קדושת שביעית

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

קדושה שחלה על גידולי קרקע שגדלו בארץ ישראל בשנת השמיטה, שבגינה חלים על הגידולים מספר דינים:

  • חובת הבעלים להשמיט ולהפקיר כל מה שתוציא הארץ[1], שנאמר (שמות כג, יא): "והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה"; וכל הנועל את כרמו או סג את שדהו בשביעית ביטל מצות עשה; וכן אסור לאדם לאסוף את פירות שדהו לתוך ביתו, אפילו על מנת לחלקם לעניים, אלא עליו להפקיר הכל, ויביא לתוך ביתו מעט מעט.
  • איסור עשית סחורה בפירות שביעית, שנאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חכמים: "לאכלה" - ולא לסחורה[2].
  • איסור הפסד פירות שביעית, שכן דרשו חז"ל מן הפסוק דלעיל: "לאכלה" - ולא להפסד. פירות שביעית נועדו לשימושם הרגיל, כגון לאכילת בני אדם, לאכילת בהמה, להדלקה ולצביעה, ואסור להפסידם או לקלקלם[3].@ חובת ביעור פירות שביעית מן הבית בזמן שכלו הפירות מן השדה, שנאמר: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו חז"ל: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה - בהמה אוכלת בבית, כלה לחיה שבשדה - כלה לבהמתך שבבית[4].כל העניינים הללו כלולים איפוא ב"קדושת שביעית", וכתבו בעלי התוספות: "אין מספר לדינים ולאיסורים שיש בפירות שביעית, שצריך לנהוג בהם קדושת שביעית" (תוספות סוכה לט, א, דיבור המתחיל "שאין"). ברם, כל "הדינים והאיסורים" הללו אינם אלא פרטים המסתעפים מארבעת החיובים שבפירות (מלבד המצוות והאיסורים שבעבודת הקרקע והאילנות) שמנינו לעיל: להפקירם, לאכלה ולא לסחורה, לאכלה ולא להפסד, מצות ביעור.

הערות שוליים[edit]

  1. . ונחלקו הפוסקים במהותה של מצוה זו, האם היא מוטלת על האדם, כלומר, שהאדם הוא שחייב להפקיר את פירות שדהו, ואם לא הפקירם, אף שביטל מצוות עשה, פירותיו אינם הפקר; או שמא פירות שביעית הם הפקר בכל אופן, והרי זו "אפקעתא דמלכא", כלומר, שהתורה היא שהפקירה את פירותיו, ולכן הפירות הם ממילא ומאליהם הפקר, ולא באה מצוה זו אלא לומר שהנוהג מנהג בעלות, עובר על מצות עשה. ונפקא מינה, שאם "אפקעתא דמלכא" היא, הרי שהפירות יהיו פטורים מתרומות ומעשרות כדין פירות שדה הפקר, ואם "אפקעתא דגברא" היא, הרי שאם הבעלים לא הפקירו את הפירות, הפירות יהיו חייבים בתרומות ומעשרות. לדעת מרן הבית יוסף, מצוה זו "אפקעתא דגברא" היא, וכל שלא הפקיר את פירותיו, אין הם מופקרים וחייבים בתרומות ומעשרות; ואילו לדעת המבי"ט ובנו רבי יוסף מטראני, מצוה זו "אפקעתא דמלכא" היא.
  2. . איסור זה הוא "לאו הבא מכלל עשה", ורק משום שאין האיסור מפורש בתורה הוא נקרא בלשון חז"ל "אבק שביעית" (ע"ע). במהות האיסור נחלקו הראשונים. הר"ש והתוספות סוברים, שבכלל איסור זה כלול: א. לקיטה מן השדה על מנת למכור; ב. קניית כמויות גדולות במקום זול, כדי למכור אותן במקום אחר ביוקר. אבל הלוקט וחברו מוכר עבורו, או שקטף פירות כדי לאוכלם, ומוכר את הנותר - אין במכירה זו משום איסור סחורה, מכיון שהיא לא נעשית בדרך המסחר הרגיל. לדעת הרב יהוסף אשכנזי והגר"א, אין מסחר אלא קנייה ומכירה, אך הלוקט משדה הפקר ומוכר, אינו נחשב לסוחר בפירות שביעית. בכלל איסור סחורה, גם פריעת חוב בפירות שביעית וצביעה בצבע הקדוש בקדושת שביעית תמורת שכר.
  3. . איסור זה קיים גם כאשר הפירות עדיין על העץ, ולכן אסור לקצוץ אילן נושא פירות כדי להשתמש בעץ, ואסור לעשות כן גם בשעה שפירותיו עדיין אינם ראויים לאכילה. כמו כן, אסור לקטוף פרי בוסר כדי לאוכלו, מכיון שבכך מונעים מן הפרי להגיע לייעודו. לדעת הר"ש, נחשב להפסד פירות שביעית כל שימוש בהם שלא בדרך הרגילה, ולכן אין לזרוק פירות שביעית לאשפה, אין למשוח עור בהמה בשמן של שביעית וכיוצא בזה. לעומת זאת, אין איסור להפסיד גלעינים וקליפות וכן מזון שהתקלקל ואינו ראוי עוד לאכילת בני אדם; והוא שאין רגילים להאכילם לבהמות. יש אומרים, שאין איסור "הפסד" אלא בקלקול הפרי בידיים, אך גרימת קלקולו - כלומר: להביא לקלקולו בעקיפין - מותרת.
  4. . במהות הביעור נחלקו הראשונים. לדעת הרמב"ם, כשמגיע זמן הביעור, בעל הפירות מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד, ואת הנותר הוא מאבד מן העולם. לדעת הראב"ד, הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומיה, מובאים הפירות לבית הדין, המחלק או מפקיר את הפירות; כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם. לדעת הר"ש, הרמב"ן וראשונים נוספים, הביעור הוא רק הפקרת הפירות, ובדעה זו החזיקו האחרונים הלכה למעשה.