תפילת הדרך

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

תפילת הדרך היא תפילה שתוקנה על ידי חז"ל ונאמרת על ידי היוצא לדרך. בנוסח תפילת הדרך כלולה בקשה לה' שישמור עלינו בדרך מכל מיני פורענויות ושיסייע לנו להגיע למחוז חפצנו לשלום. נוהגים להוסיף לאחר תפילת הדרך פסוקים שבהם מוזכרים שמירת ה' יתברך ותשועתו מכל צרה.

מקור החיוב[edit]

הגמרא בברכות ברכות כט ב מספרת שאליהו הנביא אמר לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא כמה עצות כשאחת מהן היא "הימלך בקונך וצא". הגמרא מסבירה שכוונתו לתפילת הדרך שכל היוצא לדרך צריך להתפלל.

נוסח התפילה[edit]

נוסח התפילת מופיע בגמרא (שם) ואין בו הבדלים בין המנהגים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתוליכנו לשלום ותדריכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים, לשמחה ולשלום [ואם דעתו לחזור באותו היום אומר: ותחזירנו לשלום], ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם [1], ותשלח ברכה בכל מעשי ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו כי אל שומע תפילות ותחנונים אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה".

זמן אמירתה[edit]

בגמרא ברכות ל א מובא שההולך בדרך צריך להתפלל משעה שיוצא לדרך, ומסבירה הגמרא שהכוונה עד פרסה. רש"י מסביר שהכוונה היא שיכול לברך עד פרסה, ובמידה ולא בירך עד שיצא פרסה לדרך אינו יכול שוב לברך‏[2] לעומתו, הבה"ג הסביר שמדובר בגדר המינימלי של הדרך, כך שרק על דרך שאורכה לפחות פרסה יש לברך, ועל דרך קצרה מכך אין לברך.

השו"ע אורח חיים קי א פסק כשיטת הבה"ג שהיוצא לדרך צריך לברך תפילת הדרך מעת שהחזיק בדרך, ובמידה ושכח יכול לאומרה כל עוד נשאר בדרכו לפחות פרסה עד ליעדו בעיר הבאה. הט"ז אורח חיים קי ז כותב שהכוונה בהחזקת הדרך היא שהחליט בדעתו שהוא יוצא, ואף אם הוא עדיין בתוך העיר רשאי לברך. הוא אף מוכיח כשיטתו מכך שהשו"ע מביא את מנהג המהר"ם שהוסיף את תפילת הדרך כחלק מתפילת העמידה שלו, למרות שעדיין היה בתוך העיר. לעומתו, המג"א מגן אברהם קי יב פסק שיכול לברך רק לאחר שיצא מהעיר, שכך נחשב כהחזיק בדרך. במשנה ברורה משנה ברורה קי כט פסק שלאחר שעבר 70 מטר מהעיר (שנחשב כיוצא מעיבורה) רשאי כבר לברך, ואם הוא באמצע הדרך ורק לן להפסיק באותו הלילה, רשאי לברך אף בביתו ‏[3].

גדרי התפילה[edit]

מכיוון שהתפילה נאמרת רק בעת סכנה, ניתן לאומרה רק במידה ויש בדרך מרחק של לפחות פרסה, ויש הדורשים שלא יהיו יישובים לצד הדרך.

לכתחילה יש לומר את תפילת הדרך בפרסה הראשונה לאחר היציאה מהעיר או מהישוב (לאחר יציאה מעיבורה של העיר-70 מטר), שבכך מקיימים את דברי הגמרא "המלך בקונך וצא"[4]. אם לא אמר את התפילה בפרסה הראשונה של הדרך, יאמרנה בהמשך הדרך, אך אם כבר הגיע למרחק של פחות מפרסה מהעיר שהיא מחוז חפצו, יאמרנה ללא החתימה: "ברוך אתה ה' שומע תפילה".

על מנת שיוכל לכוון כיאות באמירת תפילת הדרך, ראוי לעצור מהילוכו בעת האמירה. האומר תפילת הדרך תוך כדי נסיעתו, לכתחילה יעצור את רכבו בצד ויאמר התפילה, אולם אם אי אפשר לעצור את הרכב, אין צורך לעצור ומותר להתפלל תפילת הדרך בנסיעה.

אין אומרים את תפילת הדרך אלא פעם אחת ביום, ואפילו אם נח כמה שעות באמצע היום, אינו אומר אותה שנית. אם הדרך מתמשכת מספר ימים, יאמר את תפילת הדרך פעם אחת בכל יום.

מי שדעתו היתה ללון במקום מסוים, ואחר כך נמלך בדעתו ויצא שוב לדרך, צריך לומר שוב את תפילת הדרך ואפילו באותו יום.

ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם תפילת הדרך מוגדרת כתפילה או כברכה. לפי השיטות שהיא נתקנה כברכה, יש לאומרה בשם ומלכות ואילו לפי הסוברים שהיא כתפילה אין חובה שתתחיל בברכה. יש מן הפוסקים שסרו שמשום הספק כדאי להצמיד אותה לברכה אחרת כך שתחשב כברכה הצמודה לחברתה שאינה פותחת בברוך, אך רוב הפוסקים לא חששו לכך.

תפילת הדרך בימינו[edit]

הביאור הלכה ביאור הלכה קי א הסתפק האם על כל נסיעה של פרסה מחוץ לעיר יש לברך ברכת הדרך, או שיש לברך רק במקרה בו אין אף יישוב הקרוב אליו ברדיוס של פרסה לכל כיוון. על פי ספק זה, יש שכתבו שבימינו שנדיר מאוד לנסוע בדרך שאין אף יישוב במרחק של פרסה מכל כיוון- יש לחתום בתפילת הדרך בלא שם ומלכות, אף אם נוסע למעלה מ-72 דקות[5]. מנגד, יש האומרים שמכיוון שגם בימינו יש חשש של תאונות דרכים- גם הביאור הלכה יסכים כי יש לברך גם במקומות הקרובים למקום יישוב משום הסכנה.

השמטת הרמב"ם[edit]

על אף שברכת הדרך מובאת בגמרא, ולמרות שרוב הראשונים פסקו אותה להלכה, הרמב"ם לא הביא את דיני תפילת הדרך ביד החזקה ומשמע שלא פוסק אותה להלכה.

הבית יוסף אורח חיים קי הסביר שלשיטת הרמב"ם תפילת הדרך המוזכרת בגמרא היא למעשה הברכה שהביאה הגמרא שיש להתפלל בכניסתו וביציאתו מהכרך, ולכן הביא להלכה רק שצריך להתפלל ביציאתו ובכניסתו לעיר. אך, הבית יוסף הקשה שעדיין לא מובן מדוע הרמב"ם לא כתב את דיני תפילת הדרך (שיש לאומרה בשם ומלכות, ודין פרסה) בהלכה שיש להתפלל בכניסתו וביציאתו.

הרב אשר וייס (מנחת אשר, בראשית) הסביר שייתכן שלשיטת הרמב"ם כל דין תפילת הדרך הוא רק מידת חסידות ולא חובה, שהרי מקור התפילה הוא בדברי אליהו לרב יהודה שיש להימלך בדרך. באותה פגישה, אליהו גם אמר לרב יהודה "לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי" (אל תכעס ולא תחטא, אל תשתכר ולא תחטא), שהביאם הרמב"ם בהלכות דעות כמידות חסידות ולא כחובה, וכנראה שכך הבין גם בברכת הדרך. אמנם, ניתן להקשות גם על דבריו מדוע לא הביא הרמב"ם גם דיני תפילת הדרך בהלכות דעות, אך דבר זה פחות קשה מכיוון שאין הכרח לרמב"ם להכניס את כל הנהגות החסידות לפסקיו.

קישורים חיצוניים[edit]

  • ויש מוסיפים: ומתאונת דרכים, ונראה שלדעת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א אין להוסיף על התפילה; ולדעת הגאון רבי מרדכי אליהו - לית לן בה
  • ר' יונה הסביר בשיטת רש"י שאף מי שלא בירך לאחר פרסה, יכול לברך בדיעבד וכל דברי הגמ' הם רק לכתחילה. לעומתו, הרא"ה הסביר את רש"י כפשוטו שאף בדיעבד אין אפשרות לברך לאחר שהלך פרסה. על שיטת רש"י הקשה הרא"ש מדוע אינו יכול להתפלל תפילת הדרך לאחר פרסה, הרי עדיין נמצא בדרך ויכול להתפלל עליה? הפני יהושע הסביר שלשיטת רש"י אין להתפלל באמצע הדרך משום שהאדם מתקשה להתפלל באמצעה. הוא מתבסס על הגמ' בעירובין סה: שהבא מן הדרך אל יתפלל מכיוון שאין דעתו מיושבת עליו, ולכן לשיטתו אין לברך באמצע הדרך משום שאינו יכול לכוון. פירוש אחר לשיטת רש"י אפשר למצוא דברי המאירי. המאירי מביא את שיטת רש"י ואומר "יש מפרשים שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה, ואילך אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה". מדבריו משמע שרש"י מבין את מהות תפילת הדרך בתור נטילת רשות ליציאה לדרך כמו שאומרת הגמ' "כשאתה יוצא לדרך המלך בקונך", וממילא מובנת שיטתו שרק עד פרסה ניתן להימלך לפני היציאה לדרך ולאחריה כבר נחשב כבאמצע הדרך ולא שייך להימלך בקונו.
  • וייתכן שכך ניתן להסביר את מנהגו של המהר"ם
  • מאירי על הסוגיא שם
  • הג"ר מרדכי אליהו שליט"א, ונראה שכן סובר רבינו יוסף חיים זצ"ל, ראה בסידור עוד יוסף חי מהדורה שביעית