מיקרופדיה תלמודית:טבל

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - גידולי קרקע שלא הופרשו מהם התרומות והמעשרות או החלה שהם מחוייבים בהם

תוכן עניינים

מהותו ואיסורו

תבואה ופירות שגדלו בארץ-ישראל (ראה ערכו) שחייבים להפריש מהם תרומות-ומעשרות (ראה ערכו), ואלה עדיין לא הופרשו, קרויים טבל (פירוש המשניות לרמב"ם ברכות ז), ואסורים באכילה (ראה להלן: באכילה: איסורו), וכן עיסה - החייבת בחלה - שלא הופרשה ממנה חלתה, הרי זו טבל (ר"ש ופירוש המשניות חלה ג א; רמב"ם ביכורים ח ה). פירות החייבים בתרומות ומעשרות מדרבנן, כגון שגדלו בעציץ שאינו נקוב (ראה ערך עציץ, וערך תרומות ומעשרות), הרי הם טבל מדרבנן (ברכות מז ב, ושבת קכח א, ועוד).

אלו פירות חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, ואלו אינם חייבים אלא מדרבנן, ועל כל תנאי החיוב, וכן על חיוב ירקות שאינו אלא מדרבנן, ראה ערך תרומות ומעשרות.

על מחלוקת התנאים, וכן מחלוקת הראשונים להלכה, בטבל בזמן הזה, אם הוא חייב בתרומות ומעשרות מן התורה והוא טבל דאורייתא, או שאינו חייב אלא מדרבנן והוא טבל דרבנן, ראה ערך הנ"ל וערך ארץ ישראל.

השם טבל

השם טבל, כתבו ראשונים שהוא מילה מורכבת מן המלים טב לא (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא ברכות ז; רבינו מנוח חמץ ומצה ו ז, פירוש א; כפתור ופרח ב); יש שכתבו שהוא מלשון תערובת (רבינו מנוח שם פירוש ג); ויש שכתבו שהוא מלשון טבלה, שהוא כמו טבלה של עץ ומתכת, שאין אדם יכול לאכול ממנה (ערוך ערך טבלא; רבינו מנוח שם פירוש ב).

כשהפריש חלק מהתרומות ומעשרות

תבואה שהפריש ממנה חלק מן התרומות והמעשרות ולא הפריש את השאר, כגון שהפריש תרומה-גדולה (ראה ערכו) ולא הפריש מעשר-ראשון (ראה ערכו), או שהפריש מעשר ראשון ולא מעשר-שני (ראה ערכו), הרי זו טבל (ספרי ראה פיסקתא עב, וברייתא בגמרא יבמות פו א, ושם נתבאר; תוספתא מכות ג, וברייתא בגמרא פסחים לה ב; רמב"ם מאכלות אסורות י כ), וכן תרומת מעשר - שלא הפרישה (ר"ש ביכורים ב ג, וראה פירוש המשניות שם) - אוסרת את הגורן (ביכורים ב ה, לפירוש ר"ש הנ"ל; רמב"ם מאכלות אסורות שם יט), וכן מעשר ראשון עצמו שלא הפריש ממנו תרומת מעשר, הרי זה טבל (תרומות ב ב; רמב"ם מעשר א ה; טוש"ע יורה דעה שלא ע).

ואפילו הפריש מן התבואה כל מה שחייב להפריש ממנה חוץ ממעשר-עני (ראה ערכו), הרי זו טבל (תוספתא מכות ג, וברייתא בגמרא פסחים לה ב; ירושלמי פאה סוף פרק א; רב בגמרא מכות טז ב). לדעת רב יוסף נחלקו בדבר תנאים: לרבי אליעזר אין מעשר עני טובל (ראה נדרים פד א וב, ומכות שם); ולחכמים אף מעשר עני טובל (גמרא שם ושם); ואביי אמר שלדברי הכל מעשר עני טובל (גמרא שם), וכן הלכה (ראה ספרי דברים עב, וברייתא בגמרא יבמות שם; רמב"ם מאכלות אסורות י כ).

הפריש אך עדיין לא נתן

תבואה שהפריש ממנה תרומה ומעשר ראשון, ועדיין לא נתנם לכהן וללוי, יצאה מידי טבל (ראה דמאי ז ד, וגיטין לא א, ורש"י ד"ה המניח, ותוספות ד"ה במחשבה, ועוד[2]), ואף שבשעת הפרשה לא היתה דעתו ליתנם, אין הנתינה מעכבת (ראה רש"י מכות יז א ד"ה לא נחשדו וד"ה אפרושי).

ויש שכתבו שאם אינו נותן את המתנות, לא הותר בהפרשתן, וכן הדין בעיסה החייבת בחלה, שאינה ניתרת בהפרשת החלה באופן זה (מגילת אסתר לספר המצות שורש יב), אלא שטבל של כהן שהפריש ממנו תרומה הותר מיד, כיון שאינו צריך ליתנו לכהן אחר (ראה ערך תרומה. מגילת אסתר שם).

בהמה שלא הורמו מתנותיה

בהמה שלא הורמו מתנותיה, והן: הזרוע-ולחיים-וקבה (ראה ערכו), לדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן אסור לאכלה, והאוכל ממנה כאוכל טבל (חולין קלב ב), לפי שלמדים זרוע ולחיים וקיבה בגזרה שוה "נתינה נתינה" מתרומה (תוספות שם ד"ה כאילו). ואין הלכה כמותו (גמרא שם; רמב"ם ביכורים ט יד; טוש"ע יו"ד סא ה), אלא מותרת היא באכילה, לפי שאין הבהמה דומה לטבל, שכן מתנותיה מובדלות הן לעצמן (רבינו חננאל חולין שם, [נדפס בספר היובל לרי"ל פישמן ירושלים תרפ"ו עמ' עד]; רמב"ם שם; סמ"ג עשין קמב), ואין איסור טבל אלא כשההיתר והאיסור מעורבים יחד, מה שאין כן במתנות, שאף שהן מחוברות, אינן מעורבות (לב שמח על ספר המצות לרמב"ם סוף שורש יב).

ויש שכתבו הטעם מפני שאין בהן קדושה, אלא חובת הטבח הן (רי"ף חולין שם, הובא באור זרוע סוף סי' תעט).

ראשית הגז

ראשית-הגז (ראה ערכו) אינה טובלת, שנאמר: וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ (דברים יח ד), אין לך בו אלא מראשיתו - משהופרשה ונעשתה ראשית (רש"י) - ואילך (חולין קלו א).

פאה

פאה (ראה ערכו) שלא הופרשה אינה טובלת את התבואה (ירושלמי פאה סוף פרק א. וראה שם בפני משה והגר"א[3]).

ביכורים

הביכורים שלא הופרשו אינם טובלים את הפירות (ביכורים ב ג, לפירוש ר"ש ופירוש המשניות שם), שאין החיוב שלהם תלוי בפירות אלא באדם, וחובת הגוף הם (תוספות בבא בתרא פא א ד"ה ההוא, על פי קדושין לז א).

פטור מתשלומים

בעל הבית שאכל פירותיו טבלים, וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים - שלא הפריש מהן תרומת מעשר (רש"י חולין קל ב ד"ה וכן) - פטורים מלשלם (ברייתא חולין שם; רמב"ם מעשר א ה; שו"ע יו"ד שלא ע) את המתנות לכהנים (רמב"ם ושו"ע שם), שאין לכהן בהם כלום, שנאמר: וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' (ויקרא כב טו), אין לך - לכהנים - בהם אלא משעת הרמה ואילך (ברייתא בגמרא חולין קל ב; רמב"ם מעשר שם; שו"ע שם. וראה ערך ממון שאין לו תובעים וערך מתנות כהונה, על האוכל אחרי הרמה).

חלותו

עד שתגמר מלאכתו

אין חייבים על הגידולים משום טבל עד שתגמר מלאכתם (ראה ברייתא בגמרא בבא מציעא פח ב, וראה מעשרות א ה, ור"ש ופירוש המשניות לרמב"ם שם, וראה רמב"ם מעשר ג א ואילך, ושו"ע יו"ד שלא פב ואילך), וכגון בתבואה משימרח (מעשרות שם ו; רמב"ם שם והלכה יג; שו"ע שם), שלאחר שמסירים את המוץ מן התבואה צוברים אותה במקום אחד בגורן, ומייפים פני הערימה ומחליקים אותה, והוא המירוח (ר"ש שם על פי ירושלמי שם יד; רמב"ם שם), שנאמר בה גורן (גמרא בבא מציעא שם) - כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן (במדבר יח כז. וראה ספרי קרח קכא) - היינו שדש וזרה ומירח פניו של כרי (רמב"ן בבא מציעא שם).

אף על פי שאין חייבים משום טבל קודם גמר המלאכה, אינו מותר באכילה אלא עראי, אבל אכילת קבע אסורה מדרבנן, אף שעדיין לא נקבע בטבל, וראה על כל זה להלן בפרק: קודם קביעתו.

עד שיראה פני בית

אמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר - ואינו נאסר באכילה (תשובות גאונים קדמונים קיז מר' קלונימוס; שו"ת הרשב"א א שסא. וראה רמב"ם מעשר ד ב), ואפילו מירחו בשדה (רש"י בבא מציעא פז ב ד"ה אין) - עד שיראה פני הבית, שנאמר: בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו יג. בבא מציעא פח א. וכן הוא בירושלמי מעשרות ג ג), לומר שאינו קדוש עד שיהיה בתוך הבית (שו"ת הרשב"א שם).

ונחלקו בדבר:

  • יש סוברים שקודם ראיית פני הבית לא נגמרה חובת מעשרות, ודינם כקודם מירוח (ראה תוספות שבת קכז ב ד"ה האי, וראה חידושי רבי חיים הלוי הלכות מעשר בדעתם).
  • ויש סוברים שכל שמירחם נגמר חיובם, אף שלא נקבעו באיסור טבל עד ראית פני הבית (ראה תוספות ביצה יג ב ד"ה ומה, וראה חידושי רבי חיים הלוי הלכות מעשר בדעתם, ושכן היא דעת הרמב"ם, ועי' חידושי רי"ז הלוי הלכות מעשר באורך).

רבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת, שנאמר: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי וגו' וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ (דברים כו יב. בבא מציעא שם[4]), משעה שנכנס לשעריך (רש"י שם ד"ה ואכלו), ולא נאמר "מן הבית" אלא לומר שחצר אינה קובעת אלא כשהיא דומה לבית, מה בית משתמר, אף חצר משתמרת (גמרא שם. וראה ערך חצר (א): בקביעות למעשר, על פרטי החצר הקובעת).

ומודה רבי ינאי שחצר קובעת מדרבנן (ראשונים שם; ר"ש מעשרות ג ה, בשם רבינו תם; סמ"ג עשין קלה), גזירה שלא יחליפוה בבית, מתוך שהיא משתמרת כבית (רמב"ן שם).

להלכה יש שפסקו שחצר קובעת מן התורה (רש"י ומאירי ביצה לד א; לבוש יו"ד שלא פג; ביאור הגר"א שם ס"ק קלד וקלט, בדעת הרמב"ם מעשר ד ז, וראה חזון איש מעשרות ה סק"ז); ויש סוברים שאינה קובעת אלא מדרבנן (כסף משנה מעשר ג ד, בדעת הרמב"ם שם, וכן כתב בנקודת הכסף שלא פג[5]).

האם בתבואה גם צריך ראית פני בית

ראית פני הבית שקובעת בטבל, נחלקו שני לשונות בגמרא אם צריך לה אף בתבואה שגמר מלאכתה במירוח (ראה לעיל: עד שתגמר מלאכתו):

  • ללשון ראשון לעולם אינו חייב משום טבל עד שיכניסה לבית (בבא מציעא פח ב).
  • ללשון שני דוקא זיתים וענבים שאינם בני גורן, אינם נקבעים בטבל עד שיראו פני הבית, מה שאין כן בחיטים ושעורים שנאמר בהם גורן (גמרא שם), ובגורן תלאן הכתוב, ולא בכניסה לבית (רמב"ן שם, ושו"ת הרשב"א א שסא).

להלכה יש פוסקים כלשון ראשון (רמב"ם מעשר ג ב וד; טוש"ע יו"ד שלא פב); ויש פוסקים שדוקא בשאינם בני גורן ראית פני הבית קובעת, אבל חיטים ושעורים שהן בני גורן, כיון שמירחן - הוטבלו (ראב"ד בהשגות שם; רבינו יהונתן ורשב"ץ ברכות לא א; רמב"ן בבא מציעא שם), שהלכה כלשון שני (שו"ת הרשב"א א תצב; משנה למלך שם, ושו"ת שער אפרים פו בדעת הראב"ד).

באכילה

איסורו

האוכל טבל - אחר שנקבע למעשרות או לחלה (ראה לעיל: חלותו) - עובר באיסור "בל תאכל טבל" (פסחים לה ב[6]) - מלבד שמבטל מצות עשה של הפרשת-תרומות-ומעשרות (ראה ערכו. ראה חינוך סוף מצוה תקז), או הפרשת-חלה (ראה ערך הפרשת חלה) - שנאמר: וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' (ויקרא כב טו), בעתידים לתרום הכתוב מדבר (סנהדרין פג א; רמב"ם מאכלות אסורות י יט; סמ"ג לאוין קמז; החינוך רפד), שלא ינהגו בהם מנהג חולין ועדיין הם קדשים, שעתידים להיתרם ולא הורמו (רמב"ם שם; סמ"ג שם), ואסרה תורה לחלל הקדשים בעודם מעורבים עם החולין (ספר החינוך שם), וחילול היינו אכילה (רש"י שם). הלאו נמנה במנין המצוות (הלכות גדולות לאוין שבמיתה סג; ספר המצות לא תעשה קנג; סמ"ג לאוין קמז; חינוך רפד).

עונשו

האוכל טבל - כזית (רמב"ם מאכלות אסורות י יט; סמ"ג לאוין קמז) - חייב מיתה-בידי-שמים (ראה ערכו. תוספתא מעשר שני ג; סנהדרין פג א; רמב"ם שם; שו"ע יו"ד שלא ע), שנאמר בטבל: ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' (ראה לעיל), ולמדים טבל בגזרה שוה חילול חילול מתרומה - שאכלה זר (החינוך מצוה רפד), או שאכלה כהן בטומאה (רש"י סנהדרין פג א ד"ה מתרומה) - מה תרומה במיתה (ראה ערך חייבי מיתות בידי שמים, מקורו), אף טבל במיתה (סנהדרין פג א).

אף טבל שהורמה ממנו תרומה גדולה, ולא הורמה ממנו תרומת מעשר, חייבים על אכילתו מיתה בידי שמים (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קנג, וחינוך רפד; רמב"ם מאכלות אסורות י יט), וכן האוכל מעשר ראשון קודם שניטלה ממנו תרומת מעשר, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר בתרומת מעשר: וְאֶת קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ (במדבר יח לב. ספר המצות שם; הרמב"ן במצות לא תעשה הנוספות מצוה ז), אזהרה לאוכל טבל הטבול לתרומת מעשר (רמב"ן שם).

האוכל טבל במזיד והתרו בו

האוכל טבל במזיד והתרו בו - לוקה (משנה מכות יג א; רמב"ם מאכלות אסורות י כ, וסנהדרין יט ב אותיות ה-ו. וראה ערך חייבי מלקיות). ונחלקו תנאים בשיעורו: חכמים אומרים כזית - מן הטבל, ורבי שמעון אומר כל שהוא (משנה שם), שכשם שהאוכל נמלה חייב בכל שהוא כיון שהיא בריה (ראה ערכו), כך האוכל חיטה אחת כברייתה לוקה (ברייתא בגמרא שם), ודוקא חיטה, אבל על קמח של טבל אינו לוקה אלא בכזית (גמרא שם, לדעת רב ביבי), ולדעת חכמים אין חיטה של טבל חשובה בריה, לפי שאין בה נשמה (גמרא שם). הלכה כחכמים (רמב"ם מאכלות אסורות יד א. וראה ערך בריה).

האוכל טבל דרבנן

האוכל טבל דרבנן - שאינו חייב במעשרות אלא מדברי סופרים (ראה ערך תרומות ומעשרות) - מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. תוספות בכורות נד א ד"ה ושני; רמב"ם מאכלות אסורות י כא), אם אכל כזית (רמב"ם שם), והוא הדין לאוכל פירות המחוייבים מן התורה שלא נקבעו למעשרות בראית פני הבית, אלא בשאר דברים הקובעים מדרבנן (ראה לעיל: חלותו. רמב"ם מעשר ד ב, וראה כסף משנה שם).

אזהרה אף לכהנים

כשם שישראל מוזהרים שלא לאכול טבל, כך הכהנים מוזהרים על כך (יראים השלם קמח; רמב"ם מעשר א ג), וכן שנינו: כהנים, שאינם נותנים מעשר ללויים (ראה ערך מעשר ראשון), יכול יהיו אוכלים מעשר הטבול לתרומת מעשר - או שאר טבל (רמב"ם שם) - תלמוד לומר: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה' (במדבר יח כח. ספרי קרח קכא, הובא ביראים השלם שם; רמב"ם שם).

וכן מוזהר הכהן על עיסה הטבולה לחלה, שנאמר: עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ), של כל ישראל במשמע (יראים השלם שם), או לפי שחלה קרויה תרומה (יראים שם. וראה ערך חלה).

כשהורם חלקו

אף טבל שלא הורם ממנו מעשר ראשון, או שהורם מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו מעשר עני - שהוא קל כצדקה, שאין בו צד קדושה (רש"י יבמות פו א ד"ה או) - חייבים עליו מלקות (ספרי דברים עב, וברייתא בגמרא יבמות שם; רמב"ם מאכלות אסורות י כ), וכן אמר רב: האוכל טבל של מעשר עני לוקה (מכות טז ב), שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים יב יז), ולהלן הוא אומר: וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ (דברים כו יב), מה להלן מעשר עני, אף כאן מעשר עני, ואמרה תורה לא תוכל (ספרי שם וברייתא שם, וראה רמב"ם שם כא).

עיסה הטבולה לחלה

עיסה הטבולה לחלה חייבים עליה מיתה (שביעית ט ט; חלה ג א; ספרי שלח קי; רמב"ם בכורות ח ה), לפי שהיא טבל, והטבל במיתה (פירוש המשניות לרמב"ם חלה שם), שהחלה עצמה קרויה תרומה והאוכלה במיתה (ראה ערך חלה), והחולין הטבולים לחלה הם בכלל: וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' (ויקרא כב טו. רבינו הלל בספרי שם).

וכתבו ראשונים שהאוכל מעיסה החייבת בחלה מן התורה לוקה ככל אוכל טבל, ואם היתה חייבת מדבריהם, מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם שם).

האוכל טבל שלא הפרישו ממנו כלום

האוכל טבל שלא הפרישו ממנו כלום, אינו לוקה אלא אחת (תוספתא מכות ג, וברייתא מכות כ א), שאף על פי שהוא טבול לתרומה ולתרומת מעשר, שם טבל אחד הוא (ריטב"א מכות שם. וראה ערוך לנר שם כ א).

צירוף כמה מינים לכזית

אכל כזית טבל מכמה מינים, כתבו ראשונים שכל החייב בתרומות ומעשרות מצטרף לכזית, מפני שהוא שם אחד (רמב"ם מאכלות אסורות יד ו[7]).

אכל טבל שלא כדרך אכילתו

אכל טבל שלא כדרך אכילתו (ראה ערך אכילה: איכותה), יש שכתבו שחייב מלקות, לפי שאזהרתו משום לא יחללו (ראה לעיל: איסורו), ולא נאמר בו לשון אכילה (שו"ת שאגת אריה החדשות יב); ויש שכתבו שדין טבל כדין שאר האיסורים שאינו חייב עליהם שלא כדרך אכילתם (ראה ערך הנ"ל), לפי שהוקש טבל לתרומה (ראה לעיל: עונשו), שאין חייבים עליה אלא כדרך אכילתה (ראה ערך הנ"ל וערך תרומה. מנחת חינוך רפד א, על פי סתימת הגמרא והרמב"ם).

קודם קביעתו

אכילת עראי

פירות שלא נקבעו בטבל, כגון שלא נגמרה מלאכתם, או אפילו נגמרה מלאכתם אלא שלא ראו פני הבית, שמותרים באכילה (ראה לעיל: חלותו), אינם מותרים אלא באכילת עראי (מעשרות א ה, ורמב"ם מעשר ג א, ושו"ע יו"ד שלא פב, כשדעתו להוליכם לביתו), אבל אסור מדרבנן לאכול מהם אכילת קבע (רש"י ברכות לא א ד"ה במוץ; שו"ת הרשב"א א שסא), שמא יבוא לאכול טבל לאחר מירוח וראית פני הבית (שיטה מקובצת בבא מציעא פח ב, בשם הרשב"א, וכעין זה בשו"ת הרשב"א שם).

גדרה של אכילת עראי

אכילת עראי שמותרת בטבל קודם ראיית פני הבית, כתבו אחרונים שאין גדרה כאכילת עראי המותרת חוץ לסוכה (ראה ערך אכילת עראי: מחוץ לסוכה, וערך ישיבת סוכה), שבטבל תיתכן אכילת קבע אף בפירות ויין, או בפת פחות מכביצה, מה שאין כן בסוכה, ואכילת עראי בטבל היא אף אם מילא כריסו ממנו, מה שאין כן בסוכה (בינת אדם לשערי צדק ו א), שבטבל אין הדבר תלוי בכמות האכילה אלא באיכותה (חזון איש מעשרות ד סק"י ויז), ובאיכות הפירות עצמם (מעשה רוקח על הרמב"ם מעשר ג ו).

כיצד היא אכילת עראי

כיצד היא אכילת עראי (רמב"ם מעשר ג יט; שו"ע יו"ד שלא פז), כגון שהוא מקלף שעורים - קודם שנתמרחו (רש"י ופסקי רי"ד וחידושי המאירי ביצה יג ב), שרוצה לאכלן חיים ומקלפן מתוך שבולת שלהן (רש"י וחידושי המאירי ביצה שם) - אחת אחת ואוכל (מעשרות ד ה; רמב"ם שם; שו"ע שם), אבל אם קילף וכנס לתוך ידו - חייב לעשר (מעשרות שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), שהרי זו אכילת קבע (רש"י שם ורי"ד וחידושי המאירי שם), שכל שהוא משתמש במה שהוא אוכל שימוש מרווח, אכילת קבע היא זו, שהרי עשה כמו שעושים בקבע (חזון איש מעשרות ד יז לדעה זו).

ויש מהראשונים מפרשים שאין חיובו לעשר משום שהיא אכילת קבע, אלא לפי שכל שקילף הרבה ביחד, היינו דיגונו (תוספות ביצה יג ב ד"ה ואם, ורשב"א שם), שכיון שהוא מקלף ומניח, נפרדו שעורים אלו משאר פירות השדה וקבעו גורן לעצמן, ואינן תלויות בגמר מלאכה של שאר התבואה (חזון איש שם ס"ק טז), וכיון שאין דעתו להביאן לבית, נקבעו לטבל בשדה (חזון איש שם).

בסחיטת זיתים

וכן סוחט הוא זיתים על בשרו (מעשרות ד א; רמב"ם מעשר ג יט; שו"ע יו"ד שלא פז), וסך בשמן את בשרו (ר"ש וברטנורא שם), שזה בכלל אכילת עראי (כפתור ופרח לג, וכן משמע ברמב"ם שם ובשו"ע שם), אבל הסוחט ונותן לתוך ידו - חייב לעשר (מעשרות שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), אפילו היתה ידו ריקה (הגר"א יו"ד שם ס"ק קנב), לפי שאין זה עראי אלא קבע (כפתור ופרח שם; ר"י קורקוס שם בדעת הרמב"ם שם; משנה ראשונה שם).

ביין וענבים

וכן נוטל הוא מן היין ונותן לקערה לתוך תבשיל צונן ואוכל (מעשרות ד א: המקפה לתבשיל פטור ופירוש המשניות שם; רמב"ם מעשר ג יט; שו"ע יו"ד שלא פז), שזו אכילת עראי היא (ראה רמב"ם שם, ושו"ע שם), אבל אם נתן לקדירה חייב, מפני שהיא כמו בור קטן (מעשרות שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), שאף שבשעה שנטל היין בכלי עדיין שם עראי עליו, כיון שנתנו לקדירה שם קבע עליו (חזון איש מעשרות ד ס"ק יז).

הסוחט ענבים לתוך הכוס - נטבלו (תוספתא מעשרות א י, ובירושלמי שם ד א; רמב"ם מעשר ה יז; שו"ע יו"ד שלא קו), לפי שכן היא דרך קביעותו בשתיה (מנחת ביכורים שם, וראה מקדש דוד מעשרות ב[8]), אבל סוחט הוא לתוך ידו, ופטור מן המעשר (תוספתא שם), לפי ששתית עראי היא (כפתור ופרח לג; מנחת ביכורים שם).

וכן הסוחט לתוך תמחוי שיש בו תבשיל צונן - לא נטבל (ירושלמי שם; רמב"ם שם; ושו"ע שם), שאין זה דרך קבע (ראה שערי צדק שם).

בשתיית יין בגת

בשתיית יין בגת - מקום שדורכים שם ענבים (פירוש המשניות לרמב"ם מעשרות א ז; כפתור ופרח כו) - נחלקו תנאים, ושלש דעות בדבר:

  • רבי מאיר אומר שותים על הגת, בין על החמים ובין על הצונן (מעשרות ד ד), היינו בין שמזגו בחמים, ובין שמזגו בצונן (רש"י עירובין צט ב ד"ה שותין), לפי שכששותהו על הגת ממש, שתיית עראי היא (רש"י שבת יא ב ד"ה לענין), ואינה נחשבת קבע (רש"י עירובין שם; ריבמ"צ ור"ש מעשרות שם), ופטור מן המעשר כל זמן שהיין לא ירד לבור שעדיין לא נגמרה מלאכתו (רש"י שבת שם).
  • רבי אליעזר ב"ר צדוק אומר בין שמזגו בחמים ובין שמזגו בצונן - חייב לעשר (מעשרות שם). ונחלקו ראשונים בטעמו: יש שכתבו שמזיגתו במים עושה אותו קבע (רש"י ותוספות רי"ד עירובין שם); ויש שכתבו שגזרו שמא יוציאנו חוץ לגת (ריבמ"צ ור"ש וברטנורא מעשרות שם).
  • וחכמים אומרים מזגו בחמים חייב, מזגו בצונן פטור (מעשרות שם), לפי שבצונן הוא מחזיר את המותר (רבי יוחנן בירושלמי שם ב; שבת יא ב, ועירובין צט ב), ולכן היא שתית עראי, אבל בחמין היא קבע (ירושלמי שם), שכיון שאין ראוי להחזיר המותר, שמקלקל את היין, היתה דעתו לשתות את כולו, ועושה אותה למזיגת קבע (רש"י עירובין צט ב ד"ה על; ברטנורא מעשרות שם; כסף משנה מעשר ה טז).

להלכה יש שפסקו כחכמים (רמב"ם מעשר ה טז); ויש שנראה מדבריהם שפסקו כרבי מאיר (ראה ערוך ערך חם (א), ומאירי שבת יא ב שכתבו שלעולם מותר, וראה רבינו חננאל ורש"י עירובין צט ב, ותוספות שם א שפירשו סתם משנה שם כרבי מאיר).

האוכל בשדה שלא בהסבה

האוכל בשדה שלא בהסיבה, אינו טובל (ירושלמי מעשרות ד א), ומותר לאכול שם כמה שירצה (ראה מעשרות ג י, ורמב"ם מעשר ד טז, ושו"ע יו"ד שלא צ), ובלבד שיאכל בדרך עראי, ולא יקבע עליו סעודתו (שערי צדק ו ב).

אבל אם היסב לאכול בשדה, הרי זה טובל - לפי שאין זו אכילת עראי אלא דרך קבע (מהר"א פולדא ופני משה שם), אף שאין דרך לאכול בהסיבה אלא בבית (מהר"א פולדא שם). איזהו היסב שהוא טובל, כל שיש בו יין (ירושלמי שם), שכל שיש יין באותה סעודה הרי זו דרך קבע (מהר"א פולדא שם).

קבע לאכול בהסיבה ולבסוף לא היסב, הדבר ספק (ירושלמי מעשרות שם) אם נקבע ואסור אף באכילת עראי, או מכיון שלא היסב מותר לאכלו עראי (ר"ש סיריליאו שם).

בשבת

שבת שקובעת למעשרות, לפי שנאמר: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיה נח יג. ביצה לד ב), ולכן אין בה שם עראי אלא שם קבע (רש"י שם ד"ה כיון).

יש סוברים שאף פירות שלא נגמרו מלאכתם, בשבת עצמה אסור לאכלם (תוספות ביצה לה א ד"ה ר"א תירוץ ב; רשב"ם פסחים קה א ד"ה כשם, וראה חזון איש מעשרות ד ס"ק ה - ו[9]), שאכילת עראי בשבת, אפילו סעודה כל שהיא, קבע היא (רשב"ם פסחים שם); ויש חולקים וסוברים שאף בשבת עצמה מותרים הם באכילת עראי (רש"י ביצה לה א ד"ה ה"ג, ותירוץ א בתוספות שם ד"ה ר"א, וראה חזון איש שם סק"ד וסק"ו).

להאכיל לבהמה חיה ועופות

כשם שמותר לאכול עראי מפירות שלא נגמרה מלאכתם (ראה לעיל), כך מותר להאכילם לבהמה חיה ועופות כל מה שירצה (רמב"ם מעשר ג כ; שו"ע יו"ד שלא פח), וכן שנינו: מאכילים לבהמה ולחיה ולעופות, ופטורים מן המעשר עד שימרח (פאה א ו. לאחר מירוח קודם ראיית פני הבית, ראה להלן), שאכילת בהמה עראי היא (רש"י עבודה זרה מא ב ד"ה כדי; ר"ש סיריליאו פאה א ה; תוספות יומא י ב ד"ה דילמא; סמ"ג עשין קלה), אם לפי שאין קבע לבהמה (רבנו יונה ברכות לא א), או שאף כשאוכלת קבע מותר, שלא גזרו באכילת בהמה משום אכילת קבע (רש"י פסחים ט א ד"ה כדי).

פירות שנגמרה מלאכתם בשדה, ועדיין לא ראו פני הבית, נחלקו ראשונים:

  • יש שכתבו שמותר להאכילם לבהמה (ראה רש"י ותוספות עבודה זרה מא ב; שיטה מקובצת מנחות סז ב אות ב).
  • ויש סוברים שכיון שנגמרה מלאכתם לא יאכיל מהם לבהמה קבע עד שיעשר (רמב"ם מעשר ג כ, ומרכבת המשנה ואור שמח שם, בדעתו; שו"ע יו"ד שלא פח), כיון שכבר חלה עליהם חובת מעשר, אף על פי שעדיין לא נקבעו באיסור טבל (חידושי רי"ז הלוי הלכות מעשר שם).

בהנאה

איסורו ומקורו

אין מדליקים בטבל טמא (ברייתא בגמרא שבת כו א; רמב"ם הלכות מעשר ו ב; שו"ע יו"ד שלא קטז) בחול, ואין צריך לומר בשבת (ברייתא שם[10]; רמב"ם שם), שנאמר: וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי (במדבר יח ח), בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת טהורה ואחת טמאה, מה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך - לענין אכילה (רש"י שבת שם ד"ה מה) - אף טמאה אין לך - ליהנות (רמב"ם שם) - בה אלא משעת הרמה ואילך (גמרא שבת שם; רמב"ם שם. וראה ערך תרומה טמאה).

יש ראשונים שכתבו שכל שכן שטבל טהור אסור להסיקו תחת תבשילו (רש"י שבת שם; תוספות מנחות סז ב ד"ה כדי; לבוש יו"ד שלא קטז, וש"ך שם ס"ק קלא); ויש שכתבו שאין זה קל וחומר, אלא שחוזרים ולמדים טבל טהור מטבל טמא, שכשם שטבל טמא אסור בהדלקה ובשאר הנאה של כילוי, הוא הדין טבל טהור (תוספות שבת כו א ד"ה אין).

גדרו

איסור הנאה של כילוי בטבל הוא מן התורה (ראה תוספות שבת כו א ד"ה אין, וכן כתב בשאגת אריה החדשות יב (א), ובנודע ביהודה קמא או"ח לו בהג"ה, בדעת התוספות שם; חזון איש דמאי ד סק"ב, בדעת הרמב"ם מעשר ו ב שסתם), ואף אם תרומה מותרת בהנאה של כילוי לזרים (ראה ערך תרומה), טבל אסור (שאגת אריה החדשות שם), אלא שאין בו לא לאו ולא מיתה, ואינו אלא איסור סתם הנלמד בהיקש של משמרת תרומתי (אתוון דאורייתא כה; תורת הארץ א ב אות ט; חזון איש שם), והוא לאו הבא מכלל עשה (מנחת חינוך רפד ב סוף ד"ה והנה כבר), וכל אדם אסור בהנאה של כילוי, ואפילו אינו בעל הטבל, ואין מצות הפרשת תרומות ומעשרות מוטלת עליו (חזון איש דמאי ד ס"ק טו).

הטבול למעשר עני או למעשר שני

הטבל שאסור בהנאה (ראה לעיל) הוא כשהיה טבול לתרומה (פסקי ריא"ז שבת ב א), וכן בטבול לתרומת מעשר, שהוא בכלל ההיקש של "משמרת תרומתי" (צל"ח ברכות מז א ד"ה והנעל"ד; נתיבות המשפט ר סק"א; מנחת חינוך רפד ב ד"ה והנה כבר), וכן עיסה הטבולה לחלה (שאגת אריה החדשות יב (א); פני משה לירושלמי חלה ג א), לפי שאף החלה קרויה תרומה (ראה ערך חלה: קדושתה כתרומה. אחיעזר יו"ד לח סק"א).

אבל טבל הטבול למעשר עני, כתבו אחרונים שאינו אסור בהנאה של כילוי, לפי שאינו בכלל ההיקש של "משמרת תרומתי" (צל"ח שם; נתיבות המשפט שם; מנחת חינוך שם), וכן הטבול למעשר שני (מנחת חינוך שם[11]); ויש סוברים שהטבול למעשר שני בכלל ההיקש של משמרת תרומתי, ואסור בהנאה של כילוי (אחיעזר שם).

לגוי

אכסנאי גוי אסור להאכילו טבל (תוספות עירובין יז ב ד"ה ואת, בפירוש דברי רבי יוסי בירושלמי דמאי ג א).

  • יש מפרשים הטעם לפי שהטבל אסור בהנאה (תוספות שם, ורצונו לומר בהנאה של כילוי), וכשמאכילו לגוי נהנה בו הנאה של כילוי (צל"ח ברכות מז א בתוס' ד"ה ומאכילין; אחיעזר ג פא ס"ק יט; חזון איש שביעית א ס"ק כח). וכן גוי שאמר לישראל תן שמן על גבי מכתי, אם היה של טבל, אסור ליתן (תוספתא דמאי א טז; רמב"ם מעשר יג יז), לפי שהישראל מכלה אותו (מנחת ביכורים שם), ואסור משום הנאה של כילוי (בית אפרים יו"ד סב; תורת זרעים דמאי ו ב). וכן רופא ישראל שהיה מאכיל לחולה גוי מאכל של טבל, אם משל חולה מותר, ואם משל רופא אסור (ירושלמי דמאי ג א) משום איסור הנאה של כילוי (תורת זרעים שם).
  • ויש מפרשים האיסור להאכיל טבל לאכסנאי גוי שהוא כשהטיל אותו המלך עליו, ונעשה כפורע חובו בממונו של כהן (תוספות ברכות מז א ד"ה ומאכילין; תוספות רבינו פרץ עירובין יז ב, בשם יש מפרשים).

לבהמה

אסור להאכיל טבל לבהמה (פאה א ו, ור"ש שם; תוספות פסחים ט א ד"ה כדי; תוספתא דמאי א; רמב"ם מעשר ג כ; שו"ע יו"ד שלא פח), מן התורה (תוספות שם); ויש שכתבו שאין האיסור אלא מדרבנן (רדב"ז שם).

אמר רבי שמעון בן אלעזר אין בהמה אוכלת עראי בחצר (תוספתא מעשרות ב). יש ראשונים שפסקו כן להלכה (ראב"ד בהשגות מעשר ג כ), וכתבו שלא התירו אכילת עראי לבהמה אלא קודם גמר מלאכה (ראה ר"ש מעשרות ג ד, והגר"א יו"ד שלא קנג, בדעתו), אבל אחר שנקבע למעשרות אסור להאכילה אף אכילת עראי (רש"י עבודה זרה מא ב ד"ה כדי; מרכבת המשנה מעשר ג כ, וישועות מלכו שם ו בדעת הרמב"ם); ויש שפסקו שמותר להאכיל טבל לבהמה דרך עראי אפילו בתוך הבית (רמב"ם שם; שו"ע יו"ד שלא פח), ואף בטבל שנגמרה מלאכתו (רדב"ז שם; הגר"א שם ס"ק קנג), שחכמים חולקים על רבי שמעון בן אלעזר (רדב"ז שם; הגר"א שם).

במכירה

איסורו וטעמו

אין אדם רשאי למכור טבל (דמאי ה ח; רמב"ם מעשר ו ו; שו"ע יו"ד שלא קיז), ותקנה היא שתיקנו חכמים, שמא לא ידע הלוקח שהוא טבל, ויבוא לידי מכשול (לבוש שם; ש"ך שם ס"ק קלה, וראה ערך לפני עור), ואסור להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, וחוששים שלא יודיע ללוקח שהוא טבל (תוספות יום טוב דמאי ה ח).

לצורך

לצורך, מותר למכור (דמאי ה ח; רמב"ם מעשר ו ו; שו"ע יו"ד שלא קיז), ואין בדבר משום ביטול מצות הפרשת תרומות ומעשרות (ראה להלן: לגוי, במוכר לגוי), כיון שהלוקח יעשר (חזון איש שביעית א ס"ק כח).

כיצד, נתערב לחברו טבל בחולין, שמן התורה בטל ברוב, ומדרבנן אסור עד שיעשר עליו ממקום אחר (ראה להלן: בתערובת), מותר למכור לו טבל כדי שיהא לו ממה לעשר על התערובת (ר"ש וברטנרוא שם, על פי ירושלמי שם ז, סמ"ג עשין קלח). וכן אם היה שר המדינה דוחק בו למכור בזול, מותר לו למכור טבל (ירושלמי דמאי ב א, וראה פני משה והגר"א שם).

ואף לצורך לא התירו למכור אלא לחבר (ראה ערכו. ירושלמי שם ה ז; רמב"ם שם; שו"ע שם), או לנאמן על המעשרות (תוספות יום טוב שם ה ח. וראה ערך חבר: חבירות למעשרות), שידוע שנזהר בו (לבוש שם).

קודם גמר מלאכה

קודם גמר מלאכה מותר למכרו (ריבמ"צ מעשרות א ח; שיטה לא נודע למי קדושין מא ב, הובא בשו"ת ר"ב אשכנזי א), ואף למי שאינו נאמן על המעשרות (ריבמ"צ שם); ויש שנראה מדבריהם שאסור למכרו, ואף לחבר (ראה רמב"ם מעשר ה יג, וחזון איש דמאי ז סק"ו).

לגוי

אסור למכור טבל לגוי (תוספתא דמאי א יא, ורמב"ם מעשר יג טו בדמאי, וכל שכן בטבל. וראה חזון איש שביעית א ס"ק כח).

  • יש מהראשונים שפירשו הטעם לפי שתרומות ומעשרות מעורבים בו (שיטה לא נודע למי קדושין מא ב ד"ה ר"ש, הובאה בשו"ת ר"ב אשכנזי א ד"ה כתב), ומפקיעו ממצות הפרשת תרומות ומעשרות (שו"ת ר"ב אשכנזי שם, בדעתו. וראה חזון איש שם), או שהוא משום גזל השבט (חזון איש שביעית ד ס"ק יא; שו"ת משפט כהן לא).
  • ויש שכתבו הטעם שחששו שמא ימכרם הגוי לישראל אחר (רדב"ז על הרמב"ם מעשר יג טו בדמאי, וכן כתב בחסדי דוד לתוספתא שם).

לפרוע בו חוב

אין פורעים חוב מן הטבל, מפני שהוא כמוכרו (רמב"ם מעשר ו ט; שו"ע יו"ד שלא קיט).

המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה, אם יש להם מזונות לא יאכלו מפירות השדה אף שלא נגמרה מלאכתם, שאין פורעים חוב מן הטבל (רמב"ם שם ה יג, על פי פירושו במעשרות ג ב; שו"ע שם קא); ויש שכתבו שקודם גמר מלאכה מותר לפרוע ממנו חובו (ר"ש סיריליאו מעשרות ג ב[12]).

לשולחו לחברו

כל דמאי שאינו רשאי למכרו, אף לא ישלחנו לחברו - וכל שכן טבל ודאי (רמב"ם מעשר ו ו; ר"ש סיריליאו דמאי ג ג; שו"ע יו"ד שלא קיז), ואפילו כשמודיעו (ר"ש סיריליאו שם), שמא יסמכו זה על זה ויאכלו טבל (רמב"ם שם), שחששו שמא ישלח לו ולא יודיענו (ראה פירוש המשניות לרמב"ם שם); רבי יוסי מתיר לשלוח את הטבל, ובלבד שיודיענו (דמאי שם), ואין חוששים שמא לא יודיענו (פירוש המשניות לרמב"ם שם); ורבי שמעון בן גמליאל אומר אם שולח לעם הארץ צריך לעשר, לחבר צריך להודיע (תוספתא שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם שם; שו"ע שם. וראה ביאור הגר"א שם ס"ק קעט). ואסור לשלוח לחבריו אף לצורך, שאף שלצורך מותר למכור (ראה לעיל: לצורך), אסור לשלחו על ידי שליח, שמא לא יפרש לו השליח שהוא טבל, ויחשוב המקבל שהמשלח כבר תיקנו (משנה ראשונה דמאי ג ג, על פי לשון הרמב"ם שם).

בטומאה

פירות טבל אסור לטמאם (תוספתא חלה סוף פרק א), וכן עיסה הטבולה לחלה, ואפילו נולד בה ספק טומאה, תיעשה בטהרה (חלה ג ב; תוספתא חלה שם; רמב"ם ביכורים ח י), בכלים טהורים (רש"י נדה ו ב ד"ה תעשה; ריבמ"צ חלה שם), וכן פירות טבל שנולד בהם ספק טומאה, ייעשו בטהרה (תוספתא שם), שחולין הטבולים לחלה כחלה - והם קודש (פירוש המשניות לרמב"ם גיטין ה ט), וכן חולין הטבולים לתרומה הרי הם כתרומה (ספר התרומה הלכות ארץ ישראל דף סא; הלכות ארץ ישראל וחלה למרדכי עמ' 32) - ואסור לגרום טומאה לחלה (ראה ערך חלה: קדושתה בתרומה. גמרא נדה ו ב), מדאורייתא (רש"י גיטין סא א ד"ה וסיפא), שנאמר בתרומה: מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי (במדבר יח ח), עשה לה שימור (ראה בכורות לד א. רש"י נדה שם, וגיטין שם; ספר התרומה שם), ובשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה (רש"י נדה שם).

עיסה שלא נתגלגלה עדיין שנולד בה ספק טומאה, תיעשה בטומאה (חלה ג ב; תוספתא חלה סוף פרק א; רמב"ם ביכורים ח י), וכן פירות שלא נגמרה מלאכתם שנולד בהם ספק טומאה, ייעשו בטומאה (תוספתא שם).

במצוות

בזמון

שלשה שאכלו כאחד שחייבים בזמון (ראה ערכו), אם אכל אחד מהם טבל - או שאכלו שלשתם טבל (תוספות ברכות מה א ד"ה אכל) - אין מזמנים עליו (משנה ברכות שם; ראב"ד בהשגות ברכות א יט; טוש"ע או"ח קצא א), ואף על פי שחייבים לברך עליו, אין מזמנים עליו, לפי שדבר איסור אין עליו חשיבות של קביעות, והרי זה כאכילת פירות שאין מזמנים עליה (ראב"ד בהשגות שם, והסכימו עמו בשו"ת הרשב"א א תשצד, ורא"ש ברכות מה א; ארחות חיים א, וכל בו הלכות ברכת המזון, בשם הגאונים).

ויש סוברים שהאוכל טבל אינו מברך עליו תחילה וסוף (רמב"ם שם; פסקי ריא"ז ברכות ז ב ועוד).

אפילו טבל שאינו טבול אלא מדרבנן, כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב, אין מזמנים עליו (ראה ערך עציץ וערך תרומות ומעשרות. גמרא ברכות מז ב). מן הראשונים יש שכתב בטעם הדבר שחששו שמא יבוא לאכול טבל גמור מן התורה (ריבב"ן ברכות ז).

בעירוב

אין מערבים בטבל (משנה עירובין לא א; רמב"ם עירובין א טו), אפילו בטבל שאינו טבול אלא מדרבנן (גמרא שם ב; רמב"ם שם), בין ערובי-חצרות (ראה ערכו) ובין ערובי-תחומין (ראה ערכו. ראה רש"י שם כו ב ד"ה בכל, וראה רמב"ם שם ופרק הלכה ז), שכל שאין ראוי לאכלו אין מערבים בו (ראה רש"י שם ד"ה סומכוס).

ואף שראוי לתקנו ולעשרו ערב שבת בין-השמשות (ראה ערכו) שהוא זמן קנין העירוב (ראה ערך בין השמשות), ואיסור שראוי לתקנו, כגון יין לנזיר שיכול להישאל על נזירותו, מערבים בו (ראה משנה שם כו ב. וראה ערך ערובי חצרות), כתבו ראשונים שאין זה אלא באיסור שאף בזמן איסורו ראוי לאחרים, אבל טבל שאינו ראוי לשום אדם, אין מערבים בו (תוספות עירובין ל ב ד"ה ולפרוש).

באכילת מצה

מצה (ראה ערכו) של טבל, אין יוצאים בה ידי חובת אכילת-מצה (ראה ערכו. משנה פסחים לה א; רמב"ם חמץ ומצה ו ז), בין כשלא תיקנה כלל, ובין כשהפריש ממנה תרומה גדולה ולא הפריש ממנה תרומת מעשר, או הפריש מעשר ראשון ולא מעשר שני, או אפילו לא הפריש ממנה מעשר עני - ואפילו בטבל דרבנן (גמרא שם ב) החמירו שלא ייצאו בו (תוספות שם קיד ב ד"ה אכלן דמאי) - שנאמר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג), מי שאיסורו - כשהוא חמץ - משום בל תאכל חמץ - אתה יוצא בו ידי אכילת מצה, אם עשאו מצה (רש"י) - יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל (ברייתא בגמרא פסחים לה ב).

אמר רב ששת לא נאמרו הדברים אלא לדברי רבי שמעון שאין איסור חמץ חל על איסור טבל, כגון שאין-אסור-חל-על-אסור (ראה ערכו) אף באיסור כולל ומוסיף (גמרא שם לה ב), אבל לדעת חכמים הסוברים איסור חל על איסור - באיסור מוסיף וכולל (ראה ערך אין אסור חל על אסור, ושם שכן הלכה), ואיסור חמץ מוסיף הוא על איסור טבל, שהחמץ נאסר אף בהנאה (ראה ערך חמץ. רמב"ן שם), וכן איסור כולל הוא, שכל חמץ נאסר אף שאינו טבל, ולכן חל איסור חמץ על איסור טבל (ראה ערך אין אסור חל על אסור: אסור כולל) - יוצאים בטבל ידי חובת מצה (רמב"ן וריטב"א פסחים לה א, על פי גמרא שם).

רבינא אמר אף לדברי חכמים אין יוצאים בטבל ידי אכילת מצה, שלמדים מהאמור: לא תאכל עליו חמץ, מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד, יצאה מצה של טבל שאסורה אף משום בל תאכל טבל (גמרא שם לו א). ונדחו דבריו, לפי שלא אמרה תורה "בלבד" (גמרא שם); ויש מן הראשונים שכתבו שלא נדחו דבריו להלכה, ולכן אף לדעת חכמים אין יוצאים בטבל (מאירי שם).

במרור

מרור (ראה ערכו) של טבל, אין יוצאים בו ידי חובת אכילת-מרור (ראה ערכו), שהרי זו מצוה הבאה בעבירה (רש"י ומאירי פסחים לט א; רבנו יהונתן שם), ואף על פי שמעשר ירק אינו אלא מדרבנן (ראה ערך תרומות ומעשרות), אין יוצאים בו (רש"י ומאירי שם); ויש מהראשונים שכתבו הטעם שהוקש מרור למצה, וכל האסור באכילה שאין יוצאים בו ידי אכילת-מצה (ראה ערכו) אין יוצאים בו ידי אכילת-מרור (ראה ערכו. תוספות פסחים קיד ב ד"ה אכלן).

באתרוג

אתרוג של טבל, כתבו ראשונים שאין אדם יוצא בו ידי חובת נטילת אתרוג (רמב"ם לולב ח ב, וכן כתב רש"י סוכה לה א ד"ה ומאן וד"ה אלא בהיתר), לפי שאסור באכילה, ואינו בכלל "לָכֶם" (ויקרא כג מ, וראה ערך נטילת לולב. רש"י ורבנו יהונתן ומאירי סוכה שם; פסקי ריא"ז שם ג ה. וראה שו"ע או"ח תרמט ה, ומשנה ברורה שם ס"ק מה), ופסול ביום הראשון של סוכות (ראה תוספות סוכה שם ד"ה לפי, ומגן אברהם ומחצית השקל שם סק"כ), או שפסול אף בשאר ימי החג (שו"ע שם, וראה מגן אברהם שם, וראה ערך הנ"ל).

ויש ראשונים החולקים וסוברים שאם נטל אתרוג של טבל - יצא (ריטב"א ור"ן סוכה לה א, בשם הרמב"ן), שהטבל נקרא שלו, לפי שיכול להפריש עליו ממקום אחר (מאירי במגן אבות כא; ר"ן שם בשם הרמב"ן), אלא שלכתחילה לא יטלנו (רמב"ן במלחמות סוכה ריש פרק ג, הובא בריטב"א ור"ן שם).

בזמן הזה שאין המעשרות נוהגים מן התורה (ראה ערך ארץ ישראל (ה): תרומות ומעשרות, וערך תרומות ומעשרות), יש מהאחרונים שכתבו שלדברי הכל יוצאים באתרוג של טבל (שו"ת מהרשד"ם יו"ד קצב); ויש סוברים שאף בזמן הזה אין יוצאים בו (כפות תמרים לה א, וכן נראה במגן אברהם תרמט סק"ד).

בנר של שבת

נר של שבת אסור להדליקו בשמן של טבל (ברייתא בגמרא שבת כו א; רמב"ם מעשר ו ב; טוש"ע יו"ד שלא קטז), לפי שהוא נהנה מהטבל הנאה של כילוי, שהרי נר של שבת עשוי ליהנות בו (ראה ערך נר שבת), אבל נר של חנוכה מותר להדליקו בשמן של טבל, לפי שאסור ליהנות מאורו (ראה ערך חנכה: איסור השתמשות. משנה למלך תרומות ב יד).

בתערובת ובספק

טבל שנתערב בחולין מתוקנים מין-במינו (ראה ערכו), מן התורה בטל ברוב (ראה ערך בטול ברוב. ראה מנחות לא א ורש"י ד"ה אין רוב), ומדרבנן החמירו שלא יתבטל (ראה חלה ג י, וראה ערך בטול אסורים: בטבל).

ושני טעמים יש בדבר:

  • כהיתרו כך איסורו, שכשם שהיתרו של טבל הוא במשהו, שכן חיטה אחת פוטרת את כל הכרי (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: השיעור. ושם, שחכמים נתנו בו שיעור), אף איסורו במשהו (ברייתא עבודה זרה עג ב, ותוספתא תרומות ה יח, וראה ערך בטול אסורים, שם).
  • שיכול לתקנו ולהתירו, על ידי שיפריש עליו ממקום אחר, ודבר-שיש-לו-מתירין (ראה ערכו) אינו בטל (ראה ערך דבר שיש לו מתירין: במתירים שבידי אדם. רבי שמעון בברייתא נדרים נח א, ובתוספתא תרומות שם; רמב"ם מאכלות אסורות טו ו).

טבל הטבול למעשר שני או למעשר עני

אף טבל הטבול למעשר שני או למעשר עני שנתערב בחולין, איסורו במשהו (ראב"ד בהשגות מעשר שני א יא, וראה כסף משנה שם, בשם מהר"י קורקוס שאף דעת הרמב"ם כן); ויש שכתבו בדעת ראשונים שלא אמרו שאין טבל בטל ברוב אלא כשיש בו תרומת מעשר - ותרומה גדולה - אבל לא כשאין בו אלא מעשר שני ומעשר עני שהם חולין (רדב"ז שם בדעת הרמב"ם).

עיסה שהיא ספק טבל

עיסה שהיא ספק טבל לחלה, חייב להפריש ממנה חלה (חולין קלד א), לפיכך עיסה של גר, ספק נתגלגלה אחר שנתגייר וחייבת בחלה, ספק נתגלגלה קודם שנתגייר ופטורה (ראה ערך חלה: הבעלים), חייבת בחלה (חלה ג ו; רמב"ם בכורים ח ט; טוש"ע יו"ד של ד), שספק איסור להחמיר (חולין שם), שהיא ספק איסור שיש בו עון מיתה בידי שמים (ירושלמי חלה ג ד; רש"י חולין שם ד"ה חלה; רמב"ם שם), ולכן אין סומכים על החזקה (רש"י שם).

וכן אם היה ספק בדין, כגון שתי עיסות שאין בכל אחת מהן כשיעור, ונאפו יחד בתנור (ראה ערך חלה: הצירוף והמצטרפים), לדעת הסוברים שהדבר ספק אם תנור מצרף או לא (ראה ערך הנ"ל, שם), חייבות בחלה מספק, שספק דאורייתא להחמיר (פסקי חלה לרשב"א ב, הובא בכסף משנה בכורים ו טז; תשב"ץ פסקי חלה ה).

חלת חוץ לארץ וחלת ארץ ישראל בזמן הזה

בחלת חוץ לארץ, שאין חייבים להפרישה אלא מדרבנן (ראה ערך חלה: חלת חוץ לארץ), כתבו ראשונים שספיקה להקל (פסקי חלה לרשב"א ב, ותשב"ץ פסקי חלה ה; אור זרוע א רכה (א) ותשסח בנילוש במי פירות).

ואף בעיסת ארץ ישראל בזמן הזה, שלהלכה אינה חייבת בחלה אלא מדרבנן (ראה ערך הנ"ל: מקום החיוב וזמנו, שכן הוא לדעת רוב הפוסקים), יש שכתבו בספק אם נצטרפה לשיעור חיוב חלה, שספיקה להקל (רשב"א שם; תשב"ץ בפסקי חלה ה; ש"ך יו"ד שכה סק"ב, והגר"א סק"ה, בדעת שו"ע שם).

הערות שוליים

  1. יח', טורים תקפז-תרלח.
  2. וראה מהר"י קורקוס מעשר שני א יא (הובא בכסף משנה שם), ושו"ת נודע ביהודה תנינא יו"ד רא, ועוד.
  3. וראה שם בירושלמי שכן הוא אף בלקט ובשכחה וצריך ביאור. וראה תוספות ומאירי נדרים פד ב.
  4. וכן דעת ר"ש בן לקיש בירושלמי מעשרות ד א, ראה שם בפני משה ובהגר"א.
  5. וחזר בו ממה שהסכים בש"ך ס"ק קיב לדעת הלבוש.
  6. וראה מנחת חינוך רפד ב שעובר אף באיסור של הנאת כילוי, ראה להלן: בהנאה.
  7. וראה שם בהשגת הראב"ד שאם הם בטעמים חלוקים אינם מצטרפים.
  8. וראה רדב"ז על הרמב"ם שם שפירש מדין גמר מלאכה, וראה ערך גמר מלאכה.
  9. ורצונם לומר שאף על פי שפירות שלא נגמרה מלאכתם אינם נקבעים במעשר, אכילת שבת אכילת קבע היא.
  10. וראה רשב"א שם שתמה מה חידוש יש בשבת, וראה קרית ספר מעשר ו, ושנות אליהו שבת ב סוף משנה א, ותשובה מאהבה ב רמא, ושו"ת שואל ומשיב תנינא ב סוף סי' ב, ועונג יום טוב נ שיישבו.
  11. וראה שם בטבול למעשר ראשון וכבר הופרשה תרומת מעשר, שתלוי במחלוקת תוספות והרמב"ם אם חייבים עליו מיתה.
  12. וראה שם שתמה על הרמב"ם ממשנה (ורמב"ם) שם שמותר להם לאכול אחת אחת, וראה תורת זרעים מעשרות שם שתמה על הרמב"ם מתוספתא דמאי ו ז, וראה חזון איש דמאי ז ס"ק יט שפירש דברי הרמב"ם בענין אחר.