מכירת חמץ: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (הוספת קטגוריה בתבנית מקור) |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
מכירת החמץ לגוי לפני חג הפסח כדי לא לעבור עליו באיסור "בל יראה ובל ימצא". | |||
נאמר בתורה {{מקור| | נאמר בתורה {{מקור|שמות יג, ז|כן}}: "מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". כלומר: נצטווינו לבער מבתינו ומרשותינו כל חמץ ושאור קודם הפסח, כדי שלא ייראו או יימצאו שם בשבעת ימי החג. | ||
ומה דינו של חמץ שלא ביערנוהו ו"עבר עליו הפסח"? נפסקה ההלכה {{מקור| | ומה דינו של חמץ שלא ביערנוהו ו"עבר עליו הפסח"? נפסקה ההלכה {{מקור|שו"ע אורח חיים תמח ג|כן}}: חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה {{מקור|לעולם - מדרבנן|כן}}. | ||
| שורה 15: | שורה 15: | ||
ברם, בפסוק הנזכר לעיל הדגישה התורה פעמיים את המלה "לך" {{מקור| | ברם, בפסוק הנזכר לעיל הדגישה התורה פעמיים את המלה "לך" {{מקור|ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור|כן}}, וקיבלו חז"ל שהמלה "לך" באה להורות כי דווקא על חמץ השייך לך חל איסור התורה "לא יראה ולא ימצא", אבל בחמץ השייך לאחרים - גויים - אין פסוק זה חל. יתר על כן, אפילו היה החמץ של הגוי מונח ברשותו של הישראל, אם אין הישראל מחוייב בשמירתו או באחריותו, אינו עובר על "בל יראה ובל ימצא". | ||
| שורה 27: | שורה 27: | ||
בבוקרו של ערב פסח, מוכר הרב לגוי את החמץ ומעביר אליו את רשימות האנשים שמינוהו להיות שלוחם, וכן את רשימות מצרכי המזון ומקומותיהם אשר קיבל מאת מורשיו. ההסכם שבין הרב והגוי הוא כדלקמן: הגוי משלם דמי קדימה תמורת החמץ שקיבל, ובכך קנוי לו החמץ החלטית. יתרת הסכום הופכת להיות כהלוואה. מותנה, כי הגוי רשאי להביא שמאי כדי לעמוד על ערך החמץ שמכרו לו, וכי עד שמונה ימים מיום המכירה ישלם הגוי לרב את יתרת החוב. אם לא ימלא אחר התחייבות זו, יש בידי הרב {{מקור| | בבוקרו של ערב פסח, מוכר הרב לגוי את החמץ ומעביר אליו את רשימות האנשים שמינוהו להיות שלוחם, וכן את רשימות מצרכי המזון ומקומותיהם אשר קיבל מאת מורשיו. ההסכם שבין הרב והגוי הוא כדלקמן: הגוי משלם דמי קדימה תמורת החמץ שקיבל, ובכך קנוי לו החמץ החלטית. יתרת הסכום הופכת להיות כהלוואה. מותנה, כי הגוי רשאי להביא שמאי כדי לעמוד על ערך החמץ שמכרו לו, וכי עד שמונה ימים מיום המכירה ישלם הגוי לרב את יתרת החוב. אם לא ימלא אחר התחייבות זו, יש בידי הרב {{מקור|המוכר|כן}} את הזכות לתבוע את היתרה בכל בית דין. ברוב רובם של המקרים, מבקש הגוי מאת הרב - בתום שמונת הימים - שהלה יקנה בחזרה את חמצו כדי שהוא יפטר מהחוב המוטל עליו, בקשתו מתקבלת ובכך חוזר החמץ לרשות הישראל, אך, כאמור, אם הגוי חפץ לשלם את המוטל עליו, ישאר החמץ ברשותו. | ||
גרסה מ־12:22, 5 בספטמבר 2012
|
|
מכירת החמץ לגוי לפני חג הפסח כדי לא לעבור עליו באיסור "בל יראה ובל ימצא".
נאמר בתורה (שמות יג, ז): "מצות יאכל את שבעת הימים, ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך". כלומר: נצטווינו לבער מבתינו ומרשותינו כל חמץ ושאור קודם הפסח, כדי שלא ייראו או יימצאו שם בשבעת ימי החג.
ומה דינו של חמץ שלא ביערנוהו ו"עבר עליו הפסח"? נפסקה ההלכה (שו"ע אורח חיים תמח ג): חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה (לעולם - מדרבנן).
את כמות החמץ הפעוטה אשר מצאנו בעת "בדיקת חמץ", אפשר לבערה, לזורקה או להפקירה, ובכך הוצאנוה מרשותנו כנדרש. אך מה נעשה עם כמויות החמץ הגדולות אשר אנו מעוניינים להשתמש בהם אחר עבור הפסח? או מה יהיה דינו של חמץ אשר למרות הבדיקה לא מצאנוהו, ואחר הפסח התגלה?
ברם, בפסוק הנזכר לעיל הדגישה התורה פעמיים את המלה "לך" (ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור), וקיבלו חז"ל שהמלה "לך" באה להורות כי דווקא על חמץ השייך לך חל איסור התורה "לא יראה ולא ימצא", אבל בחמץ השייך לאחרים - גויים - אין פסוק זה חל. יתר על כן, אפילו היה החמץ של הגוי מונח ברשותו של הישראל, אם אין הישראל מחוייב בשמירתו או באחריותו, אינו עובר על "בל יראה ובל ימצא".
לכן, נהגו ישראל למכור לגוי את כמויות החמץ הגדולות או את החמץ שלא מצאנוהו בזמן הבדיקה, ובכך ניצולים אנו מאיסור תורה חמור זה.
כיצד מתבצעת המכירה? אדם שיש לו חמץ בביתו, בחנותו או במחסניו, פונה אל הרב באחד הימים שקודם הפסח, וחותם בפניו על הרשאה הממנה את הרב להיות שלוחו כדי למכור את חמצו לגוי וכן להשכיר לגוי את המקום שבו מונח חמצו. כדי לחזק את השליחות עושה בעל החמץ "קנין סודר" עם הרב. להרשאה זו מצרף הישראל את רשימת מצרכי המזון שחפץ למכור ואת מקום הימצאם.
בבוקרו של ערב פסח, מוכר הרב לגוי את החמץ ומעביר אליו את רשימות האנשים שמינוהו להיות שלוחם, וכן את רשימות מצרכי המזון ומקומותיהם אשר קיבל מאת מורשיו. ההסכם שבין הרב והגוי הוא כדלקמן: הגוי משלם דמי קדימה תמורת החמץ שקיבל, ובכך קנוי לו החמץ החלטית. יתרת הסכום הופכת להיות כהלוואה. מותנה, כי הגוי רשאי להביא שמאי כדי לעמוד על ערך החמץ שמכרו לו, וכי עד שמונה ימים מיום המכירה ישלם הגוי לרב את יתרת החוב. אם לא ימלא אחר התחייבות זו, יש בידי הרב (המוכר) את הזכות לתבוע את היתרה בכל בית דין. ברוב רובם של המקרים, מבקש הגוי מאת הרב - בתום שמונת הימים - שהלה יקנה בחזרה את חמצו כדי שהוא יפטר מהחוב המוטל עליו, בקשתו מתקבלת ובכך חוזר החמץ לרשות הישראל, אך, כאמור, אם הגוי חפץ לשלם את המוטל עליו, ישאר החמץ ברשותו.
בקהילות מסויימות נהגו שלא לכלול בשטר מצרכים שהם "חמץ ודאי" והעדיפו לבערם.