מיקרופדיה תלמודית:טומאה בצבור

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - ההיתר להקריב בטומאה קרבנות ציבור וכן קרבנות יחיד שקבוע להם זמן

ההיתר או הדחייה (ראה להלן: גדרו) של טומאה בציבור נאמר הן להתיר איסורי טומאה, כגון הקרבה בטומאה, ואיסור ביאת טמא למקדש, ובקרבן פסח אף איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף ובטומאת בשר; והן להכשיר פסולי טומאה, כגון פסול טומאת הגוף של הכהנים העובדים, ופסול טומאת הדם והאימורים של קרבן; וכן פסול טומאת הבשר או טומאת בעל הקרבן, במקום שבקרבן יחיד טומאה פוסלת (ראה להלן: הדחייה).

ההיתר ומקורו

בקרבנות ציבור

קרבנות הציבור דוחים את הטומאה, וקרבנות היחיד אינם דוחים את הטומאה (תמורה יד א; תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) א יז). ולא בלבד קרבנות הציבור אלא אף כל קרבן שזמנו קבוע, כגון חביתי כהן גדול, ופר של יום הכפורים, ופסח, דוחה את הטומאה ואפילו ביחיד, וכל שאין זמנו קבוע, כגון פר העלם דבר של ציבור [פר לחטאת שמביאים הסנהדרין, כשטעו בהוראה והתירו אחת מן העבירות שחייבים על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, וטעו רוב העם ועשו על פי הוראתם], ושעירי עבודה זרה [שעיר שבית דין מביאים על שגגת הוראה בעבודה זרה], וחגיגה, אינו דוחה ואפילו בציבור, שאם לא יקרב היום יקרב למחר ולמחרת מחר (יומא נ א; רמב"ם ביאת מקדש ד ט).

ומה שאמרו שקרבנות ציבור דוחים את הטומאה, הכוונה לכל קרבנות הציבור שבאים שלא מחמת עבירה, שכולם קבוע להם זמן, ולכן דוחים את הטומאה (מאירי שם; רמב"ם שם י).

בכמה מקומות הוזכר בתלמוד שטומאה הותרה בציבור, או שדחויה היא בציבור (יומא ו ב; סנהדרין יב ב, ועוד), וכתבו הראשונים שאין הדבר תלוי בציבור אלא בקביעות זמן (תוס' סנהדרין שם ד"ה שטומאה), ופירשו האחרונים שכיון שרוב הקרבנות שזמנם קבוע הם של ציבור, ושאין זמנם קבוע הם של יחיד, לכן נקטו לשון קרבנות ציבור, אף על פי שאין הדבר תלוי אלא בקביעות זמן (תורת חיים סנהדרין שם; וראה גבורת ארי יומא ז א ד"ה דם)[2].

תמיד ופסח

תמיד וקרבן פסח דוחים את הטומאה, שנאמר בהם: במועדו. בתמיד נאמר: תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ (במדבר כח ב), ובפסח נאמר: וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ (שם ט ב), ודרשו: "בְּמוֹעֲדוֹ" ואפילו בטומאה, ש"בְּמוֹעֲדוֹ" משמע שלא יעבור זמנם, ואפילו הם טמאים (פסחים עז א, ורש"י ד"ה במועדו, ותוס' שם סו א ד"ה מה; מנחות עב ב; יומא מו א).

יש מהראשונים שכתבו שהדבר מפורש בספר דברי הימים שעשו פסח בטומאת הציבור, שנאמר בפסח שהקריבו בימי חזקיהו: כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ (דברי הימים ב ל יח. רמב"ם ביאת מקדש ד יז).

שאר הקרבנות

על שאר הקרבנות שקבוע להם זמן שלא נאמר בהם "במועדו", מצינו לימודים מיוחדים שדוחים את הטומאה.

  • חביתי כהן גדול דוחים את הטומאה, ככל קרבן הקבוע לו זמן אף על פי שהם קרבן יחיד (תמורה יד א; רמב"ם תמידין ומוספין ג יח), ונלמד מהאמור בהם: מִנְחָה תָּמִיד (ויקרא ו יג), ודרשו: הרי היא כמנחת תמידים (מנחות נ ב).
  • הדלקת הנרות דוחה את הטומאה כקרבנות שקבוע להם זמן (רמב"ם תמידין ומוספין ג י), שנאמר בה: תָּמִיד (ויקרא כד ב), ודרשו: "תמיד" אף בטומאה (ספרא אמור יג).
  • קטורת דוחה את הטומאה (מדרש הגדול שמות ל ח), ואם היה הכהן טמא הרי זה כשר להקטירה (גבורות ארי יומא יד א; אור שמח קרבן פסח ז ח ד"ה והנה), שנאמר: קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' (שמות ל ח) - "תָּמִיד" אפילו בטומאה (מדרש הגדול שם).
  • לחם הפנים דוחה את הטומאה (ראה פסחים עו ב), שנאמר בו: תָּמִיד (שמות כה ל; ויקרא כד ח. תוס' פסחים עז א ד"ה שכן, ותוס' הרשב"א שם).
  • שעיר המשתלח שנטמא משלחו זה שהוכן לשלחו הרי זה נכנס טמא לעזרה ונוטלו ויוצא ומשלחו (יומא סו ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ה כא), שנאמר: וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה (ויקרא טז כא), ודרשו: עִתִּי - אף בטומאה (ספרא אחרי ד; יומא סו ב; רמב"ם שם).
  • פר ושעיר של יום הכפורים נאמר בהם: וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא טז כה), ודרשו: יקטיר אף בטומאה (ספרא אחרי ו ט).
  • פסח שני נחלקו בו תנאים: לדעת תנא קמא אינו דוחה את הטומאה; ור' יהודה אומר שדוחה את הטומאה (פסחים צה ב; ספרי בהעלותך ע; תוספתא פסחים (ליברמן) ח ז). הלכה שאינו דוחה את הטומאה (רמב"ם קרבן פסח י טו).
  • חגיגה אינה דוחה את הטומאה, אף על פי שקרבן ציבור היא שבאה באסיפת חברים ברגל, לפי שאין לה זמן קבוע, שאם לא באה היום תבוא למחר (תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) א יז; יומא נ א, ושם נא א; רש"י פסחים עו ב ד"ה כיון; רמב"ם חגיגה א ח). וכן עולת ראיה אינה דוחה את הטומאה, לפי שאין זמנה קבוע כקרבנות הציבור, ולמדים עולת ראיה מחגיגה, שהטעם שאמרו בחגיגה שייך גם בעולת ראייה (רמב"ם חגיגה א ח, וכסף משנה; מאירי פסחים סט ב). וכן שלמי שמחה אינם דוחים את הטומאה, שאין זמנם קבוע (מאירי פסחים סט ב).
  • חגיגת ארבעה עשר הקריבה עם קרבן הפסח, אינה דוחה את הטומאה, וכשבא הפסח בטומאה אין מביאים עמו חגיגה (ראה פסחים סט ב, ורש"י ד"ה בזמן, ורמב"ם קרבן פסח י יב), לפי שאינה חובה אלא רשות (פסחים ע א).
  • מנחת נסכים של קרבנות ציבור דוחה את הטומאה (יומא ז א), ודינה כקרבן שקבוע לו זמן שדוחה את הטומאה, כיון שהזבח שהיא באה בשבילו קבוע לו זמן (מקדש דוד קדשים כו סק"ד).

הקטרת הקרבנות

בהקטרה של קרבנות ציבור, נחלקו אמוראים:

יש אומרים שאף ההקטרה על גבי המזבח דוחה את הטומאה, כשם שהזריקה דוחה את הטומאה; ויש אומרים שדוקא הזריקה שבתחילה דוחה את הטומאה שהיא עיקר הכפרה, אבל הקטרה שאינה עיקר הכפרה אינה דוחה, לפי שהטומאה לא הותרה בציבור אלא דחויה היא, לדעתו (ראה להלן: גדרו. יומא מו א, ורש"י ד"ה מאי, ותוס' ד"ה תחילתו).

מליחה

מליחת קרבנות ציבור דוחה טומאה, וכן שנינו: עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויקרא ב יג) - "תַּקְרִיב" אפילו בטומאה (ספרא ויקרא דבורא דנדבה יד; מנחות כא א).

ניסוך המים

מי החג דהיינו מים שמנסכים על המזבח בחג הסוכות שנטמאו, אין מנסכים אותם (תוספתא סוכה (ליברמן) ג יז; פסחים לד ב. וראה ערך נסוך המים).

פרה אדומה

פרה אדומה אינה קרבן ציבור לדחות טומאה (תוס' יומא ח א ד"ה ורבי; רבינו יהונתן יומא א א), ויש מהראשונים שכתבו שפרה אדומה דוחה טומאה, לפי שטומאה הותרה בציבור (רבנו הלל לספרי בהעלותך סה, בביאור הספרי שם).

מכשירי קרבן

מכשירי קרבן, יש שכתבו שאינם דוחים את הטומאה, כדרך שאמרו במכשירי מילה שאינם דוחים שבת (ראה ערך מכשירי מצוה). ולפיכך מה שאמרו שהדלקת הנרות דוחה טומאה (ראה לעיל: שאר הקרבנות), אינה אלא בטומאת המדליק, ובאופן שאינו מטמא את השמן, אבל השמן של המנורה שהיה טמא אין מדליקים בו, כיון שאינו אלא מכשירי הדלקה (רא"מ על הסמ"ג עשין עשה דרבנן ה, הובא בב"ח או"ח תרע ב).

ורבים כתבו שאם נטמאו שמנים שבמקדש - מדליקים בטומאה (רבינו הלל לספרא אמור יג ז; קרבן אהרן שם; פרי חדש ובית מאיר או"ח תרע א; חכם צבי פז; בכור שור ופני יהושע שבת כא ב), לפי ששמן להדלקת המנורה הוא גוף המצוה ולא מכשיר (בית מאיר שם), או שאפילו מכשירי קרבן דוחים את הטומאה (חכם צבי שם).

גדרו

דחויה והותרה

בגדר היתרה של טומאה בציבור, נחלקו תנאים:

  • לדעת ר' יהודה טומאה הותרה בציבור (יומא ז ב); ולדעת ר' שמעון ור' יוסי ור' מאיר ור' חנינא סגן הכהנים, דחויה היא בציבור (יומא ז ב,ח א; פסחים עז א, עח א), שטומאה בקושי הותרה, ולא היתר גמור הוא, וכל מה שאפשר לעשות בטהרה צריך מן התורה לחזר ולעשות בטהרה (רש"י יומא ו ב ד"ה דחויה; תוס' יומא ז א ד"ה כיון), שהטומאה באיסורה עומדת, ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחים כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר (רמב"ם ביאת מקדש ד טו).

וכן נחלקו אמוראים בדבר (ראה יומא ו ב, ושם מו ב; פסחים עט א).

הלכה שטומאה דחויה היא בציבור (רמב"ם ביאת מקדש ד טו; סמ"ג לא תעשה שה; ב"ח או"ח שכח ז; שאגת אריה לח, בדעת הרשב"א); ויש שנראה מדבריהם שלהלכה טומאה הותרה בציבור (ראה ר"י מלוניל יומא א א. וראה ב"ח או"ח שם, בדעת מהר"ם מרוטנבורג, וראה רש"י בכורות לג א ד"ה בעבודת וצאן קדשים).

בקרבן יחיד

אף לדעת הסוברים שטומאה הותרה בציבור ואין מחזרים אחר טהרה, לא נאמרו הדברים אלא בקרבן ציבור, אבל בקרבן יחיד הקבוע לו זמן שאף הוא דוחה את הטומאה (ראה לעיל: ההיתר ומקורו), מחזרים אחר הטהרה, שבקרבן יחיד לא הותרה טומאה אלא דחויה היא (יומא ז א, ותוס' ד"ה כיון, ושם ו ב ד"ה אמר).

רצוי ציץ

לדעת הסוברים טומאה דחויה בציבור, דחייה זו צריכה ריצוי ציץ (פסחים עז א, יומא ז א; רמב"ם ביאת מקדש ד טו), שאף על פי שהכשירה תורה טומאה בציבור, כיון שאין זה היתר גמור, שאינה אלא במקום שאין טהורים מצויים, הרי זו צריכה ריצוי ציץ (רש"י פסחים שם ד"ה דחויה), ולכן אם אין הציץ על מצחו של כהן גדול, ואינו מרצה, לסוברים כן (ראה ערך ציץ), אין מקריבים בטומאה (ראה פסחים שם, ויומא שם ב); אבל לדעת הסוברים שטומאה הותרה בציבור, אף כשאין הציץ על מצחו של כהן גדול, הותרה הטומאה, שכיון שהטומאה הותרה בציבור, אינה צריכה ריצוי ציץ (פסחים שם; יומא שם א).

חיזור אחר טהרה

כהנים טמאים וטהורים

אם היו הכהנים של בית האב [חבורות כהנים ולוים, שכל אחת מהן מיוחדת לעבודת המקדש ביום אחר בשבוע] העובד באותו יום טמאים, ויש כהנים טהורים בבית אב אחר, לדעת הסוברים שטומאה דחויה בציבור מחזרים שייקרב הקרבן בטהרה, ומביאים כהנים טהורים מבית האב האחר; ולדעת הסוברים שטומאה הותרה בציבור, אין מחזרים אחר טהורים (יומא ו ב, ורש"י ד"ה בההוא).

אם היו טמאים וטהורים באותו בית אב, נחלקו בגמרא לדעת הסוברים שטומאה הותרה בציבור אם מקריבים הטהורים ולא הטמאים (יומא שם).

להלכה כתבו הראשונים שאם היו מקצת כהני בית האב טמאים, ומקצתם טהורים, ואף על פי שרובם טמאי מתים, לא יקריבו אלא הטהורים (רמב"ם ביאת מקדש ד יד).

ואם היו כל אנשי בית האב טמאים, יביאו בית אב אחר (רמב"ם שם יד; מאירי יומא ו ב), לפי שהטומאה דחויה בציבור ולא הותרה (רמב"ם שם טו).

ואם היו כל אנשי המשמר [מחלקה של כהנים שעבדה בבית המקדש בתורה במשך שבוע אחד] טמאים, מחזרים על משמר אחר של שבוע הבא (רמב"ם שם יד; מאירי יומא שם; מהרש"א בבא קמא קי א, בדעת רש"י); ויש סוברים שכל שאין כהנים טהורים במשמר זה, מקריבים הטמאים (מאירי בבא קמא שם; מהדורא בתרא למהרש"א שם, בדעת רש"י).

רובם טמאים

אם היו רוב הכהנים הנכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים, כתבו הראשונים שמקריבים בטומאה (רמב"ם ביאת מקדש ד יד; כפתור ופרח ה), ש"רובו ככולו", והרי זה כאילו כל הכהנים טמאים (רדב"ז שם). ודוקא כשבמשמר המשמש באותו שבוע כל הכהנים טמאים, אבל אם יש כהן טהור במשמר זה, אין מקריבים בטומאה, אף על פי שרוב הכהנים טמאים (חזון איש זבחים ד ס"ק יג; אבן האזל בהשמטה לביאת מקדש ד יד).

ויש שכתבו בכל קרבנות ציבור שרק אם לא נמצאו בכל המשמרות שבירושלים כהנים טהורים, הרי הם נעשים בטמאים (מאירי יומא ו ב), שאפילו יש כהן אחד טהור, אין הטומאה נדחית, שהרי אפשר להקריב בטהרה (גבורת ארי יומא שם).

קרבן שנטמא

כשם שנחלקו בטומאת הכהנים, כך נחלקו בקרבן שנטמא:

כהן שהיה עומד ומקריב מנחת נסכים של קרבנות ציבור ונטמאה בידו, לדעת הסוברים שטומאה דחויה בציבור מביאים אחרת תחתיה; ולדעת הסוברים שהותרה בציבור אין צריך להביא אחרת (ראה יומא ז א).

הדחייה

רוב ציבור

כיצד קרבן ציבור דוחה את הטומאה: קרבן פסח שרוב הקהל היו טמאים, או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים, יעשוהו בטומאה; וכן אם היו הבעלים והכהנים טהורים, וכלי שרת טמאים - יעשוהו בטומאה (פסחים עט א; רמב"ם קרבן פסח ז א).

ודוקא בקרבן פסח שכשנטמאו הבעלים הטומאה מעכבת את הקרבת הקרבן, ולכן הטומאה דחויה כשרוב הציבור טמאים, אבל שאר קרבנות אין טומאת בעלים פוסלת בהם, לפיכך אם היו הציבור טמאים, מקריבים את קרבנות הציבור בטהרה, ואסור לטמאים להיכנס לעזרה (רש"י זבחים כג א ד"ה מפני; גבורות ארי יומא ו ב ד"ה טומאת); ויש ראשונים שכתבו בכל קרבן הקבוע לו זמן שאם היו רוב הקהל שמקריבים אותו טמאים למת, הרי זה ייעשה בטומאה, ויתעסקו בו טמאים וטהורים כאחד ויכנסו לעזרה (רמב"ם ביאת מקדש ד יב).

בקרבן יחיד

קרבן פסח שנטמאו בעליו והיו רוב הציבור טהורים אינו דוחה את הטומאה, ואפילו היו רבים טמאים, אם הם מיעוט הקהל הרי הם נדחים לפסח שני (פסחים טו א, ושם עט א; רמב"ם קרבן פסח ז א).

וכן כהן טמא לא הותרה לו טומאה בקרבן פסח של יחיד (רש"י פסחים פ ב ד"ה בקרבנותיהן, ושם פא א ד"ה בקרבנותיהן; מנחת ברוך כא ענף ב ד"ה עוד; חזון איש זבחים ד סק"ב), ועבודתו פסולה (תוס' רי"ד פסחים פ ב).

קרבן פסח

קרבן פסח שנטמאו רוב הקהל, יעשו בטומאה כולם אפילו הטהורים, ואינם צריכים להיזהר מלהיטמא שאין קרבן ציבור חלוק (פסחים עט ב, ורש"י שם ב ד"ה יעשו וד"ה כולהו וד"ה עושין; רמב"ם קרבן פסח ז א), ומאחר שקרבן רוב הקהל בא בטומאה, אף היחיד עושה בטומאה (רש"י שם א ד"ה שאין), שהמיעוט נמשך אחר הרוב (שיטה מקובצת מנחות טו א סק"ג); ויש שכתבו הטעם שגנאי הוא לציבור שיהיו טהורים שבהם פורשים מהם ונזהרים מהם, ואם יעשו המיעוט בטהרה ייראה שהרבים עוברים בכרת, וגנאי הוא להם בכך (מאירי פסחים עט א; פסקי רי"ד שם; אלפסי זוטא שם).

הטומאות הנדחות

טומאת מת

הטומאה הנדחית בציבור היא טומאת מת (ראה יומא ו ב, ורש"י שם ז א ד"ה כל; רמב"ם ביאת מקדש ד יב, וקרבן פסח ז א,ח), וכן שנינו: הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות (פסחים צה ב; רמב"ם קרבן פסח ז ח), שלא הותרו בפסח הבא בטומאה אלא טומאות שאינן יוצאות מגופו, אבל לא טומאות היוצאות מגופו (ראה בכורות לג א, ורש"י יומא שם) שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ וגו' (במדבר ט י), ודרשו: איש נדחה, ואין ציבור נדחים אלא עושים בטומאה, ונאמר "לָנֶפֶשׁ" למעט שאר טמאים שטומאתם יוצאת מגופם (פסחים סז א; בכורות שם).

טומאת מגע

בטומאת מגע, כגון שהיו רוב הציבור טמאי שרץ וכיוצא, שיכולים לטבול בו ביום ולהיטהר בהערב שמש; וכן אם היו טמאי מת ביום השביעי לטומאתם, שאף הם יכולים להזות ולטבול ולהיטהר בהערב שמש (ראה ערך טהרה), נחלקו תנאים ואמוראים אם מביאים הפסח בטומאה, והלכה זו תלויה במחלוקת התנאים והאמוראים, אם שוחטים וזורקים את הפסח על יחיד טמא שרץ, או טמא מת בשביעי לטומאתו כיון שהוא ראוי לאכול לערב, או לא (ראה ערך קרבן פסח), שאם אין שוחטים וזורקים על היחיד, הציבור עושים בטומאה אם ירצו, אבל אם שוחטים וזורקים על יחיד טמא שרץ או על טמא מת בשביעי שלו, אין הציבור עושים בטומאה, אלא על כרחם חייבים הם לשלוח פסחם לעזרה על ידי טהורים, ולהזות ולטבול ולהיטהר לערב כדי לאכול הפסח בטהרה (פסחים סט ב, ורש"י ד"ה וכל; זבחים כב ב, ורש"י ד"ה אלא).

להלכה כתבו הראשונים שכיון שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, גם טומאת שרץ הותרה בציבור (תוס' זבחים יז ב סוף ד"ה קסבר; תוס' הרא"ש יבמות ז ב סוד"ה ר'; חזון איש זבחים ד סק"ו ד"ה ולפיכך, בדעת רש"י ותוס').

ויש ראשונים שפסקו שלא נדחית בציבור אלא טומאת המת בלבד, אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון טמאי שרץ ונבילה וכיוצא בהם, לא יתעסקו בקרבנות ציבור, אף כשבאים בטומאה, ואם עברו ועשו - חייבים מיתה וחללו (רמב"ם ביאת מקדש ד ט,יב; סמ"ג לא תעשה שה; מאירי יומא ו ב). וכן בקרבן פסח לא נדחית אלא טומאת המת לבדה, אבל לא טומאת שרץ ונבלה (רמב"ם קרבן פסח ז א ולחם משנה; סמ"ג עשין רכד; מאירי שם).

בכהן

בטומאת הכהן נחלקו בגמרא אם הותרה בקרבנות ציבור בטומאת שרץ:

  • יש אומרים שאף טומאת הכהן שהותרה בקרבנות ציבור, אינה אלא טומאת מת, אבל טומאת שרץ לא הותרה, לפי שהם סוברים שמכפרים ומתכפרים למדים הם זה מזה בהיקש, מה מתכפרים, דהיינו בעלים, דוקא טומאת מת הותרה להם ולא טומאת שרץ, שלדעתם שוחטים וזורקים על יחיד טמא שרץ, ולכן אין ציבור טמאי שרץ עושים בטומאה, אף מכפרים, היינו הכהנים, דוקא טומאת מת הותרה להם, ולא טומאת שרץ (זבחים כב ב, לפירוש רש"י ד"ה אלא, ופירוש א בתוס' שם ד"ה אי הכי, ושיטה מקובצת שם אות ג).
  • ולדעת הסוברים שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, כיון שכשהציבור טמאי שרץ עושים בטומאה אם ירצו (ראה לעיל), אף לכהנים הותרה טומאת שרץ, שלמדים טומאת שרץ בקל וחומר מטומאת מת, מה טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי מרצה בציבור, טמא שרץ שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שהוא מרצה (זבחים שם).

להלכה כתבו הראשונים בטומאת הכהנים שדין טומאת שרץ כדין טומאת מת, וכל טומאה שאינה יוצאת מגופו הותרה בציבור (רש"י יומא ז א ד"ה כל; תוס' הרא"ש יבמות ז ב ד"ה ר').

ויש ראשונים שפסקו אף בכהן שלא נדחית בציבור אלא טומאת המת בלבד, וכן בקרבן פסח לא נדחית אלא טומאת המת לבדה, אבל לא טומאת שרץ ונבלה (רמב"ם קרבן פסח ז א ולחם משנה; סמ"ג עשין רכד; מאירי שם).

באכילת קדשים

בשאר הקרבנות

קרבנות הציבור הבאים בטומאה ויש בהם אכילת כהנים, והם: מנחת העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וכבשי עצרת, ושעירי חטאת של ראשי חדשים ושל הרגלים, אינם נאכלים בטומאה, אלא מקטירים מהם דברים הראויים להקטרה, והשאר נשרף כשאר קדשים שנטמאו (פסחים עו ב; רמב"ם ביאת מקדש ד יא), שגזירת הכתוב היא: וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל (ויקרא ז יט. ירושלמי פסחים ז ד), ולא התירה התורה אלא להקריבו בטומאה, כדי להוציא את הציבור ידי חובתם, אבל האכילה שאינה מעכבת את הכפרה אינה דוחה את הטומאה (רש"י פסחים עו ב, ורש"י ד"ה חמשה; שו"ת רדב"ז ללשונות הרמב"ם אלף תר (רלז)).

וכן אם היה הבשר טהור אלא שכהנים טמאים הקריבוהו, אין הבשר נאכל להם בטומאת הגוף (ראה זבחים צט א, בבא קמא קי א).

בקרבן פסח

הפסח שבא בטומאה, נאכל בטומאה, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה (פסחים עו ב; רמב"ם קרבן פסח ז ח), שכשנאמר עיקר דין הבאת הפסח, לאכילה נאמר, ככתוב: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ וגו' (שמות יב ד. וראה פסחים עח ב), וכשהתירו הכתוב על דעת אכילה התירו (רש"י פסחים עו ב ד"ה שמתחילתו).

במה דברים אמורים שהפסח נאכל בטומאה, כשנטמאו הציבור קודם זריקה, אבל פסח שבא בטהרה, ונטמאו לאחר זריקה - לא ייאכל (פסחים עח ב; רמב"ם קרבן פסח ז ח).

אמנם אף שאם נטמאו רוב הציבור קודם זריקה, מן הדין נאכל בטומאה, שכל שהציבור טמאים בשעת זריקה הרי זה פסח הבא בטומאה, וחכמים גזרו עליו שלא ייאכל בטומאה, גזרה שמא ייטמאו אחר זריקה בשנה אחרת ויאכלוהו בטומאה (פסחים עח ב, ורש"י ד"ה גזירה; רמב"ם שם ט), שיאמרו שכשם שבשנה הקודמת אכלנוהו בטומאה אף על פי שנשחט בטהרה, כך נעשה עכשיו, ולא ידעו שאז בשעת הזריקה טמאים היו, והרי זה פסח הבא בטומאה (רש"י שם ד"ה ויאמרו); ודוקא כשהיו טמאים בשעת השחיטה הרי זה נאכל בטומאה אף מדרבנן (מאירי שם).

שאר טומאות

פסח הבא בטומאה, לא יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות ומצורעים (פסחים צה ב; רמב"ם קרבן פסח ז ח) ובעלי קרי, שלא הותרה אכילתו לטמאים שהטומאה יוצאת עליהם מגופם (בכורות לג א, ותוס' ד"ה אין; רמב"ם שם), שנאמר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ (במדבר ט י), ודרשו: איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נדחים אלא עושים בטומאה, ולא גילה הכתוב שהציבור עושים בטומאה אלא בטמא לנפש, אבל טומאות היוצאות מגופו לא הותרו (בכורות שם, ורש"י ד"ה התם).

וכתבו הראשונים שאינו נאכל אלא לטמאי מת שנידחית להם הטומאה בציבור, וכן לשאר טמאי מגע כגון טמאי שרץ (רמב"ם קרבן פסח ז ח).

בביאת מקדש

טמא מת

פסח הבא בטומאה, טמא מת נכנס לעזרה ושוחטו (תוספתא פסחים (ליברמן) ח ט; פסחים צה ב).

שאר טמאים

במה דברים אמורים בטמאי מת, אבל זבים וזבות נדות ויולדות לא יכנסו לעזרה (תוספתא פסחים (ליברמן) ח ט; פסחים סז א, ושם צה ב; רמב"ם ביאת מקדש ד יב; סמ"ג לאוין שה); וכן טמאי שרץ ונבלה לסוברים שטומאתם אינה נדחית בציבור (ראה לעיל: הטומאה הנדחית), לא יכנסו לעזרה, אף על פי שנעשה הקרבן בטומאה (רמב"ם שם; סמ"ג שם).

הערות שוליים

  1. יט טורים תקנט – תרמא.
  2. וראה רש"י מנחות כה א ד"ה אמר קרא, שטומאה הותרה בציבור מפני כבוד הציבור.