שעטנ"ז ג"ץ: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (הוספת קטגוריה בתבנית מקור)
 
מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
 
שורה 1: שורה 1:
שבע האותיות המעוטרות בשלושה תגים בראשן בספרי תורה, בתפילין ובמזוזות.
שבע האותיות המעוטרות בשלושה תגים בראשן בספרי תורה, בתפילין ובמזוזות.






במסכת מנחות {{מקור|(דף כ"ט)}} מובא: "אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות {{מקור|(כגון התגין של ספר תורה - רש"י)}}, אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".
במסכת מנחות {{מקור|דף כ"ט|כן}} מובא: "אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות {{מקור|כגון התגין של ספר תורה - רש"י|כן}}, אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".






"אמר רבא: שבע אותיות צריכות שלושה זיונין ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ" {{מקור|(מנחות שם)}}. רש"י {{מקור|(שם בד"ה שעטנ"ז ג"ץ)}} מוסיף: "והוא הדין לצדי כפופה ולנון פשוטה", שגם אותן צריך לתייג. דין זה נפסק בשולחן ערוך {{מקור|(סימן ל"ו סעיף ג')}}: "צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות".
"אמר רבא: שבע אותיות צריכות שלושה זיונין ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ" {{מקור|מנחות שם|כן}}. רש"י {{מקור|שם בד"ה שעטנ"ז ג"ץ|כן}} מוסיף: "והוא הדין לצדי כפופה ולנון פשוטה", שגם אותן צריך לתייג. דין זה נפסק בשולחן ערוך {{מקור|סימן ל"ו סעיף ג'|כן}}: "צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות".




שורה 19: שורה 19:




"שעטנז הוא אותיות שט"ן ע"ז, והם שני מקטרגים גדולים. וזהו גם כן סוד של שעטנ"ז ג"ץ, כי ג"ץ גם שם מקטרג אחד, והתגים שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם" {{מקור|("אגרת הטיול", מובאת במשנה ברורה סוף סימן ל"ו)}}.
"שעטנז הוא אותיות שט"ן ע"ז, והם שני מקטרגים גדולים. וזהו גם כן סוד של שעטנ"ז ג"ץ, כי ג"ץ גם שם מקטרג אחד, והתגים שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם" {{מקור|"אגרת הטיול", מובאת במשנה ברורה סוף סימן ל"ו|כן}}.





גרסה אחרונה מ־12:33, 5 בספטמבר 2012

שבע האותיות המעוטרות בשלושה תגים בראשן בספרי תורה, בתפילין ובמזוזות.


במסכת מנחות (דף כ"ט) מובא: "אמר רב יהודה אמר רב, בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות (כגון התגין של ספר תורה - רש"י), אמר לפניו: רבונו של עולם מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".


"אמר רבא: שבע אותיות צריכות שלושה זיונין ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ" (מנחות שם). רש"י (שם בד"ה שעטנ"ז ג"ץ) מוסיף: "והוא הדין לצדי כפופה ולנון פשוטה", שגם אותן צריך לתייג. דין זה נפסק בשולחן ערוך (סימן ל"ו סעיף ג'): "צריך לתייג שעטנ"ז ג"ץ, והסופרים נהגו לתייג אותיות אחרות".


על התגים לנגוע בגוף האות. כאשר התג מנותק מגוף האות הוא נחשב כאות בפני עצמה ואות זאת יתירה היא ופסולה. אסור שהתגים יגעו זה בזה.


חסרון התגים אינו פוסל בדיעבד, אך מכיון שלדעת הרבה ראשונים העדר התגים פוסל גם בדיעבד, צריך לתקן את החסרון.


"שעטנז הוא אותיות שט"ן ע"ז, והם שני מקטרגים גדולים. וזהו גם כן סוד של שעטנ"ז ג"ץ, כי ג"ץ גם שם מקטרג אחד, והתגים שעליהם הם כמו חרב וחנית להנצל מהם" ("אגרת הטיול", מובאת במשנה ברורה סוף סימן ל"ו).


ראה עוד ערך: בד"ק חי"ה.