מיקרופדיה תלמודית:ודוי

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות החוטא להתודות בפה לפני הקדוש ברוך הוא, שחטא

חובת הוידוי כשהחוטא שב מחטאו, פעמים שהיא באה על חטא מסויים שחטא כשעושה עליו תשובה; או כשבא להתכפר בהבאת קרבן שחייבתו תורה על חטא זה; או כשמקבל עונש בית דין על חטאו. ופעמים שהיא באה על החטאים בכלל, על ידי הכהן הגדול ביום הכפורים; או בוידויו של כל אדם בתפילות יום הכפורים; או בזמנים מסויימים; ולפני מיתתו.

Contents

המצוה וגדרה

המצוה

כל מצוות שבתורה, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון ובין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו (ראה ערך תשובה) חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם וגו' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ (במדבר ה ו - ז), וזה וידוי דברים (רמב"ם תשובה א א).

הוידוי על כל החטאים הוא מצות עשה (רמב"ם תשובה א א), ונמנית במנין המצוות (ספר המצות עשה עג; חינוך שסד; סמ"ג עשין טז).

ביחס לתשובה

הוידוי והתשובה מצוה אחת היא, שאין וידוי בלי תשובה, כי מי שמודה ואינו גומר בלבו לשוב מחטאתו הוא כטובל ושרץ בידו, והוידוי הוא גמר התשובה. ואף על פי שהמהרהר תשובה בלבו נקרא צדיק גמור (ראה קדושין מט ב), אף על פי כן אין התשובה מצוה בפני עצמה אלא עם הוידוי שהוא גמר התשובה (קרית ספר תשובה א).

ויש ממוני המצוות שכללו את הוידוי במצות התשובה, ומנו מצות עשה לשוב בתשובה שלמה שנאמר וְשַׁבְתָּ וגו' (דברים ל ב), אלא שכתבו שהתשובה צריכה וידוי וקרבן, ועכשיו לא נשאר לנו אלא וידוי דברים (סמ"ק נג).

ויש ממוני המצוות שלא הזכירו כלל מצות וידוי לא בסתם חטאים, ולא בקרבנות, ולא ביום הכפורים (רס"ג בתרי"ג מצות שלו).

ויש שהזכירו מצות וידוי בפני עצמה בכהן גדול ביום הכפורים בלבד (רס"ג באזהרותיו לעשרת הדברות).

ומהם שבקרבנות כללו חובת הוידוי עם מצות הבאת קרבן על חטא (יראים תמא). ופירשו האחרונים שהם סוברים שוידוי דברים אינו מצוה מן התורה אלא בקרבנות, שאינם מכפרים אלא עם תשובה ווידוי, אבל בשאר חטאים חובת הוידוי היא מדרבנן, ומן התורה די בחרטה בלב, ודרשות החכמים מהכתובים אינן אלא אסמכתא (חידושי רבינו ירוחם פרלא לרס"ג ג מה).

בדיבור ובמחשבה

הוידוי הוא בדיבור בפה, שכשיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשה עוד, ויתנחם על שעבר - יתודה בשפתיו ויאמר עניינים אלו שגמר בלבו (רמב"ם תשובה ב ב).

ומכל מקום אם אינו יכול להתודות בפיו, יתודה בלבו (מסכת שמחות דר' חייא א ב; תורת האדם לרמב"ן שער הסוף בשכיב מרע). וכן מצינו בבני קרח שלא היו יכולים להתודות בפיהם, והתודו בלבם וקיבלם הקדוש ברוך הוא, ויצאה מהם שלשלת גדולה (כד הקמח ערך וידוי).

יש מן האחרונים שהוכיח מכאן שמעיקר הדין הוידוי הוא אפילו בלב, אלא שיותר נכון להתודות בפה (ארחות חיים ספינקא תרז); ויש חולקים וסוברים שעיקר מצות וידוי דוקא בפה, והרי זה ככל מצות עשה התלויה בדיבור, כגון קריאת שמע וכיוצא, ואף מצדדים לומר בדעת חלק מהראשונים שוידוי בפה מעכב את הכפרה, שאפילו כשהיה אנוס ולא היה יכול להתודות בפיו אינו מתכפר בלא וידוי, אלא שענין צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה, ולכן אם עשה תשובה בלבו הרי זה צדיק (ראה קדושין מט ב), אף על פי שלא נתכפר חטאו (מנחת חינוך שסד ג, וראה פרי מגדים פתיחה כוללת ג י)[2].

מהותו

הפוסקים נחלקו מהו עיקרו של ודוי:

  • יש שכתבו שהודוי הוא שאומר: 'אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה'; וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ולהאריך בענין זה הרי זה משובח (רמב"ם תשובה א א). ומכל מקום עיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו", וזהו הוידוי שנהגו בו כל ישראל ביום הכפורים (יומא פז ב; רמב"ם שם ב ח; טור ורמ"א או"ח תרז ג); ואף אם אמר סתם "חטאתי" יצא ידי מצות וידוי (שו"ע הרב תרז ד).
  • יש שכתבו שהעיקר הוא חטאתי עויתי פשעתי, ולא חטאתי בלבד שפירושו רק על השגגות (פרי חדש או"ח תרז ג, והביאו במשנה ברורה שם ס"ק יב, ושער הציון ס"ק יא; לחם משנה תשובה ב ח, בדעת הרמב"ם).
  • יש שכתבו שהעיקר הוא אבל חטאנו כו' עד ולא שוה לנו (מאירי יומא פז ב).
  • ויש מי שכתב שעיקר הוידוי הוא אבל אנחנו חטאנו אשמנו בגדנו כו' עד לא שוה לנו, עברנו על מצות עשה, עברנו על מצות לא תעשה, עברנו חייבי כריתות וכו' (רוקח יח).

בציבור

במקרא מצינו שני סוגים של וידוי: וידוי של יחיד, ווידוי של ציבור. יחידים שהתודו הם קין (בראשית ד יג); דוד (שמואל ב יב יג); ועכן (יהושע ז יט-כא). וידוי ציבורי פעמים נאמר על ידי יחיד עבור הציבור, כגון במשה (שמות לב לא-לב); עזרא (עזרא ט ז) ועוד, ופעמים שהציבור כולו התודה (שמואל א ז ו; נחמיה ט ה-לז).

החרטה

החרטה על העבר והיותו גומר בלבו שלא ישוב לחטוא, כתבו הראשונים שאין אלו אלא מתנאי התשובה הצריכים להיות בלבבו, אבל אין צריך לבטאם בשפתיו (מאירי בחיבור התשובה א י עמ' 199).

התפילה

בקשת הכפרה, נראה מדברי הראשונים שהיא תפילה בפני עצמה, ואינה חלק מהוידוי (ראה שערי תשובה לרבנו יונה ד כא, ורמב"ם תשובה א א, ב ב,ח).

חזרה מהחטא

אמרו חכמים שאדם שיש בידו עברה ומתודה ואינו חוזר בה דומה לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, אבל אם זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה, שנאמר וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח יג), ואומר נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם (איכה ג מא. תענית טז א). וישנם בזה כמה פירושים:

  • יש מפרשים שהכוונה למי שיש בידו גזל, ואינו חוזר בו לשלם את הגזל (רש"י שם ד"ה ואינו)[3], וזה פירוש נשא לבבנו אל כפים, נשוה לבבנו לכף ידינו, כשם שכף ידינו נקיה כך ננקה לבנו, ואחר כך אל אל בשמים (ר"ח שם).
  • ויש מפרשים שהכוונה שעשה תשובה, אבל לא גמר בלבו לעזוב החטא (רמב"ם תשובה ב ג).

בממון

היה חייב לחברו ממון, שאין הוידוי מועיל לו עד שיחזיר הממון (ראה לעיל), אם מת חברו - יחזירו ליורשים, ואם אינו יודע לו יורשים יניחנו בבית דין ויתודה (רמב"ם תשובה ב יא), כדי שלא יהיה הגזל בידו, ויוכל להתודות (קרית ספר שם).

הפוגע בחברו

עברות שבין אדם לחברו, כגון החובל בחברו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו; וכן אם הקניטו וביישו, אף על פי שפייסו ומחל לו (חיבור התשובה למאירי א י עמ' 197, ב א עמ' 204)[4], אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר מכל חטאת האדם (רמב"ם תשובה א א), כי החוטא לחברו עשה שתי רעות, שמלבד מה שעשה לחברו המרה גם פי אלהיו (מנחת חינוך שסד לב).

בגוי

הוידוי מכפר אף באומות העולם, שכן מצינו באדוני בזק: וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו. וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם (שופטים א ו - ז) - מה ענין שמזכיר הכתוב מיתתו בירושלים, אלא ללמדך שכיון שהתודה והזכיר את השם יתברך, נתכפר לו במיתתו אחר שקיבל דינו (כד הקמח ערך וידוי. ופשוט שאין זה ענין למצות וידוי, שאין המצוה אלא בישראל).

בקרבנות

המצוה

חייבי חטאות ואשמות כשמביאים קרבנותיהם על שגגתם או על זדונם, אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים (רמב"ם תשובה א א).

מצות וידוי בקרבנות נכללה במצות עשה של וידוי על כל החטאים (ספר המצות עשה עג; סמ"ג עשין טז; חינוך שסד); ויש שכללוה במצות הבאת חטאות ואשמות (יראים השלם תמא).

בעולה ושלמים

אף על קרבן עולה מתודים על עונות שהעולה מכפרת עליהם (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) י יב; יומא לו א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג יד).

על קרבן שלמים כתבו הראשונים שאין מתודים, אבל אומר עליו דברי שבח, לפי שלא נאמר בו ונרצה לכפר (רמב"ם שם טו וקרית ספר שם; מאירי יומא שם); ויש מהראשונים סוברים שאף על שלמים מתודים (רש"י תענית כג א ד"ה פר הודאה).

זמנו

הוידוי שעל הקרבנות הוא בשעת סמיכה (יומא לה ב, לו א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג יד).

כל היום כשר לוידוי הפרים, דהיינו פר העלם דבר של צבור [פר לחטאת שמביאים הסנהדרין, כשטעו בהוראה והתירו אחת מן העבירות שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, וטעו רוב העם ועשו על פי הוראתם] ופר כהן משיח [פר לחטאת שמביא הכהן הגדול, כשטעה בדבר הלכה והורה היתר לעצמו בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וגם עשה על פי הוראתו], שמתודים על חטא שהביאוהו עליו (משנה מגילה כ ב, ורש"י ד"ה לוידוי: רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב ז). והוא הדין בכל קרבנות חטאות ואשמות ועולה הטעונים וידוי, שוידוים ביום, שבכולם כתוב כפרה (טורי אבן מגילה שם).

גר תושב

גוים וגרים תושבים אינם צריכים להתודות על קרבנם, שנאמר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וְהִתְוַדּוּ (במדבר ה ו - ז) - ישראל מתודים, ואין מתודים לא על ידי גוים, ולא על ידי תושבים (ספרי זוטא ה ה).

סדר הודוי

כיצד מתודה על הקרבן, אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך, וזו כפרתי (רמב"ם מעשה הקרבנות ג טו).

יש מן הראשונים סוברים שעל חטאת מתודה אותו עון שחטאת זו באה עליו, וכן על אשם עון שאשם זה בא עליו (ראה יומא לו א, ורש"י ד"ה עון), שהרי חטאת ואשם על דבר ידוע הם באים ולא בנדבה; אבל העולה שהיא באה נדבה מתודה עליה תחילה דרך כלל כל עונות שהיא מכפרת עליהם, ואומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך, וחוזר ומזכיר הפרט שמתודה עליו: ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי (מאירי יומא שם).

כהן גדול ביום הכפורים

הודויים

שלשה וידויים מתודה הכהן הגדול ביום הכפורים: שנים על פר החטאת אשר לו (ראה ערך עבודת יום הכיפורים), ווידוי שלישי על שעיר המשתלח (רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב ו).

יש ממוני המצוות שמנו את וידויי הפר והשעיר של יום הכפורים למצות עשה מיוחדת (יראים השלם רסג); ויש שאינם מונים אותם למצוה מיוחדת, אלא שכללום במצות עשה של סדר עבודת יום הכפורים (ספר המצות להרמב"ם עשה מט).

וידויי הפר, נחלקו תנאים על מה הם באים לכפר:

  • ר' שמעון סובר ששני הוידויים מכפרים על הכהן הגדול ועל כל הכהנים, שכולם קרויים "ביתו", כמו שכתוב בֵּית אַהֲרֹן בָּרֲכוּ אֶת ה' (תהלים קלה יט), אלא שוידוי הראשון מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, כמו ששעיר החיצון מכפר על ישראל (ראה ערך עבודת יום הכפורים); והשני מכפר על כל שאר העברות, כמו ששעיר המשתלח מכפר על ישראל.
  • ור' יהודה סובר שוידוי ראשון מכפר על הכהן הגדול וביתו בלבד, והשני מכפר עליו ועל שאר הכהנים, וכפרת שניהם היא על מה ששעיר החיצון מכפר על ישראל; ועל שאר עברות הכהנים מתכפרים יחד עם כל ישראל בשעיר המשתלח (שבועות יג ב, יד א).

הלכה כר' יהודה (רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב ו). ולכן שנינו בוידוי ראשון שהיה מתודה ואומר: אנא השם עויתי כו' אני וביתי, ובוידוי שני אומר: אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך (ספרא אחרי מות ב ב; יומא לה ב, מא ב).

עיכוב

וידוי שעיר המשתלח או וידוי הפר, נחלקו תנאים אם מעכב:

ר' יהודה סובר שמצוה להתודות, ואם לא התודה כשר; ור' שמעון סובר לא התודה פסול, ואם נשתלח השעיר בלא וידוי צריך להביא שעיר אחר, ואם נשחט הפר בלא וידוי צריך להביא פר אחר (יומא מ א; ירושלמי יומא ו ב).

להלכה כתבו הראשונים שהוידוי מעכב (רא"ש בסדר העבודה; מאירי יומא שם); ויש גורסים בדבריהם שאינו מעכב (תפארת שמואל שם סק"ד, בדעת הרא"ש; גבורת ארי יומא ב א; שו"ת בנין שלמה מא. וראה ערך סמיכה).

בשעיר המשתלח

יש מהראשונים שכתבו שכשהיה כהן גדול מתודה על שעיר המשתלח היה מתודה עמו כל מי שלבו נוקפו, שוידויו של המיוחד שבעם על לשון כל ישראל בא לעורר להיות כל אחד ואחד מתודה על כל עונותיו בפרט (מאירי חיבור התשובה ב יג עמ' 546).

נוסחו

כך היה אומר הכהן הגדול בוידויו הראשון: אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך אני וביתי, אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר וגו' (ספרא אחרי ב ב; יומא לה ב; רמב"ם עבודת יום הכיפורים ב ו, ושם ד א; טור או"ח תרכא). וכן הוא אומר בוידוי שני שעל הפר (ספרא שם; יומא מא ב; רמב"ם שם ד א), ובוידוי שעל השעיר (ספרא אחרי ד; יומא סו א; רמב"ם שם ד ב; טור שם), אלא שבוידוי שני מוסיף ובני אהרן עם קדושיך, ובוידוי השעיר אומר עמך בית ישראל (ראה לעיל).

כל אדם ביום הכפורים

מצות הודוי

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל יחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים (רמב"ם תשובה ב ז).

וכתבו הגאונים שכל בן ישראל חייב להתודות ביום הכפורים, שנאמר כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר וגו' (ויקרא טז ל), וכפרה זו היא וידוי דברים (בעל הלכות גדולות יג הלכות יום הכיפורים עמ' קפז).

ווידוי זה מן התורה הוא, שאין עיצומו של יום מכפר כי אם לשבים, והוידוי היינו תשובה (קרית ספר תשובה ב).

וכן בארו האחרונים, שכיון שיום הכפורים הוא יום סליחה וכפרה, כמו שכתוב כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר וגו' (ויקרא טז ל), לפיכך צריך כל אדם שיתודה על חטאיו, כי כך מצינו חובת וידוי בכל קרבנות הבאים לכפר (לבוש או"ח תרז; שו"ע הרב שם א).

ויש מהראשונים שכתב שהעובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים, שהוא יום קבוע מעולם לסליחה ולכפרה, ביטל מצות עשה של וידוי (חינוך שסד).

ויש מהראשונים שכתבו שתולדה למצות וידוי הכהן הגדול על הפר והשעיר, ציוו חכמים שכל ישראל בין איש ובין אשה יתודו ביום הכפורים (יראים השלם רסג).

בזמן הסעודה

מצות וידוי היא בערב יום הכפורים עם חשכה, אבל חכמים אמרו שיתודה קודם שיאכל וישתה שמא תיטרף דעתו בסעודה מחמת שכרות, ותמנענו השכרות מן הוידוי (תוספתא יומא (ליברמן) ד יד; יומא פז ב, ורש"י ד"ה שמא ורמב"ן; רמב"ם תשובה ב ז).

ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה, מתודה גם לאחר שיאכל וישתה, שמא אירע דבר חטא בסעודה (יומא שם ורש"י ד"ה דבר).

עם חשכה

"עם חשכה" שאמרו שהוא זמן מצות וידוי בערב יום הכפורים, נחלקו הראשונים בפירושו:

  • יש שפרשו שהכוונה שיתודה בערבית, משקידש היום (רמב"ן יומא פז ב, בשם רש"י; רמב"ם שם; מאירי שם), שעיקר זמן הוידוי הוא בתחילת זמן הכפרה ולא קודם לה (שו"ע הרב תרז א).
  • ויש מן הראשונים שחולק וסובר שעיקר מצות וידוי של ערב יום הכפורים הוא קודם יום הכפורים, כדי שיכנס ליום בתשובה, ועם חשכה שאמרו, הכונה סמוך ליום עצמו, כדי שלא תהא שהות לחטוא בין הוידוי והיום (רמב"ן שם).

להלכה כתבו האחרונים שהעיקר כרוב הראשונים שאין אלא וידוי אחד, לפני הסעודה, והשני הוא בתפילת ערבית, אלא שראוי להחמיר גם כדעה השניה, וכשרואה בין השמשות ממשמש ובא יעמוד ויתודה (מגן אברהם תרז סק"ז; שו"ע הרב שם ב); ולכן יש נוהגים שקודם שיתפללו ערבית אומרים כל הקהל בקשה המתחלת "לך אלי תשוקתי", שיש בה וידוי כדי לצאת ידי חובת שיטה זו (תוספת יום הכיפורים יומא שם, וכתב שכן נוהגים בירושלים)[5]; ובמדינות אשכנז יש נוהגים לומר "תפילה זכה" (משנה ברורה תרז סק"א. וראה חיי אדם קמד כ, שתיקנה, ונמצאת ברוב מחזורים נוסח אשכנז)[6].

ויש שכתבו שאחר זה יאמר בלחש ביחיד הוידוי בקצרה אשמנו עם חשכה ממש (כף החיים תרז סק"ב, בשם סידור יעב"ץ; מטה אפרים תריט ח).

בשאר היום

צריך להתודות גם בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה, שמא יארע בו דבר קלקלה כל היום כולו, שיום הכפורים בסופו עם חשכה הוא מכפר (תוספתא יומא (ליברמן) ד יד; יומא פז ב ורמב"ן; רמב"ם תשובה ב ז)[7].

במקוה

מלבד וידויים אלו שבערב יום הכפורים, לדעת הסוברים שטעם הטבילה בערב יום הכפורים הוא משום תשובה (ראה ערך ערב יום הכפורים), יש שכתבו שנכון שיתודה קודם שיכנס במקוה, או בתוך המקוה (של"ה יומא נר מצוה טז; ט"ז או"ח תרו סק"ה, בשם האר"י). וכיון שאסור להזכיר את השם בגילוי ראש, ולא כשלבו רואה את הערוה, יאמר אשמתי בלא הזכרת השם (פרי מגדים משבצות זהב שם)[8].

בחזרת התפילה

כשהשליח ציבור מתודה באמצע התפילה, חוזרים ומתודים עמו אף הציבור (העיטור הלכות יום הכיפורים קח ב; ר"ן יומא פז ב, בשם הגאונים; מאירי שם; רמ"א או"ח תרז ג. וכן נוהגים בימינו); ויש שנראה מדבריהם שאין הציבור מתודים עם השליח ציבור (ראה משנה ברורה או"ח תרז ס"ק יא, בדעת הטור והשו"ע).

והגאונים כתבו שעשר פעמים מתודים ביום הכיפורים, כנגד עשר פעמים שהכהן הגדול מזכיר את השם - שלש בשחרית, ושלש במוסף, ושלש במנחה, ואחת בנעילה (תשובות הגאונים שערי תשובה קצד; ר"ן יומא שם; ארחות חיים יום הכיפורים לג; כלבו ע).

ויש מקומות שאין שליח ציבור מתודה בכל תפילה אלא פעם אחת, והציבור פעם אחת, והן שתים ושתים של ליל יום הכיפורים, הרי עשרה (ר"ן שם, וכן המנהג בימינו).

מעומד

צריך להתודות מעומד (רי"ץ גיאת א עמ' נה; ר"ן יומא פז ב, בשם הגאונים; רא"ש יומא ח יט; מאירי שם; טוש"ע או"ח תרז ג). ואפילו כשכבר התודה בפני עצמו ושומע הוידוי משליח צבור, צריך לעמוד (רי"ץ גיאת וטוש"ע שם). יש מי שהביא סמך לוידוי מעומד מן הכתוב: וַיַּעַמְדוּ וַיִּתְוַדּוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲוֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם (נחמיה ט ב. כף החיים תרז ס"ק כג, בשם יפה ללב).

וצריך להתודות בכפיפת הראש כדרך ששוחה במודים, ולא כאותם המשתטחים על גבי קרקע ומתודים, שאין זה עמידה (סידור רס"ג עמ' רס; מאירי יומא שם; מגן אברהם תרז סק"ד, בשם מהרי"ל); ויש שכתבו שראוי לו שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה (של"ה יומא נר מצוה כה).

ולא יסמוך על דבר בענין שאם ינטל אותו דבר שהוא סומך עליו היה נופל (מגן אברהם תרז סק"ד; שו"ע הרב שם ז), אם לא שהוא זקן או חלש (ברכי יוסף או"ח קלא ח).

יש מהאחרונים שהסתפק אם צריך לחזור ולהתודות כשאמר הוידוי כשהוא סומך על דבר אחר (פמ"ג או"ח תרז אשל אברהם סק"ד).

צריך לעמוד עד סוף הוידוי, דהיינו עד 'על חטאים שאנו חייבים עליהם מיתות בית דין' (משנה ברורה תרז סק"ט).

עון אבותיו

כשיתודה יזכיר עונותיו ועון אבותיו, כי הוא נענש עליהם כשאוחז מעשי אבותיו בידו, וכן כתוב וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם (ויקרא כו מ. שערי תשובה לרבנו יונה א מ), ולכן יש לומר בנוסח הוידוי 'אנחנו ואבותינו חטאנו' (של"ה יומא נר מצוה נז, והביאו בהגהות רבי עקיבא איגר או"ח תרז ג).

על לבו

מכים על הלב בשעה שמתודה לומר שהחטא הוא ממנו (מגן אברהם או"ח תרז סק"ג).

וכתבו המקובלים שיכה ביד ימינו על לבו שמצד שמאל, על כל תיבה ותיבה של אשמנו בגדנו וכו' הכאה אחת (כף החיים קלא סק"ה, בשם כתבי האר"י); ויש שכתבו שיכה באגרוף על החזה (מגן אברהם תרז סק"ג, בשם כתבי האר"י).

אף המכים על לבם בשעה שאומרים 'חטאו עוו פשעו בני ישראל' שבסדר עבודת יום הכפורים כדרך שעושים באמירת 'אשמנו' יפה הם עושים, לפי שאנו מדמים עצמנו כאילו אנחנו אותם בית ישראל ומתחרטים על עונותינו, וכמו שאנו כורעים באמירת 'והכהנים והעם וכו' מפני שאנו מדמים נפשנו במקום הכהנים והעם בזמן שבית המקדש היה קיים (ט"ז או"ח קיג סק"ד).

פירוט החטא

בשעת הודוי

נחלקו תנאים אם צריך לפרט את חטאו בשעת הודוי:

  • רבי יהודה בן בבא אומר שצריך לפרט את החטא, שיאמר בשעה שהוא מתודה חטא פלוני חטאתי ולא יאמר רק דרך כלל חטאתי אשמתי העויתי.
  • ור' עקיבא אומר שאינו צריך לפרט את החטא (תוספתא יומא (ליברמן) ד יד; יומא פו ב ורש"י ד"ה וצריך; ירושלמי סוף יומא).

להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש פוסקים שצריך לפרט את החטא (רמב"ם תשובה ב ג-ה; סמ"ג עשין טז; רבנו יונה בשערי תשובה ד כא; ב"ח או"ח תרז, בדעת הרי"ף והרא"ש וכל הגאונים; מרדכי יומא רמז תשכה), ולפיכך מתודים וידוי על חטא שבסדר אל"ף בי"ת, שמפורטים בו כל החטאים (תוספות ישנים יומא פו ב ד"ה וצריך; טור או"ח תרז, בדעת רב עמרם גאון והרמב"ם). וצריך לפרט כל העברות שבנוסח הוידוי, אף אם הוא לא עשאן, שכדי שלא לבייש את החוטא תיקנו להיות סדור כך להכל; או מפני שכל ישראל ערבים זה לזה, ומטעם זה צריך להתודות בלשון רבים (ספר חסידים תרא).

וכתבו הראשונים, שאף לשיטה זו שצריך לפרט את החטא, אין פירוט החטא מעיקר הוידוי, שהוא שיאמר על דרך חטאתי וישר העויתי, והפירוט אינו אלא בשביל שיתבייש יותר (מאירי חיבור התשובה א ח עמ' 185).

  • יש חולקים ופוסקים להלכה שאין צריך לפרוט את החטא (סידור רס"ג עמ' רנט; רי"ץ גיאת א עמ' מז; מאירי יומא פו ב, ובחיבור התשובה ב ח עמ' 402, בשם רוב הגאונים; בית יוסף או"ח תרז, בדעת הרי"ף והרא"ש; טור שם; שו"ע שם ב). ואף את פירוט החטאים שבסדר א"ב אין צריך לומר, והוידוי הנכון הוא כנוסח הקדמונים שלא היו אומרים יותר מארבע לשונות אלו: 'אבל חטאנו אנחנו ואבותינו, ועוינו ופשענו וסרנו ממצוותיך וכו', ולא שוה לנו ואתה צדיק וכו' שכל אלו האל"ף בי"תות כלולות בהם (ארחות חיים יום הכיפורים ל, בשם בעל העתים; חיבור התשובה שם, בשם הגאונים). ובשלש לשונות אלו חטאנו ועוינו ופשענו כולל אדם כל מה שצריך להתודות, השגגות והזדונות והמרדים, ודי לנו בכך ואין לנו להוסיף על אלו, וכך היה מתודה כהן גדול ולא היה מזכיר בגידה וגזלה וגנבה וחמס וטיפול שקר ושאר הלשונות, שהלכה כר' עקיבא שאין צריך לפרוט החטא (ארחות חיים שם, בשם אחד מהמפרשים)[9].
  • ויש סוברים שאף לר' עקיבא שסובר שאין לפרוט את החטא יכול הוא לומר נוסח על חטא שבסדר א"ב, ואפילו בקול רם, שאין זה נקרא פורט את החטא, כיון שהכל אומרים אותו בשוה, ואינו אלא כנוסח תפליה (רמ"א בדרכי משה או"ת תרז סק"ב, ובשו"ע שם ב; שו"ע הרב שם ה), ומטעם זה אף השליח ציבור יכול לאמרו, ואין זה כמטיל חטא פרטי על הצבור (דרכי משה שם, ושכן נהגו).

בלחש

הוידוי צריך שיאמרו בלחש, שכן אמרו מפני מה תיקנו תפילה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עברה המתודים בתפילתם על עברות שבידם (סוטה לב ב, ורש"י ד"ה שלא).

וכתבו הראשונים שמכל מקום בראש השנה ויום הכפורים שנוהגים להתפלל בקול רם (ראה ערך תפלה), אף הוידוי אומרים בקול רם, כיון שבזמן הזה כולנו וידוי אחד מתודים ואין כאן בושת (ראבי"ה תקכט; מרדכי רמז תשכה. וראה מגן אברהם תרז סק"ב).

והאחרונים כתבו עוד, שדוקא היחיד צריך להתודות בלחש, אבל שליח ציבור שמתודה בעד כולם ואינו מזכיר אלא כללים, צריך להשמיע לרבים למען יזכרו וישובו ויתכפרו, וכל שליח ציבור שמנמיך קולו בשעת וידוי גוערים בו (שו"ת רמ"ע מפאנו קב, והובא במגן אברהם שם).

להתודות שוב

נחלקו תנאים אם יכול להתודות ביום הכיפורים על עבירות שהתודה עליהם כבר:

  • חכמים אומרים שעברות שהתודה עליהן יום כפורים זה לא יתודה עליהן יום כפורים אחר, ואם שנה בהן צריך להתודות עליהן יום כפורים אחר, ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן עליו הכתוב אומר כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ (משלי כו יא).
  • ר' אליעזר בן יעקב אומר שאם התודה עליהם ביום כיפורים אחר כל שכן שהוא משובח, שנאמר כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד (תהלים נא ה), כלומר איני סבור שכיפרת לי והרי הוא תמיד כאילו נגדי הוא עומד, ולא נאמר ככלב שב על קיאו אלא על העובר ושונה באותה עברה (יומא פו ב, ורש"י ד"ה וחטאתי).

להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש פוסקים שחוזר ומתודה, והרי זה משובח (רמב"ם תשובה ב ח; סמ"ג עשין טז; רוקח יז,רטו; ארחות חיים יום הכיפורים ל; טור או"ח תרז, בשם הרא"ש; שו"ע שם ד ומגן אברהם סק"ו ושו"ע הרב ט).
  • יש פוסקים שאינו חוזר ומתודה, ואם גנב או גזל והתודה עליהם בשנה שעברה, במקום "גזלתי" יאמר בוידויו "געלתי בדרכי", שהוא דרך כלל (טור או"ח תרז, בשם רי"ץ גיאת; אגור דיני יום הכיפורים תתקכח, בשם רבינו יונה), וכן בכל הפרטים יש לשנות בענין זה כשיצטרך; ודוקא כשמתפלל בינו לבין עצמו, אבל אם מתפלל עם הציבור אין לחוש, שאי אפשר שלא יהא אחד מן הציבור שגנב או גזל (טור שם).
  • ויש פוסקים שכתבו גם כן שאינו חוזר ומתודה, אלא שכתבו שמכל מקום אם עשה כן אין קפידא בדבר (מאירי יומא פו ב).

אפילו לדעת הסוברים שאינו חוזר ומתודה, כתבו הראשונים שמכל מקום יש לו לבקש רחמים כל ימי חייו על סליחת עונותיו הראשונים והאחרונים, ולהיות ירא ומפחד שמא לא השלים חוק עיקרי התשובה; ועוד שיש עברות שיש בהן כרת ויסורים ממרקים; ועוד כי אולי יש לו עונות וחטאים שלא התבונן עליהם ולא זכרם ולא התודה עליהם, וכענין שכתוב מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי (תהלים יט יג). אך לא יזכיר העברות הקודמות בפרט, אחרי אשר שב מהן והתודה עליהן ביום הכיפורים, ויש לו לבטוח שכבר נתקבל וידויו במה שהוידוי ראוי לכפר, ואין מחובת התפילה לפרוט חטאיו רק מחובת הוידוי (שערי תשובה ד כא).

בשאר ימות השנה

בסליחות

מלבד יום הכפורים תיקנו הראשונים להתודות אף בשאר ימי תשובה, כגון בסליחות שאומרים בימי תענית ובעשרת ימי תשובה ובחודש אלול (ראה ערך סליחות). ואומרים בכל יום שבין ראש השנה ליום הכיפורים שלש פעמים וידוי קודם עלות השחר (רוקח רז; רמ"א או"ח תרב א); מלבד בערב יום הכיפורים שאומרים וידוי פעם אחת (רוקח ריד; רמ"א שם).

וכן בימי הסליחות שקודם ראש השנה אומרים שלש פעמים (רוקח רז; משנה ברורה שם סק"ו). והמקובלים כתבו שאין לומר בסליחות שלש פעמים וידוי, אלא פעם אחת בלבד (שער הכוונות נא ג; פרי עץ חיים שער הסליחות ח; מעשה רב רב).

בשני וחמישי

בשני וחמישי, כתבו הגאונים שבתחנונים שאומרים בהם אומרים גם וידוי, ואומר השליח ציבור: אלוקינו ואלוקי אבותינו תבוא לפניך תפלתנו ואל תתעלם מתחנתנו וכו', ועונים הקהל אבל חטאנו אשמנו וכו' עד תעתענו וסרנו ממצותיך כו' ואנחנו הרשענו (סדר רב עמרם השלם א עמ' קצח; טור או"ח קלד, בשמו); ויש שלא נהגו לומר וידוי אלא והוא רחום בלבד (טור שם).

והמקובלים תיקנו לומר וידוי אחר תפילת שמונה עשרה בכל יום, בשחרית ובמנחה (סדר היום כוונת תחנונים; סידור הרב שער הכולל א, בשם האריז"ל).

לפני השינה

המקובלים תיקנו להתודות בכל לילה קודם השינה (אליה רבה או"ח רלט סק"ג, בשם של"ה. וראה זוהר צו כט ב), ואומרים וידוי אשמנו וכו', ואם ירצה יאמר על חטא כמו ביום הכיפורים (סידור הרב ועוד).

יש שנהגו לומר וידוי שכיב מרע קודם השינה, וכתבו הפוסקים שאין לאמרו, שלא לפתוח פיו לשטן, רק יפשפש במעשיו שעשה כל היום, ואם ימצא שעשה עברה יתודה עליה (מגן אברהם רלט סק"ז; אליה רבה שם ג; משנה ברורה שם סק"ט. ומשמע שלא יאמר וידוי בנוסח קבוע בכל לילה).

יש שכתבו שאין לומר וידוי מפורט בכל יום, לשיטת הסוברים שעברות שהתודה עליהן כבר אינו חוזר ומתודה עליהן (ראה לעיל: פירוט החטא), אלא אם כן מתודה על אותן עברות שאין אדם ניצול מהן בכל יום, או שיתודה בדרך כלל ויאמר רק חטאתי עויתי פשעתי בלבד (שדי חמד אסיפת דינים ו ב, בשם ספר אות היא לעולם); ויש מצדדים שבכלל מוטב שלא לומר וידוי בכל יום, כי על ידי ריבוי אמירת הוידויים אין מכוונים בהם כראוי (שדי חמד שם).

בלילה

אף על פי שאין אומרים נפילת אפים וי"ג מידות הרחמים בלילה, מכל מקום וידוי אפשר לומר גם בלילה, חוץ מליל מוצאי שבת שעל פי קבלה אסור לאמרו עד חצות לילה מפני שעדיין יש קדושת שבת (ברבי יוסף או"ח תקפא ב, בשם שו"ת הרמ"ז).

חתן

החתן ביום חופתו נוהגים שמתודה בתפילת שמונה עשרה שקודם החופה, לפי שהחתן מוחלים לו על כל עונותיו (של"ה שער האותיות ק סדר נשואין שצ; ערוך השלחן אה"ע סא כא. וראה ירושלמי בכורים ג ג); ומתודה כסדר הוידוי שבמנחת ערב יום הכפורים (פתחי תשובה אה"ע סא סק"ט). והספרדים לא נהגו בוידוי זה (שדי חמד אסיפת דינים חתן וכלה ד).

עמידה

אף על פי שביום הכפורים כשהשליח ציבור אומר וידוי צריכים השומעים לעמוד, כתבו האחרונים שבשאר ימות השנה אינם צריכים לעמוד, לפי שביום הכפורים מצוה להתודות, מה שאין כן בשאר ימים, ולכן כשהוא כבר התודה אינו צריך לעמוד בשעה ששליח ציבור אומרו (כנסת הגדולה או"ח תרז הגהות הטור ג, בשם הר"א עובדיה).

ב"א-ל ארך אפים" שאומרים קודם קריאת התורה בשני וחמישי צריכים לעמוד, מפני שיש בו וידוי: "חטאנו לך אדון" (רש"ל בבאורו לסמ"ג עשה טז; מגן אברהם קלד סק"א).

בשבת ויום טוב

אין אומרים וידוי בשבת ויום טוב (ברכי יוסף תקפא ב; שדי חמד אסיפת דינים ו ב, בשם פתח הדביר), אלא אם כן מתענה תענית חלום בשבת שיכול להתודות, שהוא כמו פיקוח נפש, כמו שהתירו לו מטעם זה להתענות בשבת (משנה ברורה רפח סק"ז).

חייבי מיתה ומלקות

חייבי מיתות

כל מחוייבי מיתות בית דין אין מתכפר להם במיתתם עד שיעשו תשובה ויתודו (רמב"ם תשובה א א), שנאמר: וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִתְוַדּוּ (במדבר ה ו - ז. ספרי נשא ב ב).

חייבי מלקות

אף מחוייבי מלקות אין מתכפר להם במלקות עד שיעשו תשובה ויתודו (רמב"ם תשובה א א. וראה ריטב"א יומא לו א).

כשהיו מלקים בבתי דינים של ישיבות הגאונים, לאחר שסיימו להלקות את הנידון, היו מתירים את ידיו ואת רגליו והיה עומד על רגליו, ואבנטו שתלאוהו בצוארו קודם המלקות עדיין תלוי בו (ראה ערך מלקות), ומתודה: חטאתי עויתי פשעתי, תהא מלקותי כפרה על עוני; ויש שמעמידים אותו להתודות קודם המלקות ואחר כך בית דין מבקשים עליו רחמים להימחל לו (תשובות הגאונים הרכבי תמ; תורתן של ראשונים ב עמ' 41).

בערב יום כיפור

בשעה שלוקים בערב יום הכפורים (ראה ערך ערב יום הכפורים) אומר הנלקה וידוי: אשמתי בגדתי כו' (מחזור ויטרי שמד; דרכי משה או"ח תרז סק"ד; רמ"א שם ו, בשם מנהגים)[10].

ויש שכתבו שיאמר: חטאתי עויתי פשעתי, עברתי על מצוותיך, יהיה רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתהא מלקותי כפרה על כל עונותי.

ויש שמלמדים אותם להתודות קודם המלקות, ואחר כך מבקשים עליו רחמים למחול לו (כנסת הגדולה או"ח תרז הגהות הטור ד, בשם תשובה מכתב יד).

חולה

הוידוי

מי שחלה ונטה למות, אומרים לו העומדים שם שיתודה (שבת לב א, ורש"י ד"ה אומרים; טוש"ע יו"ד שלח א). ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו אמור: חטאתי עויתי פשעתי, תהא מיתתי כפרה על כל עונותי (אוצר הגאונים סוכה עמ' 74, בשם תשובת רב האי גאון, והובאה בערוגת הבושם עמ' 261; תורת האדם לרמב"ן שער הסוף ענין הוידוי; טור ורמ"א יו"ד שלח א). והצריכו חכמים לעשות כך, כדי שעל ידי זה יזכו כל ישראל, אפילו אם עונותיהם מרובים, לתחיית המתים (רב האי גאון שם). ואף לחולה שאין ידוע בודאי שחטא אומרים כן, לפי שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (בית הלל לשו"ע שם). וכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא (סנהדרין מג ב).

ואומרים לו שיבקש מחילה לכל מי שחטא כנגדו, בין בממון ובין בדברים (תורת האדם שם; טור ורמ"א יו"ד שלח ב).

זמנו

כתבו הראשונים שמצוה גדולה להעיר לחולה על ענין הוידוי בזמן שיהיה מיושב בדעתו, ולא ימתינו עד שהשעה תהיה דחוקה לו, והחולה הזריז מקדים למצוה ומתחנן בעוד כחו בו ודעתו מיושבת עליו (כנסת הגדולה ובית לחם יהודה יו"ד שלח א)[11].

ומכל מקום אין אומרים להתודות אלא כשנטה למות, שאם לא כן חושב שהוא מסוכן וישבר לבו (ב"ח שם; ש"ך שם סק"א)[12]. ואין אומרים את הוידוי בפני עם הארץ ונשים וקטנים, שמא יבכו וישבר ליבם (שו"ע יו"ד שלח א; חכמת אדם קנא יא).

הנוסח

ראשונים קבלו מחסידים ואנשי מעשה סדר וידוי שכיב מרע בנוסח זה: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שרפואתי בידך ומיתתי בידך, יהי רצון מלפניך שתרפאני רפואה שלמה, ואם אמות תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וחטאים ופשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך, ותן חלקי בגן עדן וזכני לעולם הבא הצפון לצדיקים (תורת האדם שער הסוף ענין הודוי; טוש"ע יו"ד שלח ב). ואם רוצה להאריך כוידוי של יום הכיפורים - הרשות בידו (רמ"א יו"ד שם).

במקום סכנה

אף שאר בני אדם הנמצאים בסכנה, כגון הולכי מדבריות ויורדי הים והנמצאים בבית האסורים חייבים להתודות (מסכת שמחות דר' חייה הייגר א ד)[13].

בשבת

שכיב מרע שהשעה דחוקה לו מותר לו להתודות בשבת, כיון שאם לא עכשיו אימתי (שדי חמד אסיפת דינים ו ג, בשם פתח הדביר; שמירת שבת כהלכתה סד א).

בימינו

בימינו כמעט שבטלה אמירת הוידוי של החולים הנוטים למות. יש שכתבו שהטעם הוא שרוב בני האדם מתים בבתי חולים, ואין אפשרות מעשית להתוודות; ויש שכתבו שחששו שהדבר יזיק לחולה ויביא לטירוף הדעת. וישנם בתי חולים בהם נכנס בכל בוקר אדם שאומר וידוי כסדר המנהג הקבוע עם כלל החולים, וראוי לתקן כך בכל עיר ועיר (חכמת אדם קנא יא; אנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך ודוי)[14].

הערות שוליים

  1. יא טור תיג – תנה.
  2. וראה מנחת חינוך שסד ח, שכתב שאם עשה תשובה והתחרט בלבו, יכול לעשות שליח שיתודה בשבילו וידוי דברים, שכן מצינו במשה רבנו שנתודה בחטא העגל על ידי שהיה שלוחם של ישראל.
  3. וראה חובות הלבבות שער התשובה ז, שאפילו אם שב על עברות שבין אדם למקום ויש בידו גזל, אינו מועיל אף לגבי אלו ששב עליהן.
  4. וראה פרי מגדים או"ח תרז משבצות זהב סק"א, ושער הציון שם ס"ק יג, שהסתפקו בדבר.
  5. בקשה זו, שחיברה רבי אברהם אבן עזרא, נמצאת בכל מחזורי הספרדים ובתכלאל התימנים.
  6. וראה מקראי קודש מו, שיאמר תפילה זו מעומד כדין וידוי שהוא מעומד. וראה תשובות והנהגות ב ש, ופסקי תשובות תרז ב, שאם הגיע לבית הכנסת סמוך לשקיעה ולא יספיק לומר כל התפילה יאמר נוסח וידוי קצר המובא שם.
  7. וראה הליכות שלמה מועדים ד א, ופסקי תשובות תרז א, שדעת הגרש"ז אויירבך שמי ששכח ולא התודה בתפילה אינו צריך לחזור, אלא יתודה בסמוך לתפילה. וכן אם טעה בתפילתו באופן שצריך לחזור כגון ששכח הא-ל הקדוש, אינו צריך להתודות שוב.
  8. וראה שער הציון תרו ס"ק כב, שכתב שכיון שאין המתודים נזהרים בכך, עדיף שלא יתודה כלל.
  9. וראה מטה אפרים תרז ח, ופסקי תשובות תרז ג, שמי שיודע בעצמו שחטא בחטא מסויים שאינו מופיע ב'על חטא', נכון שיפרטנו בלחש וישבצנו בסדר הא"ב ב'על חטא', או ב'אשמנו בגדנו'.
  10. וראה כף החיים תרז ס"ק מ-מא, שרבים לא נהגו במלקות הללו כלל.
  11. וראה חכמת אדם קנא יא; אהבת חסד ג ג; ציץ אליעזר ה רמת רחל טו, שבהרבה קהילות היה מנהג ללכת לחולה ביום השלישי לחליו, ולומר לו שכך המנהג אצל כל החולים, ולכן אין לו לדאוג מזה, ולומר לו שיעשה צואה על מה שחייב או שאחרים חייבים לו ויתוודה.
  12. הש"ך יו"ד שלח סק"א, כתב שאין אומרים לנוטה למות את המילים "שכן דרך כל המומתים מתוודים", שאין פותחין פה לשטן. והרמב"ן תורת האדם ענין הוידוי, כתב לומר "התוודה עד שלא תמות". וראה שו"ת שבט הלוי ד קנו.
  13. וראה שמירת שבת כהלכתה סד א, שבשעת הצורך מותר להתודות גם במקום הטינופת, אך בלי שם ומלכות.
  14. וראה באנציקלופדיה הלכתית רפואית שם, שכתב שגם החשש של טירוף הדעת משתנה לפי היחס הכללי למות, ויתכן שכיום יש לחזור ולשקול את הדבר, ולהחזיר את ההלכה של וידוי בנוטה למות.