מיקרופדיה תלמודית:לא ירבה לו נשים

From ויקישיבה
Revision as of 15:34, 2 October 2018 by Micropedia bot (talk | contribs) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג שליט"א וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - האיסור על המלך להרבות נשים

המלך (ראה ערכו), אסור לו להרבות נשים, שנאמר: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים (דברים יז יז. משנה סנהדרין כא א; רמב"ם מלכים ג ב), ונמנה לאו זה במנין-המצות (ראה ערכו. ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שסד; יראים שפ; סמ"ג לאוין רכב; חינוך תקא).

טעם האיסור

טעם האיסור מפורש בתורה, שהוא כדי שלא יסור לבבו (דברים שם), שמוטל עליו לעסוק בהנהגת ההמון, ולא בהנאות הגוף (דרשות ופירושי רבנו יונה גירונדי שופטים ד"ה צדק), והנשים מרבות על בעליהן תחרות וריבוי דברים ודברי חלקלקות, ומפתות אותם לעשות מה שאינו ראוי (חינוך תקא)[2].

הדיוט

על אף שהסרת הלב שייכת גם בהדיוט (דרשות ופירושי רבנו יונה שם; ערוך לנר שם ב) רק המלך אסור בריבוי נשים, שנאמר: לּוֹ (דברים שם. גמ' שם), לפי שצריכה המלכות להנהגתו, אבל ההדיוט אין צורך לעולם בהנהגתו (תשובות הגאונים (אסף, תרפ"ז) א).

מספר הנשים המותר

מספר הנשים המותר למלך, נחלקו בו תנאים:

  • יש אומרים שלא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה (תנא קמא במשנה שם א), שמצינו בדוד שהיו לו שש נשים (ראה שמואל ב ג ב-ה), ואמר לו נתן הנביא: וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה (שם יב ח), "כהנה" היינו שש, "וכהנה", שש נוספות, הרי הן שמונה עשרה (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם מלכים ג ב).
  • יש אומרים שלא ירבה לו יותר מעשרים וארבע נשים (ברייתא אחת בגמ' שם), שדורשים כהנה הרי שתים עשרה, וכהנה הרי עשרים וארבע (גמ' שם).
  • ובברייתא אחרת שנינו שלא ירבה לו יותר מארבעים ושמונה (ברייתא שניה בגמ' שם), שדורשים כהנה הרי שתים עשרה, וכהנה הרי עשרים וארבע, וי"ו של וכהנה הרי ארבעים ושמונה (שם)[3].

נשים כשרות

נשים כשרות, נחלקו תנאים אם רשאי המלך להרבות בהן:

  • יש סוברים שהמלך רשאי להרבות לו נשים - אפילו אלף (חידושי הר"ן שם), אם הן בדוקות ככשרות (השגות הרמב"ן לספר המצוות, השורש החמישי) - ובלבד שלא יסירו את לבו (רבי יהודה במשנה שם), אבל סתם נשים - אסור, שעל הרוב יסירו את לבו (רמ"ה שם) - שהם דורשים טעמא-דקרא (ראה ערכו) במקום שהטעם מפורש בתורה (ראה ערך טעמא דקרא: חילוק בדין על פי הטעם), וכיון שטעם האיסור נתפרש בתורה, כדי שלא יסור לבבו (ראה לעיל), הרי שאין האיסור אלא בנשים המסירות את לבו (גמ' שם, בדעת רבי יהודה).
  • ויש סוברים שאפילו נשים כאביגיל אשת דוד אסור להרבות (רבי שמעון במשנה שם; תנא קמא במשנה שם, לפי ר"י בכור שם דברים שם), אם משום שלדעתם אפילו אשה אחת המסירה את לבו אסור למלך לשאת (ראה להלן), מפני שהם סוברים שבכל מקום דורשים טעמא דקרא (ראה ערך הנ"ל: נתינת טעם למצוות), ואפילו לא פירש הכתוב את הטעם, היינו דורשים אותו, ולא הוצרך הכתוב לפרש הטעם שהמלך לא ירבה נשים, אלא שבא הכתוב לאסור אפילו אשה אחת המסירה את לבו, והכתוב לא ירבה - שמשמע שדווקא הרבה אסור - מתקיים בנשים כשרות (גמ' שם, בדעת רבי שמעון); או משום שלדעתם אין דורשים טעמא דקרא אפילו הטעם מפורש בכתוב (ראה ערך הנ"ל: חילוק בדין על פי הטעם), ולכן לא ירבה לו יותר משמונה עשרה נשים (ראה לעיל), ואפילו כשרות (רמ"ה שם, בדעת תנא קמא), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם מלכים שם, ופירוש המשניות שם; יראים שפ).

אשה רשעה

אשה רשעה המסירה את לבו, נחלקו בה תנאים:

  • יש סוברים שאסור למלך לישא אותה, שהכתוב: ולא יסור לבבו (דברים יז יז) אינו טעם לאיסור ריבוי נשים - שלדעתם דורשים טעמא-דקרא (ראה ערכו) אפילו אין הטעם מפורש בכתוב, ולא הוצרך הכתוב ליתן טעם באיסור (ראה לעיל) - אלא הוא איסור בפני עצמו (רבי שמעון במשנה שם, לפי ר"י בכור שור דברים שם, והשגות הרמב"ן שם)[4], וכן הלכה (יראים שם; מאירי שם).
  • ויש סוברים שאף נשים המסירות את לבו, אין איסור אלא להרבות בהן (רבי יהודה במשנה שם), שנשים מועטות, אפילו רעות, אינן מסירות את לבו (רבי יהודה שם, לפי ר"י בכור שור).

ומכל מקום אשה המוחזקת ברשעות לדברי הכל אין למלך לשאת (רמ"ה שם; ליקוטי הלכות סנהדרין ב עין משפט ט), ולא משום "לא ירבה", אלא אפילו הדיוט ראוי להרחיק מלישא, אלא שלדעה המתירה לא נאסרה משום הסרת הלב שבה (ליקוטי הלכות שם).

היו לו נשים רבות בטרם הומלך

היו לו הרבה נשים ונעשה מלך, אינו צריך לגרשן (ליקוטי הלכות סנהדרין ב, עין משפט אות פ; ישועות מלכו כתבים יז; אמת ליעקב (רבינוביץ) ל"ת שסד)[5].

פילגש

פילגש (ראה ערכו), נחלקו בה ראשונים:

  • יש סוברים שדינה כאשה, וממעטת ממנין הנשים המותרות למלך (רמב"ם מלכים ג ב; רד"ק שמואל ב ה יג; רמ"ה סנהדרין כא א; סמ"ג לאוין רכב; חידושי הר"ן שם כב א; מאירי בבא מציעא קטו א), כיון שהאיסור הוא משום הסרת הלב (ראה לעיל), ואף הפילגשים מסירות לבו של אדם (מרכבת המשנה שם). ולדעה זו דוד שלקח פילגשים, שנאמר: וַיִּקַּח דָּוִד עוֹד פִּלַגְשִׁים וְנָשִׁים מִירוּשָׁלִַיִם (שמואל ב ה יג), היו ממנין שמונה עשרה נשיו (כסף משנה שם), ורחבעם שהרבה פילגשים, שנאמר: כִּי נָשִׁים שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה נָשָׂא וּפִילַגְשִׁים שִׁשִּׁים (דברי הימים ב יא כא), שלא כדין עשה, שמצינו שעזב את תורת ה' (נר ישראל (וואלי) דברי הימים שם; זכר ישעיהו (יולס) מלכים שם; מרכבת המשנה שם), ואף על פי שהקפיד לישא שמונה עשרה נשים בלבד, ונראה שהקפיד על מנין הנשים - שהוא שמונה עשרה (ראה לעיל) - וסבר שפילגשים מותרות, יש לומר שעזב תורה שבעל פה, ופירש את האיסור שלא כדין, בנשים ולא בפילגשים (מרכבת המשנה שם).
  • ויש סוברים שדווקא נשים אסור למלך להרבות, אבל מותר לו להרבות פילגשים (ראב"ד שם; מאירי סנהדרין שם). ולדעה זו לדוד היו פילגשים לבד משמונה עשרה נשים שהותרו לו (ראב"ד שם; חידושי הר"ן סנהדרין שם, בשם רבנו דוד), ורחבעם כדין עשה, שלקח בדיוק שמונה עשרה נשים, ומכל מקום הרבה פילגשים (רבנו דוד שם).

ביאת זנות

בא המלך ביאת זנות על אשה לאחר שנשא נשים כשיעור המותר לו, אינו עובר - אף לסוברים שאסור לו להרבות פילגשים (ראה לעיל) - על האיסור להרבות נשים (מהרי"ט קידושין ב ב בחידושים על הרי"ף; מנחת חינוך תקא ב; ערך שי אה"ע כב).

גירושין

מלך שנשא נשים כשיעור המותר לו, ורצה לשאת נשים נוספות, כתבו ראשונים שיכול לגרש כמה מנשיו - באופנים שמותר לגרש אשה (ראה ערך גרושין) - ולישא אחרות תחתיהן (רמב"ם שם, על פי סנהדרין כב א)[6].

חלות הקידושין

מלך המקדש אשה יתר על המותר לו, אף לסוברים שאין קידושין תופסים בחיבי-לאוין (ראה ערכו), תופסים לו קידושין בה, שאין האיסור מצד האשה עצמה, שהרי יכול לגרש אחרת ותהא זו מותרת לו (ראה לעיל), אלא מפני שנשלם מספר הנשים שהתירה לו תורה (נשמת חיים (ברלין) קלא).

חיוב האשה

אשה שלקח המלך יתר על מספר הנשים המותר לו, נחלקו אחרונים:

  • יש סוברים שאף היא עוברת באיסור, וכשאר איסורי ביאה שבתורה, שאף האשה מוזהרת עליהם (ראה ערך אשה: בלאוין) ולוקה, כדינו של מלך (ראה להלן. מנחת חינוך תקא ב).
  • ויש סוברים שאינה מוזהרת, שאין האיסור בביאה עצמה, אלא במה שמביאה להסרת הלב (נר מצוה (ואלק) מ; שם משמעון אה"ע א), ואין שייכת הסרת הלב אלא במלך (זכר ישעיהו (יולס) נערה בתולה א ז).

מלקות

מלך שהוסיף אשה יתר על המותר לו - לוקה (רמב"ם שם וסנהדרין יט ד; חינוך תקא), ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שלוקה כשבעלה (רמב"ם שם), ואינו לוקה על מעשה הקידושין (כסף משנה שם), שכיון שתלתה תורה איסור ריבוי נשים בהסרת הלב (ראה לעיל), האיסור תלוי בביאה לבד, שאין הסרת הלב אלא בה (לחם משנה שם).
  • ויש סוברים שלוקה על הקידושין (כן משמע מהחינוך שם, ומאירי סנהדרין כא א).

מנין המלקות

מלך שנשא כמה נשים יותר משיעור המותר לו, לוקה על כל אשה ואשה (מאירי שם); ולדעה שלוקה על הביאה (ראה לעיל), לוקה על כל ביאה וביאה (מנחת חינוך שם).

עבר ונשא

מלך שהרבה נשים, חייב לגרש הנשים שהרבה (חינוך תקא).

להיות מצוי תמיד אצל אשתו

אפילו אין למלך אלא אשה אחת, כתבו ראשונים שלא יהיה מצוי אצלה תדיר כדרך הטיפשים, שנאמר במלך: אַל תִּתֵּן לַנָּשִׁים חֵילֶךָ (משלי לא ג. רמב"ם מלכים ג ו), והוא בכלל הסרת הלב שהקפידה עליה תורה (רמב"ם שם, לפי הרדב"ז שם), שהסרת הלב היא שיהיה שטוף תמיד אחרי הנשים, ויסור לבו מענייני המלכות, ומה לי הרבה נשים, מה לי אשה אחת שמצוי אצלה תמיד (יד דוד (זינצהיים) סנהדרין כא א).

ונחלקו אחרונים אם דין זה הוא רק לדעה שאפילו אחת ומסירה את לבו, הרי זו לא ישאנה (ראה לעיל. כן משמע מקרית ספר שם; זכרון דברים (סאפרין) דרוש לפ' פרה ד"ה ואעתיק); או שאף לסוברים שרשאי להרבות נשים המסירות את הלב (ראה לעיל) למדים מהכתוב: וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ (דברים יז יז) שאפילו באשה אחת אסור למלך להיות מצוי אצלה תמיד (עדות ביהוסף (קוקיס) לה).

הערות שוליים

  1. לד, טורים פא-צ.
  2. לטעמים נוספים, ראה: רלב"ג שם; אברבנאל שם; ספר המצוות למנחם בן משה הבבלי רפט.
  3. יש מהאחרונים הסוברים בדעת תנאים שאין לדבר שיעור כלל, והכל תלוי אם מסירות את לבו (רבי יהודה במשנה שם, לפי שירי קרבן סנהדרין ב ה, ומרומי שדה שם), שהם דורשים טעמא-דקרא (ראה ערכו) במקום שהטעם מפורש בתורה, וכיון שטעם האיסור נתפרש בתורה - כדי שלא יסור לבבו - הרי שאין לדבר שיעור (שירי קרבן שם, בדעת רבי יהודה במשנה שם); אכן ראשונים כתבו בדעת אותם תנאים שסוברים שהשיעור הוא שמונה עשרה (ראה לעיל. פסקי הרי"ד וחידושי הר"ן שם), וכתבו אחרונים שאדרבא זאת היתה טעותו של שלמה, שחשב שאין לדבר שיעור, ואין האיסור אלא במסירות את ליבו (פתח עיניים שם, על פי ירושלמי סנהדרים ב ו).
  4. ויש מפרשים לדעה זו, שכל אשה שאינה מוחזקת בכשרות, אסור למלך לנושאה, שיש לחוש שתסיר את לבו, והכתוב לא יסור לבבו פירושו שלא יעשה דבר שגורם להסיר את לבו (רמ"ה שם).
  5. ויש המצדד שצריך לגרש, שלענין הסרת הלב שבה תלוי האיסור, אין חילוק בין נשים שהיו לו מכבר לנשים שנושא לאחר שמלך (ברכת שי (ברמן) סנהדרין כ ב).
  6. על הדרך שמשלח פילגשים כדי להתירו בנשים אחרות - לסוברים שאף פילגשים מצטרפות לשיעור (ראה לעיל) - ראה ערך פילגש.