התירו סופו משום תחילתו

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־13:38, 5 בספטמבר 2012 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ישנם איסורים דרבנן שהותרו אחר מעשה שנעשה לצורך מצוה, מפני שאם לא יתירו אותם, יימנעו בני אדם מעשיית המעשה שהוא לצורך מצוה.


לדוגמא: כהן שהיתה לו מכה בידו, ונתן עליה רטייה (תחבושת עם משחה לריפוי המכה), ובשבת הוצרך ליטלה מידו, שלא תהא חוצצת בין ידו לעבודת המקדש - רשאי הוא להחזירה בשבת על גבי מכתו לאחר העבודה, ולא גזרו שמא ימרחנה ויתחייב משום ממחק, או שמא ישחוק סממנים, לפי שאם לא יתירו לו להחזירה, יש חשש שמא יימנע מלעבוד עבודה במקדש כדי שלא יצטרך ליטול את הרטייה מן המכה.


דוגמא נוספת: בהמה שנשחטה והופשט עורה ביום טוב. לדעת בית שמאי אסור להניח את העור במקום שידרסו עליו רבים כדי שלא יתקלקל בינתיים, לפי שנראה כמתכוון לעבד את העור (שדריסת הרגל היא תחילת עיבודו). חולקים עליהם בית הלל וסוברים, כי מותר לשטוח את העור במקום שרבים ידרסו עליו, לפי שאם לא יתירו לו לטלטל ולשטוח את העור, לא ישחוט את הבהמה ביום טוב כדי שלא להפסיד את העור ויימנע משמחת יום טוב.


דוגמא נוספת: דלתות שסוגרים בהן פתחי תיבות וארונות. לדעת בית שמאי, אסור לסלקן ביום טוב מעל פתחי התיבות או הארונות, משום שנראה כסותר. חולקים עליהם בית הלל וסוברים, שלא רק שמותר לסלק את הדלתות, כדי להוציא מהתיבות או מהארונות צרכי אוכל נפש ביום טוב, אלא אפילו להחזיר את הדלתות למקומם מותר, לפי שאם לא יתירו לו להחזירם (משום שנראה כבונה), לא ירצה לסלקם, ויימנע משמחת יום טוב.