הרב רצון ערוסי במסר מיוחד למחנכים
קריאת השכמה לחינוך לדרך ולא רק לדעת
3 דק' קריאה
הרב רצון ערוסי - הוללות התלמידים היא קריאת השכמה למערכת החינוך
בשבוע שעבר נפתחה בחגיגיות שנת הלימודים החדשה בראשון לספטמבר למניינם.
כאשר מטפחים בלב הילדים ובלב ההורים שהלימודים הם יעד וערך חשוב – באמת יש על מה לשמוח, הלימודים אינם מטלה שצריך להיפטר ממנה.
אז השמחה הזו חשובה, בתנאי שהיא אכן באמת מלווה את כל הלמידה מגיל הרך ועד גיל הבוגר בתובנה שהלימוד הוא לא רק צורך אלא הוא ערך נעלה. הלמידה איננה רק רכישת מדע אלא גם רכישת דעת, והיא אף איננה רק דעת - אלא גם חינוך לעיצוב האישיות ותרבות.
הלימודים הם ערך חינוכי ותרבותי ולא רק צורך מדעי
אני מדגיש את הדברים האלה, משום שלמרות החגיגיות שבה נפתחה שנת הלימודים, בצער רב שמענו שהתלמידים העולים לכיתה השמינית במקומות שונים באו לבית הספר או לקרבת בית הספר כשהם שיכורים, וכאלה שלא היו שיכורים הגיעו עם כל מיני אמצעי תעלולים, תעלולים בינם לבין עצמם ובינם לבין הסובב אותם. דברים אלו הם ממש הוללות והתפרעות שזהו ההיפך הגמור מחינוך ותרבות.
לצערנו צריך להבין שמדובר בכיתה של הבוגרים - שלכאורה מכאן הם יתקדמו לצבא ולאוניברסיטה וכיוצא בזה לפיתוחה של מדינת ישראל. איך קרה שהלימוד אשר היה אמור להיות לא רק מדע אלא גם דעת חינוך ותרבות, הפך להיות אך ורק לצורך מדעי?
המדע זה צורך - זה לא ערך.
לכן כל זמן שהתלמיד תופס את זה שעיקר המטרה הוא השגת הדיפלומה, ברגע שהוא כבר מקבל את מה שהוא רוצה או שאפילו רק מתקרב לזה – הוא משתולל ומתהולל, משום שמבחינתו הלימוד מעולם לא נכנס לתוכו על מנת לחולל שינוי אישיותי משמעותי, אלא רק צורך לקידום עצמי ובהמשך לצורכי פרנסה.
זוהי טעות איומה ונוראה שלא שמים דגש במהלך שנות הלימודים היסודיים והתיכוניים על קניית הדעת, צריך לבחור לא לשים דגש רק על המדע כמדע, אלא גם לשים דגש על החינוך והתרבות.
בתורת ישראל ראו את חשיבות הדעת כחוכמת חיים ולא רק צורך מדעי
ראו גם ראו, כיצד תורת ישראל השכילה לרומם את חשיבות הדעת.
"אמרו חכמים: דעה קנית מה חסרת?". צריך לשאוף לרכוש דעות – אבל הדעה היא לא רק מדע, הדעה היא חוכמת חיים.
יתרה מזו - אמרו חכמים דבר נוסף נפלא ומופלא מאוד שמצביע עד כמה באמת הדעה בתורת ישראל היא מקודשת:
"גדולה דעה שניתנה בין שני שמות ה'." כמו שהמקדש ניתן בין שני שמות ה', שהרי במקדש נאמר: "...ה' מקדש ה' כוננו ידך" - כלומר שם השם לפי המילה מקדש ושם ה' לאחר המילה מקדש, אותו דבר נאמר לגבי הדעות "כי אל דעות ה'" לפני המילה דעות – אל, ואחרי המילה דעות ה'.
למה חז"ל טרחו ללמד אותנו את המשוואה הדרושית הזאת? כדי להראות שהדעה איננה מדע ורק צורך אלא היא ערך מקודש - שאנחנו שמים דגש קודם כל על עיצוב אישיותו של האדם ולא רק על הצרכים שלו. לאדם יש פוטנציאל להיות 'מלאכי' להתרומם ולהזדכך מעל דרגת המלאכים, אם האדם יבחר להרחיק את עצמו כמה שיותר מבהמתיות וחיתיות.
בלי קדושת החינוך והתרבות, אזי האדם וגם המשכיל ביותר, קרוב להיות בהמי וחייתי. בהמי בתאוותיו, וחייתי לזולתו.
אם אצל האדם האגו תופס מיקום מרכזי - הוא לא יספור אף אדם ממטר, אלא הוא יתנהג אל זולתו באכזריות ובחייתיות. ולצערנו הרב עיננו רואות הרבה מקרים של בני אדם מלומדים שאמורים להיות 'מתורבתים' איך הם מתנהגים ביחס לתאוותיהם ולעיתים גם ביחס לזולתם בצורה בהמית וחייתית.
איני אומר חלילה שאין בקרב הללו שרואים עצמם 'חילונים' (שהרי אין יהודי חילוני-זר בעם ישראל) אנשי תרבות וחינוך, יש אנשים שלא יסולאו בפז גם בקרב העולם 'החילוני'.
בדורות הקודמים עדיין הדור הצעיר ספג מהוריו ומהורי הוריו. אבל בדורות המאוחרים - יותר ויותר הילדים מגיל צעיר אפילו שהם נמצאים בבית הוריהם הם חיים בעולם משלהם, בעולם המכשירים אשר משוטטים בו בכול רחבי העולם וכן בקרבת חבריהם, ולא תמיד מקבלים את המרות ואת החינוך של הוריהם. הם עדיין לא ספגו מהוריו ומהורי הוריו את המציאות המתוקנת, אלא הם כל כך עצמאיים ולא רק עצמאיים במובן האחראי של המילה, אלא במובן השלילי של המילה.
ולכן אין צל של ספק שצריך לעשות חשבון נפש גדול מאוד.
מצד אחד רוממות שמות מפוארים בגרונם, 'משרד החינוך והתרבות' שלכאורה אין לך ביטוי יותר נעלה מכך, 'משרד החינוך והתרבות'. אבל מצד שני בעוונותינו המרובים למרות הפתיחות החגיגיות של הלימודים אנחנו רואים שבסוף הפרמידה לפחות בבתי הספר התיכוניים - ראו וראו כיצד מתנהגים ומתנהלים.
זוהי קריאת השכמה לכל האחראים על החינוך והתרבות של מדינת ישראל, ויפה שעה אחת קודם.