מיקרופדיה תלמודית:בית הסתרים

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מקומות המכוסים ואינם נראים, בגופו של אדם, באוכל, בכלים ובבגדים

בטומאה

במגע – טומאת מדרס

נחלקו תנאים אם טומאת בית הסתרים מטמאה במגע, במקרה של בגד שיש בו שלשה על שלשה טפחים, שהיה טמא משום מדרס הזב, ונחלק, שעתה אינו ראוי שוב לטמא מדרס, אבל ראוי הוא לשאר טומאות, שגם שלש על שלש אצבעות מטמאות (ראה ערך בגד):

  • ר' מאיר אומר שבגד זה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, שכשהיה שלם נגע כל חלק ממנו בחברו.
  • ור' יוסי אומר שאינו נחשב כנוגע במדרס, משום שכשהיה שלם לא היה מקום חיבורם של החלקים נראה, והרי זו טומאת בית הסתרים שאינה מטמאה (כלים כז י; וחולין עב ב, ורש"י ד"ה וכי).

במגע – מקור ההלכה

הלכה זו שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, נלמדת מהכתוב: וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַזָּב וְיָדָיו לֹא שָׁטַף וגו' (ויקרא טו יא), שאין הזב מטמא אלא כשנגע בידיו, שהן גלויות, ולא בבית הסתרים שלו. ואף שאר הטומאות למדנו מכאן, לפי שהוציא הכתוב טומאת הזב בלשון נגיעה ("אשר יגע"), אף על פי שהמדובר כאן הוא בטומאת היסט, ללמדנו לכל טומאות מגע שאינן מטמאות בבית הסתרים (נדה מג א, ורש"י ד"ה לא שטף).

במגע – אבר מן החי

וכן החותך בשר מאבר מן החי (ראה ערך נבלה), שבהיותו מחובר באבר נגע בו, אלא שהיתה נגיעת בית הסתרים; לדעת ר' מאיר הבשר שנפרש טמא משום מגע אבר מן החי; ולדעת ר' יוסי טהור משום שזו טומאת בית הסתרים ואינה מטמאה (חולין קכט א).

ויש מי שאומר בגמרא, שאוכלים, כיון שהם רכים, אין חיבורם חיבור ואינו בית הסתרים, ואף לר' יוסי הבשר שנגע באבר מן החי בשעת חיבורו אליו טמא (שם עג א). וכתבו הראשונים שאף דעה זו לא אמרה אלא באוכל העומד להיקצץ ולהיחתך, כגון שחתך את האבר מן החי, משאר הבהמה שהיא כשרה, אבל חתך בשר מאבר זה עצמו, שהכל אסור ואינו עומד להיקצץ, הרי זה מגע בית הסתרים (תוס' שם ד"ה חיבורי).

במגע - הלכה

הלכה שטומאת בית הסתרים אינה מטמאה (נדה מא ב, מג א; תוס' שבת קיב ב ד"ה אבל, פסחים פה א ד"ה טומאת; רמב"ם טומאת מת א ג,ח, כלים כג ט).

בחיבורי אוכלים הלכה שאין זה בית הסתרים ומטמא (ראב"ד פסולי המוקדשין א טו); ויש אומרים שמחלוקת הראשונים היא, ויש מי שסובר שגם באוכלים בית הסתרים אינו מטמא (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם).

נגעה הטומאה בלשונו שבפיו, אינו בית הסתרים, שלשונו כגלוי הוא לשרץ (קידושין כה א; רמב"ם טומאת מת א ח).

במשא

טומאת בית הסתרים, אף על פי שאינה מטמאה במגע, מטמאה במשא (נדה מב ב). ולכן הנושא טומאה המטמאה במשא בתוך בית הסתרים נטמא, שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה, הנושא שם נושא הוא (רמב"ם טומאת מת א ח). ולפיכך אם היה שרץ בין אצילי ידיו או בין קמטי הבשר - טהור, ששרץ אינו מטמא אלא בנגיעה, והרי זה מגע בית הסתרים; אבל אם יש שם נבלה - טמא, שנבלה מטמאה במשא, והרי הוא נושאה (נדה שם).

בטומאת היסט

בטומאת היסט של זב, אם הזב נושא את הטהרה בבית הסתרים שלו - אינו מטמא אותה. ולפיכך היה קנה בבית הסתרים של זב, והסיט בו את הטהור - טהור (נדה מג א; רמב"ם מטמאי משכב ומושב ח ה).

בטבילה

טבילת אדם - הכלל

אף על פי שצריך לטבול כל גופו במים (ראה ערך טבילה), בבית הסתרים אין צריך שיבואו שם המים (ספרא מצורע פרשת זבים ב ד; מקואות ח ה; קידושין כה א; רמב"ם מקואות א י; טוש"ע יורה דעה קצח לח). שנאמר: וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם (ויקרא טו יג), מה בשרו מבחוץ, אף כל שהוא בחוץ, פרט לבית הסתרים (קידושין כה א).

טבילת אדם – איברים פנימיים

הלשון, אף על פי שהיא כגלויה לענין טומאה (ראה לעיל: בטומאה), לטבילה נחשבת היא כבית הסתרים, שהרי למדנו מה בשרו מבחוץ אף כל מבחוץ, ולכן אין צריך להכניס מים לתוך הפה, ואף להוציא כל הלשון לחוץ אי אפשר, וטבילה למקצת לא מצינו; מה שאין כן לטומאה, שנגיעה בכל שהיא היא נגיעה (קידושין כה א, ורש"י ד"ה אף).

וכן כל תוך הפה והשיניים (ראה קידושין שם), ותוך האף, והאוזן, ובית הערוה (פירוש המשניות לרמב"ם מקוואות ח ה), ובית השחי (רש"י נדה סו ב ד"ה קמטיה) - בכלל בית הסתרים הם.

טבילת אדם - נידה

מכיון שאין בית הסתרים צריך לביאת מים, האשה טובלת כדרך גדילתה, שלא תדחוק זרועותיה על בשרה, ולא רגליה ושוקיה זו בזו, אלא כדרך הילוכה ושימושה תמיד, ומה שכנוס וקמוט ואין מים באים בו לא איכפת לנו, ואינה צריכה לפשט קמטיה וסתריה, אלא כדרכן תמיד (נדה סז א, ורש"י ד"ה לא תטבול).

טבילת אדם – ראוי לביאת מים

אף על פי שאין צריך ביאת מים לבית הסתרים, צריך שיהיה ראוי לביאת מים; ולכן צריכה אשה להדיח קמטיה במים, שלא יהיה שם דבר החוצץ בטבילה (ראה ערך חציצה; נדה סז א).

ונחלקו הראשונים בדבר:

  • יש סוברים שמן התורה צריך בית הסתרים שיהיה ראוי לביאת מים, ולמדנו זאת מהאמור: וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ (ויקרא טו טז), ש"כל" מרבה אף בית הסתרים, ואי אפשר לומר שמרבה לביאת מים ממש, שהרי למדנו מ"בשרו" שאין צריך שם ביאת מים, ולכן אנו אומרים שהריבוי הוא שיהיה לכל הפחות ראוי לביאת מים (תוס' קידושין כה ב ד"ה כל; מאירי קידושין שם).
  • ויש סוברים שאינו אלא מדרבנן, לפי שהלשון לענין טומאה הוא כגלוי החמירו בו חכמים שעל כל פנים יהיה ראוי לביאת מים (רמב"ן קידושין כה ב, בשם יש מפרשים; ריטב"א שם, בשם רבינו). לדעה זו יש מצדדים לומר שלא החמירו שצריך ראוי לביאת מים אלא בפה, שבטומאה הוא כגלוי, אבל במקומות שגם לטומאה הם כבית הסתרים, אף לטבילה לא הצריכו שיהיו ראויים לביאת מים (ראה שו"ת רבי עקיבא איגר ס).
  • יש מהראשונים שסוברים שבטבילת נדה לבעלה הוא שאמרו שבית הסתרים אין צריך אלא שיהיה ראוי לביאת מים, אבל בטבילה לטהרות צריך ביאת מים ממש (רבנו תם בתוס' נדה סז א ד"ה פתחה (הב')); אבל נחלקו עליהם והוכיחו שאף לטהרות אין צריך ביאת מים ממש (תוס' שם; בית יוסף יו"ד קצח).

בית הסתרים מכיון שהוא קל יותר מכל הגוף, שאין צריך בו אלא ראוי לביאת מים, הקילו בו לענין זה שאם לא בדקה עצמה קודם טבילתה מדבר החוצץ וטבלה, ואחר הטבילה לא נמצא עליה דבר חוצץ, שבכל הגוף גזרו שלא עלתה לה טבילה (ראה ערך חציצה וערך טבילה), ובבית הסתרים לא גזרו, ועלתה לה טבילה (בעלי הנפש לראב"ד שער הטבילה ב; טוש"ע קצח כה)[2].

טבילת כלים

בטבילת כלים אין צריך בבית הסתרים שיהיה ראוי לביאת מים, ודבר הנמצא שם אינו חוצץ (ר"ש ורא"ש מקואות י ה; רא"ש הלכות מקואות ל). ולכן ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן, מטבילן עד מקום המידה (משנה מקואות שם), דהיינו עד המקום שעתיד לקיים (רש"י חולין עג א ד"ה עד), ואין מקום החתך חוצץ, שבית הסתרים הוא, ואין צריך בו אפילו ראוי לביאת מים (ר"ש ורא"ש שם).

ויש מהראשונים שאינם מחלקים בין כלים לאדם, ומפרשים שדווקא בידות הכלים שעשויות כעין חוליות, כמו שלשלאות של ברזל העשויות בטבעות, אין חציצה, אבל ביד שעשויה מדבר אחד - יש חציצה (תוס' חולין עג א ד"ה מטביל).

בנגעים

בית הסתרים אינו מטמא בנגעים, שנא': לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן (ויקרא יג יב) - פרט לבית הסתרים (ספרא תזריע ג ד).

האודם שבשפת הפה נידון כבית הסתרים (תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ב יג), ולכן אינו מטמא בנגעים (נגעים ו ח; רמב"ם טומאת צרעת ו א). וכן אין מטמאים בנגעים משום בית הסתרים הקמטים שבגוף, והקמטים שבצואר וכף הרגל (נגעים שם; רמב"ם שם), דהיינו בין אצבע לאצבע (רש"י ערכין יח ב ד"ה לכל); או תחת פרסות הרגל (פירוש הראב"ד לספרא תזריע ג ד) שהוא בית הסתרים (ראב"ד שם: ר"ש נגעים שם), לפי שהאדם דורך עליו והוא מכוסה תמיד (שיטה מקובצת ערכין יח ב).

אף סימן הטהרה של פריחת הנגע בכל הגוף (ראה ערך נגעי בשר) אינו בבית הסתרים, שאם לא פרח בבית הסתרים אינו מעכב, שנאמר: מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו (ויקרא יג יב) - להוציא תוך רגליו (ספרא תזריע ג ד), מפני שהוא בית הסתרים (פירוש הראב"ד שם).

בתגלחת מצורע

בתגלחת השניה של מצורע, אחרי שספר שבעה ימים לטהרתו (ראה ערך תגלחת מצורע) נאמר: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ (ויקרא יד ט), ודרשו: יגלח את כל שערו, יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר: גבות עיניו, מה גבות עיניו בנראה פרט לבית הסתרים, אף כל שער בנראה, פרט לבית הסתרים (ספרא מצורע ב ב).

ונחלקו בפירושו של בית הסתרים כאן:

יש סוברים שבתגלחת מצורע ממעטים מבית הסתרים רק את השער שבתוך החוטם בלבד, לפי שאינו נראה בשום פעם (רמב"ם טומאת צרעת יא א), אבל שער של בית השחי ובית הערוה מגלח; ויש חולקים וסוברים שכל שהוא בית הסתרים אינו מגלח (סוטה טז א-ב).

הלכה כדעה השניה שכל בית הסתרים אינו מגלח (רמב"ם טומאת צרעת ט יב).

תגלחת ראשונה של המצורע (ראה ערך תגלחת מצורע) דינה כתגלחת השניה, ולפיכך לדעת הסוברים שבתגלחת שניה מגלח הכל, חוץ מבית החוטם, אף בתגלחת ראשונה כן, ולדעת הסוברים שכל בית הסתרים אינו מגלח, אף כאן כן (ספרא מצורע ב ב, ופירוש הראב"ד שם). ויש מהראשונים שסובר שבתגלחת ראשונה לדברי הכל מגלח הכל, לפי שבה נאמר סתם: את כל שערו (רש"י סוטה טז א ד"ה שייר מצורע).

בשאר דברים

הזאה

הזאת מי חטאת על טמא מת צריכה להיות על מקום גלוי שבגוף (קידושין כה א). לפיכך:

  • אם הזה על הלשון אינה הזאה (קידושין שם; רמב"ם פרה אדומה יב א).
  • הזה על שפתיו, ההזאה כשרה שהם נחשבים כגלוי, אף על פי שלפעמים סוגר פיו בחזקה עד ששפתותיו נדבקות מאד (קידושין שם ורש"י ד"ה דחלים).

אבלות

המתאבל אסור לספר שערו (מועד קטן יד ב), אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ושער כל הגוף (רמב"ם אבל ה ב; טוש"ע יו"ד שצ א), ואפילו שער של בית הסתרים אסור (טוש"ע שם).

שחרור עבד

ראשי אברים שאם קצצם האדון לעבדו יוצא בהם לחירות (ראה ערך שחרור) אינם אלא באברים הגלויים, שלמדנו משן ועין - מה שן ועין מקום שבגלוי, אף כל מומים שבגלוי (קידושין כד ב; רמב"ם עבדים ה ד). ואף על פי ששן ועין הן כבית הסתרים לטבילה (ראה לעיל: בטבילה), כגלוי הן בשחרור.

אלא שנחלקו תנאים בדבר:

  • חכמים סוברים שגזרת הכתוב הוא בשן ועין, אבל בשאר בית הסתרים לטבילה, אף שהוא כגלוי לטומאה, כטמון הוא לשחרור ואינו יוצא בו לחירות, ולכן אם חתך האדון את לשונו של העבד אינו יוצא לחירות, שהלשון הוא בית הסתרים לטבילה.
  • ורבי ובן עזאי סוברים שכיון שגילתה תורה בשן ועין שהן כגלוי לשחרור, כמו לטומאה, לכן כל מקום שהוא כגלוי לטומאה ובית הסתרים לטבילה, בשחרור הוא כגלוי, והחותך לשון עבדו יוצא לחירות (קידושין שם, ותוס' ד"ה ורבי).

הלכה כחכמים (רמב"ם עבדים ה ד).

הערות שוליים

  1. ג עמ' רמה טור' 1 – עמ' רמט טור' 2. וראה ערכים חפיפה; חציצה.
  2. וראה בערך חפיפה, שיש מי שחולק וסובר שגם בבית הסתרים אם לא בדקה לא עלתה לה טבילה.