תפילת הדרך

תפילת הדרך היא תפילה שתוקנה על ידי חז"ל ונאמרת על ידי היוצא לדרך. בנוסח תפילת הדרך כלולה בקשה לה' שישמור עלינו בדרך מכל מיני פורענויות ושיסייע לנו להגיע למחוז חפצנו לשלום. נוהגים להוסיף לאחר תפילת הדרך פסוקים שבהם מוזכרים שמירת ה' יתברך ותשועתו מכל צרה.

מקור החיוב

הגמרא בברכות (כט,ב) מספרת שאליהו הנביא אמר לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא כמה עצות כשאחת מהן היא "המלך בקונך וצא". הגמרא מסבירה שכוונתו לתפילת הדרך שכל היוצא לדרך צריך להתפלל.

נוסח התפילה

נוסח התפילת מופיע בגמרא (שם) ואין בו הבדלים בין המנהגים: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתוליכנו לשלום ותדריכנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים, לשמחה ולשלום [ואם דעתו לחזור באותו היום אומר: ותחזירנו לשלום], ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך, ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם ^[1], ותשלח ברכה בכל מעשי ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו כי אל שומע תפילות ותחנונים אתה, ברוך אתה ה' שומע תפילה".

גדרי התפילה

מכיוון שהתפילה נאמרת רק בעת סכנה, ניתן לאומרה רק במידה ויש בדרך מרחק של לפחות פרסה, ויש הדורשים שלא יהיו יישובים לצד הדרך.

לכתחילה יש לומר את תפילת הדרך בפרסה הראשונה לאחר היציאה מהעיר או מהישוב (לאחר יציאה מעיבורה של העיר-70 מטר), שבכך מקיימים את דברי הגמרא "המלך בקונך וצא"^[2]. אם לא אמר את התפילה בפרסה הראשונה של הדרך, יאמרנה בהמשך הדרך, אך אם כבר הגיע למרחק של פחות מפרסה מהעיר שהיא מחוז חפצו, יאמרנה ללא החתימה: "ברוך אתה ה' שומע תפילה".

על מנת שיוכל לכוון כיאות באמירת תפילת הדרך, ראוי לעצור מהילוכו בעת האמירה. האומר תפילת הדרך תוך כדי נסיעתו, לכתחילה יעצור את רכבו בצד ויאמר התפילה, אולם אם אי אפשר לעצור את הרכב, אין צורך לעצור ומותר להתפלל תפילת הדרך בנסיעה ^[3].

אין אומרים את תפילת הדרך אלא פעם אחת ביום, ואפילו אם נח כמה שעות באמצע היום, אינו אומר אותה שנית. אם הדרך מתמשכת מספר ימים, יאמר את תפילת הדרך פעם אחת בכל יום.

מי שדעתו היתה ללון במקום מסויים, ואחר כך נמלך בדעתו ויצא שוב לדרך, צריך לומר שוב את תפילת הדרך ואפילו באותו יום.

ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם תפילת הדרך מוגדרת כתפילה או כברכה. לפי השיטות שהיא נתקנה כברכה, יש לאומרה בשם ומלכות- ומשום הספק כדאי להצמיד אותה לברכה אחרת כך שתחשב כברכה הצמודה לחברתה שאינה פותחת בברוך. להלכה, רוב הפוסקים לא חששו לכך.