מיקרופדיה תלמודית:טרחא דציבורא (טורח הציבור)

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - החובה להימנע מלהטריח את הציבור, וקולות שהקלו חכמים כדי למנוע טורח מן הציבור

גדרו

החשש

בהרבה מקומות מצינו שחוששים לטורח הציבור (ראה שו"ת הרשב"א א קטו, רטו; בעל המאור ברכות ב א. וראה להלן ובפרקים הבאים); ובחלקם החשש הוא לכבוד הציבור (ראה שלמי צבור (לרבי ישראל יעקב אלגזי) קונטרס טורח וכבוד צבור; בנימין זאב קסח; אור זרוע אבלות תמ, בשם רבינו מנחם. וראה ערך כבוד הציבור), שאסור להטריח את הציבור שלא לצורך כל כך (ספר הפרדס לרש"י קעא).

מטעם זה ראוי למי שהציבור ממתינים לו מלהתחיל חזרת הש"ץ עד שיסיים תפילתו, שלא להאריך בה, ושלא להתאחר לבוא לבית הכנסת, וכיוצא (ראה להלן: בתפילה).

ופעמים שכדי למנוע טורח מן הציבור הקלו ואמרו שלא להעלות את הכהן לקרוא בתורה ראשון (ראה להלן: בקריאת התורה); והתירו לברך על הטלית בלי לבדוק את הציציות קודם לכן אם לא נקרעו (ראה להלן: בשאר מצות), ועוד (ראה בפרקים הבאים).

וכן מצינו שמפני טורח הציבור פעמים שקיצרו חכמים בתפילה, והקילו בדברים רבים נוספים מטעם זה (ראה להלן: בתפילה; בקריאת התורה).

וכתבו האחרונים שלהטריח את הציבור שימתינו משך זמן קריאת פסוק אחד, אין בו משום טורח הציבור (נשמת כל חי ז).

חומרת האיסור

האיסור להטריח את הציבור, יש סוברים שאינו אלא מדבריהם (נשמת כל חי ח; שו"ת מכתב לחזקיהו לבעל השדי חמד ט); ויש סוברים שהוא מן התורה (נשמת כל חי שם, בשם יש אומרים; מכתב לחזקיהו שם, בדעת שלמי ציבור קונטרס טורח וכבוד צבור הספק הב'); וכתבו שפעמים שאיסור מדבריהם נדחה מפני טורח הציבור, ואפילו הוא בקום עשה, ופעמים שנדחה אף איסור מן התורה אם הוא בשב ואל תעשה (שלמי צבור שם הספק הא' והב').

וכן מצינו שהתירו ביום טוב לשאת אדם בכסא הנישא על זרועות שני אנשים אחרים, שכל אחד נותן זרועו על כתף חברו, שיש סוברים שאסור לעשות כן מפני שנראה כמעשה חול, מפני דוחק הציבור (ראה ביצה כה ב, ורש"י ד"ה אלונקי), דהיינו שמפני טורח הציבור העומדים על רגליהם כל זמן שהוא עובר, התירו לכתף אותו כדי להוליכו מהר למקומו (רש"י שם ד"ה משום דוחקא).

עמידה מחכם

אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוין ללכת דרכם כדי שיעמדו מפניו (ראה ערך קימה והידור. רמב"ם תלמוד תורה ו ג; טוש"ע יו"ד רמד ו; שלמי צבור קונטרס טורח וכבוד צבור), אלא ילך בדרך קצרה, כדי שלא ירבו לעמוד (טוש"ע שם), או יתכוין שלא יראו אותו, כדי שלא יטריחם לעמוד (רמב"ם שם).

וכתבו הראשונים שהחכמים היו מקיפים והולכים בדרך חיצונה שאין מכיריהם מצויים שם, כדי שלא יטריחום (רמב"ם שם). ואמרו שזקן המסבב דרך אחרת שלא לעבור בפני הציבור, מאריך ימים (קידושין לג א, ורש"י ד"ה ואי וד"ה חיי).

וכתבו האחרונים שאף על פי שמצוה מן התורה לכבד תלמידי חכמים (ראה ערך כבוד חכמים), הרי זו נדחית מפני טורח הציבור, שטורח הציבור דוחה דבר שהוא מן התורה בשב ואל תעשה (שלמי צבור קונטרס טורח וכבוד ציבור, הספק הא' והב').

מהו ציבור

ציבור שאמרו לענין טורח הציבור, הוא כל שמתאספים עשרה אנשים, אפילו אינם רוב עם (שלמי ציבור קונטרס טורח וכבוד צבור, הספק הה'; נשמת כל חי ו). וכן מצינו שחששו לטורח הציבור בתקנה הנוגעת לכל ישראל, אפילו אינם מכונסים יחד (ראה להלן: בתפילה, בתפילות שבת).

מחילת הציבור

הציבור יכולים למחול על טרחתם (מגן אברהם קמד סק"ז; נשמת כל חי ט)[2], ומכל מקום אין להטריחם הרבה, אפילו מחלו על כבודם (ראה אליה רבה קכד סק"ו).

ויש שכתב בדעת חלק מהראשונים שאין הציבור יכולים למחול על כבודם (שו"ת מוצל מאש יא, בדעת הרא"ש), וכן על טרחתם, שאף היא משום כבודם (ראה שלמי צבור קונטרס טורח וכבוד ציבור, הספק הד')[3].

בתפילה

להמתין לחכם

בית הכנסת שהתאסף בו מנין בני אדם, אין להם להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא הגיע מפני כבוד וטורח הציבור, ועוד שמענישים אותו על שמטריח את הציבור (שו"ת בנימין זאב קסח, והובא בדרכי משה אורח חיים קכד א; רמ"א שם ג).

וכתבו האחרונים שאם יכול לבוא מכך קלקול, מנהג נכון הוא להמתין, כגון אם הרב נוהג לקבוע להם שיעור אחר התפילה, ואם יתפללו ולא יחכו לו, ילך כל אחד לדרכו מיד אחר התפילה, וייגרם על ידי זה ביטול תורה (משנה ברורה קכד ס"ק טו, וביאור הלכה שם ג ד"ה על אדם).

יש שכתבו שהמנהג עכשיו להמתין לגדולי הקהל, לפי שהציבור מוחלים על כבודם (אליה רבה סק"ו, בשם כנסת הגדולה); ובמקום שממתינים לרב, ראוי לו להקדים לבא לבית הכנסת, כדי שהקהל לא ימתינו עליו (אליה רבה שם; משנה ברורה קכד ס"ק טו).

כתבו הראשונים שאם אחד מהקהל התחיל להתפלל לבדו, טוב והגון הוא להמתין מלומר קדיש עד שיגמור תפילתו, כדי שיזכה גם הוא לענות עמהם (הגהות מיימוניות תפילה ח סק"ט; שו"ע או"ח קכד ז. וראה שו"ע הרב שם ט). וכתבו האחרונים בדעתם שהם חולקים וסוברים שאין חוששים לטורח הציבור בכגון זה (שלמי צבור דיני חזרת התפילה ח); או שאינם חולקים, אלא שאף על פי שחוששים לטורח הציבור, טוב והגון הוא שהציבור ימחלו על כבודם וימתינו לו, או שהדברים אמורים כשאינם צריכים להמתין כל כך, שאין כאן טורח ציבור כל כך (שלמי צבור קונטרס טורח וכבוד ציבור, הספק הא').

לקצר בתפילה

בכמה מקומות אמרו לקצר בתפילה מפני טורח הציבור (שו"ת הרשב"א א רטו); וכן אמר ר' יהודה: כך היה מנהגו של ר' עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה, שלא היה מאריך כל כך בתחנונים, וגם לא היה מאריך כל כך באמירת המילים, מפני טורח הציבור (ברכות לא א, ותלמידי רבינו יונה), שדרך שליח ציבור להמתין עד שיסיים מי שהוא גדול בקהל (ר"י מלוניל ורשב"ץ ברכות שם).

וכן לא יאריך שליח ציבור בתפילתו בלחש, שלא להטריח על הציבור בהיותם ממתינים לו (שו"ת ר"י מיגאש קפ. וראה רמב"ם תפלה ו ב); ואין לו להאריך בתפילה שמתפלל בקול, מפני טורח הציבור (שו"ת הרשב"א א רטו; שו"ע או"ח נג יא)[4].

להמתין בחזרת הש"ץ

כתבו האחרונים שאם לא סיים הרב תפילתו והציבור ממתינים עליו, מותר לו לרמוז בידיו לחזן שיתחיל (מכתב לחזקיהו ט), ואף מותר לו לילך שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יחזור למקומו וישלים תפילתו, כדי שלא להטריח את הציבור (שלמי צבור בראש הספר; חסדי דוד על התוספתא ברכות (ליברמן) ג ד).

אין לרב לעמוד בתפילה במקום שאין נוהגים לעמוד בו, כיון שתלמידיו וחבריו צריכים לעמוד בגלל עמידתו, ונמצא מטריחם (שו"ת הרמב"ם רסב).

כשסיימו ציבור להתפלל תפילת לחש, אין לחזן להמתין מלהתחיל בחזרת הש"ץ בשביל יחידים שמאריכים בתפילתם, ואפילו הם חשובי העיר, מפני טורח הציבור, שאין לך טורח ומיעוט כבוד הציבור גדול מזה (שו"ת בנימין זאב קסח; רמ"א או"ח קכד ג); ועוד שהמאריך יותר מדי עושה שלא כהוגן אם ממתינים עליו, שמטריח את הציבור, ולכן אין להמתין עליו (מחצית השקל שם סק"ז). ודוקא כשהם מאריכים בתפילתם הרבה, אבל המתפלל מילה במילה יש להמתין עליו כדי שיוכל לענות קדושה עם הציבור (מגן אברהם שם סק"ז).

וכתבו האחרונים שנוהגים להמתין עד שיגמור הרב תפילתו, כדי שאותם האנשים המתפללים מילה במילה יוכלו לענות קדושה עם הציבור (מגן אברהם שם); או שמאחר שהקהל יצטרכו להמתין לרב, לא יתפללו במהירות כל כך (אליה רבה שם סק"ו).

ש"ץ שטעה

שליח ציבור שטעה כשהתפלל תפילת שחרית או מנחה בלחש, אינו חוזר ומתפלל בלחש פעם שנייה, מפני טורח הציבור, אלא סומך על התפלה שיתפלל בקול רם (רמב"ם תפלה י ב; שו"ע או"ח קכו ד)[5].

שליח ציבור שטעה בחזרת הש"ץ בשחרית של ראש חדש ולא הזכיר בה יעלה ויבא, אין מחזירים אותו, שהרי תפילת מוסף לפניו שהוא מזכיר בה ראש חודש, ואף על פי שהיחיד שטעה מחזירים אותו (ראה ערך יעלה ויבא), שליח הציבור אינו חוזר מפני טורח הציבור (ברכות ל ב, ורש"י ד"ה בציבור, בשם בעל הלכות גדולות; רמב"ם תפלה י יב; סמ"ג עשין יט; טוש"ע או"ח קכו ג).

ואם נזכר שליח הציבור שטעה קודם שהשלים תפילתו, חוזר לרצה, שאין כאן כל כך טורח לציבור (הגהות מיימוניות תפלה י ס"ק מ, בשם תשובת רש"י; כסף משנה שם יב; שו"ע שם).

טעה שליח ציבור ולא שאל גשמים בברכת השנים, כתבו הראשונים שמחזירים אותו, ואין חוששים לטורח הציבור, כדרך שחששו בשליח ציבור שלא הזכיר יעלה ויבוא בראש חודש, ששאלת גשמים צורך גדול היא לכל העולם (ספר ההשלמה וספר המאורות ורשב"ץ ברכות ל ב; ספר המכתם שם. וראה משנה ברורה קכו ס"ק יג).

הפסק לקדיש

שליח ציבור העומד בתפילה במקום שמותר להפסיק, ושמע קדיש וכיוצא, אף על פי שהציבור לא שמעו ואינם עונים, חייב הוא לענות אף על שהציבור מתעכב בכך, ואין חוששים לטורח הציבור לפטרו ממה שהוא חייב, ומוטב שיידחה טורח ציבור, ולא תידחה תקנת חכמים שחייבו לענות דבר שבקדושה (נשמת כל חי ה).

תפילת ערבית מוקדמת

בזמן התלמוד והראשונים נהגו הציבור להתפלל תפילת ערבית בבית הכנסת לפני צאת הכוכבים (ראה ירושלמי ברכות א א, הובא בתוס' ברכות ב א ד"ה מאימתי, ובשאר ראשונים שם, וכתבו שכך נהגו אף בזמנם; טוש"ע או"ח רלה א)[6]; וכתבו הראשונים הטעם שכיון שאם לא יתפללו ערבית עד צאת הכוכבים ילכו לביתם, ומתוך הטורח שיהא להם להתאסף אחר כך שוב לא יתפללו בציבור, ולכן סומכים מתוך הדחק על דעת הסוברים שזמן קריאת שמע הוא קודם לכן (ראה ערך קריאת שמע), ואין מצריכים אותם להתעכב בבית הכנסת עד צאת הכוכבים כדי להתפלל ערבית אז, מפני טורח הציבור, שיש להם בכך הכבדה יתרה (מאירי ברכות ב א; בעל המאור שם; רשב"א שם)[7].

בתפילות שבת

תפילת העמידה בשבת שאין בה אלא שבע ברכות מפני שלא הטריחו חכמים להתפלל כל שמונה עשרה הברכות של יום חול, מפני כבוד השבת (ברכות כא א. ראה ערך תפלה), יש ראשונים שפירשו שמפני טורח הציבור ביטלו את הברכות האמצעיות של חול (פרדס הגדול קעד; שו"ת הרשב"א א קטו. וראה מגן אברהם קכו סק"ד).

וכתבו הראשונים, שאף על פי שרבותינו קיצרו שמונה עשרה לשבע משום טורח ציבור, לא חששו מלהאריך בפיוטים בימים טובים, שלפי שנתמעטה חכמה בישראל, ואינם רגילים לדרוש בציבור מענייני החג, הוצרכו לתקן פיוטים, ואין לנו לחוש משום טורח הציבור לדבר מצוה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך (פרדס הגדול שם. וראה פרי חדש או"ח קיב ב, ושו"ת רמ"ז ל).

בקריאת התורה

גלילה בציבור

אין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור (יומא ע א; רמב"ם תפילה יב כג; טוש"ע או"ח קמד ג), שאין זה כבוד ציבור שיהיו מצפים ודוממים (רש"י שם ד"ה מפני); ויש שכתבו הטעם מפני טורח הציבור שלא יטריח עליהם להיות עומדים עד שיגלול הספר (רמב"ם שם).

עליה לתורה

אף על פי שכהן עולה ראשון לקריאת התורה, משום שנאמר: וְקִדַּשְׁתּוֹ (ויקרא כא ח. ראה ערכים: קריאת התורה; כהן), אם הכהן עומד בתפילה במקום שאינו רשאי להפסיק (ראה ערך תפלה) אין ממתינים לו, אלא מעלים ישראל במקומו משום טורח הציבור (שו"ת הרשב"א א קטו; שו"ע או"ח קלה ה וביאור הגר"א).

הוספה על העולים

קריאת התורה בשבת בשחרית, אף על פי שמותר בה להוסיף על מנין שבעה הקרואים (ראה ערך קריאת התורה), נכון הוא שלא להוסיף הרבה, מפני טורח הציבור; ואם יש חשש לתרעומת של אלו שלא יעלו אותם, אין צריך לדקדק בכך (משנה ברורה רפב סק"ה).

יש מהאחרונים שתיקנו בעירם שלא להעלות בקריאת התורה בשבת יותר מעשרה קרואים, מפני טורח הציבור (אליה זוטא שם סק"ב, שכן תיקן מהר"ש בפראג, והובא בבאר היטב שם סק"ג).

הגבהת התורה

הבא להגביה ספר תורה והספר כבד, לא יגללנו לאמצעו על מנת להקל טורחו, מפני טורח הציבור שימתינו עד שיגמור לגלול, אלא אם כן אי אפשר לו להגביה בענין אחר (שערי אפרים שער י יד).

בשעת הגבהה צריכים העם לעמוד על רגליהם (ראה ערך הגבהה (ב)), ומפני טורח הציבור יש מקומות שאין נוהגים לעשות הגבהה (ארחות חיים הלכות שני וחמישי ח).

בשאר מצוות

עמידה בספירת העומר

בספירת העומר במוצאי שבת שנוהגים לספור אחרי הקדיש שלאחר סדר קדושה הנאמר כשהם יושבים (ראה ערכים: ספירת העומר; מוצאי שבת), יש מהגאונים שכתבו שנוהגים ששליח ציבור מברך מעומד, וכל העם נשארים יושבים, ועונים אמן ויוצאים על ידו, שלא להטריח הציבור לחזור ולעמוד (שערי שמחה לרי"ץ גיאת ב עמ' קח, וארחות חיים ספירת העומר ד, בשם רב האי גאון, והובאו בביאור הלכה או"ח תפט א ד"ה ומצוה).

ויש ראשונים שכתבו שנהגו כל הקהל לעמוד ולברך (ארחות חיים שם, וכך משמע מסתימת הפוסקים).

מילה בראש השנה

מילה בראש השנה, שאם המילה בבית הכנסת מלים בין קריאת התורה לתקיעת שופר (ראה ערכים: מילה; תקיעת שופר; תדיר), אם המילה בבית התינוק, אין מלים אלא לאחר שיצאו הקהל מבית הכנסת, לפי שטורח הוא לציבור ללכת לבית התינוק, ולחזור לבית הכנסת לתקיעות ולתפילה (מחצית השקל תקפד סק"ז; משנה ברורה שם ס"ק יא); ואם בית התינוק סמוך לבית הכנסת באופן שאין כאן משום טורח לציבור, טוב למול קודם תקיעת השופר (מטה אפרים שם ס"ק כו; משנה ברורה שם).

בדיקת הציצית

מי שקראוהו לעלות לתורה, וצריך להתעטף בטלית ולעלות, יש מהאחרונים שכתבו שלא יבדוק חוטי הציציות בעת ההיא, משום טורח הציבור, ורשאי לברך עליה, ואף על פי שהלובש טלית צריך לבדוק חוטי הציצית קודם שיברך, אין זה מן הדין אלא משום חומר ברכה לבטלה (ראה ערך ציצית), ומשום טורח הציבור לא החמירו (ט"ז או"ח יג סק"ג; פרי מגדים משבצות זהב שם).

ויש שכתבו שצריך לבדוק, לפי שאין כאן טורח ציבור כל כך (אליה רבה ח סק"י), או שאף על פי שיש לחוש לטורח הציבור, לא יניח מלבדוק משום כך (ארצות החיים שם לב הארץ סק"ט. וראה משנה ברורה ח ס"ק כב).

הערות שוליים

  1. כ, טורים תרסב – תרעח.
  2. וכתב הנשמת כל חי, שזהו דוקא כשיש טעם וסיבה גדולה.
  3. וראה ערכים: צדקה; שקלים, על טורח הציבור במובן הפסד ממון.
  4. וראה שו"ת אמונת שמואל טז, שאף קודם ישתבח אין לש"ץ להאריך,
  5. וראה פרי מגדים משבצות זהב שם סק"ד, והובא במשנה ברורה ס"ק טז, שאם טעה בתפילת ערבית, שאין בה חזרת הש"ץ, חוזר ומתפלל, לפי שאין לו על מה לסמוך.
  6. וראה משנה ברורה רלה ס"ק יב, שבזמננו נהגו רוב העולם להתפלל אחר צאת הכוכבים כדין. וראה מעשה רב סה, הובא בביאור הלכה רלה א ד"ה ואם, שכתב שמוטב להתפלל ערבית בזמנה ביחיד אם אי אפשר לו לאסוף עשרה בזמן קריאת שמע, ואף בשבת דעתו שם שיתפלל בזמנה דוקא.
  7. וראה פני יהושע ברכות שם, שכתב שמטעם טורח ציבור הקילו להתפלל ערבית לפני הלילה, אף אם התפלל מנחה לאחר הפלג, למרות שהם שתי קולות הסותרות זו את זו.