מניין

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צירוף של עשרה אנשים מישראל (לפחות), מגיל בר מצוה ומעלה, לכל "דבר שבקדושה".

בשאלת חיוב מניין צריך להבחין בין שתי עניינים שונים:
  1. למה תפילה היא בקבוצה, והלא היא עבודה שבלב.
  2. למה גודל מינימלי של הקבוצה זו נקבע לעשרה.

סיבה לתפילה בקבוצה[עריכה]

תפילה היא עבודה שבלב ולכן כל מהותה אמור להיות אישי, ועל כל פנים, מה בינה ובין הצורך להתכנס למקום אחד? "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע" (ברכות דף ח: א ). “שכן רע" ולא ,לדוגמה, “עבד נרפה" או "חסיד עצל"- וזאת מפני שחז"ל חייבו תפילה בצוותא במקום מסוים, הקבוע לכך, בין היותר, לטובת עם הארץ. כדי שכל אחד, אפילו כזה שלא יודע לקראו, ולא יכול להתפלל, יכל לבוא ולשמוע תפילה מפי שליח ציבור (חזרת ש"ץ). כלומר חז"ל חייבו את הציבור ליצור מסגרת תמיכה רוחנית עבור חלשים שבה, ולכן הלא משתתף בה נקרא "שכן רע".

המקור לחיוב מניין כקבוצת עשרה[עריכה]

"כל דבר שבקדושה, לא יהא פחות מעשרה". כלומר: כל התפילות והברכות שמקדשים בהם את השם - כקדיש, קדושה וברכו - אינן נאמרות אלא ב"מנין", שנאמר (ויקרא כב, לב): "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ולמדים בגזירה שווה: נאמר כאן: "תוך", ונאמר: "הבדלו מתוך העדה הזאת" (במדבר טז, כא) - מה תוך האמור בעדת קורח ב"עדה", אף תוך האמור כאן ב"עדה", ואין "עדה" פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים (שם יד, כז): "עד מתי לעדה הרעה הזאת"; יצאו מהם יהושע וכלב - הרי עשרה.


ויש למדים זאת מגזירה שווה אחרת: נאמר כאן: "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ונאמר להלן: "ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים (בראשית מב, ה) - מה בני ישראל שנאמר בשבטים עשרה, אף כאן עשרה.


ויש שכתבו כי המקור לכך הוא מן הכתוב בתהילים (סח, כז): "במקהלות ברכו אלהים אדני ממקור ישראל" - ואין קהל פחות מעשרה.


ברם, בראשונים מבואר, שאין דרשות אלו אלא אסמכתא בעלמא, שהרי סדר תפילה אינו אלא מדרבנן, והסיבה שצריך עשרה, לפי שהשכינה שורה על עשרה מישראל.

מעלת המניין[עריכה]

בספר איוב נאמר: "הן אל כביר ולא ימאס", ודרשו חכמים, שאין הקב"ה מואס בתפילתם של "כביר" - קיבוץ של אנשים. גם אם היחיד אינו ראוי שתפילתו תיענה ותתקבל ברצון בשמים, הרי בהיותו חלק מציבור של מתפללים הופכת תפילתו לרצויה ומקובלת בכל עת. כוחו של ציבור הוא בכך, ששערי התפילה אינם נעולים בפניו, גם אם יש בתוך הציבור הזה יחידים שמעשיהם אינם חיוביים ביותר. בדרך רמז אמרו, כי "צבור" - ראשי תיבות: צדיקים, בינוניים ורשעים. ועל אף ההרכב המגוון הזה אומר דוד המלך בתהילים: "אלקים ניצב בעדת אל".


במסכת ברכות דרשו חז"ל את הפסוק: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", אימתי עת רצון? בשעה שהציבור מתפללים.


מלבד מעלות אלו, קיימת מעלה נוספת בתפילה בציבור: נאמרים בה קדיש, קדושה, ברכו, חזרת הש"ץ, קריאת התורה, הפטרה ועוד. דברי קדושה אלו אינם נאמרים אלא במנין של עשרה ולא בתפילת היחיד.


דיני צירוף למניין[עריכה]

לצירוף המנין, צריך שכל עשרת האנשים יהיו במקום אחד וששליח הציבור יהיה עמהם. אם מקצת האנשים נמצאים בחדר אחד ומקצתם בחדר השני - אינם מצטרפים, למרות שיש פתח פתוח בין שני החדרים (בהלכה זו מצויים מספר חילוקי דינים).

האם גולם (הנוצר ע"י ספר יצירה) מצרף למנין - עי' מ"ב וכן תבנית:הידעת?/י' חשוון ה'תשס"ט ובערכים גולם וספר יצירה.

דינים נוספים הקשורים למניין[עריכה]

עיקרה של תפילה בציבור הוא שהאדם יתפלל תפילת שמונה עשרה בלחש ביחד עם הציבור. ולכן, מי שאיחר לבוא לתפילה, ישתדל, אם הדבר אפשרי, להספיק להגיע לתחילת תפילת שמונה עשרה יחד עם הציבור.


מי שאינו יכול לבוא ולהתפלל בציבור בבית הכנסת, וגם אינו יכול לכנס עשרה אנשים שיתפללו עמו בביתו, ישתדל להתפלל באותה שעה שהציבור מתפללים, כי אותה שעה היא עת רצון.