מיקרופדיה תלמודית:חגיגת ארבעה עשר

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - קרבן שלמים הקרב בארבעה עשר בניסן עם קרבן הפסח

מצותה ומהותה

הקרבן

כשמקריבים את הפסח ביום ארבעה עשר בניסן (ראה ערך פסח) מקריבים עמו שלמים, והיא הנקראת חגיגת ארבעה עשר (פסחים מט ב; רמב"ם קרבן פסח י יב).

יש סוברים שעל זה נאמר בתורה וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר (דברים טז ב), והלא פסח אינו בא אלא מן הצאן, אלא הצאן הוא לפסח והבקר לחגיגה, ובחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר (מכילתא בא ד; רמב"ם שם).

ויש למדים חגיגת ארבעה עשר מהכתוב וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח (שמות לד כה), ודרשו: זבח חג זה חגיגה (פסחים ע א); או מהכתוב וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר (דברים טז ד), ודרשו בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר (ספרא צו יב).

חובתה

חגיגת ארבעה עשר יש סוברים שאינה חובה אלא רשות, ואף על פי שהיא מן התורה, אינה מצוה לעצמה, אלא כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (רמב"ם קרבן פסח י יג, חגיגה ב י; מאירי פסחים ע א; פירוש א בתוס' הרשב"א משאנץ פסחים שם).

ויש מן הראשונים סוברים שאינה מן התורה כלל אלא מדרבנן (תוס' פסחים ע א ד"ה לאו חובה, חגיגה ח א ד"ה אלמא; אור זרוע ב פסחים רלו; פירוש ב' וג' בתוס' הרשב"א פסחים שם); ויש שהסבירו הטעם שכל המצוה היא כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, וזה גופו אינו אלא מדרבנן, כדי שלא יבוא לידי שבירת עצם (תוס' שם, בשם הריב"א). ולדבריהם הלמדים חגיגת ארבעה עשר מן הכתוב סוברים שהיא חובה מן התורה (תוס' פסחים וחגיגה שם; ראב"ד בהשגות חגיגה ב י; אור זרוע ותוס' הרשב"א שם)[2].

סוג הבהמה

חגיגה זו נחלקו בה תנאים ממה היא באה:

  • בן תימא סובר שאף על פי שכל השלמים באים מן הבקר ומן הצאן, מן הזכרים ומן הנקבות, ומביא את הבהמה אף שעברה שנתה (ראה ערך שלמים), הרי שלמים של חגיגת ארבעה עשר אינם באים אלא מן הצאן, זכר, ובן שנה בלבד. שהוא דורש את הפסוק לֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח, שזבח חג הוא חגיגת ארבעה עשר (ראה לעיל), והרי הקישה הכתוב לפסח, ללמד שאינה באה אלא ממין שהפסח בא. ומטעם זה אינה נאכלת אלא ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא צלי, ואינה נאכלת אלא למנויים כפסח. ולענין שבירת העצם הסתפקו בגמרא אם לבן תימא יש איסור של שבירת עצם בחגיגה זו כמו בפסח (פסחים ע א). ויש שכתבו שלבן תימא יש משום שבירת עצם בחגיגה (ראה תוס' פסחים קכ א ד"ה מפטירין, שיש מי שסובר כן; מהרי"ל סדר ההגדה ל).
  • וחכמים סוברים שהיא באה ככל שלמים, אף מן הבקר, או שעברה שנתה, ובאה נקבה, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד, ואין חייבים עליה משום שבירת עצם (פסחים סט ב; תוספתא פסחים (ליברמן) ה ג; מאירי פסחים ע א).

ויש שכתבו שאף לחכמים המכשירים גם בעברה שנתה יש מי שמחייב משום שבירת עצם (תוס' פסחים קכ א ד"ה מפטירין), ובארו דבריהם שאף לחכמים הוקשה חגיגה לפסח, אבל רק לדבר של אכילה בלבד, ולכן לשבירת עצם שהוא בענין אכילה הוקשו ולא לעברה שנתה וכיוצא (צל"ח שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם קרבן פסח י יב,יג); ויש מהראשונים שכתבו שהלכה כבן תימא (תוס' פסחים קיד ב ד"ה שני).

בסדר ההגדה

מה ששנינו בסדר הגדה שבמשנה - הלילה הזה כולו צלי (פסחים קטז א), ומשמע שאפילו החגיגה באה צלי (פסחים ע א ורש"י שם ד"ה הלילה הזה), לדעת הסוברים שהלכה כבן תימא הדבר מיושב; ולדעת הפוסקים שהלכה כחכמים נחלקו הדעות:

  • יש סוברים שהנוסח שבמשנה הוא רק לדעת בן תימא (פסחים ע א), ואין הלכה כן, אלא כחכמים, ולכן לא אומרים פסקא זו בסדר ההגדה (מאירי שם; אור זרוע ב בסדר של פסח, בשם ר' שמואל מפלייש).
  • יש מהראשונים שאף על פי שפסקו כחכמים כתבו בסדר הגדה שלהם הלילה הזה כולו צלי (רמב"ם חמץ ומצה ח ב), ויש מי שכתב שאפשר שדוקא על הפסח נאמר כולו צלי (מאירי שם).
  • יש שכתבו שאף על פי שאין הלכה כבן תימא שהחגיגה כפסח לכל דבר, מכל מקום לענין שתהא נאכלת צלי הלכה כמותו, ולכן אומרים פסקא זו בסדר ההגדה (רבינו מנוח חמץ ומצה ח ג).
  • ויש מהאחרונים שכתב שאפילו לחכמים בדבר של אכילה הוקשה חגיגה לפסח, ואינה נאכלת אלא צלי (צל"ח פסחים ע ב, קטז א).

דיני ההקרבה

הקרבת החגיגה היא לדברי הכל כשלמים, ואפילו לבן תימא שדינה כפסח אין זריקת דמה למזבח בשפיכה כפסח, אלא בשתי מתנות שהן ארבע כזריקת שלמים (ראה ערכים: זריקה; פסח; שלמים. תוס' רי"ד פסחים ע ב).

חגיגת ארבעה עשר טעונה סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כשלמים (פסחים צו ב).

בשבת ובטומאה

חגיגת ארבעה עשר באה עם הפסח רק בזמן שהפסח בא בחול ובטהרה, ובזמן שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה, שאז היה צריך להביא עמו חגיגה מכיון שהפסח לא היה בא אלא מן הצאן ובן שנה, ולא היו מצויים כל כך, ולכן היו הרבה נמנים על פסח אחד, וכדי שיאכלו כולם על השובע הביאו חגיגה.

אבל כשהפסח בא בשבת או בטומאה, דהיינו שהיו רוב הצבור טמאים (ראה ערך פסח), או שהיתה חבורה מועטת ודי להם הפסח לבדו, אין מביאים חגיגה עמו (פסחים סט ב, ורש"י ד"ה ובמועט ומאירי; רמב"ם קרבן פסח י יב), לפי שאינה חובה אלא רשות (פסחים ע א).

בפסח שני

החגיגה אינה באה אלא עם פסח ראשון, ולא עם פסח שני (תוספתא פסחים (ליברמן) ח ז; ירושלמי פסחים ט ג; רמב"ם קרבן פסח י טו). ויש מי שכתב שמכל מקום אם הוקדשה לפסח ראשון ולא קרבה, מקריבים אותה בפסח שני (חזון יחזקאל לתוספתא יומא ג ו).

זמן שחיטתה

זמן שחיטת חגיגת ארבעה עשר הוא בערב, אחר חצות היום[3], עם הפסח, שנאמר: אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב (דברים טז ד), ובחגיגת ארבעה עשר הכתוב מדבר, שנשחטת עם הפסח בערב (פסחים עא ב).

אכילתה

סדר אכילתה

החגיגה הבאה עם הפסח נאכלת לפני הפסח, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (תוספתא פסחים (ליברמן) ה ג; פסחים ע א; רמב"ם קרבן פסח ח ג). ובסדר אכילתה הוא שאחר שאכל מצה ומרור מברך: אשר קידשנו במצוותיו וציונו על אכילת הזבח, ואוכל מבשר החגיגה, ואין משביעים את עצמם ממנה, אלא אוכלים ממנה בכדי שישערו בעצמם שתהא אכילת הפסח הבאה אחריה משביעתם, ונמצא הפסח נאכל שלא בכרס מלאה; ואחר כך מברך: אשר קידשנו במצוותיו וציונו על אכילת הפסח, ואוכל מגופו של פסח, ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית (רמב"ם חמץ ומצה ז,ט; מאירי פסחים סט ב).

זמן אכילתה

בזמן אכילת החגיגה, נחלקו תנאים:

  • חכמים סוברים שנאכלת לשני ימים ולילה אחד, ואסור להלין מבשרה עד יום השלישי, ככל שלמים (ראה ערך אכילת קדשים. פסחים סט ב, עא ב; רמב"ם קרבן פסח י יג).
  • ולבן תימא שסובר שהחגיגה הוקשה לפסח (ראה לעיל: מצותה ומהותה), אינה נאכלת אלא ליום ולילה כדין הפסח (פסחים ע א).

זכר לחגיגה

שני תבשילים

בזמן הזה שאין חגיגה עושים זכר לחגיגה על ידי שמביאים בליל פסח שני תבשילים - אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה (פסחים קיד א-ב; רמב"ם חמץ ומצה ח א; טוש"ע אורח חיים תעג ד)[4]. והראשונים נחלקו בדבר:

  • יש מהראשונים סוברים שאחד מהתבשילים יהיה צלוי זכר לפסח, ואחד מבושל זכר לחגיגה, לפי שהלכה כחכמים שהפסח בלבד הוא שאינו נאכל אלא צלי, אבל לא החגיגה (ר"ח פסחים ריד ב; תוס' שם ד"ה שני, בשמו).
  • ויש חולקים וסוברים שהלכה כבן תימא שגם החגיגה באה צלי, ומכל מקום יביא שניהם מבושלים, שאין לחוש לצלותם כיון שאינם באים חובה אלא לזכר בעלמא (תוס' ומהרש"א שם).

במוצאי שבת

כשחל ליל פסח במוצאי שבת, שאז אין חגיגה באה, שאין חגיגה דוחה שבת (ראה לעיל, מצותה ומהותה), נחלקו הראשונים אם מביאים שני תבשילים:

  • יש מן הראשונים סוברים שאף בזמן הזה אין עושים זכר לחגיגה, ואין מביאים אלא תבשיל אחד (תוס' פסחים קיד ב ד"ה אחד, בדעה א': מאירי שם; המנהיג סו; המכתם פסחים שם; אור זרוע ב רנו, בשם יש אומרים; רא"ש פסחים י כה; טור או"ח תעג, בשם יש אומרים).

* ויש חולקים וסוברים שאף במוצאי שבת עושים זכר לחגיגה, ואדרבה אם נדקדק שלא לעשות עכשיו זכר נראה שעושהו חובה כעין קדשים ממש; ועוד שיש לחוש שלא יעשו את הזכר לחגיגה גם בשאר השנים, ואין לחוש למהרה יבנה המקדש שאינו אלא זכר בעלמא, ועוד שהקרבה מסורה לזריזים ולא יטעו (תוס' פסחים קיד ב ד"ה אחד, בשם ר"י; טור שם, בשם רבינו פרץ; רא"ש שם, בשם ר"י מאורליינש ור"י מקורביל).

ונוהגים כדעה השניה (ב"ח או"ח תעג ה; חק יעקב שם ס"ק יד; משנה ברורה שם ס"ק כב).

בברכת אשר גאלנו

בברכת אשר גאלנו שבהגדה, כתבו הראשונים שאומרים: ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, ולא מן הפסחים ומן הזבחים, לפי שהזבחים הם חגיגת ארבעה עשר שנאכלת קודם לפסח (תוס' פסחים קטז ב ד"ה ונאמר; המנהיג פסח עה; שבלי הלקט השלם ריח; טור או"ח תעג; שו"ע הרב שם מט. וכך הנוסח במשנה שבמשניות, ובנוסח ההגדה של הרמב"ם, ובסדר רב עמרם, ובכל נוסחאות ההגדה שלפנינו). וכשחל פסח במוצאי שבת נחלקו האחרונים:

  • הרבה אחרונים כתבו שבמוצאי שבת מהפכים ואומרים מן הפסחים ומן הזבחים, לפי שבמוצאי שבת אין חגיגת ארבעה עשר, שאין החגיגה קרבה בשבת, שאינה דוחה את השבת (שו"ת מהרי"ו קצג; ט"ז או"ח תעג סק"ט; מג"א שם ס"ק ל, וכך הנוסח ברוב נוסחאות ההגדה שלפנינו).
  • ויש חולקים וסוברים שאף במוצאי שבת אין משנים את הנוסח, שהרי אנו מבקשים שיגיענו ה' למועדים הבאים, ושם נאכל מן הזבחים והפסחים, ובשנה הבאה הרי לא יהיה פסח במוצאי שבת; ואפילו אם לפי חשבון הקביעות שבידינו יהיה פסח הבא במוצאי שבת, מכל מקום כשיבנה בית המקדש יקדשו את החודש על פי הראייה, ואפשר שלא יהיה במוצאי שבת (שו"ת כנסת יחזקאל כג; דעה ב בשו"ע הרב שם, בשמו; שער הציון תעג ס"ק פ, בשמו, סידור הריעב"ץ).

אפיקומן

אפיקומן, שנוהגים לאכול ממנו כשני זיתים (ראה ערך אפיקומן), יש מהאחרונים שכתב שכזית השני הוא זכר לחגיגה הבאה עם הפסח (חיי אדם פסח קל יד)[5].

הערות שוליים

  1. יב טורים תר – תרי.
  2. וראה ערך חגיגה, אם יוצא בחגיגת ארבעה עשר ידי חובת קרבן חגיגה.
  3. על זמן השחיטה המדויק האם לפני תמיד שלל בין הערביים או לאחריו ראה אנצ"ת ציונים 76-87
  4. וראה ערך סדר של פסח, אם הם שני מיני בשר, או בשר וביצה.
  5. וראה ערך אפיקומן, שרוב הפוסקים כתבו הטעם זכר למצה הנאכלת עם הפסח.