פורים

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פורים הוא יום משתה ושמחה החל בארבעה עשר באדר (בערי הפרזות) או בחמשה עשר בו (בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון). ניתקן ע"י אנשי כנסת הגדולה שנים ספורות לפני בניית בית המקדש השני, לזכר הצלת היהודים מרצח שתוכנן על ידי המן בימי אחשורוש שמלך בממלכה הפרסית.

מקורו של השם "פורים" נובע מהמילה "פור" - הוא הגורל שהטיל המן, כדי לקבוע את החודש שבו הוא יבצע את גזירתו הרעה על היהודים.(אסתר ט כו) ה' בחסדו הגדול הציל את עמו והפך את הצרה לישועה גדולה.

נס פורים

"בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה, כשעמד עליהם המן הרשע וביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד, עד שריחם ה' עליהם וביטל את מחשבתו הרעה ותלו אותו ואת בניו על העץ. בשלושה עשר לחודש אדר נקהלו היהודים לעמוד על נפשם והרגו את אויביהם, וביום ארבעה עשר בחודש אדר נחו מאויביהם וקבעו אותו ליום משתה ושמחה".

מצוות פורים

מצוות הפורים, כפי שנקבעו במגילת אסתר, הינן ארבע:

  1. מקרא מגילה.
  2. סעודת פורים.
  3. משלוח מנות איש לרעהו.
  4. מתנות לאביונים.

לארבע אלו הוסיפו חז"ל את הקריאה בתורה בתפילת שחרית, וכן את אמירת "על הנסים" בתפילת שמונה עשרה ובברכת המזון. כמו כן, הם אסרו הספד ותענית בימי הפורים.

מקרא מגילה

ערך מורחב - מקרא מגילה

קוראים את מגילת אסתר פעמיים: בליל פורים וביומו, מתוך מגילת קלף כשרה. במגילת אסתר מתוארת פרשת גזירת המן על היהודים והדרך שבה הציל ה' את עמו. קריאת המגילה הינה הודיה לה' על חסדיו עם עמו ישראל. גם הנשים חייבות לשמוע את קריאת המגילה - למרות שזוהי מצוה שהזמן גרמא - מאחר ש"אף הן היו באותו הנס", משום שגזירת המן להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים כללה גם את הנשים.

לפני קריאת המגילה מברכים שלוש ברכות, ולאחריה - ברכה אחת. הברכות שלפני קריאת המגילה הן: א. "על מקרא מגילה"; ב. "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"; ג. ברכת "שהחיינו". בני עדות המזרח מברכים "שהחיינו" לפני קריאת המגילה, רק בלילה ולא ביום. אחרי קריאת המגילה מברכים את הברכה: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, הרב את ריבנו, והדן את דיננו, והנוקם את נקמתנו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, והנפרע לנו מצרינו. ברוך אתה ה', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם, האל המושיע".

בעת שמברכים את ברכת "שהחיינו" לפני קריאת המגילה, יש לכוון שברכה זו תחול גם על שאר המצוות שמקיימים בפורים: מצות סעודה, מצות משלוח מנות ומצות מתנות לאביונים. המברכים "שהחיינו" לפני קריאת המגילה ביום, יכוונו על כך ביום, כי זמנן של מצוות אלו הוא ביום. בני עדות המזרח יכוונו על כך בברכת "שהחיינו" בלילה.

את ארבעת פסוקי המגילה, הקשורים במעשה ההצלה, נוהג הציבור לקרוא יחד בקול רם, לפני שהש"ץ ישוב ויקראם מתוך המגילה. פסוקים אלה הם: א. "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני..."; ב. "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור, ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה"; ג. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"; ד. "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו".

המנהג הוא שאין קוראים את המגילה כשהיא כרוכה, אלא פושטים אותה וכופלים אותה דף על דף כמו אגרת, כי היא נקראת "אגרת הפורים". השומעים אינם צריכים לפשוט אותה כאגרת.

על הנסים

ערך מורחב - על הניסים

בתפילת שמונה עשרה, בברכת "מודים", ובברכת המזון, בברכת "נודה לך", מוסיפים את נוסח: "על הנסים... בימי מרדכי ואסתר...". בנוסח על הנסים אנו מודים לה' ומהללים אותו על תשועתו בימי מרדכי ואסתר.

קריאת התורה

בתפילת שחרית, לפני קריאת המגילה, קוראים בתורה את פרשת: "ויבא עמלק". קטע זה, הלקוח מספר שמות (יז, ח-טז), מתאר את מלחמת עמלק - שהמן היה מזרעו - בבני ישראל בצאתם ממצרים.

משלוח מנות

ערך מורחב - משלוח מנות

מצוה לשלוח מנות בפורים איש לרעהו, שנאמר (אסתר ט, יט): "ומשלח מנות איש לרעהו". מצוה זו מרבה אחוה, אהבה ורעות בישראל.

יש לשלוח לפחות שני סוגי מאכל, הראויים לאכילה, לאיש אחד; "משלוח" - לשון יחיד, ו"מנות" - לשון רבים; כלומר: משלוח אחד של שתי מנות לפחות. ניתן לשלוח גם משקאות הראויים לשתיה.

ראוי שמשלוחי המנות ישלחו על ידי שליח ולא ימסרו על ידי האדם השולח בעצמו.

מתנות לאביונים

ערך מורחב - מתנות לאביונים

מצוה לתת בפורים שתי מתנות לשני אביונים, שנאמר (אסתר ט, כב): "לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"; "מתנות" - לשון רבים, ו"לאביונים" - לשון רבים; כלומר: יש להעניק לפחות שתי מתנות לשני אביונים - מתנה אחת לכל אביון.

ברמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הי"ז) מובא: "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

זמן קיום מצות מתנות לאביונים הוא בשעות היום. במקום שאין עניים יכול האדם לעכב את המעות ולתת אותם אחר כך, כאשר ימצא עניים.

סעודת פורים

ימי הפורים נקבעו כימי משתה ושמחה. מצוה לאכול בפורים בשעות היום את "סעודת פורים". נהוג לערוך את הסעודה לאחר תפילת מנחה, אך יש להקפיד שרוב הסעודה תהיה ביום בטרם יחשך. גם כאשר הסעודה נמשכת לתוך הלילה, צריך לאמר "על הנסים" בברכת המזון.

בסעודת פורים מרבים בשמחה ובשתיית יין, כפי שאמרו חז"ל: "חייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להתבשם על ידי שתיית יין בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

בעת הסעודה, יש להרבות בדברי שבח והודיה לה' על חסדו וישועתו בימי גזירת המן. טוב לעסוק מעט בתורה לפני שיתחיל בסעודה. על הפסוק במגילת אסתר: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דורשים חז"ל: "אורה - זו תורה".

מנהגי היום

ערך מורחב - אזני המן
וכן ראה תבנית:הידעת?/ט"ו אדר ה'תשס"ט - אכילת "אזני המן".

שושן פורים

ערך מורחב - שושן פורים

בערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, כגון ירושלים, נקבע יום הפורים לט"ו באדר, כשם שהיה בשושן הבירה. בשושן קבעו משתה ושמחה יום מאוחר יותר מאשר בשאר המקומות.

הסיבה לקביעה זו מוסברת במגילת אסתר: היהודים נלחמו באויביהם ב-י"ג באדר, ונחו ממלחמתם ב-י"ד בו. לכן נקבע יום זה ליום משתה ושמחה. אולם בשושן הבירה ניתנה רשות ליהודים ללחום באויביהם גם ב-י"ג וגם ב-י"ד באדר, ורק ב-ט"ו בו נחו מאויביהם. לפיכך כשקבעו יום טוב לדורות, קבעוהו לכל אחד ביום שנח בו: לפרזים בארבעה עשר, ולשושן בחמשה עשר, וכיון שהיתה שושן מוקפת חומה, קבעו כי ערים המוקפות חומה דינן כשושן.

כל מצוות הפורים הנוהגות בשאר המקומות בי"ד באדר, נוהגות בערים מוקפות חומה בט"ו באדר.

פורים משולש

כאשר ט"ו באדר חל בשבת, מתחלקות מצוות הפורים בערים המוקפות חומה לשלושה ימים: י"ד, ט"ו וט"ז באדר, והוא הנקרא "פורים משולש", כלומר: פורים המשתרע על פני שלושה ימים רצופים.

בשבת, כידוע, אין קוראים את המגילה (כשם שאין תוקעים בשופר כשחל ראש השנה בשבת, וכשם שאין נוטלים את ארבעת המינים כשחל חג הסוכות בשבת - מתוך חשש לאיסורי הוצאה וטלטול). מאידך, אין לדחות את קריאת המגילה ליום ראשון, ט"ז באדר, שכן ממגילת אסתר למדים, שאין לדחות את קריאת המגילה לאחר ט"ו באדר. במקרה זה קוראים את מגילת אסתר ביום שישי - י"ד באדר. גם את מתן המתנות לאביונים מקדימים ליום שישי. בשבת גופא, שהיא ט"ו באדר, מוסיפים את "על הנסים" בתפילות השבת ובברכת המזון. כן מוציאים שני ספרי תורה: בספר התורה הראשון קוראים את פרשת השבוע ובספר התורה השני קוראים את פרשת "ויבא עמלק". ביום ראשון, ט"ז באדר, עושים את סעודת הפורים ושולחים משלוחי מנות.

מידע היסטורי וארכיאולוגי על אמיתות סיפור מגילת אסתר

דמויות המגילה

ממקורות ההיסטוריה[1] ידוע שבממלכת פרס בשנים 486-465 לפני הספירה, היה מלך ששמו "חשיארש" (= אחשורוש), שהיה לו פקיד גבוה בשם "מרדוכה" (= מרדכי).

בזמן חשיארש, האימפריה הפרסית הגיעה לשיא גודלה, וכללה את אסיה הקטנה, כל המזרח התיכון, פרס, באקטריה, סוגדיאנה, ופארתיה[2]. הגבול המזרחי כלל חלקים מהודו, ואילו הגבול הדרום מזרחי הגיע עד לדרום מצרים-צפון סודאן ("כוש" בלשון המקרא)[3]. והוא כמתואר במגילת אסתר[4]: "הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה". חשיארש, היה מכונה "מלך העולם"[5], בדומה לנאמר בתלמוד[6] שבאופן יחסי לעולם העתיק אחשורוש היה נחשב כמלך על כל העולם.

עיר הבירה העיקרית של ההמלכה הפרסית, היתה שושן[7].

המקורות היוונים מתארים את חשיארש, כמלך שהתמסר לחיי הוללות ותאוות, בדומה לאופן שבו מתואר אחשורוש במגילת אסתר[8].

לפי התיאור הניתן על ידי היטוריונים אירופיים, חשיארש היה מלך הפכפך ומחוסר אופי[9], בדיוק כפי שתיארו חז"ל במדרש[10]:"אחשורוש מלך הפכפך היה".

כשאר מלכי פרס, לחשיארש היו הרבה נשים (כמבואר גם במקרא[11] שלאחשורוש היה "בֵּית הַנָּשִׁים" שעליו היה מופקד "הֵגֶא סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים"), כך שלא ניתן בוודאות להצביע על אחת מנשיו כהיותה ושתי או אסתר. ואולם יש מזהים את "ושתי" בתור "אמשתריס" - אחת מנשיו של חשיארש[12], לאור העובדה שאותיות מ' ו-ו' מתחלפים לעיתים קרובות[13].

באופן כללי יש לציין שהשמות "אסתר" ו"ושתי" הינם שמות בעלי משמעות בשפה הפרסית העתיקה (לפי הידוע היום להיסטוריונים). "אסתר" -"סתארא"- פירושה "כוכב" [14], וכן מפורש גם בדברי חז"ל במדרש[15]: "רבי נחמיה אומר הדסה שמה, ולמה נקרא שמה אסתר שהיו עובדי אלילים קורין אותה כוכב הנוגה על שם אסתהר." ו"ושתי" בשפה פרסית העתיקה פירושו 'המהודרת' [16], או "יופי"[17], וכידוע מדברי חז"ל במדרש[18] שתיארו שהמלכה ושתי היתה יפה מאוד.

וכמו כן, "אסתר" (שהוא כאמור שם פרסי ולא שמו העברי של אסתר, וכמפורש גם במקרא[19]: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ") ו"ושתי" יתכן שנובעים משמות של אלילים בפרסיה העתיקה: "אישתר", ו"משתי". גם שמו של "המן" ניתן לומר שנובע מהאליל "אומן".

ארמון המלוכה

החפירות הארכיאולוגיות בשושן החלו ב- 1851/52 למנינם על ידי לופטוס. הארכיאולוג הצרפתי Marcel Dieulafoy חשף את ארמון מלכי פרס ומדי, שעד אז היה מכוסה תחת חרבות העיר שושן כ-2400 שנה, ובספרו L'Art antique de la Perse מתאר את הארמון, גינת הביתן וחצרותיו. הארמון השתרע על פני אלפי דונמים, ועל הדרו אמר אריסטו שאין דוגמתו בכל העולם[20].

תבנית ארמון המלוכה וכל הנלוה לו (כפי שניתן לראות בתרשים) מתאימים להפליא לכל הנאמר במגילת אסתר. ד"ר ס. ימפל בספרו Das Buch Esther nach seinet Geschich lichkeit kritisch untersucht פירסם השוואות רבות בין הגילויים הארכיאולוגים למתואר במגילה. השוואות נוספות הובאו בספר קדמוניות מר' אהרן מרקוס פרק ו', ובמחברת "תוצאות החטיטות והחקיקות" מר"ז יעבץ.

נציין מעט השוואות:

היסטוריה מגילת אסתר
המלך היה רגיל לבלות בחצר של הארמון את חודשי החורף[21]. עָשָׂה הַמֶּלֶךְ ... מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ[22]
הארמון של מלך פרס בשושן, היה בנוי כמו ארמונו של סנחריב. מן החצר הגדולה נפתחו פתחים אל אולם רוחבי. הכס ניצב ממול לפתח, אם דלתות כל הפתחים היו פתוחות, יכול הניצב בחצר שלפני חדר הכס לראות במרחק מה ממנו, מבעד לכל הפתחים, את המלך יושב על כסאו[23]. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו[24]
היו שם חצר פנימית וחצר חיצונית וגינת הביתן[25]. וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ[26]. "וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה"[27]. וכן רבות במגילה.
מעבר לשער שהוביל מן הבירה לארמון, נקרא "שער המלך"[28]. וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק [29]. ומוזכר בכמה מקומות במגילה.

תיבות בשפה הפרסית העתיקה שמופיעות במגילה

להלן ציטוט מדבריו של החוקר אברהם קורמן ב"תכלת אברהם"[30]:

"לאחר גילוי היכל המלוכה בשושן הבירה וחשיפת מסמכים עתיקים בחפירות ארכיאולוגיות במזרח התיכון, התברר ששמות אנשים ובעיקר של תפקידים, המוזכרים במגילה, אינם פרי דימיונו של הסופר, אלא הם אכן שמות אוטנטיים שהיו מקובלים בפרס הקדומה ובסביבתה. השם פרתמים היה תואר של שרי הממשלה וראשי השילטון. השם fratama משמעותו ראשונים, אצילים. אחשדרפן הוא שם של שר ומושל, ואולי הכוונה למושל בכל מדינת חסות. גם פרווינציות נקראו "אחשדרפניות". כמה דיו נשפך כדי להוכיח שהשם פור לא היה ידוע במזרח הקדמון, עד שגילו את קוביית הפור (puru) מימי שלמנאסר ה-3 (858-824 לפנה"ס). כאמור, גם בעניין השמות הפרטיים התגלה שהם שמות שהיו נהוגים כבר אז."

הרב יואל שוורץ בספר "אמת מארץ תצמח"[31] מביא את המשמעות (בשפה הפרסית העתיקה לפי הממצאים) של כמעט כל השמות הפרטיים שמוזכרים במגילה (כגון שמות שבעת השרים ועשרת בני המן).

יש לציין שלפי הממצאים התברר, שהשמות "הגי" (שומר הנשים של המלך[32]) ו"שעשגז" (שומר הפילגשים של המלך[33]) אינם שמות פרסיים, אלא הם מעם אחר שנלקחו כבעבדים בשביה, ויש לזה סיבה גלויה: בפסוקים[34] מפורש שהיו מסורסים ("סְרִיס הַמֶּלֶךְ") לבל יכשלו בתפקידם, והיינו שהמלכות הפרסית הקפידה לא לסרס פרסיים[35].

השוואות שונות

וישנם פרטים רבים בסיפור שבמגילת אסתר, שתואמים בדקדוק רב למציאות ההיסטורית בממלכת הפרסית העתיקה, להלן כמה השוואות:

היסטוריה מגילת אסתר ותורה שבעל פה
במקורות ההיסטוריה מובא, שבפרס העתיקה ובעוד תרבויות היו רגילים לחייב את האורחים לשתות יין מתוך כוס גדולה שנקראת "Pataka"[36]. נאמר על משתה אחשורוש: "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ", וביאר רש"י במקום: "לפי שיש סעודות שכופין את המסובין לשתות כלי גדול, ויש שאינו יכול לשתותו כי אם בקושי, אבל כאן אין אונס". וחז"ל במדרש אסתר רבה[37] מוסיפים: "אמר רבי בנימין בר לוי: אין אונס - בפקתא".
השליטים הפרסים הפעילו מדיניות של סובלנות תרבותית ודתית[38]. וכמו שדרשו חז"ל[39] על הפסוק[40] "כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" - שאפי' בסעודת המלך אחשורוש ניתן רשות למרדכי לדאוג שהמאכלים שנועדים ליהודים שיהיו כשרים.
באמצע המלכות הפרסית, אירע המעבר איטי בין המבנה המשפחתי המטריארכט (חשיבות לאם) למבנה המשפחתי הפטריארכט (חשיבות לאב), כך שהיו מאבקים בבירור מעמד האשה מול מעמד הבעל[41]. וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה... וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ[42].
היה חוק בפרס שהיו שבעה שרים רואי המלך, בני המשפחות המיוחסות, שרק הם היו היכולים לגשת אליו תמיד [43]. והוא כנאמר בפסוק: "וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת[44]".
וכמו כן, כפי הנראה מהתבליטים בארמון המלוכה, היה חוק שרק שבעה שרים אלו היו יכולים להביט בפנים של המלך, שאר השרים היו מדברים עם המלך כאשר פניהם כלפי הריצפה[45]. הדברים תואמים מאוד ללשון המקרא הנ"ל "רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ".
שבעת השרים האלה נקראו להתייעצות כשעמד לדיון עניין בעל חשיבות בלתי מצויה[46]. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים ... שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ ....כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ[47].
מאוחר יותר, החוק של העדיפות לשבעה המשפחות המיוחסות בוטל ע"י חשיארש[48]. כעי"ז מביאים חז"ל בתרגום[49] שאחשורוש ציוה להרוג את כל שבעת השרים הללו, ובכך סיים תקופת ההעדפה לשבעת המשפחות המיוחסות (בהתאם לכך, סביר להניח שגם ביטל את החוק שהמלך יכול לישא רק בנות מאותם שבעה משפחות, דבר שמסביר מדוע אחרי הריגת אותם השרים החלו לחפש נערה בתולה בכל מידנות המלך, ואכן יש מציינים[50] שמלשון הפוסקים נראה שהחיפוש בכל המדינות הינו "חידוש" של אחשורוש ולא נוהג).
המלך הפרסי היה נחשב מצאצאיו של אליל השמש, ובכך היה לו תוקף אלהי, וההשתחוויה מולו היתה נחשבת לפולחן אלוהי (ולא כמו בהרבה תרבויות שההשתחוויה למלך היתה נחשב לכבוד בלבד). זכות זו, להחשב כנכד לאליל השמש ובכך שישתחוו אליו, המלך היה יכול להעניק למי שירצה, גם למי שאינו מלך ואינו מזרע המלוכה[51]. וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה [52]. וביארו חז"ל בתלמוד מסכת סנהדרין[53] שההשתחוויה מול המן היתה נחשבת "עבודה זרה", ומכאן להתנגדותו של מרדכי להשתחוות להמן.
ההיסטורין היווני הרודוטוס[54] מציין, שמלכות פרס העתיקה, היו מקפידים שכל חוק יהיה נבחן בשני מצבים: א. במצב של פיקחות (כדי שההחלטה תהיה נכונה מבחינה שכלית), ב. במצב של שכרות (כדי שתהיה השארה על-טבעית, לפי תפיסתם). ולכן בכל פעם שהיה צורך בחקיקה, המלך ושריו היו מקפידים לשתות יין כדי לבחון את החוק. השווה לנאמר באסתר פרק ג פסוק טו: "וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת."
על יד מועצת הכתר עמד חבר מלומדים בענייני משפט שנקראו בשם שתרגומו המילולי הוא "סופר", ועליו היה לסגנן את החוקים שנתקבלו ולתת צורה נאותה לפקודות שעמדו להופיע. בראש החבר הזה עמד "ראש הסופרים"[55]. וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן[56].
ריבוי בנים היה סימן לאושר[57]. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו[58]
הפרסיות משכבת האצילים החזיקו מעמד יותר מנשי עמים אחרים. אם כי הפסידו את השלטון, נשארו עוד מאות שנים בעלות זכויות כמעט שוות לגברים. הן היו יוצאות יחד עם בעליהן למלחמה, ולא היו מקרים נדירים שבנפול הבעל מילאה אשתו את מקומו במפקדת הצבא[59]. במגילת אסתר, יותר מאשר בשאר אירועים המוזכרים בתנ"ך, מוזכרים נשותיהם של השליטים, וגם הן היו נותנות עצה: וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ [60].
באימפריה הפרסית, היה חוק שמי שקרב למלך ללא הרשאה נהרג במקום בידי חיל המשמר המובחר שלו[61]. כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית[62].
אם המלך הרשה למבקש להופיע לפניו, היה עליו ליפול על פניו לפני כניסתו לאולם הראיונות, ובמצב זה לזחול לפני המלך ולדבר דבריו, אם הרים את ראשו להביט בפני המלך, היה עליו גזר דין מוות, אלא אם כן המלך הושיט לו את שרביטו[63]. וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ[64].
מלכי פרס ומדי היו בעצמם כפופים לחוק [65], ולא כפי שהיה ברוב התרבויות שהמלך יש לו חופשיות מלאה בהחלטותיו. בין חוקים אלו, היה חוק שאסור למלך לשנות מה שכבר גזר וחתם בטבעתו[66]. במגילה מתואר שלמרות שאחשורוש רצה "לחזור בו" מגזירת השמדת היהודים, לא היה יכול לעשות כן עפ"י חוקי פרס, כיון שאסור למלך "לחזור בו" ממה שחתם בטבעתו, ועל כן רק גזר שיהיה רשות ליהודים להתכונן למלחמה: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב"... "וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ ... אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם...[67].
במזרח הקדום נהגו להשתמש בקובייה של פור כדי להפיל גורל לצורך הכרעה על יציאה למלחמה ועוד הכרעות ממלכתיות[68]. כאשר המן רצה להחליט באיזה יום לגזור על השמדת העם היהודי ח"ו, "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל"[69], וגורל זה היה ע"י "קובייא"[70].

ביאור פסוקי המגילה לאור הממצאים הארכיאולוגים

הרב ראובן מרגליות בספרו "המקרא והמסורה"[71] ציין שהגילויים הארכאולוגים בעיר שושן אף נותנים אור להבנת הפסוקים. לפי הממצאים, בתוך העיר שושן היה מחוז נפרד, קרית המלוכה, שבה ארמון המלך ובתי משפחות השרים והאנשים הנכבדים. הקריה היתה מובדלת מן העיר ע"י חומה, ותעלת מים סביב החומה. מחוז זה היה נקרא על שם הבירה (הארמון): "עיר הבירה". ולכן מובן מאוד שפסוקים במגילת אסתר ישנו שינוי בסגנון הכינוי של שם העיר: לפעמים מוזכר "העיר שושן", ולפעמים "שושן הבירה". וישנם פסוקים ששני הכינויים מוזכרים בערבוביא, וכגון: "וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה"[72]. ואכן לפי הממצאים, "העיר שושן" ו"שושן הבירה" היו שני מקומות נפרדים (ואכן רבי אברהם אבן עזרא[73] ורבינו בחיי [74] כבר פירשו כן). הרב מרגלייות (שם) מנתח את פסוקי המגילה להראות שאכן שני הכינויים מוזכרים במגילה תמיד בשימוש מדוייק, נציין כדוגמא את הפסוק שהוזכר לעיל: "הדת ניתנה בשושן הבירה" - כי חוקי המלך היו נחקקים במחוז המלוכה, ואילו ה"העיר שושן נבוכה" - היראה והדאגה שמילאה את לבם של היהודים, היתה ב"עיר ששון" ששם המקום שהיו גרים היהודים. ואולם ליהודי אחד ויחיד, אשר היה משרי המלך, ניתן רשות לגור בעיר הבירה, וכמתואר בפסוק: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר"[75].

ולכן מובן גם, כותב הרב מרגליות, פשר בקשתה של אסתר המלכה בפרק ט פסוק יג. אחרי שהיהודים הרגו את כל ראשי הצרים אותם בשושן הבירה, ביקשה אסתר מהמלך רשות ליהודים אשר בשושן להלחם יום נוסף, והסיבה כעת מובנת: מפני שאמנם הרגו כל האויבים שב"שושן הבירה" (כמובא שם בפסוק יב: "בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים"), אבל עדיין לא הרגו את כל האויבים שב"שושן", ואכן הם אלו אשר נהרגו ביום השני כמתואר בפסוק טו: "וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן".

גם הגילוי הארכיאולוגי שהיתה תעלת מים מסובב את כל מחוז הבירה, הינו חשוב כדי להבין מאמר חז"ל שעד כה היה נראה כמחוסר הבנה. במגילת אסתר[76] נאמר, שכאשר אסתר שמעה על גזרת המלך לאבד את כל היהודים ח"ו, ביקשה ממרדכי "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי". בפסוק שלאחר מכן, נאמר: "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר". חז"ל בתלמוד[77] פירשו את המילים: "ויעבר מרדכי" כך: "דעבר ערקומא דמיא" (כלומר עבר דרך תעלת מים). כעת, לאור הממצאים, מבאר הרב מרגליות, ניתן להבין היטב כוונתם של חז"ל: סביר להניח שכיון שהעיר הבירה היתה מבודדת, הכניסה והיציאה ממנה דרך הגשר היתה עוברת ביקורת ומרדכי היה צריך להצדיק את יציאתו, ולכן מרדכי נצרך לעבור דרך התעלה עצמה, כדי שיוכל להגיע לעיר שושן שבה נמצאים היהודים, ולהורות להם לצום ולהתפלל לביטול הגזירה.

ובאמת רבי משה אלשיך[78] (במאה ה-16) כבר פירש כדברים הללו ממש, וז"ל:

"הנה שתי עירות סמוכות זו לזו ועורקמא דמיא היה עובר ביניהם ומפרידן, אחת נקראת שושן הבירה, שם מושב המלך והשרים ואין רשות ליהודי לדור שם והשניה נקראת עיר שושן ושם דרים יהודים רבים. רק למרדכי לבדו ניתנה הרשות להיות בשושן הבירה...".

אור חדש בעובדות שהיו נראות כמוגזמות

  • המשתה המתואר במגילה: "עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ"[79] היה נראה בעיני רבים כמוגזם, כיצד הכיל חצר המלוכה מקום לאנשים רבים כל כך. לאור הגילוי הארכיאולוגי של ארמון המלוכה, שמשתרע על שטח שמתאים לעיר בינונית של ימינו, ולאור הגילוי ש"שושן הבירה" היא קרית המלכות ולא כל העיר שושן, כבר אין כל קושי[80]. מה גם שהתברר שסעודות במימדי-ענק כאלו היו דבר מצוי בפרס העתיקה, ההיסטוריון קטסייס מספר שמדי יום ביומו היו כ-15 אלף איש אוכלים על שולחן המלך.
  • מבקרי המקרא היו כופרים באמיתות המגילה בטענה שלא יתכן שמושל יסכים להשמדת עם שלם[81]. מאז השואה של יהדות אירופה, לא נשמעה יותר טענה זו, כי המציאות הוכיחה שאין כל הגזמה בעובדה זו, שכן "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"[82].

לקריאה נוספת

  • הרב שלמה יוסף זוין המועדים בהלכה חלק שני.
  • אליהו קוסמן, שכרות בפורים מתוך דגל יורשלים- בטאונה התורני של ישיבת ירושלים לצעירים חלק ו', ירושלים תשס"ט, עמ' 219-221.
  • Jacob Hoschander, The Book of Esther in the Light of History, Oxford University Press, 1923

קישורים חיצוניים

מקור התמונות:ויקישיתוף


הערות שוליים

  1. מובא בויקיפדיה ערך "חשיארש (כרכוסס) הראשון"
  2. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  3. על פי Historical Atlas of Georges Duby p.11, map D
  4. אסתר פרק א פסוק א
  5. ויקיפדיה האנגלית, ערך "Xerxes I"
  6. מגילה דף יא ע"א
  7. ויקיפדיה ערך "שושן"
  8. ויקיפדיה ערך "חשיארש (כרכוסס) הראשון"
  9. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  10. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) אסתר פרק ה.
  11. אסתר ב', ג'
  12. ספר Persia and the Bible עמוד 231.
  13. ד"ר ישראל אלדד, מחניים, גיליון ס"ז, תשכ"ב.
  14. א. קורמן במאמר "זיהוי ושתי ואסתר".
  15. ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנ"ג
  16. ר' אהרן מרכוס ב"קדמוניות" עמ' 126
  17. ויקיפדיה האנגלית ערך: "Vashti"
  18. ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנ"ג: "אמר ר' לוי איקונין של ושתי לא נאה כמותו בעולם"
  19. אסתר ב,ז.
  20. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  21. י. סעד, מאמר "מגילת אסתר והממצא הארכיאולוגי".
  22. מגילת אסתר א, ה.
  23. ויקיפדיה ערך "אדריכלות אשורית"
  24. אסתר ה, א-ב.
  25. ע"ע בויקיפדיה ערך "אדריכלות אשורית". ושם מתבאר גם שלשון המגילה "חצר גינת ביתן" הוא מלשון bitānu - חצר הבית שהיו מצוי בבבל ופרס
  26. ה,א
  27. אסתר ו' ד'
  28. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  29. אסתר ד, ב
  30. במאמר "זיהוי ושתי ואסתר" באתר ניווט בתנ"ך.
  31. עמ' 141
  32. אסתר ב, פסוקים ח וטו
  33. אסתר ב,יד
  34. הנ"ל
  35. ספר אמת מארץ תצמח, שם.
  36. קורמן, מאמר "והשתיה כדת", אתר הניווט בתנ"ך
  37. מהדורת וילנא, פרשה ב אות יג'
  38. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  39. מסכת מגילה דף יב' ע"א
  40. אסתר א, ח
  41. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  42. א, טז-כב
  43. (הרודוטוס, ספר ג' סעיף 84, מובא במאמר "השלטון בפרס הקדומה"
  44. אסתר א, טז
  45. חיים פרידמן, "השבוע בירושלים" 25/2/10 עמ' 23.
  46. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  47. א, יג-טו
  48. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  49. אסתר ב,א, ובכמה מדרשים.
  50. ספר אמת מארץ תצמח עמ' 140
  51. הרודוטוס I134 III ;38 I - פלוטראך טמיסטוקלס 27
  52. אסתר ג' ב'
  53. דף סא ע"ב
  54. הרודוטוס: ספר א', 133. מובא במאמר "השתיה בפרס".
  55. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  56. אסתר ג,יב
  57. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.
  58. אסתר ה,יא.
  59. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  60. ה, יד
  61. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  62. אסתר ד,יא.
  63. ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  64. אסתר ח, ד
  65. ויקיפדיה ערך "הממלכה האחמנית"
  66. שמואל חגי, "עלייתה ושקיעתה של הממלכה הפרסית הקדומה", מחניים גליון ע"ט.ולגבי ה"חתימה בטבעתו": כך מוזכר בדברי ד"ר יעקב אשכנזי ז"ל, בשדה חמד, גיליון מס' 1, תשנ"ז.
  67. אסתר ח, ח-יא
  68. מתיה קם, במאמר "מגילת אסתר" באתר מיקראנט
  69. אסתר ג, ז.
  70. מהר"ם שיף בדרושים שנדפסו בסוף מסכת חולין, ד"ה הענין מרדכי
  71. פרק ח', עמ' כח
  72. אסתר פרק ג פסוק טו
  73. בפירושו לאסתר א,ב
  74. בכד הקמח, ערך פורים עמ' של
  75. אסתר פרק ב פסוק ה
  76. פרק ד פסוק טז
  77. מסכת מגילה דף טו ע"א
  78. אלשיך למגילת אסתר ב,ה
  79. א,ה
  80. הרב ראובן מרגליות, "המקרא והמסורת", פרק ח.
  81. מובא במאמר "השלטון בפרס הקדומה" מאת אברהם קורמן
  82. מנוסח ההגדה של פסח.