא או כפי ששואלים אותו משיב לחייב בדבריו (מאירי כתובות יח ב, בשם גאוני ספרד), או אפילו כשהוא על ידי תביעת תובע, אלא כל שאין לו עדים וראיה לתביעתו, ואילו שתק הנתבע לא היו בית דין חוששים כלל לתביעתו של זה, הרי זה בגדר הפה שאסר הוא הפה שהתיר (ראה שיטה מקובצת כתובות טו ב ד"ה ומודה).
  • ויש סוברים שהפה שאסר אינו בגדר מיגו כלל, ולא מפני שהוא בירור שאומר אמת, אלא שכל מקום שעיקר ידיעתנו אינה אלא על פיו נאמן להתיר מה שאסר (מחנה אפרים איסורי ביאה יח יז).

בין מיגו להפה שאסר

כמה הבדלים בדין נאמרו בין הנאמנות שמטעם "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" לנאמנות שמטעם "מיגו":

  • בהפה שאסר מאמינים לדברי הכל אף לעדים (ראה להלן: בעדי קיום), ואילו במיגו יש סוברים שמאמינים רק לבעל דבר, אבל עדים אם יש חשש בנאמנותם מחמת גוף העדות, או פסולי עדות, אף שיש להם מיגו אינם נאמנים (ריטב"א כתובות יח ב ד"ה אמר רמי).
  • הפה שאסר יש סוברים שמועיל אף להוציא ממון, אף על פי שמיגו להוציא אין אומרים (מאירי כתובות יח ב, בשם גאוני ספרד); ויש חולקים וסוברים שאף על ידי הפה שאסר של בעל הדבר אין מוציאים ממון (מאירי שם).
  • הפה שאסר מועיל אף בדבר שבערוה, ומיגו אינו מועיל (בית יעקב כתובות כב א ד"ה מנין להפה).
  • לפטור מחיוב שבועה, יש מהראשונים סוברים שאף על פי שמיגו אינו מועיל בזה, הפה שאסר מועיל (מלחמות לרמב"ן גיטין פ"ה); ויש סוברים שאם מיגו אינו מועיל לפטור משבועה, אף הפה שאסר אינו מועיל (בעל המאור גיטין פ"ה).

אף על פי שבמיגו אינו נאמן אלא כששתי הטענות - זו שטוען עכשיו וזו שהיה יכול לטעון - שוות, אבל אם מאיזה טעם נוח לו יותר לטעון הטענה שטוען עכשיו אין אומרים שם מיגו, מכל מקום בהפה שאסר נאמן אף אם הוא מוכרח לטעון טענה זו של עכשיו (מחנה אפרים איסורי ביאה יח)[2].

באישות

אשת איש הייתי ונתגרשתי

האשה שלא היתה בחזקת אשת איש, שבאה ואמרה אשת איש הייתי, וגרושה אני - נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (משנה כתובות כב א; רמב"ם גרושין יב א; טוש"ע אבן העזר קנב ו), ומותרת להינשא לכתחילה (מאירי כתובות שם), שמכיון שלא ידוע שהיתה אשת איש אלא על פיה, היא אסרה והיא התירה את עצמה, ונאמנת, שאילו רצתה היתה שותקת (רש"י על הרי"ף כתובות שם).

שלא בתוך כדי דיבור

נאמנות זו של האשה יש מהראשונים סוברים שאינה אלא אם בתוך-כדי-דיבור (ראה ערכו) של אמירתה אשת איש הייתי אמרה גרושה אני, אבל אם אמרה גרושה אני לאחר כדי דיבור, אינה נאמנת, אלא אם כן נתנה אמתלא (ראה ערכו) לדבריה (מגיד משנה גרושין יב א, בשם הרמב"ן; טושו"ע אבן העזר קנב ו).

יש מהראשונים סוברים שאין צריך שתאמר תוך כדי דיבור, אבל צריך שתאמר כן קודם שיסתלקו מאותו ענין, כל זמן שתעסוק בו בתוך כדי דיבור של הדיבור האחרון (טור אבן העזר קנב, בשם הרמ"ה; דרכי משה שם ה).

יש חולקים לגמרי וסוברים שנאמנת אפילו לאחר זמן לומר גרושה אני (טור שם; יש"ש כתובות ב כט).

ויש מחלקים בין כשאמרה אשת איש הייתי, שנאמנת אף לאחר כדי דיבור, שהרי היא מפרשת דבריה, לבין שאמרה אשת איש אני, שאינה נאמנת לאחר כדי דיבור, שהרי היא מכחישה דבריה הראשונים, אלא שבתוך כדי דיבור נאמנת אף להכחיש דבריה (מגיד משנה גרושין יב, בשם רבנו יחיאל; בית שמואל קנב סק"י).

בדעת הסוברים שצריכה שתאמר גרושה אני כל זמן שעסוקים באותו ענין יש סוברים שאפילו אמרה אשת איש אני נאמנת (ב"ח שם, בדעת הרמ"ה); ויש סוברים אף לדעתם דוקא כשאמרה אשת איש הייתי (בית שמואל שם).

נשביתי וטהורה אני

האשה שאמרה נשביתי לבין הנכרים וטהורה אני, שלא נבעלתי, נאמנת ומותרת לכהן, שהפה שאסר - שאמרה נשביתי, ושבויה אסורה לכהן (ראה ערכים שבויה וכהן) - הוא הפה שהתיר (משנה כתובות כב א ורש"י; רמב"ם איסורי ביאה יח כא; טוש"ע אבן העזר ז ד).

אף כאן יש סוברים שנאמנת אף לאחר כדי דיבור לומר טהורה אני (שיטה מקובצת כתובות כג ב ד"ה כתוב); ויש סוברים שאינה נאמנת אלא בתוך כדי דיבור (מגיד משנה גרושין יב א, בשם הרמ"ך).

באיסורים

המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הם ומעושרים הם - נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (דמאי ו יא; רמב"ם מעשר יב יא), שאילו היה שותק היו מותרים, שהקונה פירות בסוריא סתם אינו צריך לעשר, ולכן נאמן כשאומר מעושרים הם (פירוש הרא"ש שם); וכן אם אמר שלי הם, שגדלו בקרקע שלי בסוריא, ומעושרים הם - נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (משנה שם; רמב"ם שם).

היה מוכר פירות בשנת מעשר שני, ואמר שהם משנת מעשר עני אלא שמעושרים הם - נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (תוספתא דמאי א ד לגירסתנו), שאילו היה שותק היה פטור ממעשר עני שהרי שנת מעשר שני היא, ולכן נאמן לומר שהוא משנת מעשר עני אלא שעישר מעשר עני, ומפריש מעשר שני ופטור ממעשר עני.

וכן היה מוכר פירות במוצאי שביעית ואמר של ערב שביעית הם - פטור מן המעשר, ופטור מן הביעור, שהרי במוצאי שביעית סתמו פטור מביעור. זה הכלל, כל דבר ששתיקתו פטור, נאמן בין להחמיר ובין להקל (תוספתא שם לגירסת הגר"א), שכיון ששתיקתו לא היתה מחייבת נאמן אף להקל, שהרי היה יכול לשתוק (תוספתא שם).

טלה שלא היו מוחזקים בו שהוא בכור, ובא כהן בעל הטלה לחכם לראות אם המום שיש בו הוא קבוע או עובר (ראה ערך בכור בהמה טהורה), ואמר בכור הוא זה ומומו עמו, שלא הוטל מום זה בכוונה – נאמן, ואין חושדים בו שהוא הטיל המום (ראה ערך חשוד), שהפה שאסר ואמר בכור הוא, הוא הפה שהתיר ואמר מומו עמו (בכורות לו א ורש"י; טוש"ע יורה דעה שיד ו, וט"ז וש"ך שם), וכתבו אחרונים דוקא שאמר תוך כדי דיבור (מהרי"ט אלגזי בכורות ה מט).

בגוי

אף בגוי אומרים הפה שאסר הוא הפה שהתיר, והרי שאמר גוי שנמצא מסמר תחוב בכרס - והוא באופן שהגוי נאמן (ראה ערך גוי: בעדות ונאמנות) - אבל היה במקום שאין הבהמה נטרפת על ידי כך - נאמן, שאם אין אתה מאמין לו על מקום תחיבת המסמר לא תאמין לו במציאת המסמר לגמרי, והפה שאסר הוא הפה שהתיר (ט"ז יורה דעה מח יט).

בעדי קיום

אנוסים היינו, קטנים היינו

  • עדים המעידים על חתימתם לקיים שטר (ראה ערך קיום שטרות) שאמרו כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, ואין עדים אחרים שכתב ידם הוא זה - הרי אלו נאמנים, ובטל השטר, שכיון שאי אפשר לקיים השטר אלא על פיהם, הפה שאסר הוא הפה שהתיר, כשם שמאמינים אותם על זה שכתב ידם הוא, כך יש לנו להאמינם גם על זה שנכתב בפסול.
  • ר' מאיר אומר אינם נאמנים לפסול את השטר, שלדעתו כנגד כל טענה יש חזקה שלא כדבריהם (כתובות יח ב).

הלכה כחכמים, והעדים נאמנים לבטל השטר, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (רמב"ם עדות ג ו; טוש"ע חושן משפט מו לז).

מודעה היו דברינו

אמרו העדים שהמוכר מסר בפנינו מודעא (ראה ערכו) והודיענו אונסו, נחלקו אמוראים: רב נחמן אמר אינם נאמנים, ומר בר רב אשי אמר נאמנים (כתובות יט ב ורש"י).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כרב נחמן (ריטב"א ורא"ה כתובות שם; פסקי תוספות כתובות ב ע); ויש פוסקים כמר בר רב אשי (רי"ף ורא"ש כתובות שם; רמב"ם עדות שם; טוש"ע שם).

תנאי היה דברינו

עדים שאמרו על תנאי מכר לו שיעשה כך וכך, ולא ראינו שקיים לו התנאי - נאמנים (כתובות יט ב ורש"י).

במודה בשטר שכתבו

הלוה שהודה בשטר שכתבו, אלא שטוען פרוע הוא, נחלקו תנאים ואמוראים האם נאמן לפי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהוא המקיים את השטר והוא האומר פרוע הוא (בבא מציעא ז א, בבא בתרא קנד א; טור חו"מ פב, וסמ"ע שם סק"א).

להלכה דעת רוב הפוסקים שנאמן הלוה (רמב"ם מלוה ולוה יד ה,יד, ומגיד משנה שם בשם רוב המפרשים; טוש"ע חו"מ מו א, פב א); ויש פוסקים שאינו צריך לקיימו (רשב"ם בבא בתרא קנה א ד"ה ומסקנא; הגהות מימוניות מלוה ולוה יד ה, בשם ראב"ן).

בחזקת קרקעות

האומר לחברו שדה זו של אביך היתה, ולקחתיה הימנו - נאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (משנה כתובות טו ב, טז א), שכיון שאין חברו יודע שהשדה היתה של אביו אלא על פיו של זה, מה שאסר הרי התיר (רש"י במשנה שם).

בהודאת בעל דין

הודה שחייב לחברו ממון, הרי זה כמאה עדים (ראה ערך הודאת בעל דין), אימתי בזמן שתבעו חברו והודה, אבל אם הודה מפי עצמו, יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (תוספתא בבא מציעא א).

במקום עדים וחזקה

נגד עדים

האשה שאמרה אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני, ובאו שני עדים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני, שאלה זו נשאלה בירושלמי, אם אומרים הרי העדים מכחישים אותה ואינה נאמנת, או שכיון שאינה נאסרת אלא על פי עצמה שאמרה אשת איש הייתי, אם אין מאמינים לה על הגט אין מאמינים לה גם על שהיתה אשת איש, ולא נפשטה השאלה (ירושלמי כתובות ב ה, לפירוש קרבן העדה שם).

בעדים עצמם

עדים שבאו ואמרו העדנו והוזמנו (ראה ערך הזמה) בבית דין פלוני וחוייבנו לשלם, אבל ההזמה שהוזמנו היתה שקר - יש מהראשונים סוברים שנאמנים ופטורים מלשלם, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (ריטב"א מכות ג א ד"ה אלא באומר), ואף על פי שמיגו במקום עדים אין אומרים (ראה ערך מגו), הפה שאסר מועיל (ראה נחל יצחק פב א); ויש סוברים שחייבים לשלם (רבנו ירוחם מישרים ב ז).

בשתי כתות המכחישות

הפה שאסר במקום ששתי כתי עדים מכחישות זו את זו, כגון אשה שאמרה אשת איש הייתי ונתגרשתי במקום פלוני באותו היום, ובאו שנים ואמרו נתגרשה אשה במקום פלוני, ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה אשה במקום פלוני, שאלה זו נשאלה בירושלמי, ויש מפרשים שהספק נפשט שם שאנו רואים כאין לה עדים כלל, והרי זו נאמנת מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר (פני משה בירושלמי כתובות ב ה); ויש מפרשים שהספק לא נפשט (קרבן העדה שם).

במקום עד אחד

הפה שאסר במקום עד אחד, כגון שאמרה נשביתי וטהורה אני, ועד אחד מעיד שהיא שבויה - נאמנת (רמב"ם אסורי ביאה יח כא; טוש"ע אבן העזר ז ד).

נגד חזקה

הפה שאסר נגד חזקה, יש סוברים שמועיל (ראה בבא בתרא ה ב, וראה ערך אין אדם פורע בתוך זמנו).

והכריעו הפוסקים להקל שנאמן דווקא במקום שאין אנו יודעים החזקה אלא על פיו, כגון בלוה שאמר למלוה פרעתיך בתוך הזמן - שנאמן אף נגד החזקה שאין אדם פורע תוך זמנו, שכן היה יכול שלא לומר כלל שפרע תוך זמנו, ואם כן יש כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר; אבל אם החזקה ידועה לנו שלא על פי הודאתו, כגון שיש לו שטר פקדון שהוא בתוך הזמן, אלא שיש לו מיגו שיכול לומר נאנסו, וכיוצא בזה, אין מיגו מועיל נגד חזקה (ש"ך סי' קח סק"ז; קצוה"ח עח סק"ה).

ויש סוברים שהפה שאסר אינו מועיל נגד החזקה (ש"ך שם, בדעת התוס' בבא בתרא ה ב, ושם ע א, והשאיר בצריך עיון).

ויש שכתבו שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים בגדר הנאמנות של הפה שאסר, שלדעת הסוברים שהוא מטעם מיגו, אינו נאמן במקום חזקה, במקום שגם במיגו לא יהיה נאמן נגד חזקה; ולסוברים שהפה שאסר אינו משום מיגו, נאמן בהפה שאסר לעולם נגד חזקה (פני יהושע כתובות יט א על תוספות ד"ה חזקה).

הערות שוליים

  1. ט, טורים תשכב - תשמו. וראה ערך מיגו.
  2. הפה שאסר אם עדיף ממיגו כשהוא נגד עדים או נגד חזקה, ראה להלן: במקום עדים וחזקה.