קשיא: כפו עליו לאכול מצה

אם מצוות צריכות כוונה, מדוע דווקא באכילת מצה אדם יוצא ידי חובתו גם באכילה בכפייה? והתשובות שלכם משבוע שעבר

גודל טקסט
תקציר החידה הקודמת: במקומות רבים בש"ס מצינו שהזמן הגורם לאדם להיחשב כתושב העיר הוא 30 יום, אז מדוע בפורים מספיקה שהיה של יום אחד על מנת להיחשב פרוז או מוקף?


בפורים הולכים אחר הנס


כמו שכתב יוסף בתשובה, הגמרא לומדת מהפסוק "היושבים בערי הפרזות" שיש בפורים דין מיוחד בו פרוז בן יומו נחשב כפרוז ואין צורך שישהה 30 יום בעיר כבכל מקום. החתם סופר (שו"ת או"ח סימן קצ"ד) הקשה שצריך ללמוד את הפסוק באופן ההפוך- לא מספיק שהאדם יהיה בעיר אלא עליו להיות "יושב העיר" ולשהות בה לפחות 30 יום?
matzo.jpg
צילום: חופשי


מתוקף קושיא זו, הוא מסביר שיש חילוק בין "יושב העיר" המופיע בכל מקום בהלכה, לבין יושב העיר לעניין קריאת המגילה. בפורים אנו חווים מחדש את החג, ולכן יש ראשונים שאף מסבירים שהסיבה שאנו צמים בתענית אסתר היא זכר ליהודים שצמו לפני המלחמה ועל מנת שנחוש מחדש את החג. 


באותו האופן, בשעת המלחמה בשושן כל מי שהיה באותו היום בעיר השתתף בלחימה, בין אם היה תושב העיר ובין אם היה אורח. לכן קבעו חכמים שגדר יושב העיר בפורים יהיה שונה משאר מקומות ומספיק שישהה בעיר יום אחד בלבד כמו שהיה בימי מרדכי ואסתר.


והשבוע, מתכוננים לפסח:


בגמרא בראש השנה כח מובאת מחלוקת בשאלה האם מצוות צריכות כוונה או שמספיק המעשה הפיזי אף ללא הכוונה. השו"ע (אורח חיים תקפט, ח) פסק שמצוות צריכות כוונה, וממילא התוקע בשופר בראש השנה להתלמד או לשורר לא יצא ידי חובתו. 


מצד שני, לעניין מצוות אכילת מצה השו"ע פסק באופן אחר. בדיני ליל הסדר (תעה, ד) פסק השו"ע שמי שהכריחו אותו נכרים לאכול מצה יצא ידי חובתו למרות שלא התכוון לעשיית המצווה ואף לא רצה בה. אז מדוע לעניין תקיעת שופר יש חיוב שהאדם יכוון לצאת ידי חובת המצווה, בעוד שלעניין מצוות מצה אין צורך בכוונה?
מוזמנים להחכים אותנו בתשובות שלכם בתגובות

לתשובה ולקשיא הבאה