קים ליה בדרבה מיניה

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

הגדרה[edit]

אדם שעבר על חיוב מיתה (או מלקות) וחיוב ממון יחד, נענש רק במיתה (או מלקות) ופטור מהממון (הסוגיות בכתובות ל. והלאה באריכות).

לדוגמא, המדליק את הגדיש של חבירו בשבת פטור מן התשלומין, משום שחייב מיתה על חילול שבת (כתובות ל.).

החולק על דין זה הוא רבי מאיר, שסובר שחייבי מלקות אינם פטורים מתשלומין (אך בחייבי מיתה מודה שפטורים מתשלומין) (כתובות לז.). ואין הלכה כרבי מאיר.

מקור וטעם[edit]

מקורו משני פסוקים (כתובות לז.):

  1. חייבי מיתה פטורים מתשלומין - "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש" (שמות כא-כב) הא אם יהיה אסון לא יענש.
  2. חייבי מלקות פטורים מתשלומין - "והכהו לפניו כדי רשעתו במספר" (דברים כה-ב) משום רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו משום שתי רשעויות.

בטעמו חקרו ראשי הישיבות, ומצאנו בזה ארבעה צדדים:

  1. החיוב הקל לא חל כלל.
  2. החיוב הקל חל והחיוב החמור פוטר ממנו (בית זבול ח"ב ג-ו חקר בין שני הצדדים הנ"ל).
  3. נחשב שנענש כבר, משום שהעונש החמור כולל בתוכו את העונש הקל (קובץ שיעורים כתובות צג כתב שיש בו שני דינים יחד: גם פטור מהעונש, וגם נחשב שנענש כבר).
  4. האחיעזר (ח"א יט-ד ד"ה ונראה) הביא צד נוסף, שנחשב כאילו העבירה נעשתה ע"י אדם אחר, אך דחה את אפשרות זו.

בדיני שמיים חייב גם על הממון, וכל הפטור של קים ליה בדרבה מיניה הוא רק בדיני אדם. וחידש המהרש"ל שכל זה רק בחייבי מיתות שוגגין, אך במזיד - פטור מהממון אפילו בדיני שמיים. הקצוה"ח (כח-א) תמה עליו, והקובץ שיעורים (כתובות צג) הסבירו ע"פ יסודו שיש שני דינים בקים ליה:

  1. פטור מהעונש, וזה באמת רק בדיני אדם.
  2. נחשב שנענש כבר משום שהעונש החמור כולל בתוכו גם את העונש הקל, וזה פוטר גם בדיני שמיים. אך דין זה שייך רק במזיד, שבאמת נענש במיתה, אך שוגג, שלא נענש - שייך בו רק הדין הראשון (הפטור), ולכן חייב בדיני שמיים.

פרטי הדין[edit]

שני עונשים שבאים על מעשה אחד, כגון שור שהרג אדם, שזהו מעשה אחד שעליו נענש בשני עונשים (השור בסקילה והבעלים משלם כופר) המהר"ם כתב שאין בו פטור של קים ליה בדרבה מיניה (בבא קמא ד. על תד"ה כראי, בדעת ר"י, ומשמע שריב"א בתוס' שם חולק עליו), והחזון איש כתב שאדרבה, במעשה אחד יש יותר סברא לפוטרו (בבא קמא ג-א ד"ה שם ותנא).

בעבירות שונות[edit]

חייבי מיתות שוגגין, אע"פ שפטורים מהמיתה, פטורים גם מהתשלומין ("תנא דבי חזקיה") (כתובות לח. לתוס' הלכה כחזקיה אך לרש"י לא (מהרש"א פסחים כט. על רש"י ד"ה את)). וביאר הקונטרסי שיעורים (בבא מציעא כח-א ד"ה אולם) שדין הפטור בשוגג ובמזיד הם שני דינים נפרדים.

חייבי מיתות אנוסים, הסתפק הרעק"א (כתובות ל:) האם פטורים מתשלומין, והשיטה ישנה (בשיטה מקובצת) כתב שלא פטורים. והקובץ שיעורים (כתובות צו, והביא את הרעק"א והשיטה ישנה) הביא שני טעמים לכך שלא יפטרו:

  1. לשיטת התוס' שהמזיק באונס גמור פטור - ממילא "מה מכה בהמה כן חילקת בו בין אינו אנוס (שחייב) לאנוס (שפטור), אף מכה אדם תחלק בו בין אינו אנוס (שפטור מתשלומין) לאנוס (שאינו פטור)" (אמנם לשיטת הרמב"ן שסובר שגם המזיק באונס גמור חייב - טעם זה לא שייך)[1].
  2. לשיטה שבאונס אין מעשה איסור כלל[2] (וכן דעת הרעק"א שם) - ממילא לא שייך שעבירת המיתה תפטור מהתשלומין, שהרי נחשב כאילו אין עבירת מיתה כלל (אמנם לשיטה שגם אונס נחשב מעשה איסור (וכן דעת הקובץ שיעורים עצמו שם) - טעם זה לא שייך).

חייבי גילוי עריות ושפיכות דמים אנוסים, שדינם שפטורים ממיתה[3] (אע"פ שלכתחילה יהרג ואל יעבור) - הסתפק המהרי"ל דיסקין האם פטורים מתשלומין (בשו"ת קונטרס אחרון רנד ד"ה וכן).

ספק חיוב מיתה (שבית דין לא ממיתים אותו מספק), הרעק"א כתב שלא פטור מתשלומין מספק (הביאו ודן בדבריו קובץ שיעורים כתובות פד), אך הגרש"ש (בבא קמא ל) כתב שכן פטור, כמו שחייבי מיתות שוגגים פטורים אע"פ שאינו חייב בפועל.

ספק חיוב כרת, הסתפק הקובץ שיעורים (כתובות פד), אפילו לדעות שספק חיוב מיתה לא פטור מתשלומין[4], אולי הוא דווקא משום שמספק פטור ממיתה, אך ספק כרת, שקמי שמיא גליא וחייב - אולי כן יפטור מתשלומין, או שלא יפטור משום שכל דין חייבי כרת נלמד מחייבי מיתה, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון.

נתחייב מיתה ואח"כ נתחייב בה שוב עם ממון יש בו דין קים ליה ונפטר מהממון, אע"פ שחיוב המיתה החדש לא מוסיף על חיובו הקודם, דלא גרע מחייבי מיתה שוגגים שפטורים מתשלומים אע"פ שאינם מתחייבים מיתה בפועל (שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון רנג).

הורו בית דין להתיר איסור סקילה ועבר עליו והזיק ממון - הסתפק המהרי"ל דיסקין האם נחשב כחייבי מיתות שוגגים ופטור מתשלומין (בשו"ת קונטרס אחרון רנד ד"ה יש).

שני עונשים שווים, כגון שתי מלקויות, לא נאמר עליהם קים ליה בדרבה מיניה, משום שנחשבות עדיין רשעה אחת ואינן ממועטות מ"כדי רשעתו" (תוס' מועד קטן ב: ד"ה חייב).

חיוב שאינו עונש אין בו דין קים ליה בדרבה מיניה, וכל מה שיש קים ליה בחיוב המיתה של רודף הוא משום שגם בו יש טעם של עונש - להעניש את הרודף (חוץ מהטעם להציל את הנרדף) (אחיעזר ח"א יח-ב (תחילת ד"ה ובשיטת) לדעת רש"י)[5].

אנשים[edit]

גוי לא נאמר בו דין קים ליה בדרבה מיניה (תוס' ערובין סב. ד"ה בן נח, תוס' עבודה זרה עא: ד"ה בן נח, דלא כדעת רש"י שם הראשון צויין בשדי חמד חלק ב מער' גימל אות לז עמ' 13).

הערות שוליים[edit]

  1. הבאנו את מחלוקתם בערך אונס#בדינים_שונים ד"ה אדם המזיק באונס גמור.
  2. דנו בזה בערך אונס#מקור_וטעם ד"ה בדינו.
  3. אמנם בערך יהרג ואל יעבור#פרטי_הדין (ד"ה על שלוש העבירות) הבאנו שיש דעות שכן נענשים.
  4. כדלעיל בסמוך ד"ה ספק חיוב מיתה.
  5. אך בערך רודף#מקור_וטעם (ד"ה בטעמו) הבאנו שנחלקו בזה.