מיקרופדיה תלמודית:טובת הנאה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1]

הזכות שיש לבעל הבית במתנות כהונה ובמעשרות ועוד, לתיתם למי שירצה - מהזכאים לקבלם - וליטול שכר על כך

פתיחה

טובת הנאה שיש לבעל הבית במתנות כהונה ובמעשרות, שהפרישם וחייב ליתנם לכהן וללוי ולעני, נחלקו בה גאונים וראשונים:

  • יש מפרשים שהיא ההנאה לתת את המתנות לכל כהן - או לוי או עני - שירצה, והמקבל יחזיק לו טובה על כך (רבנו חננאל פסחים מו ב ד"ה נימא בטובת; ערוך, טב א, בסתם).
  • ויש מפרשים שהיא הנאת קבלת דבר מועט שרשאי בעל הבית לקבל מאוהבו של הכהן או הלוי או העני על מנת שיתן את המתנות להם (רבנו גרשום בכורות כז א ד"ה טובת הנאה, ועוד; ערוך שם, בשם פירוש אחר; רש"י פסחים שם ד"ה טובת הנאה, ועוד; ועוד).

וכתבו אחרונים שזכותו של בעל הבית ליתן את המתנות למי שירצה קרויה אף היא טובת הנאה (פרי חדש יו"ד סא ס"ק לד; טעם המלך אישות ה ו; פרי יצחק ב נ), ולפיכך אף זרוע-ולחיים-וקבה (ראה ערכו), שאסרו חכמים לקבל שכר עבור נתינתן (ראה ערך הנ"ל), הן בכלל מתנות שיש לבעל הבית בהן טובת הנאה, שהרי הזכות בידו ליתנן למי שירצה (כן משמע מר"ן חולין קלא ב, ורמ"א יו"ד סא כח; טעם המלך שם), אלא שפעמים שקוראים טובת הנאה לשכר שיכול ליטול, ובמובן זה מצינו שכתבו ראשונים במתנות שאסור לו ליטול שכר עליהן, שאין לו בהן טובת הנאה (פרי חדש שם, בדעת רש"י).

גדרה ומקורה

מתנות כהונה הרי הן של בעל הבית ליתנן לכל כהן שירצה, שנאמר: וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ (במדבר ה י. רמב"ם תרומות יב טו, על פי ספרי נשא ו, וירושלמי דמאי ו ב, ונדרים יא ג), וכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים, כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו, ומצאו ישראל אחר ואמר לו הא לך סלע זה ותן את התרומה לבן בתי כהן, מותר לעשות כן (בכורות כז א; רמב"ם שם כ), שנאמר: כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וגו' (במדבר יח יט), שומע אני יטלום - הכהנים - בזרוע, תלמוד לומר וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ (במדבר ה י), ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת הנאת הקדשים לבעליהם (ספרי שם; במדבר רבה ח ז)[2].

וכתבו אחרונים שלא הוצרכנו ללימוד זה אלא לאותן מתנות כהונה שלא נאמרה בהן נתינה, כמו חמשה סלעים של פדיון-הבן (ראה ערכו), ופדיון פטר-חמור (ראה ערכו), וכן חרמי כהנים של מטלטלים - לדעת הסוברים שביד הבעלים ליתן אותם לכל כהן שירצו (ראה ערך חרמים: נתינתם לכהן) - אבל בתרומה (ראה ערכו), וזרוע-ולחיים-וקיבה (ראה ערכו), וראשית-הגז (ראה ערכו) למדים ממה שנאמרה "נתינה" בהם עצמם (דברים יח ג וד), שהבעלים הם שנותנים אותם לכהן (פרי חדש יו"ד סא ס"ק לד; נתיבות המשפט רמג סק"ח; עמק הנצי"ב לספרי שם, בדעת הרמב"ן), כדרך שמצינו במעשר עני המתחלק בתוך הבית, שלמדים שיש בו לבעל הבית טובת הנאה ממה שנאמרה בו: נתינה (ראה חולין קלא ב. פרי חדש שם; עמק הנצי"ב שם), וכל עיקרה של "נתינה" לא לחייב את בעל הבית נאמרה אלא לזכותו בטובת הנאה, היינו שבעל הבית הוא שיכול לתת את המתנות לכל כהן שירצה (נתיבות המשפט שם).

קבלת שכר

אם מותר לבעל הבית לתת מתנותיו בטובת הנאה של שכר, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שנותן אדם מעשרותיו בטובת הנאה (רבי יוסי בי רבי חנינא בירושלמי דמאי ו ב, ונדרים יא ג), שמותר לו ליטול שכר מאוהבו של כהן כדי שיתן לו מתנותיו (פני משה ורידב"ז נדרים שם), שנאמר: וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ (במדבר ה י. ירושלמי שם ושם, בדעת רבי יוסי בי רבי חנינא).
  • ויש אומרים אין אדם נותן - אינו רשאי ליתן - מעשרותיו בטובת הנאה (רבי יוחנן בירושלמי שם ושם), מפני מראית העין, ו"לו יהיו" פירושו שבעל הבית יתנם לכל כהן שירצה (ירושלמי שם ושם, בדעת רבי יוחנן) אבל אסור לו ליטול שכר על כך (פני משה ורידב"ז נדרים שם)[3].

לדעה זו, אותה ששנינו: אומר אדם לישראל הא לך סלע זה, ותן בכור - בהמה טהורה - לבן בתי כהן (ברייתא בירושלמי שם ושם), הרי זה כשבעל הבית רוצה ליתנו לשני כהנים, ובן בתו של זה הוא אחד מהם, שמותר לו לזה לומר לבעל הבית הא לך סלע ותנהו כולו לבן בתי כהן (ירושלמי שם ושם), שהרי אין בעל הבית נראה כמוכר את המתנות, כיון שאף ללא קבלת הסלע היה נותן לו חלק מן הבכור (קרבן העדה נדרים שם). וכן הלכה, שאין ישראל רשאי לומר לבעל הבית הא לך סלע זה, ותן תרומה או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי, אלא כשהיה בעל הבית רוצה לתת אותן לאחד משני כהנים בחינם, שמותר לישראל לומר לו הא לך סלע ותן אותן לזה (רמב"ם תרומות יב כ-כא).

ממון בעל הבית

טובת הנאה, נחלקו בה תנאים ואמוראים אם היא חשובה כממונו של בעל הבית (סתם משנה נדרים פג ב, לפי רב הושעיא בגמ' שם פד ב; רבי זירא בבבא מציעא יא ב; רב הונא בקידושין נח א) - לחייב עליה את הגנב בתשלומי כפל (ראה להלן: שלא מדעת בעל הבית), ולעבור עליה בלאו של בל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו וראה להלן: בשאר דינים), ולדינים נוספים (ראה בפרקים הבאים) - או אינה חשובה כממונו (רבי יהושע בפסחים מו ב; עולא בקידושין נח א).

אף להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים שטובת הנאה ממון (שאילתות קלב; רבנו חננאל קידושין נח א; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם, ורא"ש שם ב לא, ואור זרוע ג בבא מציעא ל, בשמו, והסכימו עמו; ועוד); ויש פוסקים שטובת הנאה אינה ממון (רי"ף פסחים מח א; העיטור ב – קנין, דף ט טור ד במהדורת רמ"י; סמ"ג לאוין רנח; מאירי קידושין נב ב, בשם רוב פוסקים, ובבא מציעא יא ב; קיצור פסקי הרא"ש שם, וטור יו"ד שלא; ועוד)[4], וכן הלכה (רמ"א חו"מ לז ט, ושם רג א, ושם רעו ו; ש"ך חו"מ שנ סק"א; פרי חדש יו"ד סא ס"ק מז).

גדר טובת הנאה ממון

בגדר טובת הנאה ממון נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שהמתנות בשלמותן חשובות כאילו הן של בעל הבית לגמרי (מסקנת הריטב"א קידושין נח ב; תוספות הרא"ש בבא מציעא מט א, לפי קצות החושן רד סק"ג), ויש לו בהן קנין הגוף (אמרי בינה; תרומות ומעשרות ד, לדעה זו).
  • ויש סוברים שאף אם טובת הנאה ממון, אין לבעל הבית במתנות אלא כשיעור דמי טובת ההנאה בלבד (כן משמע מרמב"ן ורשב"א שם א; רשב"א נדרים פד ב; ריטב"א שם ב, בפירוש הראשון).

התורם משלו על של חברו

התורם משלו על של חברו, נחלקו בו אמוראים:

  • יש אומרים שטובת הנאה היא של התורם (רבי אבהו אמר רבי יוחנן בנדרים לו ב, ובתמורה י א; רבי אבהו בירושלמי נדרים ד ג), שנאמר במעשר-ראשון (ראה ערכו) ומעשר-עני (ראה ערכו): כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ וגו' וְנָתַתָּה וגו' (דברים כו יב. תמורה שם, לדעה זו), מי שנטל - הפריש - המעשר נותנו למי שרוצה (רש"י שם ד"ה דכתיב), וכן הלכה (רמב"ם תרומות ד ב; טוש"ע יו"ד שלא ל).
  • ויש אומרים שטובת הנאה של בעל הפירות (רבי זירא בנדרים שם, ור"ן ד"ה תבואת זרעך; רבי זעירא בירושלמי נדרים שם), שנאמר תְּבוּאַת זַרְעֶךָ וגו' (דברים יד כב) וְנָתַתָּה (שם כה. רבי זירא בבבלי שם), תלה הכתוב נתינה בבעל הזרע (ר"ן שם)[5], אלא שאם התנה התורם שטובת ההנאה לא תהא לבעל הפירות, תנאו קיים (ירושלמי שם, לפי הפני משה שם).

זרוע לחיים וקיבה

השוחט בהמה של חברו, שחובת נתינת מתנות זרוע-לחיים-וקיבה (ראה ערכו) לכהן היא על השוחט, טובת ההנאה היא של בעל הבהמה, והוא יכול ליתנן לכל כהן שירצה, שאין הלה עושה סחורה בפרתו של חברו (ר"ן חולין קלב ב; בית יוסף ורמ"א יו"ד סא כח). והשוחט מחויב לטפל בעצמו ולילך לבעל הבהמה לשאול אותו אם רוצה ליתנן לכהן זה או לאחר (פרי מגדים שם, משבצות זהב ס"ק כט).

גזבר

גזבר שיש בידו מעות של צדקה שהתנו הנותנים שיהא יכול ליתנן למי שירצה, יש לו טובת הנאה במעות הללו, ולסוברים טובת הנאה ממון (ראה לעיל) הם חשובים כממונו (שו"ת הרשב"א א תקסג, ושו"ת הריטב"א קסז).

המתנות

מתנות כהונה הניתנות לכל כהן

בחלה (ראה ערכו) יש לבעל הבית שהפרישה טובת הנאה ליתן אותה לכל כהן שירצה (כן משמע מפסחים מו ב), וכן בתרומות ובמעשרות (משנה קידושין נח א, לפי רב הונא בגמ' שם; בכורות כו ב; רמב"ם תרומות יב טו; טור יו"ד שלא), ובשאר מתנות כהונה (רמב"ם שם).

ביכורים

הבכורים (ראה ערכו), נחלקו בהם תנאים:

  • יש אומרים שנותן אותם לכהן חבר (ראה ערכו) בטובה (רבי יהודה בבכורים שם), שהכהן מחזיק לו טובה על מה שנתנם לו, ולא לכהן אחר (כן משמע מהר"ש שם; מלאכת שלמה שם, בשם ה"ר יהוסף), שטובת הנאה שלו (משנה ראשונה ורש"ש בכורים שם).
  • ויש אומרים שנותן אותם לאנשי משמר, והם מחלקים אותם ביניהם, כקדשי המקדש (חכמים במשנה שם), לפיכך אין הכהן מחזיק טובה לבעלים (מלאכת שלמה שם, בשם ה"ר יהוסף), שאין לבעלים בהם טובת הנאה (משנה ראשונה ורש"ש שם)[6], וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

זרוע לחיים וקיבה

וכן זרוע-ולחיים-וקיבה (ראה ערכו) יש לבעלים בהם טובת הנאה (משנה קידושין נח א, לפי רב הונא בגמ' שם; תוספתא פאה (ליברמן) ב יג; רש"י חולין קלד א ד"ה ורמינהו; רמ"א יו"ד סא כח).

מעשר ראשון

מעשר ראשון הניתן ללויים, יש בו טובת הנאה לבעלים (משנה שם, לפי רב הונא שם; כן משמע מהתוספתא שם; בכורות כו ב, ורש"י שם כז א ד"ה תיתחל).

מתנות עניים

במתנות עניים, והם: לקט (ראה ערכו), ושכחה (ראה ערכו), ופאה (ראה ערכו), ופרט (ראה ערכו), ועוללות (ראה ערכו), אין לבעלים טובת הנאה (תוספתא שם; חולין קלא א; רמב"ם מתנות עניים א ח) לפי שכתוב בהם - בפאה ולקט ועוללות ופרט - עזיבה (גמ' שם ב), שנאמר: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם (ויקרא יט י. שאילתות צח), שצריך שיניח אותם הפקר ולא יחלקם (רש"י שם). ואף בשכחה שלא נאמרה בה עזיבה, נאמר: לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה (דברים כד יט), שמשמעו בהווייתו יהא על ידי עזיבה, שהרי לא נאמרה בה נתינה (רש"י שם). ואף על פי שפאה של דלית ושל דקל בעל הבית מורידה ומחלקה לעניים (ראה ערך פאה), אין לו בה טובת הנאה לתתה לעני שהוא קרובו (העמק שאלה שם ג).

מעשר עני

מעשר עני, שנאמרה בו נתינה: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה (דברים כו יב), וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה (שם יג), ונאמר בו: וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ (שם יד כח), שמשמעו שיניחנו וכל עני הרוצה יבוא ויטול (כן משמע מרשב"א ומאירי נדרים פד ב), אם יש לבעל הבית בו טובת הנאה, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שמעשר עני יש לבעלים בו טובת הנאה, ואינו כשאר מתנות עניים, שהם בעזיבה ומעשר עני בזכייה (סתמא דגמ' בירושלמי נדרים יא ג), היינו שיש לבעל הבית זכייה בו ליתנו לעני שרוצה (פני משה שם), שנאמר בו: ונתת (דברים כו יב. קרבן העדה שם).
  • יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת תנאים במעשר עני אם הוא טובל את הכרי - היינו אם הפירות שלא הופרש מהם מעשר עני הם טבל (ראה ערכו) ואסורים באכילה - או לא, שלסוברים שמעשר עני טובח (ראה ערך טבל: מהותו ואיסורו) יש לבעל הבית בו טובת הנאה; ולסוברים שאינו טובל אין לבעל הבית בו טובת הנאה (רב יוסף בנדרים שם)[7].
  • ויש מחלקים: מעשר עני המתחלק בבית יש לבעל הבית טובת הנאה, לפי שנאמרה בו נתינה: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי (דברים שם יג), והמתחלק בגורן אין בו טובת הנאה, שנאמר בו: וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ (שם יד כח. רבא בנדרים)[8], וכן הלכה (רמב"ם מתנות עניים ו י; טור יו"ד שלא).

כשאין טובת הנאה לבעלים

מתנות עניים שאין בהן טובת הנאה לבעלים (ראה לעיל) בעל הבית מניחן הפקר לעניים, ואינו מחלקן להם (רש"י חולין קלא ב ד"ה כולהו) אלא כל הרוצה בא ונוטל (רמב"ם מתנות עניים א ח, ושם ו י; רמב"ן וריטב"א וחידושי הר"ן שם א) על כרחו של בעל הבית (רמב"ם שם ושם; חינוך רטז; טור יו"ד שלא), וכל הקודם זכה (רש"י שם ב ד"ה אין בהן; מאירי שם).

מעות צדקה

מעות של צדקה, כתבו ראשונים שיש למי שהפרישן טובת הנאה לחלקן לכל עני שירצה - אם אין מנהג בעיר ליתנן לקופה של צדקה שבעיר (ראה ערך צדקה. מרדכי בבא מציעא רמא, בשם מהר"ם בר"ב) - והן חשובות כממונו, לסוברים טובת הנאה ממון (מרדכי שם ושבועות תשסז, בשם מהר"ם בר"ב; רמ"א חו"מ פז לה, וסמ"ע שם ס"ק צח, וש"ך שם ס"ק פב).

שלא מדעת הבעלים

לא יטול הכהן מתנות כהונה אלא מדעת בעל הבית, שהרי הן של בעל הבית ליתנן לכל כהן שירצה (רמב"ם תרומות יב טו; טור יו"ד שלא). וגם לסוברים שטובת הנאה אינה ממון (ראה לעיל: גדרה ומקורה), ואין מקדשים בה את האשה (ראה להלן: בקידושין), ואינה יוצאת בדיינים (ראה להלן), הרי היא כממון של בעל הבית לענין שלא ליטול את המתנות ממנו בעל כרחו, שלא תהא טובת הנאה פחותה מפחות-משוה-פרוטה (ראה ערכו) שאינה ממון לכל דבר (ראה ערך ממון), ואף על פי כן אסור ליטלה מאדם שלא מדעתו (ים של שלמה בבא קמא ט סא; נאות יעקב ד).

הגונב טבל

הגונב טבלו של חברו ואכלו, נחלקו תנאים אם משלם לו דמי טבלו (רבי בתוספתא מעשר שני (ליברמן) ג יא, ונדרים פד ב, וקידושין נח ב) - דהיינו דמי כולו (כן משמע מרש"י קידושין שם ד"ה משלם לו; מסקנת הריטב"א שם; ועוד) - וכן הלכה (רמב"ם גנבה ב ד); או שאינו משלם אלא דמי חולין שבו (רבי יוסי ברבי יהודה שם ושם ושם).

במודר הנאה

המדיר כהנים ולויים

המדיר כהנים ולויים מליהנות לו, הרי אלו באים ונוטלים מתנותיהם ממנו על כרחו (משנה נדרים פג ב; רמב"ם נדרים ז יא; טוש"ע יו"ד רכז ג). ונחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שלסוברים טובת הנאה ממון אסורים ליטול - שהרי הם נהנים ממנו (נמוקי יוסף שם פד ב), כיון שטובת הנאה חשובה כממון ממש (ים של שלמה בבא קמא ט סא) - ולא נאמרו הדברים שמותרים אלא לדעת הסוברים טובת הנאה אינה ממון (רב הושעיא בגמ' שם פד ב), ואין לו כלום בתרומות ובמעשר, ונמצא שאינם נהנים משלו (מאירי ונמוקי יוסף שם פג ב), שאף על פי שבידו ליתנם לכל כהן או לוי שירצה, אינם חשובים כנהנים ממנו, כיון שטובת הנאה זו אינה חשובה ממון (נמוקי יוסף שם פד ב), והרי זה כנותן להם משלהם, והוא לא אסר עליהם אלא ליהנות משלו (קרן אורה שם).
  • ויש מחלקים: המדיר מקצת הכהנים או הלויים, אסורים ליטול ממנו מתנותיהם, אבל המדיר את כל הכהנים או את כל הלויים מליהנות לו, כולם יטלו על כרחו, לפי שהתרומה אינה ראויה אלא לכהנים, וכשבא לאסרה על כולם עשאה כ"עפר בעלמא" (רבא בנדרים פה א)[9], וכן הלכה (רמב"ם נדרים ז יא; טוש"ע יו"ד רכז ג)[10].

האוסר על עצמו הנאת הבריות

האוסר על עצמו הנאת הבריות, מותר ליהנות בלקט שכחה ופאה (משנה נדרים פג ב; רמב"ם נדרים ז י; טוש"ע יו"ד רלד סה), שאין בהם טובת הנאה לבעלים, ולכן אינו נהנה משל הבריות (ראה לעיל: המתנות. תוספות שם ד"ה ויכולה; פירוש הרא"ש שם ד"ה ויכולה; ר"ן שם ד"ה ויכולה).

אם מותר לו ליהנות במעשר עני, הרי זה תלוי בדין טובת הנאה במעשר עני (ראה לעיל: שם), שאם יש לבעל הבית טובת הנאה במעשר עני, אסור לנודר ליהנות בו - שהרי נהנה הוא משל הבעלים (ר"ן שם ד"ה קסבר) - ואם אין לו טובת הנאה במעשר עני, מותר לנודר ליהנות בו (גמ' שם), ולהלכה שמעשר עני המתחלק בגורן אין לבעלים בו טובת הנאה (ראה לעיל: המתנות) מותר לנודר ליהנות בו, אבל אסור לו ליהנות במעשר עני המתחלק בבית, שיש לבעלים בו טובת הנאה (ראה לעיל: שם. רבא בגמ' שם; רמב"ם נדרים ז ו; פסקי ריא"ז שם יא ג), וטובת הנאה ממון היא (ראה לעיל: גדרה ומקורה. שיטה מקובצת שם פה א); או שאף על פי שאינה ממון (ראה לעיל: שם), הרי זו הנאה האסורה במודר הנאה (מאירי שם פד ב; קרן אורה שם, בדעת הרמב"ם).

המדיר חברו מליהנות לו

המדיר את חברו מליהנות לו, אם מותר לו לתרום משלו על של חברו, הדבר תלוי במחלוקת האמוראים של מי טובת ההנאה (ראה לעיל: גדרה ומקורה):

  • לסוברים שטובת ההנאה של חברו היא, אסור לו לתרום משלו על של חברו, לפי שהוא מהנה אותו בכך (כן משמע מנדרים לו ב), שהרי הוא מזכהו ליתן אותה תרומה למי שירצה וליטול ממנו - היינו מאבי אמו ישראל (ר"ן שם ד"ה התורם) - שכר, ונמצא מהנהו ממש (ר"ן שם ד"ה ואי).
  • ולסוברים שטובת ההנאה היא של התורם, מותר לו לתרום (כן משמע מהגמ' שם).

בהקנאה וירושה

הקנאה לכהן, לוי, גזבר ועני

במשנה מצינו שאחד התנאים הקנה בספינה מעשר ראשון לללוי ומעשר עני לגזבר, כדי שיזכה בו לעניים, ובכל אחד מהם בא הפירוט "ומקומו מושכר לו" (רבן גמליאל במעשר שני ה ט). ונחלקו אמוראים:

  • יש אומרים אגב (ראה ערכו) קרקע הקנה להם (רבי זירא בבבא מציעא יא ב; קידושין כז א).
  • ויש אומרים שטובת הנאה אינה ממון לקנותה באגב - שטובת הנאה דבר שאין בה ממש היא, ודבר שאין בו ממש אינו נקנה באגב (ראה ערך דבר שאין בו ממש. הגהות מיימוניות (קושטא) מכירה ה יד, בשם העיטור) - כדרך שאינה ממון, לדעתם, שתהא נקנית בחליפין (ראה ערכו), אלא בחצר (ראה ערכו) הקנה להם (רבא ורבי אבא בבבא מציעא שם, ורש"י ד"ה ומקומו), שלדעתם טובת הנאה אינה חשובה ממון לחול עליה קנין חליפין (רש"י שם ד"ה אינה חשובה) או אגב, אלא חצרם קנתה להם כדרך שקונה שאר הפקר (רש"י שם ד"ה אינה ממון).

להלכה נחלקו הדעות:

  • יש פוסקים שאפשר להקנות מתנות באגב ובחליפין (רבנו חננאל שם ד"ה וקיי"ל; רי"ף שם, לפי מהרי"ט יו"ד ה, וביאור הגר"א יו"ד רכז סק"ד; רמב"ם מעשר יא יא; מאירי וריטב"א (החדשים) שם; ש"ך חו"מ רג סק"א), אם לפי שלדעתם טובת הנאה ממון היא (ריטב"א שם), או שאף על פי שאינה ממון, הרי הן נקנות בקניינים הללו (מאירי שם; ש"ך שם)[11].
  • ויש פוסקים שאינן נקנות בקניינים אלו (העיטור ב – קנין, דף ט טור ד במהדורת רמ"י; הגהות מיימוניות (קושטא) מכירה ה יד, בשמו; שיטה מקובצת שם, בשם רבו; רמ"א חו"מ רג א), אם לפי שלדעתם טובת הנאה אינה ממון (ביאור הגר"א שם, בדעת הרמ"א), או שאף על פי שחשובה ממון אי אפשר להקנותן בהם (שיטה מקובצת שם, בשם רבו).

ירושה

מת בעל הבית, אם יש דין ירושה (ראה ערכו) בזכות טובת הנאה, הדבר תלוי במחלוקת אם טובת הנאה ממון (ראה לעיל: גדרה ומקורה), שלסוברים שאינה ממון אינו מורישה לבניו (שו"ת הריטב"א רו; מהרי"ק קנט ג), כדרך שאין דין ירושה בקנס (ראה ערכו. מהרי"ק שם, בטעם השני; ביאור הגר"א חו"מ רעו ס"ק כג); ולסוברים שהיא ממון, מורישה לבניו (כן משמע משו"ת הריטב"א ומהרי"ק שם)[12].

ואין הדברים אמורים אלא כשהיו המתנות בידי אחרים, שאין היורש יכול להוציאן מידם כדי ליתנן לכהן, שכן אפילו בעל הבית עצמו אינו יכול להוציאן מידם (ש"ך שם סק"ד, בדעת המהרי"ק), אבל אם היו המתנות ביד היורש, טובת ההנאה שלו היא (ש"ך שם; נתיבות המשפט שם סק"ד; נאות יעקב ד; מחנה אפרים, טובת הנאה), ואם הניח בכור ופשוט, הבכור נוטל בה פי שנים (ראה ערך ירושת הבכור. שער המלך אישות ה ו), לפי שזכות טובת הנאה חשובה דבר שיש בו ממש (כן משמע מנאות יעקב ומחנה אפרים שם), או שאף על פי שטובת הנאה היא דבר-שאין-בו-ממש (ראה ערכו), היורש עומד במקום מורישו ויורש את זכותו, והרי זה כמו המוכר חצר ושייר האויר לעצמו, שהאויר משוייר למוכר, ואם מת המוכר אף על פי שאויר דבר שאין בו ממש הוא, ואינו יכול למכרו לאחרים, מוריש הוא אותו לבניו, לסוברים כן (ראה ערך הנ"ל. נתיבות המשפט שם)[13].

כשתפס הגבאי

הנודר לצדקה ומת, והלך גבאי צדקה ותפס מנכסי הירושה, חייב להחזיר ליורשים, שאין לגבאי הזכות לחלק הצדקה לדעתו, אלא היא מתחלקת לדעת היורשים (ר"י בתשובות מימוניות קנין יט, ובהגהות מרדכי בבא קמא רג, ומרדכי בבא בתרא תצג; רמ"א יו"ד רנח ה), שטובת ההנאה שלהם היא (ביאור הגר"א שם סק"י). שכל מה שאמרו שאין אדם מוריש טובת הנאה, לסוברים כן (ראה לעיל), הרי זה במתנות שכבר הופרשו, ואין למוריש בהם אלא טובת הנאה שאינה בירושה, אבל אם לא הופרשו, כל הממון של היורשים הוא, ויכולים להפריש לצדקה איזה ממון שירצו, ואין תפיסת הגבאי מועילה כלום, ולכן יכולים הם לקיים נדר מורישם כרצונם (שו"ת חתם סופר חו"מ קכז).

בקידושין

ישראל שקידש את האשה בתרומות ובמעשרות ובזרוע לחיים וקיבה, שאין לו בהן אלא טובת הנאה, נחלקו אמוראים בדבר:

  • יש אומרים שהיא מקודשת, שטובת הנאה ממון (ראה לעיל: גדרה ומקורה. רב הונא בקידושין נח א; רבא בנדרים פה א, לפי שאילתות קלב), ואף על פי שלא זכתה אלא בטובת הנאה זו, שהרי צריכה היא לתת את התרומות והמתנות לכהן, ואת המעשר ללוי, הרי זו מתקדשת בטובת הנאה זו (רש"י קידושין שם ד"ה ואפילו; ר"ן שם), או שהיא מתקדשת במתנות עצמן, שמשום טובת ההנאה שיש לו בהן הרי זה כאילו הם שלו בשלימותם (ריטב"א שם).
  • ויש אומרים שטובת הנאה אינה ממון (ראה לעיל: שם. עולא בגמ' שם) לקדש בה את האשה (רש"י שם ד"ה אינו ממון, על פי גמ' שם), ואף על פי שיש למקדש טובת הנאה, ואותה טובת הנאה האשה זוכה בה, אינה מקודשת, שכיון שטובת הנאה אינה ממון נמצא שלא נתן לה מעות (תוספות ר"י הזקן שם), שטובת הנאה אין עליה תורת כסף (יד דוד ה פ). וזכות זו לתת המתנות לאיזה כהן שתרצה, אף שהיא קנין בגוף המתנות, אינה חשובה ממון להתקדש בה, ואף על פי שתהיה לה הנאה מהמתנות שיכולה לקבל עליהן שכר, בשעת הקידושין עדיין לא הגיעה לידה שום הנאה (מחנה אפרים, טובת הנאה)[14].

אף להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים שהיא מקודשת, שטובת הנאה ממון (ראה לעיל: שם. שאילתות קלב; רבנו חננאל שם; רבנו חננאל קידושין נח א; רמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן שם, ורא"ש שם ב לא, ואור זרוע ג בבא מציעא ל, בשמו, והסכימו עמו); ויש פוסקים שאינה מקודשת, שטובת הנאה אינה ממון (רמב"ם אישות ה ו, ומגיד משנה שם; רבנו יהונתן וריא"ז ורבי אברהם מן ההר שם)[15].

בשאר דינים

חמץ

עיסת חלה (ראה ערכו) שהחמיצה בפסח, ועדיין לא נתנה לכהן, נחלקו בה תנאים:

  • יש אומרים שאין בעל הבית עובר עליה בבל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו. רבי יהושע במשנה פסחים מו ב), שאינו עובר בבל יראה אלא על חמץ שלו, וזו אינה שלו (ראה ערך בל יראה ובל ימצא: חמץ שאינו שלו. רש"י שם ד"ה לא זהו), ואף על פי שיש לו בה טובת הנאה, טובת הנאה אינה ממון (גמ' שם), ולכן אין החלה חשובה כשלו (רש"י שם).
  • ויש אומרים שבעל הבית עובר עליה בבל יראה (רבי אליעזר במשנה שם א, לפי הגמ' שם ב), הרי זה משום שלדעתו טובת הנאה ממון היא (גמ' שם) - והרי היא כשלו ועובר עליה (רש"י שם ד"ה טובת) - או שאף על פי שגם לדעתו אינה ממון, עובר עליה בבל יראה מטעם אחר (גמ' שם, במסקנה, לפי הרי"ף שם)[16].

ריבית

כהן שהלוה לישראל על מנת שיתן לו תרומותיו, ונתנן לו, כתבו ראשונים שאם טובת הנאה אינה ממון, אין זו רבית (ראה ערכו) דאורייתא, לפי שאין ריבית בלא נשך - שלוקח ומחסיר מממונו (ראה ערך רבית)- וזה לא לקח ממנו כלום, ולא חיסר את ממונו, לפיכך אין הריבית יוצאת מן המלוה בדיינים (ראה ערך הנ"ל. רא"ש בבא מציעא ה יז, בשם הרמב"ן), אבל אם טובת הנאה ממון, הרי זו ריבית דאורייתא, ומוציאים אותה מידו (בית יוסף יו"ד קס כג).

שבועה

אין נשבעים על תביעת טובת הנאה (שו"ע חו"מ פז לה, על פי שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) רפו, ומרדכי שבועות תשסז), ולכן אם תבע את חברו שהפקיד אצלו מעות של צדקה והלה מכחישו, אינו חייב להישבע על טענתו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; מרדרכי שם, בשמו; שו"ע שם ורמ"א שם), שכיון שטובת הנאה אינה ממון יכול הנפקד לומר אינך בעל דברים שלי (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם). ולא עוד אלא שאף לסוברים טובת הנאה ממון לא תיקנו עליה שבועת היסת (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם; סמ"ע פז ס"ק צח, וש"ך שם ס"ק פב, וביאור הגר"א שם ס"ק קיב, בשמו), שהרי אין לו דררא דממונא - שייכות וזיקה לממון (ראה ערך דררא דממונא: בחיוב שבועה) - למה שהוא תובע, שכן הנתבע כופר בו ואומר לא היו דברים מעולם, ואף לדעת הסוברים שמשביעים שבועת היסת גם כשאין לתובע דררא דממונא, הרי זה בתביעת ממון גמור, מה שאין כן בתביעת טובת הנאה שאין להשביעו אלא בראיה ברורה (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם, לפי ביאור הגר"א שם).

עדות

מי שנתמנה שליח לחלק מעות צדקה למי שירצה, כתבו ראשונים שכיון שיש לו בהן טובת הנאה אינו יכול להעיד על הצדקה, לפי שטובת הנאה ממון היא, לדעתם, ונוגע בעדות הוא (שו"ת הרשב"א א תקסג), וכן קרובי גזבר שנתנו לו צדקה שיחלקה למי שירצה, פסולים להעיד עליה, שכיון שטובת הנאה ממון, לדעתם, הרי הם קרובים לבעל הדין (שו"ת הריטב"א קסג; בית יוסף חו"מ לז ט, בשמו); וכתבו אחרונים שלסוברים טובת הנאה אינה ממון, כשרים הם להעיד עליה (רמ"א שם; סמ"ע שם ס"ק כג; תומים שם סק"ד), וכן הגזבר עצמו כשר להעיד, שכיון שטובת הנאה אינה ממון, אינו נוגע בעדות (שו"ת מהרי"ט חו"מ צז; לבוש שם ט), שאף אם נגיעת הנאה פוסלת לעדות גם כשאינה הנאת ממון (ראה ערך נוגע), הרי זה לפי שהוא חשוד לשקר, מה שאין כן בטובת הנאה, שכיון שאינה אלא דבר מועט אינה פוסלתו, שאין לחוש שישקר משום הנאה מועטת זו (אמרי ברוך לש"ך חו"מ לז סק"י)[17].

טווה[18]

איסור מלאכת טויית צמר וכדומה, בשבת

גדרו וחיובו

טוייה היא אחת משלשים ותשע אבות-מלאכות (ראה ערכו) שמנו חכמים (משנה שבת עג א; רמב"ם שבת ז א), והיא אב מלאכה לפי שהיתה במשכן (ראה ערך הנ"ל: גדר האב), היינו בצמר של מלאכת המשכן (רש"י שבת שם ד"ה הגוזז), והוזכרה בתורה בפירוש: וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וגו' טָווּ אֶת הָעִזִּים (שמות לה כה-כו).

גדרו

גדר מלאכת טווה הוא קיבוץ החלקים הקטנים שבצמר או פשתן (מהרלב"ח כג) על ידי שטווה אותם בידו, בין אצבעותיו או בפלך (כן משמע מרש"י מועד קטן יט א ד"ה וטווה; חיי אדם כה א; משנה ברורה שדמ ס"ק יא), או בכלי המיוחד לכך (זכרו תורת משה כט; משנה ברורה שם), ועושה מהם חוטים (כן משמע מהגמ' שם), ואחד הטווה את הצמר, או את הפשתן, או את השיער, או את הגידים, וכן כל כיוצא בהם חייב (רמב"ם שבת ט טו), וכן מצינו טוייה אף בזהב (יומא מה א, וחולין ל ב ועוד).

שיעורו

שיעור הטווה הוא כמלא רוחב הסיט (ראה ערכו) כפול (משנה שבת קה ב), שאם טוה חוט ארוך כשיעור הזה חייב (רש"י שם קה ב ד"ה הסיט), ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שהוא אורך ארבעה טפחים (רמב"ם שבת ט טו; סמ"ג לאוין סה; סמ"ק רפב), שלדעתם רוחב הסיט הוא כדי למתוח מ"בהן" של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהן בכל כחו, והוא קרוב לשני שלישי זרת (ראה ערכו. כן משמע מהרמב"ם שם ט ז), והזרת הוא שלשה טפחים לדעתם (מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם).
  • ויש מפרשים שרוחב הסיט הוא הריוח שבין אצבע לאמה (רש"י שבת קה ב ד"ה הסיט), וסיט כפול הוא פעמיים כשיעור זה (רש"י שם קו א ד"ה רב יוסף), או הריוח שבין אגודל לאצבע פעם אחת, שיש בו כפליים כאותו שבין אמה לאצבע (רש"י שם ד"ה מחוי פשוט)[19].

ביום טוב

אף ביום-טוב (ראה ערכו) אסורה טוייה, ככל המלאכות שאינן באוכל-נפש (ראה ערכו. חיי אדם ב פז א, על פי רמב"ם יום טוב א ד, וטוש"ע או"ח תצה א).

מלאכות שבכלל טווה

השוזר

השוזר - היינו שפותל כמה חוטים ביחד (ערוך, שזר) - כתבו ראשונים שלדעת הירושלמי חייב משום טווה (רוקח עא; חיי אדם ב כה א, ונשמת אדם כז א, על פי ירושלמי שבת ז ב), וכן העושה חבלים, אמרו בירושלמי שחייב משום טווה (ירושלמי שם). ויש מן הראשונים שכתב שהפותל חבלים מחוטים שיעמדו בלא קשירה, הרי זו תולדת קושר (ראה ערכו. רמב"ם שבת י ח), ויש שפירש בדעתו שלא אמר כן אלא בחוט עבה, אבל בחוט דק, כדרך טוייה, חייב משום טווה (תפארת ישראל, כלכלת שבת כב).

הפוקסת

אף אותה ששנינו: הפוקסת - היינו שמתקנת שערה במסרק או בידים (ערוך, פקס; רש"י שבת צד ב ד"ה וכן הפוקסת, בפירוש הראשון, ומועד קטן ו ב ד"ה פוקסת), ויש מפרשים טחה כמין בצק על פניה, וכשנוטלתו מאדים הבשר (רש"י שם, בפירוש השני, ורש"י מכת"י מועד קטן שם) - נחלקו בו תנאים: יש אומרים שחייבת חטאת (רבי אליעזר במשנה שבת שם); ויש האוסרים משום שבות (חכמים במשנה שם). ובטעם המחייב חטאת נחלקו אמוראים אם חייבת משום בונה (רבי אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא בגמ' שם); או משום טווה (רבי אבין בשם רבי יוסי ברבי חנינא בגמ' שם), לפי שמתקנת שערה בין אצבעותיה, ופושטתו כשהוא נכרך (רש"י שם, בפירוש הראשון), או: שעושה מאותו כמין חוט (רש"י שם, בפירוש השני).

העושה את הלבד

העושה את הלבד - והוא צמר טרוף בלי טוייה ואריגה (ברטנורא כלאים ט ט) - נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שהוא תולדת טווה (רמב"ם שבת ט טו; רמ"ך שם, בשם הגאונים; מגיד משנה שם, שכן הוא בירושלמי), שהרי מלאכת הטוייה היא קיבוץ החלקים הקטנים שבצמר או שבפשתן, ואף העושה את הלבד עושה כן (מהרלב"ח כג), אף על פי שלענין כלאי-בגדים (ראה ערכו) אין לבד בכלל טווי (מנחת חינוך לב, מוסך השבת טז), ולדעתם אף שיעורו הוא כטוייה, והוא שילבד דבר שאפשר לטוות ממנו חוט ארוך ארבעה טפחים בעובי בינוני (רמב"ם שם).
  • ויש אומרים שאין זה בכלל טווה אלא בכלל בונה (ראה ערכו. ראב"ד שם); או תופר (ראה ערכו. עץ החיים (חגיז), אבות מלאכות, טווה); או ממחק (ראה ערכו. רמ"ך שם, בשם רבותיו).

ומכל מקום אין זו תולדת אורג (ראה ערכו), לפי שאריגה נעשית לאחר טוייה והנסכה, ואילו הלבד נעשה בעוד שחלקי הצמר נפרדים (מהרלב"ח שם); ועוד שאריגה היא הכנסת חוטים וקליעתם, מה שאין כן הלבד (מרכבת המשנה שם).

טויית צמר על גבי בהמה

הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שחייב שלש חטאות, אחת משום גוזז (ראה ערכו), ואחת משום מנפץ (ראה ערכו), ואחת משום טווה (רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן בשבת עד ב).
  • ויש אומרים שאין דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טוייה בכך (רב כהנא בגמ' שם). ואף על פי שהיו עושים כן במשכן, שכן נאמר: וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים (שמות לה כו), ודרשו: שטוף בעזים וטווי מן העזים (גמ' שם), ובגופם של עזים משמע (רש"י שם ד"ה שטוף), חכמה יתירה היתה שם (גמ' שם), אבל להדיוט אין דרכו בכך, והרי זה כלאחר-יד (ראה ערכו. רש"י שם ד"ה חכמה; מאירי שם), והעושים כן בטלה דעתם אצל כל אדם (תוספות שם ד"ה חכמה).

להלכה כתבו ראשונים שהטווה צמר מן החי - פטור, שאין דרך טוייה בכך (רמב"ם שם ט ז; מאירי שם),

אבל מכל מקום אסור (רוקח עא; רבנו ירוחם יב יד, בשם רבנו חננאל; מאירי שם).

הערות שוליים

  1. יט, טורים צט-קמח.
  2. ללימוד נוסף, ראה רמב"ן במדבר ה י.
  3. ואותה שאמרו שבעל הבית המקדש אשה בתרומות ומעשרות מקודשת, לפי שיש לו במתנות טובת הנאה (ראה להלן: בקידושין), הרי זה לדעת הסוברים נותן אדם מעשרותיו בטובת הנאה (ירושלמי שם ושם).
  4. ויש שפסקו שהדבר ספק (מאירי קידושין נח א, בשם גדולי הדורות).
  5. על ביאור כתוב זה לדעה הקודמת, ראה ר"ן נדרים שם ד"ה טובת הנאה.
  6. ויש מהאחרונים שכתב שאף לדעה זו מעיקר הדין רשאי ליתנם לכל כהן שירצה וטובת הנאה לבעלים, ומה שאמרו שניתנים לאנשי משמר אינו אלא מדרבנן (חזון איש זרעים לקוטים ח ב).
  7. להסבר דעה זו, ראה: רשב"א שם; מאירי שם; שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ם.
  8. אימתי מעשר עני מתחלק בתוך הבית ואימתי הוא מתחלק בגורן, ראה ערך מעשר עני.
  9. לביאור דעה זו, ראה: שאילתות קלב וחידושי חתם סופר נדרים פד ב; רשב"א ור"ן ונמוקי יוסף שם; ספר הישר (החידושים) צו וריטב"א שם.
  10. ויש מהראשונים פוסקים שאף באוסר כהנים אלו או לויים אלו, מותר להם ליטול, שטובת הנאה אינה ממון (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) רפו; פסקי ריא"ז נדרים יא ג).
  11. ויש מהם שכתב שמכל מקום אסור להקנות בחליפין, שנראה כמכירה (רמב"ם שם).
  12. ויש שכתב בטעם שאין ירושה בטובת הנאה, לפי שאין טובת הנאה אלא למי שחייב בנתינת המתנות, אבל יורשים שלא נתחייבו בנתינתן, שלא נאמר "ונתת" אלא לבעלים שהפרישו, אין טובת ההנאה שלהם (קצות החושן רעו סק"ב).
  13. ויש שכתבו שאף כשהמתנות ברשות היורש, אין הוא יורש את טובת ההנאה, שכיון שאינה ממון אין בה דין ירושה, וחייב ליתנן למי שיבוא ראשון (של"ה סוף ב, ענין צדקה ומעשר; מהרי"ט צהלון רי).
  14. ויש שכתבו בטעם שאינה מקודשת לפי שלא זכתה בטובת ההנאה כל עיקר, שכיון שאינה ממון אין קנין נתפס בה (ראה לעיל: בהקנאה וירושה. מקור חיים תלא, פתיחה ג; חלקת יואב חו"מ כג, בדעת הרמב"ם).
  15. ויש מהאחרונים שכתב, שאף על פי שלענין קניינים ולהיחשב נוגע בעדות טובת הנאה אינה ממון, הרי זו מקודשת, שלענין קידושין טובת הנאה ממון (שו"ת מהרי"ט ב חו"מ צז).
  16. ואף אם אינה ממון לכל דיני התורה, לענין בל יראה דינה כממון, שכיון שהחמירה תורה באיסור בל יראה שקבלת אחריות על חמץ שאינו שלו עושהו כשלו לעבור עליו (ראה ערך בל יראה ובל ימצא) אף טובת הנאה מחשיבה את החמץ כשלו אף על פי שאינה ממון לשאר דינים (שאגת אריה עז).
  17. ויש מהפוסקים הסובר שאף אם טובת הנאה אינה ממון, פסולים הגזבר וקרוביו לעדות, שאף על פי שאין לגזבר נגיעת ממון, חשוב הוא נוגע בדבר מחמת ההנאה, ואף חוששים שהקרוב מעיד כדי שתהא לגזבר טובת הנאה (ש"ך שם), שאדם חשוד לשקר לטובת קרובו (מחנה אפרים עדות א, בדעת הש"ך); ויש מחלקים בין הגזבר עצמו לבין קרוביו, שאף אם הגזבר עצמו נוגע הוא ופסול להעיד על הצדקה, קרוביו כשרים הם להעיד עליה (תומים לז סק"ד; נתיבות המשפט שם סק"ח; קצות החושן שם סק"ד), לפי שהגזבר אינו בעל דין אלא נוגע, כיון שטובת הנאה אינה ממון, וקרובי נוגע כשרים לעדות (מחנה אפרים שם; תומים שם; נתיבות המשפט שם; קצות החושן שם).
  18. יט, טורים קמט-קנג.
  19. יש מן האחרונים שנסתפק בטווה בשבת חוט מצמר ופשתים יחד, שיהא חייב אף בפחות מכשיעור, שכיון שחשוב הוא לענין איסור כלאי-בגדים (ראה ערכו), חשוב אף לענין שבת (מנחת חינוך לב, מוסך השבת טז).