מיקרופדיה תלמודית:טבול יום

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - טמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, שהוא טמא לקדשים ולתרומה, והוא טהור לחולין ולמעשר שני

מהותו וגדרו

הטמא משעה שטבל, ועד שעת הערב שמש - שקיעת החמה, או צאת הכוכבים (ראה ערך הערב שמש: זמנו) - קרוי טבול יום (נגעים יד ג, וגמ' יבמות עד ב, ועוד; רמב"ם טומאת צרעת יא ב, ואבות הטומאה י א, ועוד), בין אדם ובין כלי (ראה ציון הקודם, וראה טבול יום ד ג, ועוד, ורמב"ם אבות הטומאה שם ועוד), והרי הוא כטמא לקדשים ולתרומה, וטהור לחולין ולמעשר שני ולפרה (ראה בפרקים הבאים). ואף על פי שכבר נטהר בטבילתו (ראה ערך טבילה), גמר טהרתו היא בהערב שמש (ראה גמרא שם עה א, ורש"י ד"ה לא ידענא), שנאמר וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים (ויקרא כב ז, וראה גמרא שם עד ב, שקדשים אלו הם תרומה), "וטהר" מכלל שעד ביאת השמש נקרא טמא (רש"י סוטה כט ב ד"ה הצד השוה; רמב"ם בפירוש המשניות טהרות ב ד, וזבים ה יב). וכן נאמר בכלי שנטמא: בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר (ויקרא יא לב), הכתוב קראו לטבול יום טמא (ראה ברייתא יבמות עה א. רמב"ם אבות הטומאה י א), ונאמר "וטהר", מכלל שקודם לכן אינו טהור גמור (רש"י שבת יד ב ד"ה ובא), אלא שהוקלשה טומאתו (ראה גמרא מעילה ח ב ורש"י, פסחים יד ב, וחולין לד א).

יולדת

היולדת שילדה זכר, וטבלה אחר שבעת ימי טומאתה, או שילדה נקיבה, וטבלה אחר ארבעה עשר יום (ראה ערך יולדת), הרי הוא עד סוף ימי טוהר שלה - שהם ארבעים יום לזכר, ושמונים יום לנקיבה (ראה ערך הנ"ל וערך ימי טוהר) - כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו, והערב שמש של יום ארבעים לזכר, או יום שמונים לנקיבה הנו הערב שמש שלה, ובכל אותם הימים היא קרויה טבולת יום (רש"י יבמות עד ב ד"ה כיון, ובפירושו על התורה ויקרא יד ד; רמב"ם משכב ומושב ה ד) ארוך (ראה נדה כט ב, ושם עא ב, ורש"י שם, ויבמות שם), שנאמר ביולדת: בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וגו' עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ (ויקרא יב ד. רש"י בפירושו על התורה שם; רש"י יבמות שם).

טמאים שלא מחמת נגיעה

אף הטמאים שלא מחמת נגיעה בטומאה אלא על ידי התעסקויות מסויימות (ראה ערך טמאה), שטבלו, הרי הם טבולי יום עד שיעריב שמשם, שנאמר בשורף פרה-אדומה (ראה ערכו): וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (במדבר יט ח), בא הכתוב ולימד על העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף שיהיו טעונים רחיצת הגוף - טבילה - והערב שמש (ספרי שם, וראה רמב"ם פרה ה ד, וראה ערך פרה אדומה). וכן השורף פרים ושעירים (ראה ערך חטאות הפנימיות), טעון הערב שמש לאחר טבילתו (רמב"ם פרה ה ד), וכן המשלח את השעיר לעזאזל, טבול יום הוא עד שיעריב שמשו (שיח יצחק יומא סז ב לרש"י ד"ה השולח, על פי רמב"ם שם[2]).

באכילת תרומה ומעשר שני

באכילת תרומה

טבול יום אסור לאכול תרומה (כלים א ה, ונגעים יד ג; רמב"ם תרומות ז ב, וטומאת צרעת יא ב), שנאמר: אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר (ויקרא כב ד), היינו עד שיעריב שמשו (יבמות עד ב), ש"עד אשר יטהר" גמר טהרתו במשמע, וגמר טהרתו בהערב שמש (ראה לעיל: מהותו וגדרו. רש"י שם עה א ד"ה לא ידענא), שנאמר באותה פרשה: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים (ויקרא שם ז. גמרא שם), ללמדך ש"יטהר" בטבילה, והערב שמש הוא (תוספות שם ד"ה דאי).

ואמרו שקדשים האמורים בפרשה זו הם תרומה, שנאמר: איש איש מזרע אהרן והוא צרוע וגו', איזה דבר ששוה בזרעו של אהרן - שנאכל לזכרים ולנקבות (רש"י שם עד ב ד"ה בזרעו) - הוי אומר זו תרומה (גמרא שם, וראה רמב"ם תרומות ז א).

כשעבר ואכל תרומה

טבול יום שאכל תרומה חייב מיתה בידי שמים (רש"י סנהדרין פד א ד"ה אמר קרא, וזבחים יז א ד"ה טבול יום; תוספות זבחים שם ד"ה דגמר בשם רבנו חיים, וסנהדרין פג ב ד"ה ויליף; סמ"ג לאוין שה), והוא בכלל טמא שאכל תרומה ששנינו בברייתא שחייב מיתה בידי שמים (ראה סנהדרין פג א. תוספות שם ושם).

ויש מהראשונים שכתבו שאינו חייב מיתה בידי שמים, לפי שנתמעט מהאמור בטמא: וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ וגו', "בו" ולא בטבול יום (דעה אחת בתוספות שם ושם[3]).

ביכורים וחלה

הביכורים דינם כתרומה, ואסורים לטבול יום (בכורים ב א; רמב"ם בכורים ב א), וכן החלה (חלה א ט; רמב"ם שם ה יד).

מעשר שני

טבול יום מותר במעשר שני (בכורים ב א, וכלים א ה; רמב"ם מעשר שני ג ד, ומשכב ומושב ה ד), וכן יולדת שהיא טבולת יום ארוך (ראה לעיל: מהותו וגדרו; יולדת), אוכלת במעשר שני (משנה נדה ע א; רמב"ם משכב ומושב שם), שנאמר: נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וגו' וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם (ויקרא כב ו), מכלל שאם רחץ טהור, וקדשים האמורים בפסוק זה הם מעשר שני, שאילו תרומה למדנו מפסוק אחר שאסורה לטבול יום (ראה לעיל. גמרא יבמות עד ב). רבא אמר שפסוק זה עצמו מוכיח שקדשים האמורים בו הם מעשר שני, שהרי נאמר בו: נפש אשר תגע וגו', איזהו דבר ששוה בכל נפש - בישראלים ובכהנים - הוי אומר זה מעשר שני (גמרא שם).

במקדש

מקורו ודינו

טבול יום אסור להיכנס למקדש (פרה יא ד; רמב"ם ביאת מקדש ג ו ואילך), שנאמר בשילוח מחנות: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ (במדבר ה ג), ודרשו: מזכר, זה טבול יום (ילקוט שמעוני נשא תרצט), והוא אזהרה שלא יכנס למקדש (זית רענן שם). וכן מצינו כמה טמאים שנאמר בהם שלא יכנסו למקדש בעודם טבולי יום: בבעל קרי נאמר וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה (דברים כג יב), ביאת שמשו מעכבתו מלהיכנס לפנים מן החומה (ספרי תצא פסקא רנו), והדברים אמורים במחנה שכינה (רש"י פסחים צב א ד"ה וא"ר יוחנן); ביולדת שהיא טבולת יום ארוך (ראה לעיל: מהותו וגדרו; יולדת) נאמר וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ (ויקרא יב ד), "המקדש" זה מחנה שכינה (תוספות ותוספות הרשב"א פסחים צב א), ועוד.

טבול יום שנכנס למקדש חייב (פרה שם; רמב"ם שם יד) כרת (ברייתא בגמרא מנחות כז ב; רמב"ם שם), שנאמר: אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל וגו' טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ (במדבר יט יג), ודרשו: טמא יהיה, לרבות טבול יום (נזיר מה א ומכות ח ב) שנכנס למקדש שחייב כרת (רש"י מכות שם ד"ה לרבות).

כהן טבול יום שעבד במקדש

כהן טבול יום שעבד במקדש, עבודתו פסולה (משנה זבחים טו ב; רמב"ם ביאת מקדש ד ד), ועובר בלאו (ספר המצות לא תעשה עו), וחייב מלקות (רמב"ם סנהדרין יט ב), וכן חייב מיתה בידי שמים (תוספתא זבחים יב, וברייתא סנהדרין פג א; רמב"ם שם ושם), שנאמר: קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם (ויקרא כא ו. ברייתא שם ב, וזבחים יז א; רמב"ם ביאת מקדש שם), אם אינו ענין לטמא ששימש, שכבר למדנו מפסוק אחר שמחלל עבודה (ראה ערך טמא), תנהו ענין לטבול יום ששימש (ברייתא שם ושם), ולמדים שהוא במיתה בגזירה שוה מתרומה (ראה גמרא שם ושם).

אין הציץ מרצה

כשם שאין הציץ מרצה על כהן טמא (ראה ערך רצוי ציץ), כך אינו מרצה על טבול יום (תוספתא מנחות א; תוספות רי"ד פסחים פ ב ד"ה כהן), אף על פי שאינו טמא גמור (חסדי דוד שם).

בקדשים

טבול יום אסור לאכול בקדשים (כלים א ה; רמב"ם פסולי המוקדשין יח יד), ואם אכל הרי זה לוקה (רמב"ם שם; החינוך רסז).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאינו כטמא לענין חיוב כרת, שנאמר: וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה וגו' (ויקרא ז כ), אינו חייב כרת עד שתהא כל טומאתו עליו (רמב"ם פסולי המוקדשין שם; החינוך שם).
  • ויש חולקים וסוברים שחייב כרת (ראב"ד בהשגות פסולי המוקדשין שם) אם אכל במזיד, ואם היה שוגג חייב קרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו), כדין טמא שאכל את הקדש (ראה ערך אכילת קדשים. מנחת חינוך קכג).

בקרבן פסח

טבול יום, אמר רב יהודה אמר רב: שוחטים וזורקים עליו - את פסחו - כיון שהוא ראוי לאכול הפסח בערב כשיעריב שמשו (פסחים צ א וב; רמב"ם קרבן פסח ו א).

וכן זב שראה שתי ראייות, שהוא טמא שבעת ימים (ראה ערך זב), שוחטים עליו פסחו בשביעי (ראה משנה שם צ א, ורמב"ם שם ג) לאחר שטבל לזובו, שהרי הוא טבול יום (גמרא שם ב; רמב"ם שם), וכן זבה שראתה ראייה אחת שהיא שומרת יום כנגד יום (ראה ערך זבה), שוחטים עליה ביום שני שלה (ראה משנה שם א ורמב"ם שם) לאחר שטבלה (גמרא שם ב; רמב"ם שם).

נזיר שנטמא במת

נזיר שנטמא במת, שמביא קרבנות נזיר טמא ביום השמיני לטומאתו (ראה ערך נזיר טמא), אינו מביאם אלא אם כן היה מעורב שמש (משנה נזיר מד ב, לפירוש המפרש שם, ופירוש המשניות שם, וראה רמב"ם נזירות ו יא, וכסף משנה שם. וראה להלן: מצורע, שבתוספות פירשו במצורע), כיצד, היזה בשלישי ובשביעי וטבל ביום השמיני, אינו מביא קרבנותיו בשמיני אלא בתשיעי (גמרא שם, וראה רמב"ם שם יג), וכן אם נתאחר בטבילתו כמה ימים, כשיטבול יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר (רמב"ם שם), שהקפידה התורה שיביא קרבנותיו בטהרה, וכל זמן שהוא טבול יום אינו מביא קרבנותיו, ואף לא ישלחם בידי אחר (תוספות שם ד"ה הא).

זב וזבה ויולדת נקיבה

וכן זב וזבה אינם מביאים קרבנותיהם בעודם טבולי יום, ולכן אם טבלו בליל שמיני, אינם מביאים קרבנותיהם אלא בתשיעי, לפי שהם טעונים הערב שמש (תוספות ישנים יומא ו ב ד"ה זב).

וכן היולדת נקיבה שאיחרה טבילתה עד יום שמונים ואחד, צריכה הערב שמש להבאת קרבנותיה, ואינה מביאתם עד למחר (פירוש הרא"ש נזיר סד ב, וכעין זה בתוספות שם ד"ה התם וד"ה אמר אביי).

מצורע

וכן המצורע אינו מביא קרבנותיו אלא אם כן היה מעורב שמש (משנה נזיר מד ב, לפירוש תוספות שם[4]; תורת כהנים מצורע ב, על פי גירסת רבנו הלל שם), ולכן אם איחר טבילתו עד יום השמיני, אינו מביא קרבנותיו בו ביום, כיון שהוא טבול יום (תוספות נזיר שם ד"ה א"ל), והקפידה התורה בהבאת קרבנותיו שיטהר מטומאת צרעת (תוספות שם), וכן שנינו: מצורע שגילח בשמיני, אינו מביא קרבנותיו בו ביום (תורת כהנים שם לגירסת רבנו הלל והגהות הגר"א שם, וכן הוא בתוספות נזיר שם; רמב"ם מחוסרי כפרה ד ב), לפי שטהרתו תלויה בתגלחתו (משנה שם; תורת כהנים שם).

בפרה אדומה

טבול יום כשר לשריפת הפרה (פרה ג ז; רמב"ם פרה א יד), וכל העוסקים במעשה הפרה מתחילה ועד סוף, שהיו טבולי יום - כשרים, וכן טבול יום מקדש ומזה מאפרה (רמב"ם שם יג), שנאמר: וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא (במדבר יט יט), ודרשו: "הטהור" מכלל שהוא טמא, לימד על טבול יום שכשר בפרה (יומא מג ב, ושם נתבאר), ש"הטהור" מיותר, שכבר נאמר למעלה: וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר (רש"י חגיגה כג א ד"ה להוציא, וכעין זה ביומא שם ד"ה והזה), ומצינו טבול יום שנקרא טהור, שנאמר במצורע שגילח: וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר (ויקרא יד ח. רש"י חגיגה שם).

להוציא מלבם של צדוקים

מטמאים היו את הכהן השורף את הפרה וטובל מיד, ואחר כך עוסק בפרה, כדי להוציא מלבם של צדוקים שהיו אומרים שאין מעשי הפרה כשרים אלא במעורבי שמש ולא בטבולי יום (פרה ג ז; רמב"ם פרה א יד), וכן כל הכלים שמכניסים לתוכם אפר הפרה, כולם טבולי יום הם (פרה ה ד; רמב"ם שם).

בטבול יום של זב

בטבול יום של זב, נחלקו תנאים:

  • לדעת תנא קמא שסובר שמחוסר כפורים כשר בפרה (ראה זבחים יז ב), אף טבול יום של זב כשר בה, שהפסוק שלימד שטבול יום כשר בפרה (ראה לעיל), בכל הטומאות שבתורה הכשיר, ולכן אף טבול יום של זב - בעל שלש ראיות - שהוא גם מחוסר כפורים, כשר לפרה (ראה גמרא שם, ורש"י ד"ה מר סבר).
  • לדעת יוסף הבבלי שסובר שמחוסר כפורים פסול בפרה (ראה גמרא שם), אמרו שלא הוכשר אלא טבול יום של טומאה שבאותה פרשה, היינו של טמא מת שכתוב בפרשת פרה אדומה, ולמדים טבול יום של טמא שרץ בקל וחומר מטבול יום של טמא מת, אבל מחוסר כפורים של זב שהוא חמור יותר מטבול יום של מת, לפי שטומאתו יוצאת מגופו, לא הוכשר בפרה (גמרא שם).

מגעו

טבול יום שנגע באוכלים או במשקים של חולין, הרי הם טהורים כשהיו (טבול יום ב ב ואילך; רמב"ם אבות הטומאה י ג), שטבול יום טהור לחולין (ר"ש שם), וכן במעשר שני (יבמות עה א) ובפרה אדומה (פרה ה ד ותורת כהנים צו ט ורמב"ם פרה א יד באפר פרה), שהרי טבול יום כשר להתעסק בפרה (ראה לעיל: בפרה אדומה).

אבל פוסל הוא במגעו את הקדשים (משנה מעילה ח א, וברייתא סוטה כט ב, ועוד; רמב"ם אבות הטומאה י ג ואילך), וכן פוסל את התרומה (זבים ה יב, וטבול יום ב ד; רמב"ם שם, ושם יא ג) - וכן את החלה והבכורים (תוספתא טהרות א; רמב"ם אבות הטומאה יא יד) - מן התורה (שבת יד ב ונדה ז ב[5]), שנאמר: וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים (ויקרא כב ז. שבת שם; רמב"ם אבות הטומאה יא ג), והדברים אמורים בתרומה, שטבול יום אסור לאכלה (ראה לעיל: באכילת תרומה ומעשר שני), ואם נגע בה פסלה (רמב"ם שם). ואמרו שפסוק זה אמור לענין אכילה (ראה לעיל, שם. ראה יבמות עה א, ורש"י ד"ה לנגיעה), ונאמרו בגמרא שני לשונות בלימוד לענין נגיעה (ראה הלימודים בגמרא שם. וראה רש"י ותוספות שם).

ספק טבול יום

אף ספק טבול יום פוסל את התרומה (טבול יום ב ב; רמב"ם אבות הטומאה י ה), כגון טבול יום שנולד עליו ספק אם נגע בתרומה (ר"ש ורא"ש שם) ברשות-היחיד (ראה ערכו. רא"ש שם).

משקים היוצאים ממנו

משקים היוצאים מטבול יום - כגון רוקו ומימי רגליו וכיוצא (ר"ש טבול יום ב א, וראה ערך טמא) - הרי אלו כמשקים שהוא נוגע בהם, שאלו ואלו אין מטמאים (טבול יום שם; רמב"ם משכב ומושב ה ה, ואבות הטומאה י ד), ואם נפל מרוקו על ככר של תרומה, הרי זה טהור (משנה נדה עא ב; רמב"ם משכב שם, ואבות הטומאות שם ו), כדרך שהמשקה שטבול יום נוגע בו אינו פוסל תרומה (רמב"ם שם, על פי גמרא שם).

אוכלים שנטמאים בכל הטומאות וטהורים בטבול יום

יש אוכלים שהם מיוחדים לאדם ומתטמאים בכל הטומאות, והם טהורים בטבול יום (רמב"ם טומאת אוכלין ז ח), ואלו הם: השעורה והכוסמת בזמן שאינן קלופות - שבשאר טומאות הן מקבלות טומאה לדעת חכמים, והלכה כמותם (ראה ערך טמאת אוכלים) - ונגע בהן טבול יום, טהורות (טבול יום א ה, לפירוש הר"ש ופירוש המשניות לרמב"ם שם[6]; רמב"ם שם), שאין תורת אוכל עליהן, אלא שבשאר טומאות גזרו עליהן שיקבלו טומאה אף שאינן ראויות לאכילה, ובטבול יום הקילו (ר"ש שם), כיון שטהר מטומאתו, ואינו מחוסר אלא הערב שמש (ברטנורא שם).

בחיבור טומאה

וכן לענין חבור (ראה ערכו), יש דברים שהם חיבור בכל הטומאות, ואם נגע טמא במקצתם פסל את כולם (ראה ערך חבור), ואפילו היה טמא בטומאה קלה, כגון שאכל אוכלים טמאים, או שתה משקים טמאים (ראה ערך פסול גויה), ואם היה טבול יום, לא פסל אלא את שנגע בו (רמב"ם טומאת אוכלים ז ח, על פי טבול יום א א), שבטבול יום הקילו מפני שכבר טהר, ואינו מחוסר אלא הערב שמש (רמב"ם שם).

הערות שוליים

  1. יח', טורים שעד-תד.
  2. וראה אבן עזרא וחזקוני על התורה ויקרא טז כו שכתבו שאינו טעון הערב שמש.
  3. וראה תוספות סנהדרין שם שכתבו על זה ולא יתכן.
  4. וראה לעיל: נזיר שנטמא במת, שיש מפרשים בנזיר.
  5. וראה רש"י חולין קכח א ד"ה ומהדר שנפסלת מדרבנן, ותמה על זה בגיליון הש"ס שם, וראה רש"ש שם, וחזון איש טבול יום ה ס"ק יא, שפירש דברי רש"י בענין אחר.
  6. וראה רא"ש שם שפירש בענין אחר.