מיקרופדיה תלמודית:חליטה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - צמיתת אוכלים על ידי רותחים, המונעת איסורים שחלים בבישול כדרכו

שמה ומהותה

חליטה היא נתינת דבר לתוך מים בעת רתיחתם, או נתינת מים רותחים עליו (וראה להלן אם יש הבדל בדין בין זה לזה), שעל ידי כך לא יחול עליו איסור חמץ בפסח, כיון שאחרי החליטה כבר לא יוכל החלוט להחמיץ; או איסור דם, שכן אחריה לא יוכל החלוט להפליט את הדם הבלוע בו, ואילו המבושל כדרכו יחמיץ ויפליט ויאסור.

חליטה פירושה צמיתה (רש"י חולין קיא א ד"ה חלטי. וראה אונקלוס ויקרא כה כג לצמתת, ורש"י מלכים א כ לג, ורד"ק בספר השרשים ערך חלט).

סתם חליטה היא במים רותחים, ופעמים שהצמיתה נעשית על ידי חומץ (ראה להלן)[2].

באיסור חמץ

חליטה ברותחים

בין הדברים שאינם באים לידי חימוץ מנו חכמים את החלוט. חליטה זו היא ברותחים, שאם הרתיח המים הרבה, ואחר כך השליך לתוכם הקמח, הרי זה מותר בפסח מדין התלמוד, משום שרק בבישול, כשמכניס את הדבר שרוצה לבשלו למים בעוד שהמים פושרים קודם שיגמור בישולם, הוא שמחמיץ, אבל כשנותן לתוך הרותחים, הוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ, שהרותחים אינם מניחים אותו להחמיץ (פסחים לט ב, ורש"י ד"ה אדמבשל וד"ה חולטין ומאירי; רמב"ם חמץ ומצה ה ג,יז. וראה להלן שהגאונים אסרוהו); ולא יבוא לידי חימוץ לעולם אף לאחר שנחו הרותחים מרתיחתם כדרך שדבר הנאפה אינו בא לידי חימוץ לעולם (ראה ערך חמץ. מהר"ם חלאווה שם; שו"ע הרב תנד ו).

אופן הרתיחה

רותחים שאמרו הוא כשמרתיחים המים הרבה רתיחה עזה עד שיעלו אבעבועות (רמב"ם חמץ ומצה ב ג; רי"צ גיאת הלכות פסחים שערי שמחה ב עמ' צא; שו"ת רשב"ש צ); ולא כשעדיין לא נגמר בישולם גם אם היד סולדת בהם בלבד (מאירי פסחים לט ב; חזון איש אורח חיים קכא ס"ק יח).

אף בשמן יש מן הראשונים שכתב שמדין התלמוד מותר לטגן במחבת עמוקה שכן מרתיחים את השמן תחילה (פסקי רי"ד פסחים שם).

המעיסה

בלשון חכמים מצינו שהבדילו בין החליטה והמעיסה (ראה חלה א ו), אלא שנחלקו הגירסאות אם החליטה היא נתינת הקמח לתוך חמים, והמעיסה חמים לתוך קמח (תוספתא חלה (ליברמן) א ב; ירושלמי פסחים ב ו); או להיפך, שרותחים על גבי קמח היא חליטה, וקמח על גבי רותחים היא מעיסה (פסחים לז ב, ורש"י ד"ה מוגלשין).

להלכה יש ראשונים שכתבו שחליטה היא כשנותן קמח לתוך חמים (רש"י פסחים לט ב ד"ה אדמבשל; רמב"ם חמץ ומצה ה ג,יז ועוד); ויש שכתבו שחליטה היא כשנותן חמים לתוך קמח (ראבי"ה ב עמ' 102; טור או"ח תסא, בשם רב שרירא גאון); ויש שכתבו שחליטה היא בשניהם (ראה תוספתא חלה (ליברמן) א ב. פסקי הרי"ד פסחים לז ב. וראה שו"ת חתם סופר או"ח קלח; חזון איש או"ח קכד פסחים שם).

בזמן הזה

הגאונים הורו שאין לעשות מעשה לסמוך על חליטה בפסח, שמכמה וכמה דורות כל חכמינו הקדמונים כתבו שאין בזמן הזה מי שיודע לחלוט; ואין מתירים לעשות חליטה, ולא שמעו מי שהתירו אלא לחיה ולחולה בלבד על פי בקיאים, וההיתר הוא משום פיקוח נפש, וכן נהגו לאסור (רב האי גאון ורב שרירא גאון הובאו ברי"ף פסחים לז ב, וברא"ש פסחים ב כ, ובאוצר הגאונים פסחים שם; ריטב"א פסחים לט ב; רמב"ם חמץ ומצה ה ג; טוש"ע או"ח תנד ג); ואסור אף בהנאה ולהשהות בביתו (משנה ברורה שם ס"ק יג). והטעם משום גזירה שמא לא ירתיח המים יפה יפה (רמב"ם שם); או שמא יצטנן בקצה אחד (רי"צ גיאת הלכות פסחים שערי שמחה ב עמ' צא, בשם רב האי גאון).

בחומץ

צמיתה המונעת מחימוץ מצינו אף בנתינת חומץ, לענין שעורים שלתת אותן ורואה שנופחות מחמת המים, שר' יוסי אומר שישרה אותן בחומץ וחומץ צומתן. ואין הלכה כדבריו (פסחים מ א).

באיסור דם

חליטת הכבד

הכבד, שיש בו ריבוי דם (ראה טוש"ע יורה דעה עג א, וראה רש"י חולין קי ב ד"ה כבדא), ואם נתבשל יש סוברים שנאסר, ולכל הדעות אוסר מה שנתבשל עמו (תרומות י יא; רמב"ם מאכלות אסורות ו ח; טוש"ע שם. וראה ערך כבד), אם חלטוהו מקודם ברותחים אינו אוסרו (חולין קיא א).

יש שפירשו טעם הדבר שהוא משום שנתבשל דמו בתוכו כדי שלא יפלוט עוד כשיבשלוהו עם דבר אחר ואינו אוסרו, ודמו המובלע בתוכו מותר כל זמן שלא יצא, ושוב אינו פולט לעולם, שהרותחים צומתים, וכל דבר רך מתכווץ ברותחים שלא יפליט (רש"י חולין שם ד"ה א"נ וד"ה חלטי; משמרת הבית לתורת הבית הארוך ג ב; ראב"ן כג).

ויש שפירשו להיפך שהטעם משום שהרותחים מפליטים כל הדם (מאירי חולין קיא א).

וכן פסקו הראשונים שמדין התלמוד אם השליכו את הכבד לתוך המים הרותחים הרי הוא מותר לבשלו אחר כך עם בשר אחר; ואילו אם בישל הכבד ולא חלטו ברותחים - הקדרה כולה אסורה, הכבד וכל שנתבשל עמו (רמב"ם מאכלות אסורות ו ז,ח; טוש"ע יו"ד עג א,ב. וראה להלן שהגאונים אסרו).

אלא שיש שכתבו שלא נאמר הדבר אלא כשחתך את הכבד והוציא מזרקי דם שבתוכו (רמב"ם שם; טוש"ע שם; מאירי חולין קיא א), שאין חליטה מועילה אלא למה שבתוך הכבד, ולא לדם שבמזרקים (רשב"א חולין שם, בשם הראב"ד; טור שם, בשמו; שו"ע שם).

בבשר

אף בבשר יש מהראשונים שכתבו שחליטה ברותחים מתירה בלי חתיכה ומליחה, מדין התלמוד, והעמוד הראשון של רותחים חולטו (רשב"א בתורת הבית הארוך ג ג; מאירי פסחים עד ב), אלא שהחמירו כשהאדים הבשר מחמת דם הצרור בתוכו, שאין החליטה מועילה בו כלל כיון שהדם שנצרר הוא כדם שפירש (מאירי שם); ויש שחלקו וכתבו שאין חליטה ברותחים פולטת אלא בכבד ולא בבשר (ר"ן חולין מד א מדה"ר; בית יוסף יו"ד עג).

חליטה לחומרא

יש מהראשונים שהצריכו בבשר גם מליחה, ולא התירו בשר בחליטה בלבד; ויש שהחמירו עוד והצריכו בבשר חליטה אחרי מליחתו, וכתבו שאחר שמלחו הבשר יפה יפה והדיחו משליכו מיד למים רותחים ולא לפושרים, כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם (רמב"ם מאכלות אסורות ו י ; טור יו"ד סט, בשמו; שו"ע שם יט, בשם יש מי שמצריך); וכן נוהגים בני תימן לעשות חליטה לבשר (שו"ת פעולת צדיק ב רנא, ג צד).

אלא שרוב הפוסקים חלקו עליהם וכתבו שאחר שיעור מליחה מותר לבשל את הבשר, ולא צריך חליטה ולא להרתיח את המים שבקדירה, שלא הוזכרה חליטה אחר מליחה אלא בכבד בלבד (ראב"ד בהשגות שם; רבנו ירוחם טו כה, בשם שדרו ממתיבתא; רשב"א בתורת הבית הארוך ג ג; שו"ע יו"ד סט יט, בדעה א בסתם; רמ"א שם)[3].

בזמן הזה

כדרך שהורו הגאונים לאסור חליטה באיסור חמץ (ראה לעיל: באיסור חמץ), כך הורו הגאונים לאסור חליטה בכבד ובבשר, ולא נהגו בה בזמנינו שאין אנו בקיאים בחליטה שמא לא יהיו רותחים יפה יפה (רי"ף חולין קטז ב; רשב"א בתורת הבית הארוך ג ג; מאירי פסחים עד ב; בית יוסף יו"ד עג ב).

בדיעבד שכבר חלט - יש שהתירו (רשב"א בתורת הבית הארוך שם; טוש"ע יו"ד עג ב); ויש שאסרו אף בדיעבד (תורת חטאת כד ה, וראה ש"ך שם סק"י).

בחומץ

צמיתה המונעת מאיסור דם מצינו אף בחומץ, לענין כבד שחלטוהו בחומץ עד שיתלבן - מותר, כדין חלטו ברותחין שהחומץ חולטו ומצמית הדם, ואינו מניחו לפלוט עולמית (חולין קיא א, ורש"י ד"ה חלטי ומאירי; תוס' פסחים עד א ד"ה האי; רמב"ם מאכלות אסורות ו ז; טוש"ע יו"ד עג ב).

אף חליטה בחומץ לא נהגו בה בזמן הזה, שאין אנו בקיאים בחליטה (רי"ף חולין שם; מאירי שם; רבנו ירוחם טו כה, בשם רב עמרם; טוש"ע יו"ד עג ג; רמ"א יו"ד סז ו), אם משום שאין אנו יודעים איזה חומץ, החזק הוא או רפה, המעט הוא אם רב, ומה שאנו סוברים שיועיל שמא הוא מזיק (מאירי חולין קיא א, פסחים עד ב); או שלא חילקו בין חליטה לחליטה (בית יוסף יו"ד עג ב).

ולכן אסור לצמת בשר בחומץ קודם מליחה, ובדיעבד מותר במליחה אחריה (רמ"א יו"ד סז ו). ובכבד דינו בדיעבד כמו בחליטה ברותחין (ראה לעיל: בזמן הזה)[4].

הערות שוליים

  1. טו, טורים תקלד – תקלט.
  2. לענין אם חלוט חשוב כמבושל לגבי זה שלא יחולו עליו דיני לחם או מצה לענין חיוב חלה, אכילת מצה, וקרבן מנחה, ראה ערכיהם וערך לחם. וראה ערכים: חבתין; לחמי תודה, על דין חליטה בעשיית מנחה רבוכה.
  3. וראה ש"ך יו"ד סט ס"ק עח, שכתב שלדעת המחבר היכא דאפשר יש לחוש לעשות חליטה, ולדעת הרמ"א אין צריך לעשות חליטה כלל. אמנם ראה ערוך השולחן יו"ד סט לז, שכתב שלפי מה שנוהגים להשרות הבשר במלח שעה אחת גם לרמב"ם אין צורך בחליטה. וראה ספר הכשרות ט עה וס"ק רלא – רלג.
  4. וראה ערך צלי, על חליטת בשר אחרי שנצלה אם החומץ נאסר.